יחזקאל · פרק כ״ד
סיר הנחושת והאבל האילם: מות אשת יחזקאל וחורבן המקדש
בֶּן־אָדָם הִנְנִי לֹקֵחַ מִמְּךָ אֶת־מַחְמַד עֵינֶיךָ בְּמַגֵּפָה וְלֹא תִסְפֹּד וְלֹא תִבְכֶּה וְלוֹא תָבוֹא דִּמְעָתֶךָ׃
פסוק טזיחזקאל והלב החזק
הלילה נספר על יחזקאל הנביא, שהיה איש אמיץ מאוד עם תפקיד מיוחד. יום אחד, ה' סיפר לו שבקרוב יקרה דבר עצוב: אשתו האהובה, שהייתה יקרה לו מכל, תלך לעולמה. אבל ה' ביקש מיחזקאל בקשה יוצאת דופן: להישאר חזק ושקט, לא לבכות בקול רם ולא להראות את העצב שלו החוצה כמו שכולם רגילים. יחזקאל אהב מאוד את אשתו, אבל הוא ידע שיש לו שליחות חשובה לעזור לעם שלו. כשהדבר העצוב קרה, יחזקאל נעל את נעליו, חבש את כובעו והיה שקט וחזק. השכנים שלו ראו אותו ותמהו: 'איך אתה מצליח להיות כל כך שקט?' יחזקאל הסביר להם שלפעמים, כשעוברים תקופה קשה, השקט עוזר לנו לחשוב, להקשיב ולמצוא כוח פנימי. הוא לימד אותם שגם בתוך העצב, ה' תמיד שומר עלינו ומחזק את ליבנו.
הפסוק מציג דרישה בלתי נתפסת מהנביא להצניע את אבלו הפרטי כדי להעביר מסר לאומי עמוק על גודל השעה והחורבן.
הסיפור המורכב של יחזקאל מזמין אותנו לשוחח עם הילדים על החוסן הפנימי שלנו ועל הדרכים השונות שבהן אנשים מתמודדים עם עצב או קושי. הטיפ החינוכי כאן הוא לעזור לילד להבין שלא תמיד חייבים להגיב ברעש או בכעס כשמשהו לא מסתדר. אפשר ללמד אותם את כוחו של ה'לב השקט' – היכולת לקחת נשימה עמוקה, לעצור לרגע, ולמצוא את הכוח הפנימי להתמודד. תוכלו לשאול את הילד: 'כשאתה מרגיש עצוב או כועס, מה עוזר לך להרגיע את הלב בפנים?'
- איך לדעתך יחזקאל הצליח להיות כל כך חזק ושקט?
- כשאתה מרגיש עצוב או מודאג, מה הדבר שהכי עוזר לך להרגיש בטוח ורגוע?
- האם יש מישהו שאתה מכיר שאתה רוצה לעזור לו להיות שמח וחזק מחר?
הסוד של יחזקאל והסיר הרוחש
דמיינו שאתם יושבים בבית חם, ופתאום הנביא יחזקאל מקבל הודעה חשובה מהשמיים. ה' מבקש ממנו לצייר בדמיונו סיר מרק גדול ורותח על האש. הסיר הזה הוא כמו העיר ירושלים, והאוכל שבתוכו הוא האנשים שגרים בה. אבל הסיר הזה מלוכלך מאוד מבפנים, והאש צריכה לנקות אותו. ואז קורה דבר עצוב מאוד: אשתו האהובה של יחזקאל הולכת לעולמה. יחזקאל עצוב כל כך, אך ה' מבקש ממנו בקשה מפתיעה: אל תבכה בקול, אל תוריד נעליים ואל תתאבל כמו כולם. יחזקאל מקשיב ושומר על שקט מתוח. השכנים המופתעים מביטים בו ושואלים: 'למה אתה לא בוכה?' יחזקאל מסביר להם שזהו סימן מיוחד: בקרוב יקרה אסון גדול לעיר ירושלים, והעם יהיה כל כך המום, עד שלא יוכל אפילו לבכות.
ה' מספר ליחזקאל שהוא הולך לאבד את אשתו האהובה, אבל מבקש ממנו לא לבכות בקול רם, כדי שכולם יראו כמה הוא חזק ושקט.
התאריך שבו התחיל המצור על ירושלים בפרק שלנו, עשרה בטבת, הוא יום שבו אנשים מציינים תענית (צום) עד היום, כבר יותר מאלפיים וחמש מאות שנה!
