ירמיה · פרק י״א
קשר שתיקה בענתות: שבר הברית והנביא המובל לטבח
וַאֲנִי כְּכֶבֶשׂ אַלּוּף יוּבַל לִטְבוֹחַ וְלֹא־יָדַעְתִּי כִּי־עָלַי חָשְׁבוּ מַחֲשָׁבוֹת נַשְׁחִיתָה עֵץ בְּלַחְמוֹ וְנִכְרְתֶנּוּ מֵאֶרֶץ חַיִּים וּשְׁמוֹ לֹא־יִזָּכֵר עוֹד׃
פסוק יטהשומר הסודי של ירמיהו
הלילה נספר על ירמיהו, שהיה איש טוב ואמיץ מאוד. אלוהים נתן לו משימה מיוחדת: להזכיר לכולם לשמור על הבטחותיהם ולהתנהג ביושר ובחמלה. ירמיהו הלך ברחובות והזכיר לאנשים את הברית הישנה - ההבטחה להיות חברים טובים של אלוהים ושל זה לזה. אבל חלק מהאנשים לא רצו להקשיב, ואפילו כעסו עליו. יום אחד, ירמיהו גילה סוד מפחיד: כמה אנשים מהעיר שלו תכננו לפגוע בו כדי שיפסיק לדבר. ירמיהו הרגיש פתאום קטן וחלש, כמו כבש קטן שצריך הגנה. הוא פנה לאלוהים וביקש עזרה. אלוהים, שהוא השומר הגדול, שמע את תפילתו מיד. הוא הבטיח לירמיהו: אל תפחד, אני אשמור עליך ואדאג שמי שמנסה להרע לך לא יצליח. ירמיהו ידע שהוא מוגן ובטוח, ועכשיו הוא יכול לישון בשקט, כי השומר שלו תמיד ער.
הפסוק מתאר את רגע הגילוי הכואב של ירמיהו על הבגידה של קרוביו, ומזמין אותנו לדבר עם הילדים על החשיבות של מוגנות ועל היכולת לפנות לעזרה כשיש סכנה.
הסיפור על ירמיהו ואנשי ענתות נוגע בערך החשוב של מוגנות ושיתוף. לפעמים ילדים נתקלים במצבים שבהם מישהו מנסה להשתיק אותם, לאיים עליהם או לגרום להם לשמור סודות שמפחידים אותם. דרך דמותו של ירמיהו, שפנה מיד לאלוהים לעזרה, נוכל ללמד את ילדינו שאין שום סוד מפחיד שצריך לשמור לבד. תמיד, אבל תמיד, חשוב לבוא ולספר לאבא ואמא או למבוגר אחראי כשיש משהו שמציק בלב או גורם לנו להרגיש לא בטוחים. השיחה הזו מחזקת את האמון ומעניקה לילד תחושת ביטחון עמוקה.
- אם מישהו היה מנסה להגיד לך לא לספר משהו שמציק לך, למי היית הולך לספר בכל זאת?
- איך אתה מרגיש כשאנחנו מבטיחים זה לזה הבטחה ומשאירים אותה קרובה ללב?
- מה עוזר לך להרגיש הכי בטוח ומוגן כשאתה הולך לישון בלילה?
הסוד המפחיד והשומר הסודי של ירמיהו
דמיינו שאתם מקבלים משימה סודית וחשובה מאוד: להזכיר לכולם הבטחה ישנה וטובה. זה בדיוק מה שאלוהים ביקש מירמיהו הנביא לעשות. הוא שלח אותו לרחובות העיר ירושלים כדי להגיד לאנשים: זוכרים את הברית שלנו? את ההבטחה להיות טובים ולשמור על החוקים? אבל האנשים לא רצו להקשיב. הם בנו פסלים מוזרים והתנהגו בצורה לא יפה. ואז קרה דבר מבהיל: ירמיהו גילה שבני העיר שלו, ענתות, מתכננים לפגוע בו בסתר כדי שלא ידבר יותר! ירמיהו הרגיש מבוהל וחלש, ממש כמו כבש קטן ותמים. אבל הוא לא היה לבד. אלוהים שמע את התפילה שלו והבטיח להגן עליו ולהעניש את מי שמנסה להרע לו. מה יקרה לירמיהו כשימשיך לדבר באומץ? בפרק הבא נגלה!
