ירמיה · פרק כ״ה
כוס החמה האוניברסלית: חוק הגמול ההיסטורי של ירמיהו
וְהָיְתָה כָּל־הָאָרֶץ הַזֹּאת לְחָרְבָּה לְשַׁמָּה וְעָבְדוּ הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֶת־מֶלֶךְ בָּבֶל שִׁבְעִים שָׁנָה׃
פסוק יאירמיהו והכוס שמלמדת להקשיב
הלילה נספר על נביא מיוחד ואמיץ מאוד בשם ירמיהו. במשך שנים רבות, ירמיהו ניסה להסביר לאנשים בירושלים כמה חשוב להקשיב לעצות טובות, לעזור זה לזה ולהפסיק לריב. אבל האנשים היו עסוקים בענייניהם ולא הקשיבו. לכן, אלוהים נתן לירמיהו משימה מיוחדת כדי לעזור לכולם להבין את הטעות שלהם. הוא נתן לו 'כוס' מיוחדת במינה, כוס שמסמלת את התוצאות של המעשים שלנו. ירמיהו עבר בין כל העמים והממלכות מסביב, והסביר להם שמי שלא מקשיב לעצות טובות ובוחר בדרך קשה, יצטרך ללמוד שיעור חשוב ולפעמים אפילו לצאת למסע ארוך של שבעים שנה כדי לחשוב ולהשתפר. אלוהים הבטיח שזה לא יהיה לתמיד, ושאחרי שילמדו להקשיב, כולם יחזרו הביתה בשמחה ובשלום. ירמיהו לימד אותנו שכשמקשיבים באהבה, הלב נפתח והעולם הופך למקום נעים ובטוח הרבה יותר.
אפשר להסביר לילדים שלפעמים יש עונש או תקופה קשה עם גבולות ברורים, כדי שנוכל ללמוד, להשתפר ולדעת שיש למה לצפות בסוף.
הסיפור של ירמיהו עוסק בחשיבותה של הקשבה לעצות והבנת ההשלכות של מעשינו. כהורים, אנו נתקלים לעיתים קרובות בקושי של ילדים לקבל גבולות או להקשיב לאזהרותינו. במקום להציג את הסיפור כאיום, אפשר להשתמש בו כדי לשוחח על כך שחוקים וגבולות נועדו לשמור עלינו. אפשר לשאול את הילד בעדינות: 'למה לדעתך אבא ואמא מבקשים לפעמים להפסיק לשחק וללכת לישון, ואיך זה עוזר לנו מחר?' זה פותח פתח להבנת הצורך בהקשבה מתוך אהבה ודאגה.
- איך לדעתך הרגיש ירמיהו כשהוא ניסה לעזור לאנשים אבל הם לא רצו להקשיב לו?
- אם היית יכול למלא את הכוס של ירמיהו בדבר הכי מתוק וטוב בעולם, מה היית שם בה כדי לחלק לכולם?
- האם יש עצה טובה שמישהו נתן לך היום ושמחת שהקשבת לה?
הנביא ירמיהו וכוס הסודות של העולם
דמיין שאתה עומד בכיכר העיר הגדולה בירושלים, ואיש אחד אמיץ בשם ירמיהו צועק בקול רם. כבר עשרים ושלוש שנים שהוא מבקש מהאנשים להקשיב לאלוהים, להפסיק לריב ולעשות מעשים טובים, אבל אף אחד לא מקשיב! עכשיו, ירמיהו מספר להם סוד עצוב: בגלל שהם לא הקשיבו, יגיע מלך חזק מבבל הרחוקה ויהרוס את הבתים, והם יצטרכו לעזוב את הארץ לשבעים שנה של מחשבה. אבל זה לא הכל! אלוהים נותן לירמיהו כוס דמיונית מלאה במיץ מיוחד, ומבקש ממנו 'להשקות' בה את כל העמים מסביב. הכוס הזו מראה לכולם שהמעשים שלהם קובעים את העתיד שלהם. ירמיהו עובר מארץ לארץ ומספר לכולם שאלוהים רואה הכל ורוצה שכולם יהיו טובים. מה יקרה כשהמלך מבבל יגיע לעיר? בפרק הבא נגלה...
