תנ״ך יקר פתח באפליקציה

יחזקאל · פרק כ״ג

משל האחיות: אנטומיה של קריסה מוסרית ופוליטית

👑

כֹּה־אָמַר אֲדֹנָי יְהֹוִה כּוֹס אֲחוֹתֵךְ תִּשְׁתִּי הָעֲמֻקָּה וְהָרְחָבָה תִּהְיֶה לִצְחֹק וּלְלַעַג מִרְבָּה לְהָכִיל׃

פסוק לב
התאמת תוכן לפי גיל

שתי האחיות וההבטחה החשובה

הלילה, חמוד שלי, אספר לך סיפור על שתי אחיות שחיו בארץ רחוקה, וקראו להן אהלה ואהליבה. אלוהים אהב אותן מאוד ונתן להן בית יפה ובטוח, והן הבטיחו להיות חברות טובות ונאמנות שלו תמיד. אבל כשהן גדלו, הן שכחו את ההבטחה שלהן. אהלה, האחות הגדולה, התחילה לחפש חברים אחרים, חזקים ועשירים, וחשבה שהם ישמרו עליה טוב יותר. אבל החברים האלה לא באמת אהבו אותה, ובסוף הם גרמו לה להרבה צרות ועצב. אחותה הקטנה, אהליבה, ראתה את כל מה שקרה לאחותה הגדולה. במקום להבין שצריך לחזור להבטחה הטובה, היא עשתה בדיוק את אותו הדבר! אלוהים היה עצוב מאוד לראות שהן לא מקשיבות לו. הסיפור הזה מלמד אותנו כמה חשוב לשמור על הבטחות ולדעת מי הם החברים האמיתיים שלנו, שתמיד יהיו שם בשבילנו.

מה הפסוק אומר?

הפסוק מדמה את תוצאות הבחירות השגויות לכוס מרה שצריך לשתות, ומזכיר לנו לעזור לילדינו ללמוד מטעויות של אחרים.

טיפ להורים

הפרק עוסק בנושא מורכב של נאמנות ובחירות חברתיות. דרך הסיפור המותאם, תוכלו לשוחח עם הילד על החשיבות של שמירת הבטחות ועל היכולת ללמוד מטעויות של אחרים. זו הזדמנות מצוינת להסביר לילד שלא כל מי שמציע לנו דברים נוצצים או נראה חזק הוא אכן חבר אמיתי, וכי חברות אמיתית נמדדת בנאמנות ובאמון הדדי לאורך זמן.

שאלות לשיחה עם הילד
  • למה לדעתך אהליבה לא למדה מהטעות של אחותה הגדולה?
  • איך אנחנו יכולים לדעת מי הוא חבר אמיתי שאפשר לסמוך עליו?
  • מה עוזר לך לשמור על הבטחה שנתת למישהו שאתה אוהב?

השיעור החשוב של שתי האחיות

דמיין שאתה מקבל הבטחה מחבר הכי טוב שלך, אבל אז הוא הולך ומחפש חברים חדשים ופחות טובים, ושוכח אותך לגמרי. זה בדיוק מה שקרה בסיפור שלנו! הנביא יחזקאל מספר על שתי אחיות, אהלה ואהליבה, שמייצגות שתי ערים גדולות. אלוהים שמר עליהן ואהב אותן מאוד, אך הן החליטו לעזוב אותו ולחפש עזרה אצל עמים זרים וחזקים שלא באמת דאגו להן. אהלה, האחות הגדולה, עשתה טעויות קשות ונפגעה מכך מאוד. אחותה הצעירה, אהליבה, ראתה את כל זה קורה, אך במקום ללמוד מהטעות, היא עשתה בדיוק אותו הדבר! אלוהים הצטער מאוד לראות שהן לא מקשיבות לו ולא שומרות על ההבטחה שלהן. מה יקרה עכשיו לאהליבה שהחליטה ללכת בדרך הלא נכונה? בפרק הבא נגלה...

מה הפסוק אומר?

אלוהים מסביר שאם לא לומדים מטעויות של אחרים, עלולים להגיע לאותן צרות קשות שהם הגיעו אליהן.

הידעת?

השמות אהלה ואהליבה מגיעים מהמילה 'אוהל', והם רומזים למשכן או למקדש שהיו אמורים להיות מרכז חייהן של שתי הערים הללו.