ירמיהו מרגיש כמו כבש קטן ותמים שלא יודע שמתכננים להרע לו, והוא מבקש מאלוהים שישמור עליו מפני האנשים שרוצים להשתיק אותו.
האם ידעתם שאלוהים השווה את העם לעץ זית יפה וירוק, אבל בגלל שהם התנהגו לא יפה, הענפים שלו כמעט נשרפו?
ירמיהו ניצל מהמזימה הסודית, אבל האם האנשים בירושלים יקשיבו לו עכשיו? בפרק הבא נראה מה קורה כשהוא מתחיל לשאול שאלות קשות!
מזימה שקטה בעיר ענתות
בפרק זה, אלוהים מטיל על ירמיהו הנביא משימה קשה: להסתובב בערי יהודה וברחובות ירושלים ולהזכיר לכולם את הברית ההיסטורית שנכרתה עוד ביציאת מצרים. אלוהים מזהיר כי העם הפר את ההבטחה שלו וחזר לעבוד אלילים, ולכן אסון כבד מתקרב. המצב הופך לאישי ומסוכן במיוחד כאשר ירמיהו מגלה קנוניה חשאית נגדו. אנשי עירו, ענתות, שאמורים להיות השכנים והקרובים שלו, מתכננים לרצוח אותו בחשאי כדי להשתיק את נבואות הזעם שלו. ירמיהו, שמרגיש חסר אונים כמו כבש המובל לטבח, פונה לאלוהים בבקשת עזרה. אלוהים מבטיח לו צדק ומכריז כי אותם קושרים ייענשו בחומרה ולא תישאר להם שום שארית.
ירמיהו מגלה פתאום שהאנשים שהוא הכי סמך עליהם מתכננים לפגוע בו בסתר רק בגלל שהוא אומר את האמת, והוא מרגיש פגיע כמו כבש תמים.
כשאתם מרגישים שמישהו מתכנן משהו מאחורי הגב שלכם או מנסה להשתיק אתכם, אל תתמודדו עם זה לבד. פנו מיד למבוגר שאתם סומכים עליו כדי לקבל הגנה ותמיכה.
זה כמו לגלות שחברים מהכיתה שלכם פתחו קבוצת ווטסאפ סודית כדי לתכנן חרם עליכם, רק בגלל שהעזתם להגיד למורה את האמת על משהו שהם עשו.
האיש שידע יותר מדי: כשבני העיר שלך מסמנים אותך
הפרק נפתח בדרישה אלוהית מירמיהו לצאת למסע הסברה ברחבי יהודה וירושלים. המטרה: להזכיר לעם את הברית העתיקה שנכרתה עם צאתם ממצרים - ברית של מחויבות מוסרית ודתית. אלוהים מבהיר שהפרת הברית הזו, המתבטאת בריצה המונית אחרי פולחני אלילים, תביא לחורבן בלתי נמנע, ואפילו תפילותיו של ירמיהו לא יועילו עוד לעצור את הגזרה. אך הדרמה האמיתית בפרק עוברת לפן האישי. ירמיהו מגלה לפתע שהוא עצמו נמצא בסכנת חיים מיידית. אנשי עירו, ענתות, מתכננים לרצוח אותו בסתר כדי להפסיק את נבואותיו. ירמיהו, שעד אותו רגע הלך ביניהם בתמימות מוחלטת כמו כבש המובל לטבח, נאלץ להתמודד עם הבגידה הקשה ביותר שיכולה להיות - מצד האנשים שאמורים היו להגן עליו. הוא זועק לאלוהים שיעשה עמו צדק, ואלוהים מבטיח להעניש את הקושרים בחומרה רבה.
הפסוק מציג את נקודת המפנה הדרמטית בפרק, שבה ירמיהו מגלה כי בני עירו ענתות זוממים לרצוח אותו בחשאי. דימוי הכבש התמים המובל לטבח ממחיש את הפער העצום בין מסירותו של הנביא לשליחותו לבין הסכנה הקיומית המרחפת מעל ראשו. המזימה להשחית עץ בלחמו מסמלת את הרצון להשתיק את קולו ואת נבואתו לחלוטין, ובכך להכרית את זכרו מן העולם.