אלוהים מסביר שהארץ תהיה ריקה ועצובה במשך שבעים שנה, אבל זה לא לתמיד – אחרי שהזמן הזה יעבור, כולם יוכלו לחזור הביתה.
הנביא ירמיהו דיבר אל האנשים והזהיר אותם במשך 23 שנים שלמות – זה יותר זמן מכל החיים שלכם ושל האחים הגדולים שלכם ביחד!
מה יקרה כשהמלך מבבל יגיע לעיר והחומות יתחילו לרעוד? בפרק הבא נגלה...
כוס התרעלה של ירמיהו: כשכולם מקבלים את החשבון
ירמיהו הנביא עומד מול תושבי יהודה וירושלים ומטיח בהם את האמת הקשה: במשך עשרים ושלוש שנים הוא והנביאים האחרים הזהירו אותם, אך העם בחר להתעלם ולעבוד אלילים. כעת, מגיע רגע התשלום. ירמיהו מנבא כי נבוכדנאצר מלך בבל יחריב את הארץ ויגלה את העם למשך שבעים שנה. אך העונש אינו מוגבל רק ליהודה. אלוהים מגיש לירמיהו כוס יין סמלית – 'כוס החמה' – ומצווה עליו להשקות בה את כל עמי האזור: ממצרים ועד פלשת, אדום, מואב ואפילו בבל עצמה בסופו של דבר. המשקה בכוס גורם לעמים להתנודד ולאבד שליטה, כסמל לחורבן הצבאי והפוליטי שישטוף את המזרח התיכון כולו. ירמיהו מבהיר שאף ממלכה אינה חסינה מפני דין וחשבון על מעשיה.
הפסוק הזה קובע גבול קשוח של שבעים שנות גלות בבבל, אבל הוא גם נותן תקווה: החורבן הוא לא סוף הסיפור, ויש זמן מוגדר שבו הכל ישתקם.
אל תתעלם מנורות אזהרה. כשיש חבר או מבוגר שאומר לך שוב ושוב שאתה עושה טעות, אל תחכה שהכל יתפוצץ כדי להבין שהוא צדק.
זה כמו שמישהו בקבוצת הווטסאפ הכיתתית מזהיר שוב ושוב שההתנהגות של כולם כלפי ילד מסוים תגרום לפיצוץ ולהשעיה של כל הכיתה, אבל כולם ממשיכים לצחוק עד שהמנהלת נכנסת לכיתה ומענישה את כולם בלי יוצא מן הכלל.
ההתעוררות הכואבת: ירמיהו מגיש את החשבון לכולם
במשך עשרים ושלוש שנים ירמיהו הנביא מנסה לדבר אל הלב של תושבי יהודה וירושלים, ומבקש מהם להפסיק עם עבודת האלילים וההתנהגות המקולקלת. הוא לא לבד – אלוהים שלח נביאים רבים, אך העם סירב להקשיב. עכשיו, בשנתו הראשונה של נבוכדנאצר מלך בבל, מגיע רגע האמת. ירמיהו מציג תחזית קשה: בבל תכבוש את הארץ, תהרוס את ירושלים ותגלה את העם למשך שבעים שנה. כדי להמחיש את גודל האסון, אלוהים נותן לירמיהו משימה סמלית יוצאת דופן: לקחת כוס יין מלאה בכעס אלוהי ולהשקות בה את כל עמי האזור. ירמיהו מגיש את הכוס ליהודה, למצרים, לפלשתים, לאדומים, למואבים ולעוד עשרות ממלכות. המסר ברור: גל החורבן הבבלי לא יעצור ביהודה, אלא ישטוף את העולם כולו. בסוף התור, גם בבל עצמה, שהייתה הכלי להענשת האחרים, תשתה מהכוס ותשלם על פשעיה.
