ירמיה · פרק י״ג
סוד החגורה הרקובה: על התפוררותו של קשר
כִּֽי כַּאֲשֶׁ֨ר יִדְבַּ֤ק הָאֵזוֹר֙ אֶל־מָתְנֵי־אִ֔ישׁ כֵּ֣ן הִדְבַּקְתִּ֣י אֵלַ֨י אֶת־כָּל־בֵּֽית־יִשְׂרָאֵ֜ל וְאֶת־כָּל־בֵּ֤ית יְהוּדָה֙ נְאֻם־יְהוָ֔ה לִהְי֥וֹת לִ֛י לְעָ֖ם וּלְשֵׁ֣ם וְלִתְהִלָּ֣ה וּלְתִפְאָ֑רֶת וְלֹ֖א שָׁמֵֽעוּ׃
פסוק יאהחגורה המיוחדת והשמורה
הלילה נספר על משימה סודית ומיוחדת שקיבל ירמיהו הנביא. אלוהים ביקש ממנו לקנות חגורת פשתן לבנה ויפה, וללבוש אותה קרוב-קרוב אליו. החגורה הייתה רכה ונעימה, וירמיהו שמר עליה מאוד. אבל אז, אלוהים ביקש ממנו ללכת למסע ארוך ולהחביא את החגורה בסדק חשוך בין הסלעים שליד הנהר. ירמיהו עשה בדיוק מה שנתבקש. אחרי הרבה ימים, הוא חזר לקחת אותה, והנה – החגורה נרקבה והתקלקלה באדמה הלחה. אלוהים הסביר לירמיהו שהחגורה הזו היא כמו הקשר המיוחד שיש בינינו לבין מי שאנחנו אוהבים. כשאנחנו קרובים, מקשיבים ועוזרים זה לזה, הקשר שלנו נשאר חזק, נקי ויפה. אבל אם מתרחקים ושוכחים להקשיב, הקשר עלול להיחלש. הסיפור הזה מזכיר לנו תמיד לשמור על החברים והמשפחה שלנו קרוב-קרוב ללב.
הפסוק הזה מזכיר לנו שקשרים חזקים דורשים קרבה והקשבה הדדית; כשמפסיקים להקשיב, גם הקשר הכי קרוב עלול להתפורר.
הסיפור על החגורה הרקובה הוא הזדמנות נהדרת לדבר עם הילד על החשיבות של טיפוח קשרים וחברות. במקום להציג את הסיפור כאזהרה מפחידה, כדאי למקד אותו בערך של נאמנות ותשומת לב לאנשים שאנחנו אוהבים. אפשר להסביר לילד שחברות היא כמו צמח או בגד יפה – צריך לטפל בה, להשקות אותה במילים טובות ולשמור עליה כדי שלא תיהרס. זו דרך מצוינת לעודד את הילד לחשוב על החברים שלו בגן או בבית הספר ואיך הוא יכול לשמח אותם מחר.
- איך לדעתך אפשר לשמור על חברות חזקה ויפה כמו חגורה חדשה?
- אם היית יכול להחביא חפץ מיוחד בסלע סודי, מה היית מחביא שם?
- מי האנשים שאתה הכי אוהב לשמור קרוב-קרוב ללב שלך?
החגורה הסודית של ירמיהו
דמיין שאתה מקבל משימה סודית ומצחיקה! אלוהים מבקש מירמיהו הנביא לקנות חגורת בד יפה ולבוש אותה. אבל אז מגיע חלק מוזר: ירמיהו צריך ללכת רחוק-רחוק, עד לנהר גדול, ולהחביא את החגורה בתוך סדק חשוך בסלע. אחרי הרבה ימים, אלוהים אומר לו: 'לך תוציא את החגורה'. ירמיהו חוזר, חופר באדמה, ומוצא חגורה בלויה, קרועה ומלוכלכת שכבר אי אפשר להשתמש בה בכלל! אלוהים מסביר לירמיהו שהחגורה הזו היא כמו עם ישראל: כשהם קרובים לאלוהים הם חזקים ויפים, אבל כשהם מתרחקים והולכים למקומות אחרים, הם נהיה חלשים כמו החגורה שהתקלקלה באדמה. ירמיהו מנסה להסביר את זה לעם, אבל האם הם יקשיבו לו?