להעמקה בסיפור⌄
הפרק הזה מציג את אחד הרגעים המטלטלים ביותר בחייו של ירמיהו הנביא, והוא מחולק לשני חלקים שמתחברים באופן עמוק: הברית הלאומית והטרגדיה האישית. בחלק הראשון, אלוהים משתמש במונח ברית כדי להזכיר לעם את מחויבותם. הברית הזו אינה סתם חוזה משפטי יבש, אלא מערכת יחסים חיה המבוססת על אמון הדדי. אלוהים מדמה את העם לזית רענן יפה פרי תואר - דימוי של יופי, חיוניות ויציבות. אולם, העץ הזה בגד במגדלו, והענפים שלו עומדים להישרף באש. חוסר הנאמנות של העם אינו רק עניין דתי; הוא משקף ריקבון מוסרי וחברתי עמוק, שבו כולם רצים אחרי האשליות של פולחן הבעל. בחלק השני, הריקבון הזה מגיע עד לפתחו של ירמיהו עצמו. ירמיהו מגיע מענתות, עיר כוהנים קטנה סמוכה לירושלים. הוא מניח לתומו שהוא מוגן בתוך קהילתו, אך אלוהים חושף בפניו מזימת רצח חשאית שנרקמת נגדו על ידי אנשי עירו. המילים של הקושרים מצמררות: לא תנבא בשם ה' ולא תמות בידנו. הם מציבים לו אולטימטום של שתיקה או מוות. ירמיהו מתאר את עצמו ככבש אלוף יוּבל לטבוח - דימוי מדהים של תמימות וחוסר מודעות לסכנה. הוא לא ידע שהם מתכננים להשחית עץ בלחמו, כלומר להשמיד אותו ואת השפעתו כליל. הגילוי הזה שובר את תמימותו של ירמיהו ומעביר אותו לעמדה של מאבק קיומי. הוא פונה לאלוהים לא כנביא המתווך עבור העם, אלא כאדם פגוע המבקש הגנה ונקמה אישית. אלוהים נענה לו ומבטיח שאנשי ענתות ישלמו מחיר כבד על ניסיונם להשתיק את האמת. דרך הסיפור הזה, הפרק מעלה שאלות נוקבות על המחיר של השמעת קול שונה בתוך קהילה סגורה, ועל הבדידות הגדולה של מי שבוחר לא ללכת עם הזרם אלא לעמוד על שלו, גם כשהקרובים אליו ביותר מפנים לו עורף.
אם היית מגלה שהחברים הכי קרובים אליך מתכננים לפגוע בך או להחרים אותך בגלל שעמדת על העקרונות שלך, האם היית מוותר על העקרונות כדי להישאר חלק מהקבוצה, או בוחר להתמודד עם הבדידות?
קשר שתיקה בענתות: שבר הברית והנביא המובל לטבח
פרק יא בספר ירמיהו נפתח בציווי אלוהי לנביא להכריז על תנאי הברית המקורית שנכרתה עם אבות האומה בעת יציאת מצרים, המכונה כאן כור הברזל. ירמיהו מצווה להזכיר לעם כי הפרת הברית גוררת קללה, בעוד ששמירתה מבטיחה את קיום השבועה על הארץ זבת החלב והדבש. הנביא נענה לקריאה באמירת אמן. אולם, אלוהים חושף בפני ירמיהו כי ביהודה ובירושלים התגלה קשר - קנוניה של ממש לחזור לחטאי העבר ולעבוד אלילים רבים כמספר עריהם. בשל כך, נגזרת על העם רעה שלא יוכלו להימלט ממנה, ועל ירמיהו נאסר להתפלל בעדם. בהמשך, העלילה מקבלת תפנית אישית ודרמטית: אלוהים מגלה לירמיהו כי בני עירו שלו, אנשי ענתות, זוממים לרצוח אותו בחשאי כדי להשתיק את נבואותיו. ירמיהו, שעד כה התהלך ביניהם בתמימות מוחלטת ככבש אלוף יוּבל לטבוח, נחרד לגלות את המזימה להכרית את שמו. הוא פונה לאלוהים, שופט הצדק הבוחן כליות ולב, ומבקש לראות בנקמתו. אלוהים מבטיח לו כי אנשי ענתות ייענשו בחומרה קשה - בחוריהם ימותו בחרב ובניהם ברעב, ללא שום שארית.
הפסוק מציג את נקודת המפנה הדרמטית בפרק, שבה ירמיהו מגלה כי בני עירו ענתות זוממים לרצוח אותו בחשאי. דימוי הכבש התמים המובל לטבח ממחיש את הפער העצום בין מסירותו של הנביא לשליחותו לבין הסכנה הקיומית המרחפת מעל ראשו. המזימה להשחית עץ בלחמו מסמלת את הרצון להשתיק את קולו ואת נבואתו לחלוטין, ובכך להכרית את זכרו מן העולם.