הפסוק מציג את נקודת המפנה הדרמטית ביותר בנבואת ירמיהו: קביעת משך הגלות לשבעים שנה. הוא מתאר מציאות קשה של חורבן מוחלט ושעבוד למעצמה הבבלית, אך בתוך האסון טמונה נחמה סמויה – לעונש יש תאריך תפוגה. הגבול המוגדר בזמן מעניק לעם תקווה לשוב ולהשתקם, ומבהיר כי ההיסטוריה אינה מקרית אלא מנוהלת תחת תוכנית אלוהית מכוונת המאזנת בין עונש לבין הזדמנות לתיקון.
להעמקה בסיפור⌄
הפרק הזה הוא אחד מרגעי השיא הדרמטיים ביותר בספר ירמיהו, והוא מתרחש בנקודת זמן היסטורית קריטית – שנתו הראשונה של נבוכדנאצר מלך בבל. זו השנה שבה מאזן הכוחות במזרח התיכון השתנה לתמיד, וירמיהו מנצל את הרגע כדי להציג חשבון היסטורי נוקב. במשך עשרים ושלוש שנים הוא דיבר, הזהיר והתחנן בפני תושבי יהודה, והתגובה שלהם הייתה אדישות מוחלטת. האדישות הזו, יחד עם עבודת האלילים והשחיתות, היא שהובילה למצב שבו אין כבר דרך חזרה מהחורבן הממשמש ובא.\n\nמה שבאמת מעניין כאן הוא הראייה הגלובלית של ירמיהו. הוא לא מתמקד רק בצרות של יהודה וירושלים. אלוהים שלו הוא לא אל מקומי שמגן רק על הטריטוריה שלו, אלא ריבון העולם כולו שמנהל את ההיסטוריה הגלובלית. דימוי 'כוס החמה' הוא דימוי חזק ומוחשי במיוחד: ירמיהו מקבל פקודה להגיש כוס יין סמלית לכל הממלכות הגדולות והקטנות של התקופה – ממצרים השכנה בדרום, דרך ערי פלשתים, אדום ומואב, ועד לממלכות הרחוקות ביותר בצפון ובמזרח. היין בכוס גורם למלכים ולעמים להשתכר, להתנודד וליפול – תיאור גרפי ומפחיד של התמוטטות פוליטית, חברתית וצבאית שתפקוד את כולם.\n\nדרך הדימוי הזה, ירמיהו מסביר שהחורבן הצפוי אינו מקרי או סתם מזל רע, אלא תוצאה ישירה של חוק מוסרי אוניברסלי. אם תחשבו על זה, יש כאן מסר עמוק על צדק ואחריות: אף אחד לא חסין. ירושלים נענשת ראשונה כי ממנה מצפים ליותר בגלל הברית שלה עם אלוהים, אבל גם האימפריה הבבלית החזקה, שמשמשת כרגע ככלי הענישה של אלוהים (ומכונה בפרק בכינוי המוצפן 'ששך'), תעמוד בסופו של דבר למשפט ותיחרב בעצמה לאחר שבעים שנה.\n\nבסופו של דבר, הפרק מסיים בתיאור רועש של אלוהים השואג כמו אריה ומנהל משפט עם כל בשר. זהו שיעור כואב על כך שלמעשים של חברות ועמים יש השלכות ארוכות טווח, ושחוסר היכולת להקשיב לביקורת בזמן מוביל לקריסה כוללת שאי אפשר להתחמק ממנה. דמיינו את ירמיהו עומד מול המנהיגים והעם, כשהוא מציג להם את המציאות החדשה שבה בבל הופכת למעצמת-על. הוא מסביר להם שהם פספסו את כל רכבות האזהרה שניתנו להם במשך דורות. ההתעקשות שלהם להמשיך בשלהם, לעבוד אלילים ולפגוע בחלשים, יצרה כדור שלג שלא ניתן לעצור. כעת, כוס המשפט עוברת מיד ליד, וכל מי שתרם לרשע העולמי ייאלץ לשתות ממנה.
אם היית חי בתקופת ירמיהו ושומע אותו מנבא חורבן על כולם, היית מאמין לו או חושב שהוא סתם פסימיסט שמנסה להפחיד את הציבור?