מה יקרה בפרק הבא?

האם אהליבה תצליח לתקן את דרכה ברגע האחרון, או שהיא תלמד את השיעור בדרך הקשה? בפרק הבא נגלה!

כשהחיקוי הופך לאסון

בפרק זה, הנביא יחזקאל משתמש במשל נוקב על שתי אחיות, אהלה ואהליבה, המייצגות את שומרון (בירת ממלכת ישראל) ואת ירושלים (בירת ממלכת יהודה). שתי האחיות היו קשורות בברית עם אלוהים, אך הן בחרו להפנות לו גב ולרדוף אחרי בבריתות פוליטיות ותרבותיות עם אימפריות זרות כמו אשור, מצרים ובבל. אהלה, האחות הגדולה, פנתה לאשורים ונחרבה על ידם. אהליבה, האחות הקטנה, ראתה את החורבן של אחותה אך לא למדה לקח. היא החמירה את מעשיה, פנתה לבבלים, ובסופו של דבר נבגדה ונשפטה באכזריות על ידי אותם מאהבים זרים שבהם בטחה. הסיפור ממחיש את הסכנה שבאיבוד הזהות העצמית והנאמנות עבור קשרים זמניים ומזיקים.

מה הפסוק אומר?

הנביא משווה את הצרות של ירושלים לכוס מלאה במשקה מר שהיא חייבת לשתות, כי היא בחרה להעתיק את ההתנהגות הגרועה של אחותה.

Life Hack

כשאתם רואים מישהו מהשכבה עושה טעות חברתית גדולה ומשלם עליה מחיר, אל תנסו לחקות אותו רק כדי להיראות 'מגניבים'. למידה מטעויות של אחרים היא קיצור הדרך הטוב ביותר להצלחה.

מקבילה מודרנית

זה כמו לראות חבר שמסתבך עם קבוצה של ילדים בעייתיים ומפסיד את החברים האמיתיים שלו, ובמקום להתרחק מהקבוצה הזו, אתם מחליטים להצטרף אליהם בעצמכם כדי להרשים אותם.

מלכודת החיקוי: סיפורן של אהלה ואהליבה

הנביא יחזקאל מציג בפרק כג משל קשוח ובלתי מתפשר על שתי אחיות, אהלה ואהליבה, שמייצגות את שומרון וירושלים. שתי הערים הללו היו אמורות להיות נאמנות לאלוהים, אך הן בחרו לנהל מערכות יחסים פוליטיות ודתיות עם המעצמות הגדולות של התקופה: מצרים, אשור ובבל. יחזקאל מתאר את הבריתות הללו כבגידה זוגית קשה. אהלה, האחות הגדולה המייצגת את שומרון, נשענת על אשור ובסוף נהרסת ונכבשת על ידם. אחותה הצעירה, אהליבה המייצגת את ירושלים, רואה את האסון הנורא של אחותה הגדולה אך לא עוצרת לחשוב או ללמוד לקח. היא ממשיכה באותה הדרך בדיוק, מתפתה לעושר ולכוח של בבל, ואף מחמירה את מעשיה. בסופו של דבר, היא מוצאת את עצמה נבגדת ונחרבת על ידי אותן מעצמות זרות שבהן בטחה ושלהן התחנפה. זהו סיפור טרגי על אובדן דרך מוחלט, שבו הרצון להידמות לאחרים ולמצוא חן בעיניהם מוביל להרס עצמי ולקריסה מוחלטת של שתי הממלכות. הנביא משתמש במשל הדרמטי הזה כדי להבהיר לעם שההישענות על כוחות חיצוניים במקום על הערכים הפנימיים שלהם היא טעות פטאלית שתעלה להם ביוקר רב.

מה הפסוק אומר?

הפסוק משתמש בדימוי של כוס יין מורעלת או משכרת כדי לתאר את גורלה של ירושלים (אהליבה). היא תיאלץ לשתות את אותה כוס סבל ובושה ששתתה אחותה שומרון (אהלה) לפניה. הכוס העמוקה והרחבה מסמלת את חומרת החורבן והלעג מצד העמים השכנים, כתוצאה ישירה מהתרחקותה של הממלכה מהברית עם אלוהים ומבחירתה להישען על מעצמות זרות במקום על כוחה הפנימי והרוחני.