הדרש — קריאה לעומק⌄
פרק יא מציג את המעבר החד והכואב של ירמיהו מנביא לאומי הנושא את דבר האל אל מול הממסד, לאדם נרדף הנלחם על חייו מול קהילתו הקרובה. המבנה הספרותי של הפרק מבוסס על הקשר שבין הברית הלאומית שהופרה לבין הקשר (הקנוניה) המקומי שנרקם נגד הנביא. בחלקו הראשון של הפרק, מושג הברית עומד במרכז. אלוהים מדגיש את ההמשכיות ההיסטורית של אי-הציות: הדור הנוכחי אינו ממציא חטאים חדשים, אלא שבו על עוונות אבותם הראשונים. השימוש בדימוי כור הברזל ליציאת מצרים מזכיר את כור ההיתוך והסבל שממנו נגאלו, סבל שהיה אמור ליצור עם המזוקק בנאמנותו. במקום זאת, העם יצר לעצמו ריבוי אלוהויות מבהיל: כי מספר עריך היו אלוהיך יהודה. השבר כה עמוק עד שאלוהים אוסר על ירמיהו לבצע את תפקידו המסורתי כמתווך וסניגור: ואתה אל תתפלל בעד העם הזה. האיסור על התפילה מסמן את קץ עידן הרחמים ואת כניסתו של המשפט לתוקף. הדימוי המרכזי של יהודה כזית רענן יפה פרי תואר מדגיש את גודל הטרגדיה: העץ המפואר, שנטע אלוהים עצמו, מוצת באש בשל רעתו שלו. בחלקו השני של הפרק, המיקוד עובר אל הנביא עצמו. הגילוי האלוהי על המזימה של אנשי ענתות חושף את האירוניה הדרמטית שבה שרוי ירמיהו. בעוד הוא מזהיר את העם מפני אסון עתידי, הוא עצמו נמצא בסכנה מיידית ומוחשית, מבלי שידע על כך דבר. הדימוי ואני ככבש אלוף יובל לטבוח מעיד על תמימותו המוחלטת של ירמיהו, שראה עצמו כחלק בלתי נפרד מקהילתו בענתות. אנשי ענתות, שהיו כוהנים בעצמם, מנסים להשתיק את קולו של הנביא באמצעות איום קיומי ישיר: לא תנבא בשם ה' ולא תמות בידנו. מזימתם נשחיתה עץ בלחמו מהדהדת את דימוי עץ הזית השרוף מהחלק הראשון - כפי שהעם משחית את העץ הלאומי, כך הם מבקשים להשחית את עץ חייו של הנביא. פנייתו של ירמיהו אל אלוהים כשופט צדק בוחן כליות ולב מציגה תביעה משפטית אישית. ירמיהו אינו מבקש כאן רחמים או סליחה עבור העם, אלא משפט צדק ונקמה באויביו האישיים. תגובת האל המבטיחה את השמדת אנשי ענתות ללא שארית מדגישה כי פגיעה בנביא היא פגיעה ישירה בשולחו. הפרק מעלה דילמה מוסרית וקיומית עמוקה לגבי גבולות הנאמנות המשפחתית והקהילתית מול הנאמנות לאמת הפנימית ולצו האלוהי, וממחיש את הבדידות המזהרת והמסוכנת של מי שמסרב ליישר קו עם השחיתות המקומית.
- ההכרה במציאות מול תמימות יתרלפעמים אנו נוטים להניח שסביבתנו הקרובה - מקום העבודה, הקהילה או המשפחה המורחבת - תמיד תפעל לטובתנו. אולם, כאשר אנו מובילים שינוי או מציגים עמדה מוסרית בלתי מתפשרת, עלולים להתעורר כוחות התנגדות סמויים. הלקח מירמיהו הוא החשיבות של פיקחון עיניים וערנות, מבלי לאבד את היושרה האישית, כדי לא למצוא את עצמו מופתע ובודד ברגעי משבר.
- גבולות התיווך והפשרהישנם מצבים במערכות יחסים או בארגונים שבהם הניסיון לפשר ולגשר כבר אינו יעיל, משום שהצד השני הפר לחלוטין את כללי היסוד הבסיסיים (הברית). האיסור על ירמיהו להתפלל בעד העם מלמד שלעיתים יש להציב גבול חד וברור, להפסיק את הניסיונות להציל את מי שמסרב להציל את עצמו, ולאפשר לתוצאות המעשים להתרחש כדי ליצור זעזוע מתקן.