כוס החמה האוניברסלית: חוק הגמול ההיסטורי של ירמיהו
ירמיהו פרק כ"ה נפתח בציון דרך היסטורי מדויק: השנה הרביעית ליהויקים מלך יהודה, שהיא השנה הראשונה למלכות נבוכדנאצר מלך בבל. בנקודת מפנה זו, ירמיהו נושא נאום סיכום של עשרים ושלוש שנות נבואה שלא זכו להקשבה. הוא מבהיר כי בשל סירובו המתמשך של העם לנטוש את עבודת האלילים ולשוב מדרכו הרעה, יביא אלוהים את נבוכדנאצר – המכונה כאן 'עבדי' – להחריב את יהודה ואת העמים השכנים. הארץ תישאר שממה, והעמים ישתעבדו לבבל במשך שבעים שנה. לאחר תקופה זו, גם בבל עצמה תיענש על עוונותיה ותהפוך לשממת עולם. בהמשך הפרק, ירמיהו מקבל ציווי אלוהי לקחת את 'כוס יין החמה' ולהשקות בה את כל הגויים. הוא מפרט רשימה ארוכה של ממלכות, החל מירושלים ויהודה, דרך מצרים, פלשת, אדום, מואב, עמון, צור וצידון, ועד לממלכות ערב, עילם ומדי. האחרונה לשתות היא ממלכת 'ששך' (בבל). הפרק נחתם בתיאור אפוקליפטי של משפט אלוהי כלל-עולמי, שבו אלוהים שואג ממרומים ומביא חרב וסערה על כל יושבי הארץ, תוך קריסה מוחלטת של המנהיגים המכונים 'רועים'.
הפסוק מציג את נקודת המפנה הדרמטית ביותר בנבואת ירמיהו: קביעת משך הגלות לשבעים שנה. הוא מתאר מציאות קשה של חורבן מוחלט ושעבוד למעצמה הבבלית, אך בתוך האסון טמונה נחמה סמויה – לעונש יש תאריך תפוגה. הגבול המוגדר בזמן מעניק לעם תקווה לשוב ולהשתקם, ומבהיר כי ההיסטוריה אינה מקרית אלא מנוהלת תחת תוכנית אלוהית מכוונת המאזנת בין עונש לבין הזדמנות לתיקון.
הדרש — קריאה לעומק⌄
ירמיהו פרק כ"ה מהווה צומת תיאולוגי והיסטורי מכריע בספר. מבחינה ספרותית והיסטורית, הפרק מחלק את הספר לשניים ומציג לראשונה את בבל לא רק כאיום מעורפל מצפון, אלא ככוח דומיננטי וקונקרטי בהנהגת נבוכדנאצר. ירמיהו מסכם עשרים ושלוש שנות פעילות (משנת 13 ליאשיהו ועד שנת 4 ליהויקים) ומצביע על הכישלון המוחלט של מוסד הנבואה להניע את העם לשינוי. הביטוי 'השכם ודבר' החוזר בפרק מדגיש את ההתמדה האלוהית אל מול העקשנות האנושית.\n\nהחידוש התיאולוגי המרכזי בפרק הוא הגדרתו של נבוכדנאצר, מלך בבל האכזר, כ'עבד' של אלוהים. תפיסה זו מפקיעה את הניצחון הבבלי מידיהם של אלילי בבל ומכפיפה אותו למונוטאיזם המקראי: בבל אינה מנצחת בגלל כוחה, אלא משום שהיא משמשת שוט ביד ההשגחה האלוהית להענשת יהודה. עם זאת, כדי למנוע את המחשבה שהכוח מעניק לגיטימציה מוסרית, הנביא קובע כי בתום שבעים שנה ייפרע אלוהים מבבל עצמה. השימוש באתב"ש 'ששך' עבור בבל משמש כאירוניה דרמטית וכסודיות פוליטית, המבהירה כי גם השוט סופו להישרף.