האם האנשים בירושלים יבינו את הרמז של יחזקאל וישתנו בזמן? בפרק הבא נגלה מה קורה כשהשמועות הקשות מגיעות.
ללא מילים: כשהטרגדיה האישית הופכת למסר לאומי
בפרק כ"ד, יחזקאל הנביא נמצא בבבל, רחוק מירושלים. ה' מודיע לו שבדיוק ביום זה החל מלך בבל לצור על ירושלים, ומציג את העיר כסיר חלוד ומבעבע שחטאיו לא נוקו. אך השיא הדרמטי מגיע כשה' מודיע ליחזקאל שאשתו, 'מחמד עיניו', תמות בפתאומיות במגפה. ה' אוסר עליו לנהוג במנהגי אבלות: אסור לו לבכות, לחלוץ נעליים או לכסות את פניו. יחזקאל מדבר אל העם בבוקר, ובערב אשתו מתה. למחרת הוא נוהג כרגיל. העם המוכה בתדהמה שואל אותו לפשר התנהגותו המוזרה. יחזקאל מסביר להם שהוא משמש להם כסימן: בית המקדש האהוב עליהם ייחרב, ובניהם ובנותיהם יפלו בחרב, והם יהיו כה המומים ומיוסרים שלא יוכלו אפילו להתאבל בגלוי, אלא יימקו בתוך כאבם השקט.
הנביא יחזקאל מתמודד עם אובדן אשתו האהובה, אך נדרש להבליג על כאבו כדי לשמש דוגמה לעם שלם שעומד לאבד את ביתו.
כשאתם עוברים תקופה קשה או חווים אובדן, לפעמים השיתוף של אחרים בכאב שלכם יכול לעזור להם להבין שהם לא לבד בהתמודדויות שלהם.
לשמור על איפוק מוחלט כשמשהו נורא קורה בפנים, זה כמו להמשיך להעלות סרטונים מחויכים לרשתות החברתיות כשבמציאות הלב שלכם שבור ואתם עוברים משבר משפחתי קשה.
המחיר הבלתי נתפס של השליחות
הפרק נפתח בציון תאריך היסטורי מדויק: עשרה בטבת, היום שבו מלך בבל מטיל מצור על ירושלים. ה' מצווה על יחזקאל לרשום את התאריך ומציג משל קשה על סיר נחושת חלוד ומלא בשר שמורתח על האש עד שהוא נשרף לגמרי – דימוי לחורבן העיר המושחתת. אך החלק המטלטל באמת מגיע מיד אחר כך. ה' מודיע ליחזקאל שאשתו האהובה עומדת למות במגפה פתאומית. לצד הבשורה הנוראה, מוטל על יחזקאל ציווי בלתי אנושי כמעט: לא להתאבל, לא לבכות, לא לחלוץ נעליים ולא לנהוג באף מנהג אבלות מסורתי. יחזקאל מבצע את המשימה במדויק. כשאשתו מתה והוא נמנע מלהתאבל, העם המבולבל דורש הסבר. יחזקאל חושף בפניהם את האמת המרה: התנהגותו היא מראה לעתיד שלהם. בית המקדש, מרכז חייהם וגאוותם, ייחרב, וילדיהם ייהרגו במלחמה. האסון יהיה כה עצום ומשתק, שהם לא ימצאו כוח או יכולת לבכות, אלא פשוט יימקו בכאבם השקט.
הפסוק מעמיד את יחזקאל בפני הניסיון הקשה בחייו: מותה הפתאומי של אשתו האהובה, המכונה 'מחמד עיניך', לצד איסור מוחלט להפגין אבל וצער. דרישה קיצונית זו אינה עונש לנביא, אלא הפיכתו למופת חי עבור העם בגולה. שתיקתו הכפויה של יחזקאל מול האובדן האישי משקפת את ההלם והאלם שיאחזו בעם כולו כאשר יתבשרו על חורבן בית המקדש וירושלים, 'מחמד עיניהם' הלאומי.