להעמקה בסיפור

הפרק הזה הוא אחד הפרקים הטעונים והקשים ביותר לקריאה בספר יחזקאל, והוא משתמש בשפה חריפה ובוטה במיוחד. כדי להבין למה הנביא מדבר בצורה כזו, צריך להבין את ההקשר ההיסטורי והפוליטי שבו פעל. ממלכת ישראל (שומרון) וממלכת יהודה (ירושלים) היו ממלכות קטנות שנמצאו בתווך הגיאוגרפי והפוליטי בין מעצמות על אדירות כמו מצרים, אשור ובבל. במקום להישען על החוזק הפנימי שלהן, על הלכידות החברתית ועל האמונה באלוהים, המנהיגים שלהן ניסו כל הזמן למצוא חן בעיני המעצמות הללו. הם כרתו איתן בריתות צבאיות יקרות, שילמו מיסים כבדים ואפילו אימצו את התרבות, המנהגים והאלים שלהן כדי להרגיש חלק מהעולם הגדול והחזק. יחזקאל מדמה את ההתנהגות הזו לבגידה עמוקה של אישה בבן זוגה האוהב. הוא קורא לאחיות אהלה (המייצגת את שומרון) ואהליבה (המייצגת את ירושלים). השמות עצמם נושאים משמעות סמלית מרתקת שקשורה למילה 'אוהל'. אהלה פירושה 'האוהל שלה' – רמז לכך ששומרון הקימה מקדשים משלה ופעלה על דעת עצמה, ואילו אהליבה פירושה 'אוהלי בה' – רמז לכך שבירושלים שוכן מקדש אלוהים האמיתי, מה שהופך את האחריות שלה לגדולה בהרבה. מה שמעניין במיוחד כאן הוא הפסיכולוגיה של הדמויות והאירוניה הדרמטית שנוצרת. אהליבה רואה את אחותה הגדולה אהלה נכבשת, נחרבת ומיוסרת על ידי האימפריה האשורית. במקום שזה ישמש לה תמרור אזהרה בוהק, קורה דבר הפוך: היא נכנסת ללחץ וחרדה, ובמקום לתקן את דרכיה, היא מחמירה את מעשיה ומחפשת בריתות חדשות ומסוכנות עוד יותר עם בבל ומצרים. יחזקאל מראה שההישענות על כוח חיצוני היא אשליה מוחלטת. המעצמות הללו לא באמת סופרות את הממלכות הקטנות, וברגע שהאינטרס שלהן ישתנה, הן יהפכו לאויבות אכזריות ויחריבו אותן ללא רחם. הסיפור הזה מעלה שאלה עמוקה על זהות ועצמאות: האם אנחנו מסוגלים לעמוד על שלנו ולבטוח בערכים ובכוחות הפנימיים שלנו, או שבשעת משבר נמכור את הכל רק כדי להרשים אחרים? יחזקאל מזכיר לנו שהניסיון הבלתי פוסק לרצות את כולם ולחקות את החזקים מוביל לאובדן מוחלט של מי שאנחנו, ובסופו של דבר גם לקריסה פנימית וחיצונית כואבת.

שאלה למחשבה

אם היית רואה חבר קרוב שלך עושה טעות ברורה שהולכת לפגוע בו, מה היית עושה כדי למנוע מעצמך ומאחרים ליפול לאותה מלכודת?