- הפניית הזעם לערוצים לגיטימייםכשירמיהו מגלה את המזימה נגדו, הוא אינו נוטל את החוק לידיו ואינו מנסה להילחם באנשי ענתות בכוחות עצמו. במקום זאת, הוא מתעל את תחושת הבגידה והזעם העמוק לפנייה למערכת משפטית עליונה (אליך גליתי את ריבי). בחיים המודרניים, מול עוולות קשות או פגיעה אישית, הדרך הנכונה להתמודד אינה נקמה אישית אלימה, אלא שימוש בכלים מוסדיים, משפטיים או פנייה לגורמי סמכות מוסמכים שיכולים לעשות צדק.
הפרק מציג מתח מוסרי חריף בין תפקידו של הנביא כרועה רוחני האמור להגן על עמו ולבקש עליו רחמים, לבין זכותו הקיומית כאדם פרטי לבקש נקמה והשמדה של רודפיו. האם נביא יכול להמשיך לשמש כשליח ציבור כאשר הציבור עצמו מנסה לרצוח אותו, וכיצד מתיישבת תביעת הנקמה האישית של ירמיהו עם ייעודו המקורי להביא לתיקון רוחני של העם?
📖 קראו את הפרק המלא⌄
הַדָּבָר אֲשֶׁר הָיָה אֶל־יִרְמְיָהוּ מֵאֵת יְהוָה לֵאמֹר׃
שִׁמְעוּ אֶת־דִּבְרֵי הַבְּרִית הַזֹּאת וְדִבַּרְתָּם אֶל־אִישׁ יְהוּדָה וְעַל־יֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִָם׃
וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם כֹּה־אָמַר יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אָרוּר הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמַע אֶת־דִּבְרֵי הַבְּרִית הַזֹּאת׃
אֲשֶׁר צִוִּיתִי אֶת־אֲבוֹתֵיכֶם בְּיוֹם הוֹצִיאִי־אוֹתָם מֵאֶרֶץ־מִצְרַיִם מִכּוּר הַבַּרְזֶל לֵאמֹר שִׁמְעוּ בְקוֹלִי וַעֲשִׂיתֶם אוֹתָם כְּכֹל אֲשֶׁר־אֲצַוֶּה אֶתְכֶם וִהְיִיתֶם לִי לְעָם וְאָנֹכִי אֶהְיֶה לָכֶם לֵאלֹהִים׃
לְמַעַן הָקִים אֶת־הַשְּׁבוּעָה אֲשֶׁר־נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבוֹתֵיכֶם לָתֵת לָהֶם אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ כַּיּוֹם הַזֶּה וָאַעַן וָאֹמַר אָמֵן יְהוָה׃
וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלַי קְרָא אֶת־כָּל־הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בְּעָרֵי יְהוּדָה וּבְחֻצוֹת יְרוּשָׁלִַם לֵאמֹר שִׁמְעוּ אֶת־דִּבְרֵי הַבְּרִית הַזֹּאת וַעֲשִׂיתֶם אוֹתָם׃
כִּי הָעֵד הַעִדֹתִי בַּאֲבוֹתֵיכֶם בְּיוֹם הַעֲלוֹתִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וְעַד־הַיּוֹם הַזֶּה הַשְׁכֵּם וְהָעֵד לֵאמֹר שִׁמְעוּ בְּקוֹלִי׃
וְלֹא שָׁמְעוּ וְלֹא־הִטּוּ אֶת־אָזְנָם וַיֵּלְכוּ אִישׁ בִּשְׁרִירוּת לִבָּם הָרָע וָאָבִיא עֲלֵיהֶם אֶת־כָּל־דִּבְרֵי הַבְּרִית־הַזֹּאת אֲשֶׁר־צִוִּיתִי לַעֲשׂוֹת וְלֹא עָשׂוּ׃
וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלָי נִמְצָא־קֶשֶׁר בְּאִישׁ יְהוּדָה וּבְיֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִָם׃
שָׁבוּ עַל־עֲוֺנֹת אֲבוֹתָם הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר מֵאֲנוּ לִשְׁמוֹעַ אֶת־דְּבָרַי וְהֵמָּה הָלְכוּ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים לְעָבְדָם הֵפֵרוּ בֵית־יִשְׂרָאֵל וּבֵית יְהוּדָה אֶת־בְּרִיתִי אֲשֶׁר כָּרַתִּי אֶת־אֲבוֹתָם׃
לָכֵן כֹּה אָמַר יְהוָה הִנְנִי מֵבִיא אֲלֵיהֶם רָעָה אֲשֶׁר לֹא־יוּכְלוּ לָצֵאת מִמֶּנָּה וְזָעֲקוּ אֵלַי וְלֹא אֶשְׁמַע אֲלֵיהֶם׃
וְהָלְכוּ עָרֵי יְהוּדָה וְיֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם וְזָעֲקוּ אֶל־הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר הֵם מְקַטְּרִים לָהֶם וְהוֹשֵׁעַ לֹא־יוֹשִׁיעוּ לָהֶם בְּעֵת רָעָתָם׃
כִּי מִסְפַּר עָרֶיךָ הָיוּ אֱלֹהֶיךָ יְהוּדָה וּמִסְפַּר חֻצוֹת יְרוּשָׁלִַם שַׂמְתֶּם מִזְבְּחוֹת לַבֹּשֶׁת מִזְבְּחוֹת לְקַטֵּר לַבָּעַל׃
וְאַתָּה אַל־תִּתְפַּלֵּל בְּעַד־הָעָם הַזֶּה וְאַל־תִּשָּׂא בַעֲדָם רִנָּה וּתְפִלָּה כִּי אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ בְּעֵת קָרְאָם אֵלַי בְּעַד רָעָתָם׃
מֶה לִידִידִי בְּבֵיתִי עֲשׂוֹתָהּ הַמְזִמָּתָה הָרַבִּים וּבְשַׂר־קֹדֶשׁ יַעַבְרוּ מֵעָלָיִךְ כִּי רָעָתֵכִי אָז תַּעֲלֹזִי׃
זַיִת רַעֲנָן יְפֵה פְרִי־תֹאַר קָרָא יְהוָה שְׁמֵךְ לְקוֹל הֲמוּלָּה גְדֹלָה הִצִּית אֵשׁ עָלֶיהָ וְרָעוּ דָּלִיּוֹתָיו׃
וַיהוָה צְבָאוֹת הַנּוֹטֵעַ אוֹתָךְ דִּבֶּר עָלַיִךְ רָעָה בִּגְלַל רָעַת בֵּית־יִשְׂרָאֵל וּבֵית יְהוּדָה אֲשֶׁר עָשׂוּ לָהֶם לְהַכְעִסֵנִי לְקַטֵּר לַבָּעַל׃
וַיהוָה הוֹדִיעַנִי וָאֵדָעָה אָז הִרְאִיתַנִי מַעַלְלֵיהֶם׃
וַאֲנִי כְּכֶבֶשׂ אַלּוּף יוּבַל לִטְבוֹחַ וְלֹא־יָדַעְתִּי כִּי־עָלַי חָשְׁבוּ מַחֲשָׁבוֹת נַשְׁחִיתָה עֵץ בְּלַחְמוֹ וְנִכְרְתֶנּוּ מֵאֶרֶץ חַיִּים וּשְׁמוֹ לֹא־יִזָּכֵר עוֹד׃
וַיהוָה צְבָאוֹת שֹׁפֵט צֶדֶק בֹּחֵן כְּלָיוֹת וָלֵב אֶרְאֶה נִקְמָתְךָ מֵהֶם כִּי אֵלֶיךָ גִּלִּיתִי אֶת־רִיבִי׃
לָכֵן כֹּה־אָמַר יְהוָה עַל־אַנְשֵׁי עֲנָתוֹת הַמְבַקְשִׁים אֶת־נַפְשְׁךָ לֵאמֹר לֹא תִנָּבֵא בְּשֵׁם יְהוָה וְלֹא תָמוּת בְּיָדֵנוּ׃
לָכֵן כֹּה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת הִנְנִי פֹקֵד עֲלֵיהֶם הַבַּחוּרִים יָמֻתוּ בַחֶרֶב בְּנֵיהֶם וּבְנוֹתֵיהֶם יָמֻתוּ בָּרָעָב׃
וּשְׁאֵרִית לֹא תִהְיֶה לָהֶם כִּי־אָבִיא רָעָה אֶל־אַנְשֵׁי עֲנָתוֹת שְׁנַת פְּקֻדָּתָם׃