\n\nחלקו השני של הפרק מציג את חזון 'כוס החמה'. ירמיהו נדרש להשקות את כל עמי האזור ביין המייצג את חרון האף האלוהי והחרב הממשמשת ובאה. סדר השתייה חושף עקרון מוסרי עמוק: המשפט מתחיל דווקא מירושלים – 'העיר אשר נקרא שמי עליה'. הבחירה והקרבה לאלוהים אינן מעניקות חסינות, אלא להפך, הן גוררות אחריות יתרה ועונש קפדני יותר ('הנקה תנקו? לא תנקו!'). משם, הכוס נודדת במעגלים מתרחבים אל כל עמי המזרח הקדום, וממחישה כי אלוהי ישראל הוא אל אוניברסלי השופט את כל האנושות על פי קנה מידה מוסרי אחיד.\n\nהפרק נחתם בקינה דרמטית על 'הרועים' – המנהיגים הפוליטיים והרוחניים של העמים. הם נמשלים לרועי צאן שאבדה מהם יכולת המנוס, והצאן היקר שלהם נפוץ ונשבר 'ככלי חמדה'. הדימוי של אלוהים ככפיר (אריה) העוזב את סוכו כדי לטרוף, לצד קולות השאגה המשתיקים את 'נאות השלום', מעצים את תחושת הקטסטרופה הקוסמית. הפרק אינו מותיר מקום לאשליות: השקט המדומה של המזרח התיכון עומד להתנפץ ברעש גדול, והסדר העולמי הישן יקרוס לתוך מציאות חדשה של משפט ודין. נשים לב למבנה הספרותי המהודק של הפרק, הנע מהאישי אל הלאומי ומשם אל האוניברסלי. ירמיהו מתחיל בחשבון נפש אישי על כישלון שליחותו ביהודה, עובר להגדרת גבולות הגזרה של העונש המקומי (שבעים שנות גלות בבל), ומשם מרחיב את היריעה לדרמה קוסמית שבה כל עמי תבל שותים מאותה כוס מרה. מילים מנחות כמו 'שממה', 'חרב' ו'חרון אף' שזורות לאורך כל הפרק ומחברות את חלקי הנבואה השונים למסכת אחת של דין. הניגוד בין 'קול ששון וקול שמחה' המושבתים ביהודה לבין 'הידד כדורכים' – קולות המלחמה המדומים לדריכת ענבים בגת – ממחיש את המהפך הנורא שיעבור על הארץ. הפרק מציב דילמה מוסרית קשה לגבי גבולות האחריות המשותפת של חברה הנופלת למצולות השחיתות והאדישות.
- האשליה של חסינות מוסריתמנהלים או אנשי מפתח בארגונים גדולים נוטים לעיתים להאמין כי הצלחתם בעבר או מעמדם הבכיר מקנים להם חסינות מפני ביקורת או דין וחשבון. הפרק מלמד כי דווקא מי שקרוב יותר למוקדי הכוח והערכים (כמו ירושלים בנבואה) נדרש לסטנדרט מוסרי גבוה יותר. בחיים המקצועיים, המשמעות היא שעלינו לבחון את עצמנו בקפידה יתרה ככל שסמכויותינו גדלות, ולא להשתמש בהישגי העבר כתירוץ להתרשלות בהווה.
- הסכנה שבאדישות קולקטיביתכאשר אנו עדים לעוול חברתי, שחיתות במקום העבודה או התנהגות פוגענית בקבוצה, קל לבחור באדישות ולומר 'זה לא ענייני'. ירמיהו מתריע כי שתיקה ממושכת של הכלל מול אזהרות חוזרות ונשנות מובילה בסופו של דבר לקריסה מערכתית שפוגעת בכולם. הצעד המעשי הוא לא להמתין למשבר המוחלט, אלא להשמיע קול ביקורתי בונה כבר בשלבים הראשונים של הבעיה.
- זמניותו של כוח דורסניבמערכות יחסים עסקיות או אישיות, לעיתים גורם מסוים משתמש בכוחו הכלכלי או המעמדי כדי לרמוס אחרים, מתוך תחושה שהוא בלתי מנוצח. נבואת ירמיהו על בבל (שתחילה משמשת כלי ענישה אך לבסוף נענשת בעצמה) מזכירה לנו כי כוח דורסני הוא זמני וגלגל חוזר בעולם. הלקח הוא לנהוג בענווה ובהגינות גם כאשר אנו נמצאים בעמדת יתרון, מתוך הבנה שהנסיבות יכולות להשתנות במהירות.