משל האחיות: אנטומיה של קריסה מוסרית ופוליטית

פרק כג בספר יחזקאל מציג משל אלגורי נוקב ובוטה במיוחד על שתי אחיות, אהלה ואהליבה, המייצגות את שומרון (ממלכת ישראל הצפונית) וירושלים (ממלכת יהודה הדרומית). העלילה מתארת את קורותיהן של השתיים החל מנעוריהן במצרים, שם החלו לסטות מדרך הישר ולפתח דפוסי התנהגות של תלות בגורמים זרים. אהלה, האחות הבכורה, מפתחת תלות פוליטית, צבאית ודתית באשור, המעצמה השלטת של אותם ימים, ובסופו של דבר נכבשת ונחרבת על ידם באכזריות רבה. אחותה הצעירה, אהליבה, עדה לחורבנה המוחלט של שומרון ולסבלה של אחותה, אך במקום ללמוד מהטרגדיה ולהבין את השלכות מעשיה, היא מחמירה את מעשיה ופונה לאימפריית בבל ולמצרים בחיפוש נואש אחר בריתות והגנה צבאית. אלוהים מביע זעם עמוק על הבגידה הכפולה בברית הייחודית עמו, ומכריז כי העונש של ירושלים יהיה זהה ואף חמור מזה של שומרון: המאהבים הזרים שבהם בטחה ושלהם התחנפה יהפכו לאויביה המרים ביותר, יחריבו את העיר וישפטו אותה במשפט קשה, אלים ומשפיל. הפרק מסתיים בתיאור מפורט של המשפט הציבורי של שתי האחיות והענשתן החמורה, שנועדה לשמש כסמל ואזהרה חריפה לכל העם לבל ימשיכו בדרכי הבגידה והעבודה הזרה.

מה הפסוק אומר?

הפסוק משתמש בדימוי של כוס יין מורעלת או משכרת כדי לתאר את גורלה של ירושלים (אהליבה). היא תיאלץ לשתות את אותה כוס סבל ובושה ששתתה אחותה שומרון (אהלה) לפניה. הכוס העמוקה והרחבה מסמלת את חומרת החורבן והלעג מצד העמים השכנים, כתוצאה ישירה מהתרחקותה של הממלכה מהברית עם אלוהים ומבחירתה להישען על מעצמות זרות במקום על כוחה הפנימי והרוחני.

הדרש — קריאה לעומק

פרק כג ביחזקאל מהווה את אחד השיאים הדרמטיים, הנוקבים והקשים ביותר לקריאה בכל ספרות הנבואה המקראית. הנביא משתמש במטאפורה מורחבת, מפורטת וגרפית מאוד של זנות וניאוף כדי לתאר את מדיניות החוץ, הבריתות הפוליטיות והעבודה הזרה של שתי ממלכות ישראל. הבחירה בשמות הסמליים אהלה ואהליבה נושאת משמעות תיאולוגית עמוקה: 'אהלה' (המייצגת את שומרון, בירת ממלכת ישראל הצפונית) פירושה 'האוהל שלה', רמז לכך שהיא הקימה לעצמה מרכזי פולחן עצמאיים ומנותקים; לעומת זאת, 'אהליבה' (המייצגת את ירושלים, בירת ממלכת יהודה) פירושה 'אוהלי בה' – כלומר, מקדש ה' שוכן בתוכה. הבחנה זו מעצימה את חומרת אשמתה של ירושלים, אשר בגדה באל על אף נוכחותו המוחשית בתוכה. הנביא סוקר את ההיסטוריה של שתי הממלכות כהידרדרות רוחנית ומוסרית מתמשכת שהחלה עוד בתקופת השעבוד במצרים. יחזקאל מנתח את הדינמיקה הפסיכולוגית והפוליטית של הממלכות הקטנות בארץ ישראל, אשר במקום לפתח חוסן מוסרי, חברתי ורוחני פנימי, פנו לחיזור פוליטי משפיל אחרי המעצמות האזוריות הגדולות – אשור, בבל ומצרים. תיאור המשיכה של אהליבה לבבלים, המתרחש לאחר שהיא רואה צלמים חקוקים בששר על הקיר, ממחיש כיצד הערצה אסתטית ותרבותית של כוח ועושר מתורגמת במהירות לכניעה פוליטית ודתית. האירוניה הדרמטית בפרק מגיעה לשיאה כאשר אלוהים מחליט להעניש את ירושלים באמצעות אותם גורמים ממש שהיא השתוקקה לקרבתם: 'הנני מעיר את מאהבייך עלייך... והבאתים עלייך מסביב'. המעצמות הזרות, שהיו מושא לתשוקה ולביטחון, הופכות לכלים של חורבן והשפלה. המבנה הספרותי של הפרק מבוסס על השוואה וניגוד בין שתי האחיות, כאשר חטאי האחות הצעירה עולים על אלו של הבכורה, מה שמצדיק מבחינה מוסרית את חורבנה המוחלט של ירושלים. דימוי 'כוס התרעלה' המועברת מאחות לאחות מדגיש את ההכרחיות ההיסטורית של העונש ואת חוסר היכולת להימלט מהשלכות המעשים. בחלקו השני של הפרק, יחזקאל עובר לתיאור משפטי פורמלי. הוא מציג את 'האנשים הצדיקים' שישפטו את האחיות משפט נואפות ושופכות דם. כאן נחשף רובד נוסף של החטא – לא רק בגידה תיאולוגית ופוליטית, אלא גם עוולות מוסריות קשות, כולל הקרבת בנים למולך וחילול המקדש והשבתות. השילוב של פולחן דמים עם כניסה חסרת בושה למקדש באותו היום עצמו מדגיש את הציניות והעיוורון המוסרי של העם. העונש הציבורי המוטל עליהן – סקילה באבנים, חורבן בתיהן באש והריגת צאצאיהן – נועד להשיג מטרה חינוכית קולקטיבית: 'והשבתי זימה מן הארץ ונוסרו כל הנשים'. הפרק מעלה שאלות פילוסופיות ותיאולוגיות קשות לגבי גבולות הסבל, אופיו של העונש האלוהי, והמחיר הנורא של אובדן הריבונות הרוחנית והתרבותית לטובת הישרדות פוליטית קצרת טווח. יחזקאל מבהיר כי הניסיון לקנות ביטחון באמצעות התבטלות בפני החזק סופו להסתיים באובדן מוחלט של הזהות העצמית ובחורבן פיזי ורוחני כאחד.