להעמקה בסיפור⌄
הפרק הזה הוא אחד הרגעים הקשים והאינטימיים ביותר בכל ספרות הנבואה. הוא מפגיש אותנו עם המתח הנורא שבין החיים האישיים של הנביא לבין התפקיד הציבורי שלו. יחזקאל אינו רק שופר שמעביר מילים; הוא הופך בעצמו, בגופו ובחייו, למיצג נבואי חי. הפרק מחולק לשניים: המצור ההיסטורי והטרגדיה האישית. בחלק הראשון, ה' משתמש במשל של סיר רותח. ירושלים מתוארת כסיר חלוד שחטאיה דבוקים בו. הדרך היחידה לנקות את החלודה היא להרתיח את הסיר כשהוא ריק, עד שהנחושת עצמה תתלהט ותימס. זהו תיאור מטאפורי לחורבן מוחלט שינקה את העיר מחטאיה. מיד לאחר מכן, העלילה עוברת למישור האישי והכואב ביותר. אשתו של יחזקאל, המכונה בפי ה' 'מחמד עיניך' – ביטוי עדין של אהבה עמוקה – מתה לפתע. במקום לאפשר לנביא להתכנס באבלו, ה' דורש ממנו להמשיך לתפקד כרגיל, לעטות פאר (מגבעת) ולנעול נעליים. בחברה המקראית, אבל היה טקס ציבורי מובהק שכלל בכי, חליצת נעליים, עפר על הראש ואכילת 'לחם אנשים' (סעודת הבראה שמביאים המנחמים). השבירה של מנהגים אלו על ידי יחזקאל מעוררת תדהמה וסקרנות אצל חבריו לגלות בבבל. כשהם שואלים אותו לפשר מעשיו, יחזקאל מציב בפניהם מראה אכזרית. השתיקה והאיפוק שלו אינם חוסר אכפתיות, אלא הדמיה של ההלם המוחלט שיאחז בהם. בית המקדש בירושלים, שהוא עבורם 'מחמד עיניהם' ומרכז זהותם, עומד להיחרב. כשהחורבן יתרחש, האסון יהיה כה קולקטיבי ועמוק, שלא יהיה מי שינחם ומי שיבכה. כולם יהיו שקועים באותו אבל משתק, 'ונמקתם בעוונותיכם ונהמתם איש אל אחיו'. יחזקאל מקריב את זכותו הבסיסית להתאבל כדי להכין את עמו לרגע שבו עולמם יקרוס, ובכך מראה שהשליחות שלו תובעת ממנו את היקר לו מכל. בסוף הפרק מובטח לו שביום שבו יגיע פליט מירושלים ויבשר על החורבן, שתיקתו הנבואית תסתיים והוא יוכל לשוב ולדבר בחופשיות.
אם הייתם במקומו של יחזקאל, האם הייתם מסוגלים להניח בצד את האבל הפרטי שלכם על האדם הכי יקר לכם בשביל להעביר מסר לאחרים, או שהייתם בוחרים לבכות למרות האיסור?
סיר הנחושת והאבל האילם: מות אשת יחזקאל וחורבן המקדש
פרק כ"ד בספר יחזקאל מציג את נקודת המפנה הדרמטית והטראגית ביותר בחיי הנביא ובחיי העם בגולה. הפרק נפתח בציון התאריך המדויק שבו החל המצור הבבלי על ירושלים – עשרה בטבת בשנה התשיעית לגלות יהויכין. ה' מצווה על יחזקאל לשאת משל על סיר נחושת חלוד מלא בנתחי בשר משובחים, המורתח על מדורה גדולה עד שהבשר נשרף והסיר עצמו ניתך באש כדי לטהר אותו מחלאתו. המשל מסמל את ירושלים המושחתת ('עיר הדמים') שחטאיה יישרפו באש החורבן. בחלקו השני של הפרק, העלילה עוברת למישור האישי: ה' מודיע ליחזקאל כי אשתו האהובה, 'מחמד עיניו', תמות בפתאומיות במגפה. לצד הבשורה, מוטל עליו איסור מוחלט לנהוג במנהגי אבלות מקובלים – עליו להימנע מבכי, לעטות פאר על ראשו, לנעול נעליים ולא לאכול לחם מנחמים. יחזקאל מציית, וכאשר אשתו מתה בערב והוא מופיע בבוקר ללא סימני אבל, העם דורש הסבר. יחזקאל מבהיר להם כי הוא משמש להם למופת: בית המקדש, 'מחמד עיניהם' של הגולים, ייחרב, ובניהם ובנותיהם יפלו בחרב. מרוב הלם ואסון קולקטיבי, העם לא יוכל להתאבל בפומבי אלא יימק בתוך יגונו השקט.
הפסוק מעמיד את יחזקאל בפני הניסיון הקשה בחייו: מותה הפתאומי של אשתו האהובה, המכונה 'מחמד עיניך', לצד איסור מוחלט להפגין אבל וצער. דרישה קיצונית זו אינה עונש לנביא, אלא הפיכתו למופת חי עבור העם בגולה. שתיקתו הכפויה של יחזקאל מול האובדן האישי משקפת את ההלם והאלם שיאחזו בעם כולו כאשר יתבשרו על חורבן בית המקדש וירושלים, 'מחמד עיניהם' הלאומי.