כמו שחגורה צמודה לגוף שלנו ושומרת על הבגדים, ככה אלוהים רצה שנהיה קרובים אליו ושמורים אצלו, אבל העם שכח להקשיב לו.
הידעת שפשתן הוא בד חזק מאוד שמכינים מצמח מיוחד? החגורה של ירמיהו הייתה עשויה מפשתן יקר, ולמרות שהייתה חזקה מאוד, היא נרקבה לגמרי באדמה הלחה!
האם העם יבין את הרמז של החגורה הרקובה, או שהם ימשיכו להתרחק? בפרק הבא נגלה מה קורה כשהשמיים נהיים יבשים לגמרי!
החגורה שהלכה לאיבוד
בפרק זה, אלוהים נותן לירמיהו הנביא משימה יוצאת דופן כדי להעביר מסר לעם ביהודה ובירושלים. הוא מצווה עליו לקנות חגורת פשתן חדשה, ללבוש אותה, ואז לנסוע למרחק עצום עד לנהר פרת כדי להחביא אותה בין הסלעים. כעבור זמן רב, ירמיהו חוזר לשם ומגלה שהחגורה נרקבה לחלוטין ואינה ראויה לשימוש. אלוהים מסביר שזהו בדיוק גורלו של העם: הם היו אמורים להיות צמודים אליו כמו חגורה למותני אדם, אך בגלל הגאווה שלהם וההליכה אחרי אלוהים אחרים, הם נרקבו מבחינה מוסרית. בהמשך, ירמיהו מזהיר אותם באמצעות משל על כדים מלאי יין שיגרמו להם להשתכר ולהתנגש זה בזה, ומפציר בהם להקשיב לפני שיהיה מאוחר מדי והם ייצאו לגלות.
הפסוק מראה שאלוהים רצה שנהיה הכי קרובים אליו, כמו בגד אהוב שאי אפשר בלעדיו, אבל כשהעם התעלם ממנו, הקשר פשוט נהרס.
אל תיתן לגאווה למנוע ממך להקשיב לעצות טובות. לפעמים קל לחשוב שאנחנו יודעים הכל, אבל התעלמות מאזהרות של חברים או הורים עלולה להוביל לתוצאות כואבות.
זה כמו להזניח חברות טובה של שנים, לא לדבר עם החבר הכי טוב ולחשוב שהכל יישאר אותו דבר, ואז לגלות פתאום שהקשר התקרר לגמרי וכבר אי אפשר להחזיר את הגלגל לאחור.
הקשר שנרקב בסתר
בפרק זה, אלוהים מטיל על ירמיהו הנביא משימה סמלית יוצאת דופן כדי להעביר מסר נוקב לעם ביהודה ובירושלים. הוא מצווה עליו לקנות חגורת פשתן יקרה וחדשה, ללבוש אותה על מותניו בלי להרטיב אותה במים, ואז לצאת למסע ארוך ומפרך עד לנהר פרת כדי לקבור אותה בסדק של סלע. כעבור זמן רב, ירמיהו נשלח לשם שוב כדי להוציא אותה, ומגלה שהחגורה נרקבה לחלוטין והפכה לחסרת ערך. המעשה הקיצוני הזה נועד להמחיש לעם שהם היו אמורים להיות צמודים לאלוהים כמו חגורה לגוף האדם, אך בגלל שבחרו להתרחק ולעבוד אלילים, הם נשחקו ונרקבו מבחינה מוסרית. ירמיהו ממשיך באזהרות קשות, כולל משל על כדי יין שיגרמו לכולם להשתכר ולאבד שליטה, ומפציר בהם להשיל את הגאווה שלהם לפני שיגיעו ימי החושך והגלות. הוא חותם בשאלה הרטורית המפורסמת: האם נמר יכול לשנות את חברבורותיו? העם כבר כל כך רגיל לעשות רע, שהשינוי נראה כמעט בלתי אפשרי ללא זעזוע אמיתי.