לקחים לחיים
  • האשליה של ביטחון חיצוניבעולם העסקים או בקריירה, לעיתים אנו מתפתים לכרות בריתות עם גורמים חזקים ודורסניים מתוך מחשבה שהם יגנו עלינו או יקדמו אותנו. הפרק מזכיר לנו שגורמים הפועלים מתוך אינטרס כוחני בלבד יפנו לנו עורף ברגע שהאינטרס שלהם ישתנה. ביטחון אמיתי נבנה על ערכים יציבים, יושרה מקצועית וחוסן פנימי, ולא על הישענות על 'מאהבים' כוחניים זמניים.
  • עיוורון מול טעויות העבראנשים רבים רואים קריסה של עסקים, מערכות יחסים או פרויקטים של אחרים עקב התנהלות כושלת או חוסר יושרה, ובכל זאת משכנעים את עצמם ש'לי זה לא יקרה' וממשיכים באותו נתיב בדיוק. הלמידה האקטיבית מכישלונות של אחרים דורשת ענווה ויכולת התבוננות עצמית נוקבת, כדי לא לשתות מאותה 'כוס תרעלה' שהם שתו.
  • המחיר של אובדן הזהות הייחודיתכאשר ארגון או אדם פרטי מנסים לחקות באופן מוחלט את סביבתם כדי להתקבל או לשרוד, הם מאבדים את ה'אני מאמין' שלהם. הוויתור על הייחודיות והערכים הבסיסיים לטובת קונפורמיזם קיצוני מוביל בסופו של דבר לאובדן הערך העצמי ולפגיעות מוגברת ללחצים חיצוניים.
היבט פילוסופי

הפרק מציג מתח מוסרי ופילוסופי חריף: האם חורבן לאומי ותרבותי הוא אכן תוצאה הכרחית של בגידה ערכית, או שמא מדובר בתהליך היסטורי דטרמיניסטי שבו החלש תמיד נרמס על ידי החזק? יחזקאל מתעקש על הפרשנות המוסרית-דתית, אך הדילמה נותרת: כיצד ניתן לשמור על נאמנות לערכים פנימיים כאשר המציאות החיצונית מאיימת להשמיד אותך פיזית אם לא תתפשר?

📖 קראו את הפרק המלא

וַיְהִי דְבַר־יְהוָה אֵלַי לֵאמֹר׃

בֶּן־אָדָם שְׁתַּיִם נָשִׁים בְּנוֹת אֵם־אַחַת הָיוּ׃

וַתִּזְנֶינָה בְמִצְרַיִם בִּנְעוּרֵיהֶן זָנוּ שָׁמָּה מֹעֲכוּ שְׁדֵיהֶן וְשָׁם עִשּׂוּ דַּדֵּי בְּתוּלֵיהֶן׃