הדרש — קריאה לעומק⌄
פרק כ"ד מהווה את קו התפר הספרותי והתיאולוגי של ספר יחזקאל. עד לפרק זה, נבואותיו של יחזקאל התאפיינו באזהרות חריפות ובניסיונות לעורר את העם לחזרה בתשובה מפני החורבן הממשמש ובא. מפרק זה ואילך, עם תחילת המצור בפועל, הנבואות מקבלות אופי של גזירה חתומה, והטון משתנה בהדרגה מתוכחה לנחמה ושיקום. החלק הראשון של הפרק משתמש במבנה ספרותי של משל מורחב (אלגוריה). ירושלים מושוות לסיר נחושת, דימוי המהדהד שימוש קודם של תושבי ירושלים שראו בעיר 'סיר' מגן השומר עליהם כבשר יקר בתוכו. יחזקאל הופך את הדימוי על פיו: הבשר והעצמות שבתוך הסיר אכן יורתחו, אך לא לשם הגנה אלא לשם השמדה. הבעיה המרכזית של הסיר היא ה'חלאה' – החלודה והזוהמה המייצגות את השחיתות המוסרית והדמים שנשפכו בעיר. חטאיה של ירושלים גלויים ומופגנים, כמו דם שנשפך על 'צחיח סלע' ולא כוסה בעפר. מכיוון שהעיר סירבה להיטהר בדרכים רגילות, ה' גוזר עליה זיקוק אלים באש: העמדת הסיר ריק על הגחלים עד שנחושתו תימס והטומאה שבו תותך. המעבר החד מהמשל הקולינרי-צבאי אל הטרגדיה האישית של הנביא בפסוק ט"ו הוא מהמטלטלים במקרא. אשתו של יחזקאל מכונה 'מחמד עיניך', ביטוי המדגיש את האהבה והקשר העמוק ביניהם. מותה הפתאומי במגפה אינו מוצג כעונש על חטאיה, אלא כצורך נבואי קשה מנשוא. ה' אוסר על יחזקאל לבצע את טקסי האבלות המקובלים במזרח הקדום: בכי מר, חשיפת הראש (עטיית אפר), הליכה יחפה, כיסוי השפם ואכילת לחם הבראה. במקום זאת, עליו לחבוש את פארו (מגבעתו) ולנעול את נעליו – פעולות המסמלות חגיגיות או שגרה. התנהגותו החריגה של יחזקאל מעוררת את תגובת העם, וזו בדיוק מטרת המיצג. יחזקאל מסביר להם כי האבל האילם שלו הוא מודל להתנהגותם העתידית. בית המקדש, המכונה 'מחמד עיניכם' ו'מחלל מקדשי', ייחרב. המקדש היה עבור הגולים בבבל עוגן של ביטחון וגאווה, והחורבן שלו, יחד עם טבח בניהם ובנותיהם שנשארו ביהודה, ישאיר אותם בהלם מוחלט. האסון יהיה כה מקיף ומשתק, שלא יהיה מקום לאבל פרטי ממוסד. כאשר כולם אבלים, האבל מאבד את תפקידו החברתי כמנחם, והאנשים פשוט 'יימקו בעוונותיהם' וייאנחו איש אל אחיו בשתיקה רועמת. מבחינה ספרותית, הפרק נסגר בהבטחה ליחזקאל: שתיקתו הנבואית, שהחלה עוד בתחילת שליחותו (כאשר פיו 'נאלם' מלדבר חופשית לעם המורד), תסתיים ביום שבו יגיע פליט מירושלים ויבשר על נפילת העיר. באותו יום, המופת של יחזקאל יושלם, פיו ייפתח, והוא יוכל להתחיל לדבר אל העם בשפה חדשה – שפה של נחמה ובנייה מחדש.
- ההבדל בין אבל פרטי לאבל קולקטיביבמצבי אסון לאומיים או קהילתיים רחבים, הדינמיקה של היגון משתנה. הפרק מלמד אותנו שלעיתים, מול קטסטרופה קולקטיבית, הטקסים הרגילים של האבל קורסים והפרט נדרש למצוא דרכים פנימיות ושקטות לעבד את הכאב, מתוך הבנה שכולם שותפים לאותו גורל.