הפסוק ממשיל את עם ישראל לחגורת בד יקרה וצמודה, שנועדה להיות קרובה לגופו של האדם. אלוהים מסביר שרצה שהעם יהיה קרוב אליו באופן האינטימי ביותר, כדי שישמשו לו לגאווה ולתפארת. אולם, הבחירה של העם להתרחק ולהתעלם מדבריו גרמה לקשר הזה להתפורר ולהירקב, ממש כמו חגורה שנשכחה באדמה ללא טיפול.
להעמקה בסיפור⌄
הפרק הזה מציג את אחת השיטות המרתקות של נביאי התנ"ך: שימוש במיצגים פיזיים כדי לזעזע את הציבור. ירמיהו לא רק נושא נאומים, הוא ממש מציג תיאטרון רחוב קיצוני. המסע שלו לנהר פרת (או למעיין פרה שליד ענתות, לפי חלק מהחוקרים) והחזרה משם דרשו מאמץ פיזי עצום. דמיינו את הנביא הולך בדרכים המאובקות, לבוש בחגורה לבנה ובוהקת, ואז חוזר בלעדיה, ורק כעבור חודשים ארוכים מביא אותה כשהיא מלוכלכת ורקובה. המטרה הייתה לגרום לאנשים לעצור, להסתכל ולשאול אותו: 'ירמיהו, מה פשר המעשה המוזר הזה?'. התשובה שלו הייתה כואבת וישירה: החגורה הזו היא אתם. הבחירה בבד פשתן אינה מקרית. פשתן הוא חומר חזק, נקי וטהור, ששימש את הכוהנים בבית המקדש. הוא מסמל את הפוטנציאל של העם להיות קרובים לאלוהים, לשמש לו לתפארת ולשמור על קדושה. אבל ברגע שהחגורה מנותקת מהגוף ומחביאים אותה בנקיק סלע לח, היא נרקבת. זהו תיאור פסיכולוגי עמוק של תהליך התפוררות: כשמנתקים קשר משמעותי ומזניחים אותו בסתר, הוא לא סתם נעלם, הוא נרקב ומתקלקל לחלוטין. בהמשך הפרק, ירמיהו עובר להשתמש בדימוי של שכרות קבוצתית. הוא אומר להם שכל כד יתמלא ביין. כשהשומעים לועגים לו ואומרים בלעג 'ברור שכל כד נועד להתמלא ביין, מה החידוש כאן?', הוא חושף את המשמעות האמיתית: היין הזה הוא שכרות רוחנית ואובדן דרך מוחלט. השכרות הזו תגרום למנהיגים, לכוהנים ולעם כולו לאבד את שיווי המשקל המוסרי שלהם, להתנגש זה בזה כמו כדים שנשברים, ולהביא לחורבן עצמי. החלק המרתק ביותר בפרק מגיע לקראת הסוף, עם השאלה המפורסמת: 'היהפוך כושי עורו ונמר חברבורותיו?'. ירמיהו שואל האם אדם שהתרגל לעשות רע מסוגל בכלל להשתנות, או שההרגל הפך כבר לטבע השני שלו. זוהי אזהרה פסיכולוגית מדהימה על כוחו של ההרגל. כשמישהו חוזר על התנהגות גרועה שוב ושוב, היא נטמעת בו עד שהוא מרגיש שזה פשוט 'מי שהוא', והשינוי הופך לכמעט בלתי אפשרי. ירמיהו לא מנסה לייאש אותם, אלא לזעזע אותם כדי שיבינו שהזמן לשינוי הולך ואוזל, ושעליהם לפעול לפני שההרגל הרע ישתלט עליהם לחלוטין.
האם לדעתך יש הרגלים רעים שאי אפשר לשנות בכלל, או שתמיד יש הזדמנות להתחיל מחדש?