הפרק מעלה את הדילמה המוסרית של שימוש ברע כדי להילחם ברע: אלוהים משתמש בנבוכדנאצר האכזר כ'עבדו' כדי להעניש את יהודה, אך לאחר מכן מעניש את בבל על אותה אכזריות עצמה. האם ראוי להשתמש בכלי משחית ובלתי מוסרי כדי להשיג צדק, וכיצד מתיישבת הבחירה החופשית של בבל עם תפקידה שנקבע מראש ככלי שרת בידי האל?
📖 קראו את הפרק המלא⌄
הַדָּבָר אֲשֶׁר־הָיָה עַל־יִרְמְיָהוּ עַל־כָּל־עַם יְהוּדָה בַּשָּׁנָה הָרְבִעִית לִיהוֹיָקִים בֶּן־יֹאשִׁיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה הִיא הַשָּׁנָה הָרִאשֹׁנִית לִנְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל׃
אֲשֶׁר דִּבֶּר יִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא עַל־כָּל־עַם יְהוּדָה וְאֶל כָּל־יֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם לֵאמֹר׃
מִן־שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה לְיֹאשִׁיָּהוּ בֶן־אָמוֹן מֶלֶךְ יְהוּדָה וְעַד הַיּוֹם הַזֶּה זֶה שָׁלֹשׁ וְעֶשְׂרִים שָׁנָה הָיָה דְבַר־יְהוָה אֵלָי וָאֲדַבֵּר אֲלֵיכֶם אַשְׁכֵּים וְדַבֵּר וְלֹא שְׁמַעְתֶּם׃
וְשָׁלַח יְהוָה אֲלֵיכֶם אֶת־כָּל־עֲבָדָיו הַנְּבִאִים הַשְׁכֵּם וְשָׁלֹחַ וְלֹא שְׁמַעְתֶּם וְלֹא־הִטִּיתֶם אֶת־אָזְנְכֶם לִשְׁמֹעַ׃
לֵאמֹר שׁוּבוּ־נָא אִישׁ מִדַּרְכּוֹ הָרָעָה וּמֵרֹעַ מַעַלְלֵיכֶם וּשְׁבוּ עַל־הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַן יְהוָה לָכֶם וְלַאֲבוֹתֵיכֶם לְמִן־עוֹלָם וְעַד־עוֹלָם׃
וְאַל־תֵּלְכוּ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים לְעָבְדָם וּלְהִשְׁתַּחֲוֺת לָהֶם וְלֹא־תַכְעִיסוּ אוֹתִי בְּמַעֲשֵׂה יְדֵיכֶם וְלֹא אָרַע לָכֶם׃
וְלֹא־שְׁמַעְתֶּם אֵלַי נְאֻם־יְהוָה לְמַעַן הכעסוני [הַכְעִיסֵנִי] בְּמַעֲשֵׂה יְדֵיכֶם לְרַע לָכֶם׃
לָכֵן כֹּה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת יַעַן אֲשֶׁר לֹא־שְׁמַעְתֶּם אֶת־דְּבָרָי׃
הִנְנִי שֹׁלֵחַ וְלָקַחְתִּי אֶת־כָּל־מִשְׁפְּחוֹת צָפוֹן נְאֻם־יְהוָה וְאֶל־נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ־בָּבֶל עַבְדִּי וַהֲבִאֹתִים עַל־הָאָרֶץ הַזֹּאת וְעַל־יֹשְׁבֶיהָ וְעַל כָּל־הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה סָבִיב וְהַחֲרַמְתִּים וְשַׂמְתִּים לְשַׁמָּה וְלִשְׁרֵקָה וּלְחָרְבוֹת עוֹלָם׃
