ירמיה · פרק י״ב

הפרק הזה הוא אחד הרגעים הכי אנושיים ומרתקים בספר ירמיהו, כי הוא נוגע בפצע פתוח שכולנו מכירים: הפער בין מה שצריך להיות לבין מה שקורה בפועל. ירמיהו הוא נביא שסובל מאוד. הוא מנסה להציל את העם שלו, אבל בתמורה הוא מקבל רק שנאה ורדיפות. כשהוא רואה שהאנשים המושחתים והשקרנים סביבו חיים ברווחה ובשלווה, הוא פשוט נשבר. הוא לא שומר את התסכול בבטן אלא פותח תיק מול אלוהים. הוא אומר לו: צדיק אתה... אך משפטים אדבר אותך. כלומר, אני יודע שאתה צודק, אבל יש לי כמה שאלות קשות על הנהלת החשבונות שלך בעולם. התשובה של אלוהים היא לא מה שאנחנו מצפים לשמוע. הוא לא מנחם את ירמיהו, לא מבטיח לו שהכל יהיה בסדר ולא מסביר לו את התוכנית הקוסמית שלו. במקום זה, הוא שואל אותו שאלה מאתגרת: אם קשה לך לרוץ עם אנשים רגילים, איך תצליח לרוץ מול סוסים? ואם בארץ בטוחה אתה לא מרגיש מוגן, מה תעשה כשתגיע לג'ונגל הפראי של גאון הירדן? אלוהים בעצם אומר לירמיהו: החיים הולכים להשתגע, והאתגרים האמיתיים שלך עוד לפניך. אם אתה נשבר עכשיו מכל קושי קטן, איך תחזיק מעמד כשהדברים באמת יסתבכו? אלוהים חושף בפניו שחלק מהסוסים האלה הם בני המשפחה שלו עצמו, שמתכננים לבגוד בו ולדבר אליו יפה בפנים בזמן שהם פועלים נגדו מאחורי הגב. בחלק השני של הפרק, המבט משתנה. אנחנו עוברים מהכאב האישי של ירמיהו לכאב הכללי של אלוהים. אלוהים מתאר את הארץ שלו ככרם חרוב, נחלה שננטשה ונמסרה לידי אויבים. הוא מרגיש שבני עמו הפכו כמו אריה ביער ששואג עליו – הם מרדו בו והפכו לאלימים. אבל השיא של הפרק מגיע בסוף: אלוהים פונה לעמים השכנים, אלה ששמחו לאידה של יהודה ועזרו להחריב אותה. הוא מבטיח להעניש אותם, אבל אז מפתיע עם טוויסט בעלילה: אם הם ילמדו את הדרכים הטובות וישתלבו בעם, הם ייבנו מחדש. יש כאן שיעור מדהים על כך שהזדמנות שנייה ותיקון פתוחים בפני כולם, לא משנה מאיפה הם באים או מה הם עשו בעבר.

פרק י"ב נפתח באחת השאלות העתיקות והכואבות ביותר של המחשבה הדתית והפילוסופית – שאלת התיאודיציה (צדיק ורע לו, רשע וטוב לו). ירמיהו אינו פונה לאלוהים מתוך כפירה, אלא להפך, מתוך נקודת מוצא אמונית מוצהרת: "צַדִּיק אַתָּה יְהוָה כִּי אָרִיב אֵלֶיךָ". דווקא משום שהוא מאמין בצדק האלוהי, הפער בין האמונה לבין המציאות האמפירית קורע אותו מבפנים. הוא רואה את הרשעים "נוטעים שורש" ועושים פרי, ומצביע על הצביעות המוסרית שלהם – "קָרוֹב אַתָּה בְּפִיהֶם וְרָחוֹק מִכִּלְיוֹתֵיהֶם". ירמיהו דורש צדק מיידי, ומבקש מאלוהים להוביל את הרשעים "כצאן לטבחה". תשובת אלוהים, המופיעה בפסוק ה', היא מופת של אירוניה ספרותית וחינוכית: "כִּי אֶת־רַגְלִים רַצְתָּה וַיַּלְאוּךָ וְאֵיךְ תְּתַחֲרֶה אֶת־הַסּוּסִים?". במקום להציע נחמה או פתרון תיאולוגי, אלוהים משתמש במשל ספורטיבי כמעט כדי להבהיר לירמיהו שתפקידו כנביא דורש חוסן פנימי עצום. הצרות הנוכחיות שלו מול אנשי עירו ענתות הן רק ריצה מול "רגליים" (בני אדם); האתגרים האמיתיים שיעמדו בפניו מול המלוכה והאימפריות הבבליות יהיו כמו תחרות ריצה מול "סוסים". אלוהים חושף בפניו את עומק הבדידות שלו: "כִּי גַם־אַחֶיךָ וּבֵית־אָבִיךָ גַּם־הֵמָּה בָּגְדוּ בָךְ". המילים היפות שהם אומרים לו בפניו הן מסכה בלבד. מעבר לקושי האישי של ירמיהו, הפרק חושף את הטרגדיה האלוהית. אלוהים מתאר את נטישת הארץ לא כצעד של כעס קר, אלא ככאב של מאהב נבגד: "נָתַתִּי אֶת־יְדִדוּת נַפְשִׁי בְּכַף אֹיְבֶיהָ". העם, שהיה אמור להיות נחלתו האהובה, הפך ל"אריה ביער" השואג נגדו, ול"עיט צבוע" המושך אליו חיות טרף אחרות. התיאור הציורי של "רועים רבים" המשחיתים את הכרם מתייחס למנהיגים הזרים והמקומיים שהביאו לחורבן הארץ, והפכו את נחלת החמד למדבר שממה. חוסר המודעות של העם מודגש בפסוק "כִּי אֵין אִישׁ שָׂם עַל־לֵב" – האדישות המוסרית היא שהובילה לאסון. אולם, סיומו של הפרק מציג תפנית תיאולוגית מדהימה ויוצאת דופן במקרא. אלוהים פונה אל "השכנים הרעים" – העמים הסובבים את יהודה שסייעו לחורבן. הוא מבטיח לעקור אותם מאדמתם כעונש, אך מיד לאחר מכן מצהיר: "אָשׁוּב וְרִחַמְתִּים וַהֲשִׁבֹתִים אִישׁ לְנַחֲלָתוֹ". אלוהים מציע להם נתיב של קליטה ותיקון: אם ילמדו את דרכי עם ישראל וישבעו בשם ה' במקום בבעל, הם "ייבנו בתוך עמי". זוהי תפיסה אוניברסלית מרחיקת לכת, המראה כי הבחירה האלוהית אינה פריבילגיה גזעית סגורה, אלא ברית מוסרית הפתוחה לכל אומה שתבחר בדרך הישר והצדק. מי שיסרב ללמוד – ייעקר סופית.