סוד החגורה הרקובה: על התפוררותו של קשר
פרק י"ג בספר ירמיהו מציג סדרה של דימויים חזותיים נוקבים המתארים את קריסתו המוסרית והרוחנית של עם יהודה לפני החורבן. בפתח הפרק, מצווה אלוהים על ירמיהו לבצע פעולה סמלית מוזרה: לקנות חגורת פשתן, ללבוש אותה על מותניו מבלי להרטיבה, ואז ללכת למרחק עצום עד לנהר פרת כדי להטמינה בסדק סלע. לאחר תקופה ארוכה, הוא נשלח להוציא אותה ומגלה שהחגורה נרקבה לחלוטין ואינה ראויה לכל שימוש. אלוהים מסביר כי החגורה מסמלת את ישראל ויהודה, שהיו אמורים להיות דבוקים אליו כחגורה למותני איש, אך בחירתם להתרחק ולעבוד אלילים אחרים גרמה להם להירקב מבפנים. בהמשך, משתמש הנביא במשל נוסף על כדי יין המתמלאים עד תומם, ומסביר כי העם יתמלא בשכרון חושים רוחני שיגרום להם להתנגש זה בזה ולהישבר. ירמיהו קורא לעם להשיל את גאוותם בטרם יגיע החושך והם יגורשו לגלות, ומסיים בשאלה הרטורית הידועה המדגישה את הקושי לשנות הרגלים מושרשים: 'היהפוך כושי עורו ונמר חברבורותיו?'.
הפסוק ממשיל את עם ישראל לחגורת בד יקרה וצמודה, שנועדה להיות קרובה לגופו של האדם. אלוהים מסביר שרצה שהעם יהיה קרוב אליו באופן האינטימי ביותר, כדי שישמשו לו לגאווה ולתפארת. אולם, הבחירה של העם להתרחק ולהתעלם מדבריו גרמה לקשר הזה להתפורר ולהירקב, ממש כמו חגורה שנשכחה באדמה ללא טיפול.
הדרש — קריאה לעומק⌄
פרק י"ג מציג ניתוח פסיכולוגי וחברתי מבריק של תהליך הריקבון הפנימי של חברה. המעשה הסמלי הראשון של ירמיהו – קניית חגורת הפשתן, לבישתה וקבורתה בפרת – אינו רק אקט דרמטי למשיכת תשומת לב, אלא משל עמוק על מהות הברית והיחסים בין האדם לאלוהי. הפשתן, חומר אורגני חזק, נקי ובעל ערך פולחני רב (שכן ממנו הוכנו בגדי הכהונה במקדש), מייצג את הפוטנציאל הייחודי של עם ישראל להיות קרובים לאלוהים 'לשם, לתהילה ולתפארת'. החגורה צמודה למותניים, המקום שממנו שואב האדם את כוחו הפיזי והתנועתי, ומסמלת הגנה, מוכנות לפעולה וקרבה אינטימית ביותר. אולם, ברגע שהחגורה מנותקת מהגוף ומונחת בנקיק סלע לח, הרחק ממקור החיים שלה, הלחות והאדמה עושות את שלהן. היא נרקבת והופכת לבלויה. ירמיהו מבהיר כי הריקבון אינו עונש חיצוני ושרירותי, אלא תוצאה טבעית וישירה של הניתוק. חברה שמנתקת את עצמה ממקורות הערכים, החוק והמוסר שלה אינה יכולה לשמור על חוסנה; היא תתפורר מבפנים באופן בלתי נמנע, בדיוק כמו אותו בד פשתן עדין שנחשף לפגעי הטבע ללא הגנה. המטאפורה השנייה בפרק, של כדי היין (נבלי יין), חושפת את מנגנון ההכחשה והשאננות של העם. כשהנביא פונה אליהם ואומר 'כל נבל ימלא יין', השומעים מגיבים בציניות ובזלזול: 'הידוע לא נדע כי כל נבל ימלא יין?'