- המחיר האישי של מנהיגות ושליחותבעלי תפקידים, מנהיגים או אנשי חינוך נדרשים לעיתים קרובות להניח בצד את רגשותיהם וצרכיהם האישיים ביותר כדי להוביל אחרים ברגעי משבר. זוהי דילמה מוסרית ואישית קשה, המזכירה לנו את האחריות הכבדה המוטלת על מי שבוחרים להוביל, ואת הצורך של הקהילה לתמוך בהם ברגעים אלו.
- השתיקה ככלי ביטוי עוצמתילפעמים, מילים אינן יכולות להכיל את גודל הכאב או המשמעות של אירוע. יחזקאל מלמד אותנו שדווקא השתיקה המאופקת, ההימנעות מתגובה צעקנית והבחירה לפעול בשקט, יכולות לזעזע ולעורר מחשבה עמוקה אצל הסובבים אותנו הרבה יותר מאשר זעקה או ויכוח קולני.
הפרק מעלה שאלה מוסרית ותיאולוגית קשה ביותר: האם לגיטימי להשתמש בטרגדיה אישית של אדם (מות אשתו של יחזקאל) ככלי פדגוגי או נבואי להעברת מסר לכלל? המתח שבין ערך חיי הפרט וזכותו הבסיסית לאבל לבין צורכי השליחות הציבורית והתוכנית האלוהית נותר בלתי פתור ומעורר תחושת אי-נוחות עמוקה.
📖 קראו את הפרק המלא⌄
וַיְהִי דְבַר־יְהוָה אֵלַי בַּשָּׁנָה הַתְּשִׁיעִית בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ לֵאמֹר׃
בֶּן־אָדָם כתוב־[כְּתָב־] לְךָ אֶת־שֵׁם הַיּוֹם אֶת־עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה סָמַךְ מֶלֶךְ־בָּבֶל אֶל־יְרוּשָׁלִַם בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה׃
וּמְשֹׁל אֶל־בֵּית־הַמֶּרִי מָשָׁל וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה שְׁפֹת הַסִּיר שְׁפֹת וְגַם־יְצֹק בּוֹ מָיִם׃
אֱסֹף נְתָחֶיהָ אֵלֶיהָ כָּל־נֵתַח טוֹב יָרֵךְ וְכָתֵף מִבְחַר עֲצָמִים מַלֵּא׃
מִבְחַר הַצֹּאן לָקוֹחַ וְגַם דּוּר הָעֲצָמִים תַּחְתֶּיהָ רַתַּח רְתָחֶיהָ גַּם־בָּשְׁלוּ עֲצָמֶיהָ בְּתוֹכָהּ׃
לָכֵן כֹּה־אָמַר אֲדֹנָי יְהֹוִה אוֹי עִיר הַדָּמִים סִיר אֲשֶׁר חֶלְאָתָה בָהּ וְחֶלְאָתָהּ לֹא יָצְאָה מִמֶּנָּה לִנְתָחֶיהָ לִנְתָחֶיהָ הוֹצִיאָהּ לֹא־נָפַל עָלֶיהָ גּוֹרָל׃
כִּי דָמָהּ בְּתוֹכָהּ הָיָה עַל־צְחִיחַ סֶלַע שָׂמָתְהוּ לֹא שְׁפָכַתְהוּ עַל־הָאָרֶץ לְכַסּוֹת עָלָיו עָפָר׃
לְהַעֲלוֹת חֵמָה לִנְקֹם נָקָם נָתַתִּי אֶת־דָּמָהּ עַל־צְחִיחַ סָלַע לְבִלְתִּי הִכָּסוֹת׃
לָכֵן כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה אוֹי עִיר הַדָּמִים גַּם־אֲנִי אַגְדִּיל הַמְּדוּרָה׃
הַרְבֵּה הָעֵצִים הַדְלֵק הָאֵשׁ הָתֵם הַבָּשָׂר וְהַרְקַח הַמֶּרְקָחָה וְהָעֲצָמוֹת יֵחָרוּ׃