וְהַאֲבַדְתִּי מֵהֶם קוֹל שָׂשׂוֹן וְקוֹל שִׂמְחָה קוֹל חָתָן וְקוֹל כַּלָּה קוֹל רֵחַיִם וְאוֹר נֵר׃
וְהָיְתָה כָּל־הָאָרֶץ הַזֹּאת לְחָרְבָּה לְשַׁמָּה וְעָבְדוּ הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֶת־מֶלֶךְ בָּבֶל שִׁבְעִים שָׁנָה׃
וְהָיָה כִמְלֹאות שִׁבְעִים שָׁנָה אֶפְקֹד עַל־מֶלֶךְ־בָּבֶל וְעַל־הַגּוֹי הַהוּא נְאֻם־יְהוָה אֶת־עֲוֺנָם וְעַל־אֶרֶץ כַּשְׂדִּים וְשַׂמְתִּי אֹתוֹ לְשִׁמְמוֹת עוֹלָם׃
והבאיתי [וְהֵבֵאתִי] עַל־הָאָרֶץ הַהִיא אֶת־כָּל־דְּבָרַי אֲשֶׁר־דִּבַּרְתִּי עָלֶיהָ אֵת כָּל־הַכָּתוּב בַּסֵּפֶר הַזֶּה אֲשֶׁר־נִבָּא יִרְמְיָהוּ עַל־כָּל־הַגּוֹיִם׃
כִּי עָבְדוּ־בָם גַּם־הֵמָּה גּוֹיִם רַבִּים וּמְלָכִים גְּדוֹלִים וְשִׁלַּמְתִּי לָהֶם כְּפָעֳלָם וּכְמַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם׃
כִּי כֹה אָמַר יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֵלַי קַח אֶת־כּוֹס הַיַּיִן הַחֵמָה הַזֹּאת מִיָּדִי וְהִשְׁקִיתָה אֹתוֹ אֶת־כָּל־הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אָנֹכִי שֹׁלֵחַ אוֹתְךָ אֲלֵיהֶם׃
וְשָׁתוּ וְהִתְגֹּעֲשׁוּ וְהִתְהֹלָלוּ מִפְּנֵי הַחֶרֶב אֲשֶׁר אָנֹכִי שֹׁלֵחַ בֵּינֹתָם׃
וָאֶקַּח אֶת־הַכּוֹס מִיַּד יְהוָה וָאַשְׁקֶה אֶת־כָּל־הַגּוֹיִם אֲשֶׁר־שְׁלָחַנִי יְהוָה אֲלֵיהֶם׃
אֶת־יְרוּשָׁלִַם וְאֶת־עָרֵי יְהוּדָה וְאֶת־מְלָכֶיהָ אֶת־שָׂרֶיהָ לָתֵת אֹתָם לְחָרְבָּה לְשַׁמָּה לִשְׁרֵקָה וְלִקְלָלָה כַּיּוֹם הַזֶּה׃
אֶת־פַּרְעֹה מֶלֶךְ־מִצְרַיִם וְאֶת־עֲבָדָיו וְאֶת־שָׂרָיו וְאֶת־כָּל־עַמּוֹ׃
וְאֵת כָּל־הָעֶרֶב וְאֵת כָּל־מַלְכֵי אֶרֶץ הָעוּץ וְאֵת כָּל־מַלְכֵי אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים וְאֶת־אַשְׁקְלוֹן וְאֶת־עַזָּה וְאֶת־עֶקְרוֹן וְאֵת שְׁאֵרִית אַשְׁדּוֹד׃
אֶת־אֱדוֹם וְאֶת־מוֹאָב וְאֶת־בְּנֵי עַמּוֹן׃
וְאֵת כָּל־מַלְכֵי־צֹר וְאֵת כָּל־מַלְכֵי צִידוֹן וְאֵת מַלְכֵי הָאִי אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיָּם׃
וְאֶת־דְּדָן וְאֶת־תֵּימָא וְאֶת־בּוּז וְאֵת כָּל־קְצוּצֵי פֵאָה׃
וְאֵת כָּל־מַלְכֵי עֲרָב וְאֵת כָּל־מַלְכֵי הָעֶרֶב הַשֹּׁכְנִים בַּמִּדְבָּר׃
וְאֵת כָּל־מַלְכֵי זִמְרִי וְאֵת כָּל־מַלְכֵי עֵילָם וְאֵת כָּל־מַלְכֵי מָדָי׃