. הם רואים בדבריו קלישאה ריקה ומובנת מאליה, ומסרבים להבין את העומק שמאחורי המילים. אך ירמיהו הופך את הקלישאה על פיה ומציג תפנית אירונית מצמררת: היין אינו סמל לשפע, ברכה או שמחה חגיגית, אלא לשכרון חושים רוחני ומוסרי שיכה בכל שכבות העם – מהמלכים היושבים על כיסא דוד, דרך הכוהנים והנביאים, ועד לאחרון התושבים. השכרון הזה יביא לאובדן מוחלט של שיקול הדעת, לקיטוב חברתי חריף ולמצב של הרס עצמי שבו 'וניפצתים איש אל אחיו'. המונח 'וניפצתים' מתאר שבירה פיזית של כדים המתנגשים זה בזה, ומסמל מלחמת אחים ואובדן סולידריות בסיסית, שבה אפילו אבות ובנים יפנו זה כנגד זה ברגעי המשבר. בחלקו האחרון של הפרק, ירמיהו פונה ישירות אל המנהיגות הפוליטית – המלך והגבירה (ככל הנראה המלך הצעיר יהויכין ואמו הדומיננטית נחשתא) – וקורא להם להשפיל את עצמם ולשבת על הארץ, שכן עטרת תפארתם עומדת ליפול. הוא מתאר את האסון המתקרב מצפון (האימפריה הבבלית) ואת חוסר האונים של ירושלים, המדומיינת כאישה הכורעת ללדת ואחוזת חבלי כאב עזים. השאלה הנוקבת 'היהפוך כושי עורו ונמר חברבורותיו?' חותמת את הטיעון המוסרי והפסיכולוגי של הפרק. ירמיהו טוען כי ההרגל לעשות רע נטמע בעם עד שהפך לטבע שני שלהם, וכי היכולת להיטיב ולשנות כיוון נראית כמעט בלתי אפשרת ללא זעזוע קיומי עמוק. הפרק אינו מותיר מקום לאשליות או לנחמות שווא; הוא מציב מראה נוקבת ואכזרית מול פניה של חברה שאיבדה את דרכה, ומזהיר כי הניתוק מהמקור מוביל בהכרח לאובדן הזהות והחירות.
- הסכנה שבהרגל ובטבע שניכאשר אנו מסגלים לעצמנו דפוסי התנהגות שליליים – כמו דחיינות כרונית, דיבור ציני או חוסר יושרה במקום העבודה – אנו נוטים להאמין שנוכל להפסיק בכל רגע שנרצה. אולם, כפי שמלמד משל הנמר וחברבורותיו, דפוסים חוזרים הופכים לחלק מהאישיות שלנו. הצעד הראשון לשינוי הוא הכרה בכך שההרגל שולט בנו, וקבלת החלטה אקטיבית לשבור אותו לפני שהוא מתקבע כטבע שני.
- קשרים דורשים תחזוקה אקטיביתמערכות יחסים משמעותיות (נישואין, חברויות ארוכות טווח או קשרים משפחתיים) אינן שורדות מעצמן. אם נזניח אותן ונניח להן 'לשכב בסתר' ללא השקעה, שיח פתוח והקשבה, הן יירקבו מבפנים בדיוק כמו חגורת הפשתן. כדי למנוע זאת, יש ליזום מפגשים, להביע הערכה ולפתור קונפליקטים באופן שוטף ולא לחכות לרגע שבו הקשר כבר לא יצלח לכלום.
- התמודדות עם אזהרות במקום הכחשהכאשר אנו מקבלים משוב קשה או אזהרה (מרופא, מיועץ פיננסי או מחבר קרוב), התגובה הראשונית שלנו היא לרוב הכחשה או זלזול ציני, בדומה לתגובת העם למשל כדי היין. במקום לפטור את האזהרה ב'אני כבר יודע הכל', עלינו לעצור, לבחון את המציאות בעיניים מפוקחות ולפעול לתיקון המצב לפני שהמשבר יכה בנו במלוא עוצמתו.