וְהַעֲמִידֶהָ עַל־גֶּחָלֶיהָ רֵקָה לְמַעַן תֵּחַם וְחָרָה נְחֻשְׁתָּהּ וְנִתְּכָה בְתוֹכָהּ טֻמְאָתָהּ תִּתֻּם חֶלְאָתָהּ׃
תְּאֻנִים הֶלְאָת וְלֹא־תֵצֵא מִמֶּנָּה רַבַּת חֶלְאָתָהּ בְּאֵשׁ חֶלְאָתָהּ׃
בְּטֻמְאָתֵךְ זִמָּה יַעַן טִהַרְתִּיךְ וְלֹא טָהַרְתְּ מִטֻּמְאָתֵךְ לֹא תִטְהֲרִי־עוֹד עַד־הֲנִיחִי אֶת־חֲמָתִי בָּךְ׃
אֲנִי יְהוָה דִּבַּרְתִּי בָּאָה וְעָשִׂיתִי לֹא־אֶפְרַע וְלֹא־אָחוּס וְלֹא אֶנָּחֵם כִּדְרָכַיִךְ וְכַעֲלִילוֹתַיִךְ שְׁפָטוּךְ נְאֻם אֲדֹנָי יְהֹוִה׃
וַיְהִי דְבַר־יְהוָה אֵלַי לֵאמֹר׃
בֶּן־אָדָם הִנְנִי לֹקֵחַ מִמְּךָ אֶת־מַחְמַד עֵינֶיךָ בְּמַגֵּפָה וְלֹא תִסְפֹּד וְלֹא תִבְכֶּה וְלוֹא תָבוֹא דִּמְעָתֶךָ׃
הֵאָנֵק דֹּם מֵתִים אֵבֶל לֹא־תַעֲשֶׂה פְאֵרְךָ חֲבוֹשׁ עָלֶיךָ וּנְעָלֶיךָ תָּשִׂים בְּרַגְלֶיךָ וְלֹא תַעְטֶה עַל־שָׂפָם וְלֶחֶם אֲנָשִׁים לֹא תֹאכֵל׃
וָאֲדַבֵּר אֶל־הָעָם בַּבֹּקֶר וַתָּמָת אִשְׁתִּי בָּעָרֶב וָאַעַשׂ בַּבֹּקֶר כַּאֲשֶׁר צֻוֵּיתִי׃
וַיֹּאמְרוּ אֵלַי הָעָם הֲלֹא־תַגִּיד לָנוּ מָה־אֵלֶּה לָּנוּ כִּי אַתָּה עֹשֶׂה׃
וָאֹמַר אֲלֵיהֶם דְּבַר־יְהוָה הָיָה אֵלַי לֵאמֹר׃
אֱמֹר לְבֵית יִשְׂרָאֵל כֹּה־אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה הִנְנִי מְחַלֵּל אֶת־מִקְדָּשִׁי גְּאוֹן עֻזְּכֶם מַחְמַד עֵינֵיכֶם וּמַחְמַל נַפְשְׁכֶם וּבְנֵיכֶם וּבְנוֹתֵיכֶם אֲשֶׁר עֲזַבְתֶּם בַּחֶרֶב יִפֹּלוּ׃
וַעֲשִׂיתֶם כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי עַל־שָׂפָם לֹא תַעְטוּ וְלֶחֶם אֲנָשִׁים לֹא תֹאכֵלוּ׃
וּפְאֵרֵכֶם עַל־רָאשֵׁיכֶם וְנַעֲלֵיכֶם בְּרַגְלֵיכֶם לֹא תִסְפְּדוּ וְלֹא תִבְכּוּ וּנְמַקֹּתֶם בַּעֲוֺנֹתֵיכֶם וּנְהַמְתֶּם אִישׁ אֶל־אָחִיו׃
וְהָיָה יְחֶזְקֵאל לָכֶם לְמוֹפֵת כְּכֹל אֲשֶׁר־עָשָׂה תַּעֲשׂוּ בְּבֹאָהּ וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי אֲדֹנָי יְהוִה׃
וְאַתָּה בֶן־אָדָם הֲלוֹא בְּיוֹם קַחְתִּי מֵהֶם אֶת־מָעוּזָּם מְשׂוֹשׂ תִּפְאַרְתָּם אֶת־מַחְמַד עֵינֵיהֶם וְאֶת־מַשָּׂא נַפְשָׁם בְּנֵיהֶם וּבְנוֹתֵיהֶם׃
בַּיּוֹם הַהוּא יָבוֹא הַפָּלִיט אֵלֶיךָ לְהַשְׁמָעוּת אָזְנָיִם׃
בַּיּוֹם הַהוּא יִפָּתַח פִּיךָ אֶת־הַפָּלִיט וּתְדַבֵּר וְלֹא תֵאָלֵם עוֹד וְהָיִיתָ לָהֶם לְמוֹפֵת וְיָדְעוּ כִּי־אֲנִי יְהוָה׃