וְאֵת כָּל־מַלְכֵי הַצָּפוֹן הַקְּרֹבִים וְהָרְחֹקִים אִישׁ אֶל־אָחִיו וְאֵת כָּל־הַמַּמְלְכוֹת הָאָרֶץ אֲשֶׁר עַל־פְּנֵי הָאֲדָמָה וּמֶלֶךְ שֵׁשַׁךְ יִשְׁתֶּה אַחֲרֵיהֶם׃
וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם כֹּה־אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל שְׁתוּ וְשִׁכְרוּ וּקְיוּ וְנִפְלוּ וְלֹא תָקוּמוּ מִפְּנֵי הַחֶרֶב אֲשֶׁר אָנֹכִי שֹׁלֵחַ בֵּינֵיכֶם׃
וְהָיָה כִּי יְמָאֲנוּ לָקַחַת־הַכּוֹס מִיָּדְךָ לִשְׁתּוֹת וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם כֹּה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת שָׁתוֹ תִשְׁתּוּ׃
כִּי הִנֵּה בָעִיר אֲשֶׁר נִקְרָא־שְׁמִי עָלֶיהָ אָנֹכִי מֵחֵל לְהָרַע וְאַתֶּם הִנָּקֵה תִנָּקוּ לֹא תִנָּקוּ כִּי חֶרֶב אֲנִי קֹרֵא עַל־כָּל־יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ נְאֻם יְהוָה צְבָאוֹת׃
וְאַתָּה תִּנָּבֵא אֲלֵיהֶם אֵת כָּל־הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם יְהוָה מִמָּרוֹם יִשְׁאָג וּמִמְּעוֹן קָדְשׁוֹ יִתֵּן קוֹלוֹ שָׁאֹג יִשְׁאַג עַל־נָוֵהוּ הֵידָד כְּדֹרְכִים יַעֲנֶה אֶל כָּל־יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ׃
בָּא שָׁאוֹן עַד־קְצֵה הָאָרֶץ כִּי רִיב לַיהוָה בַּגּוֹיִם נִשְׁפָּט הוּא לְכָל־בָּשָׂר הָרְשָׁעִים נְתָנָם לַחֶרֶב נְאֻם־יְהוָה׃
כֹּה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת הִנֵּה רָעָה יֹצֵאת מִגּוֹי אֶל־גּוֹי וְסַעַר גָּדוֹל יֵעוֹר מִיַּרְכְּתֵי־אָרֶץ׃
וְהָיוּ חַלְלֵי יְהוָה בַּיּוֹם הַהוּא מִקְצֵה הָאָרֶץ וְעַד־קְצֵה הָאָרֶץ לֹא יִסָּפְדוּ וְלֹא יֵאָסְפוּ וְלֹא יִקָּבֵרוּ לְדֹמֶן עַל־פְּנֵי הָאֲדָמָה יִהְיוּ׃
הֵילִילוּ הָרֹעִים וְזַעֲקוּ וְהִתְפַּלְּשׁוּ אַדִּירֵי הַצֹּאן כִּי־מָלְאוּ יְמֵיכֶם לִטְבוֹחַ וּתְפוֹצוֹתִיכֶם וּנְפַלְתֶּם כִּכְלִי חֶמְדָּה׃
וְאָבַד מָנוֹס מִן־הָרֹעִים וּפְלֵיטָה מֵאַדִּירֵי הַצֹּאן׃
קוֹל צַעֲקַת הָרֹעִים וִילְלַת אַדִּירֵי הַצֹּאן כִּי־שֹׁדֵד יְהוָה אֶת־מַרְעִיתָם׃
וְנָדַמּוּ נְאוֹת הַשָּׁלוֹם מִפְּנֵי חֲרוֹן אַף־יְהוָה׃
עָזַב כַּכְּפִיר סֻכּוֹ כִּי־הָיְתָה אַרְצָם לְשַׁמָּה מִפְּנֵי חֲרוֹן הַיּוֹנָה וּמִפְּנֵי חֲרוֹן אַפּוֹ׃