האם האדם חופשי לחלוטין להשתנות בכל רגע, או שמא הרגליו ועברו כובלים אותו ומעצבים את גורלו באופן דטרמיניסטי? ירמיהו מעלה שאלה זו באמצעות דימוי הנמר וחברבורותיו, ומציג מתח מוסרי קשה: מצד אחד, הוא דורש מהעם לחזור בתשובה, ומצד שני, הוא רומז שהם כבר איבדו את היכולת הפסיכולוגית להשתנות בכוחות עצמם.
📖 קראו את הפרק המלא⌄
כֹּה־אָמַר יְהוָה אֵלַי הָלוֹךְ וְקָנִיתָ לְּךָ אֵזוֹר פִּשְׁתִּים וְשַׂמְתּוֹ עַל־מָתְנֶיךָ וּבַמַּיִם לֹא תְבִאֵהוּ׃
וָאֶקְנֶה אֶת־הָאֵזוֹר כִּדְבַר יְהוָה וָאָשִׂם עַל־מָתְנָי׃
וַיְהִי דְבַר־יְהוָה אֵלַי שֵׁנִית לֵאמֹר׃
קַח אֶת־הָאֵזוֹר אֲשֶׁר קָנִיתָ אֲשֶׁר עַל־מָתְנֶיךָ וְקוּם לֵךְ פְּרָתָה וְטָמְנֵהוּ שָׁם בִּנְקִיק הַסָּלַע׃
וָאֵלֵךְ וָאֶטְמְנֵהוּ בִּפְרָת כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אוֹתִי׃
וַיְהִי מִקֵּץ יָמִים רַבִּים וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלַי קוּם לֵךְ פְּרָתָה וְקַח מִשָּׁם אֶת־הָאֵזוֹר אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לְטָמְנוֹ־שָׁם׃
וָאֵלֵךְ פְּרָתָה וָאֶחְפֹּר וָאֶקַּח אֶת־הָאֵזוֹר מִן־הַמָּקוֹם אֲשֶׁר־טְמַנְתִּיו שָׁמָּה וְהִנֵּה נִשְׁחַת הָאֵזוֹר לֹא יִצְלַח לַכֹּל׃
וַיְהִי דְבַר־יְהוָה אֵלַי לֵאמֹר׃
כֹּה אָמַר יְהוָה כָּכָה אַשְׁחִית אֶת־גְּאוֹן יְהוּדָה וְאֶת־גְּאוֹן יְרוּשָׁלִַם הָרָב׃
הָעָם הַזֶּה הָרָע הַמֵּאֲנִים לִשְׁמוֹעַ אֶת־דְּבָרַי הַהֹלְכִים בִּשְׁרִרוּת לִבָּם וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים לְעָבְדָם וּלְהִשְׁתַּחֲוֺת לָהֶם וִיהִי כָּאֵזוֹר הַזֶּה אֲשֶׁר לֹא־יִצְלַח לַכֹּל׃
כִּי כַּאֲשֶׁר יִדְבַּק הָאֵזוֹר אֶל־מָתְנֵי־אִישׁ כֵּן הִדְבַּקְתִּי אֵלַי אֶת־כָּל־בֵּית יִשְׂרָאֵל וְאֶת־כָּל־בֵּית יְהוּדָה נְאֻם־יְהוָה לִהְיוֹת לִי לְעָם וּלְשֵׁם וְלִתְהִלָּה וּלְתִפְאָרֶת וְלֹא שָׁמֵעוּ׃
וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם אֶת־הַדָּבָר הַזֶּה כֹּה־אָמַר יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל כָּל־נֵבֶל יִמָּלֵא יָיִן וְאָמְרוּ אֵלֶיךָ הֲיָדֹעַ לֹא נֵדַע כִּי כָל־נֵבֶל יִמָּלֵא יָיִן׃
וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם כֹּה־אָמַר יְהוָה הִנְנִי מְמַלֵּא אֶת־כָּל־יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ הַזֹּאת וְאֶת־הַמְּלָכִים הַיֹּשְׁבִים לְדָוִד עַל־כִּסְאוֹ וְאֶת־הַכֹּהֲנִים וְאֶת־הַנְּבִיאִים וְאֵת כָּל־יֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִָם שִׁכָּרוֹן׃
וְנִפַּצְתִּים אִישׁ אֶל־אָחִיו וְהָאָבוֹת וְהַבָּנִים יַחְדָּו נְאֻם־יְהוָה לֹא־אֶחְמוֹל וְלֹא־אָחוּס וְלֹא אֲרַחֵם מֵהַשְׁחִיתָם׃
שִׁמְעוּ וְהַאֲזִינוּ אַל־תִּגְבָּהוּ כִּי יְהוָה דִּבֵּר׃
תְּנוּ לַיהוָה אֱלֹהֵיכֶם כָּבוֹד בְּטֶרֶם יַחְשִׁךְ וּבְטֶרֶם יִתְנַגְּפוּ רַגְלֵיכֶם עַל־הָרֵי נָשֶׁף וְקִוִּיתֶם לְאוֹר וְשָׂמָהּ לְצַלְמָוֶת ישית [וְשִׁית] לַעֲרָפֶל׃
וְאִם לֹא תִשְׁמָעוּהָ בְּמִסְתָּרִים תִּבְכֶּה־נַפְשִׁי מִפְּנֵי גֵוָה וְדָמֹעַ תִּדְמַע וְתֵרַד עֵינִי דִּמְעָה כִּי נִשְׁבָּה עֵדֶר יְהוָה׃
אֱמֹר לַמֶּלֶךְ וְלַגְּבִירָה הַשְׁפִּילוּ שֵׁבוּ כִּי יָרַד מַרְאֲשׁוֹתֵיכֶם עֲטֶרֶת תִּפְאַרְתְּכֶם׃
עָרֵי הַנֶּגֶב סֻגְּרוּ וְאֵין פֹּתֵחַ הָגְלָת יְהוּדָה כֻּלָּהּ הָגְלָת שְׁלוֹמִים׃
שאי [שְׂאוּ] עֵינֵיכֶם וראי [וּרְאוּ] הַבָּאִים מִצָּפוֹן אַיֵּה הָעֵדֶר נִתַּן־לָךְ צֹאן תִּפְאַרְתֵּךְ׃
מַה־תֹּאמְרִי כִּי־יִפְקֹד עָלַיִךְ וְאַתְּ לִמַּדְתְּ אֹתָם עָלַיִךְ אַלֻּפִים לְרֹאשׁ הֲלוֹא חֲבָלִים יֹאחֱזוּךְ כְּמוֹ אֵשֶׁת לֵדָה׃
וְכִי תֹאמְרִי בִּלְבָבֵךְ מַדּוּעַ קְרָאֻנִי אֵלֶּה בְּרֹב עֲוֺנֵךְ נִגְלוּ שׁוּלַיִךְ נֶחְמְסוּ עֲקֵבָיִךְ׃
הֲיַהֲפֹךְ כּוּשִׁי עוֹרוֹ וְנָמֵר חֲבַרְבֻּרֹתָיו גַּם־אַתֶּם תּוּכְלוּ לְהֵיטִיב לִמֻּדֵי הָרֵעַ׃
וַאֲפִיצֵם כְּקַשׁ־עוֹבֵר לְרוּחַ מִדְבָּר׃
זֶה גוֹרָלֵךְ מְנָת־מִדַּיִךְ מֵאִתִּי נְאֻם־יְהוָה אֲשֶׁר שָׁכַחַתְּ אוֹתִי וַתִּבְטְחִי בַּשָּׁקֶר׃
וְגַם־אֲנִי חָשַׂפְתִּי שׁוּלַיִךְ עַל־פָּנָיִךְ וְנִרְאָה קְלוֹנֵךְ׃
נִאֻפַיִךְ וּמִצְהֲלוֹתַיִךְ זִמַּת זְנוּתֵךְ עַל־גְּבָעוֹת בַּשָּׂדֶה רָאִיתִי שִׁקּוּצָיִךְ אוֹי לָךְ יְרוּשָׁלִַם לֹא תִטְהֲרִי אַחֲרֵי מָתַי עֹד׃