וּשְׁמוֹתָן אָהֳלָה הַגְּדוֹלָה וְאָהֳלִיבָה אֲחוֹתָהּ וַתִּהְיֶינָה לִי וַתֵּלַדְנָה בָּנִים וּבָנוֹת וּשְׁמוֹתָן שֹׁמְרוֹן אָהֳלָה וִירוּשָׁלִַם אָהֳלִיבָה׃

וַתִּזֶן אָהֳלָה תַּחְתָּי וַתַּעְגַּב עַל־מְאַהֲבֶיהָ אֶל־אַשּׁוּר קְרוֹבִים׃

לְבֻשֵׁי תְכֵלֶת פַּחוֹת וּסְגָנִים בַּחוּרֵי חֶמֶד כֻּלָּם פָּרָשִׁים רֹכְבֵי סוּסִים׃

וַתִּתֵּן תַּזְנוּתֶיהָ עֲלֵיהֶם מִבְחַר בְּנֵי־אַשּׁוּר כֻּלָּם וּבְכֹל אֲשֶׁר־עָגְבָה בְּכָל־גִּלּוּלֵיהֶם נִטְמָאָה׃

וְאֶת־תַּזְנוּתֶיהָ מִמִּצְרַיִם לֹא עָזָבָה כִּי אוֹתָהּ שָׁכְבוּ בִנְעוּרֶיהָ וְהֵמָּה עִשּׂוּ דַּדֵּי בְתוּלֶיהָ וַיִּשְׁפְּכוּ תַזְנוּתָם עָלֶיהָ׃

לָכֵן נְתַתִּיהָ בְּיַד־מְאַהֲבֶיהָ בְּיַד בְּנֵי אַשּׁוּר אֲשֶׁר עָגְבָה עֲלֵיהֶם׃

הֵמָּה גִּלּוּ עֶרְוָתָהּ בָּנֶיהָ וּבְנוֹתֶיהָ לָקָחוּ וְאוֹתָהּ בַּחֶרֶב הָרָגוּ וַתְּהִי־שֵׁם לַנָּשִׁים וּשְׁפוּטִים עָשׂוּ בָהּ׃

וַתֵּרֶא אֲחוֹתָהּ אָהֳלִיבָה וַתַּשְׁחֵת עַגְבָתָהּ מִמֶּנָּה וְאֶת־תַּזְנוּתֶיהָ מִזְּנוּנֵי אֲחוֹתָהּ׃

אֶל־בְּנֵי אַשּׁוּר עָגָבָה פַּחוֹת וּסְגָנִים קְרֹבִים לְבֻשֵׁי מִכְלוֹל פָּרָשִׁים רֹכְבֵי סוּסִים בַּחוּרֵי חֶמֶד כֻּלָּם׃

וָאֵרֶא כִּי נִטְמָאָה דֶּרֶךְ אֶחָד לִשְׁתֵּיהֶן׃

וַתּוֹסֶף אֶל־תַּזְנוּתֶיהָ וַתֵּרֶא אַנְשֵׁי מְחֻקֶּה עַל־הַקִּיר צַלְמֵי כשדיים [כַשְׂדִּים] חֲקֻקִים בַּשָּׁשַׁר׃

חֲגוֹרֵי אֵזוֹר בְּמָתְנֵיהֶם סְרוּחֵי טְבוּלִים בְּרָאשֵׁיהֶם מַרְאֵה שָׁלִשִׁים כֻּלָּם דְּמוּת בְּנֵי־בָבֶל כַּשְׂדִּים אֶרֶץ מוֹלַדְתָּם׃

ותעגב [וַתַּעְגְּבָה] עֲלֵיהֶם לְמַרְאֵה עֵינֶיהָ וַתִּשְׁלַח מַלְאָכִים אֲלֵיהֶם כַּשְׂדִּימָה׃

וַיָּבֹאוּ אֵלֶיהָ בְנֵי־בָבֶל לְמִשְׁכַּב דֹּדִים וַיְטַמְּאוּ אוֹתָהּ בְּתַזְנוּתָם וַתִּטְמָא־בָם וַתֵּקַע נַפְשָׁהּ מֵהֶם׃

וַתְּגַל תַּזְנוּתֶיהָ וַתְּגַל אֶת־עֶרְוָתָהּ וַתֵּקַע נַפְשִׁי מֵעָלֶיהָ כַּאֲשֶׁר נָקְעָה נַפְשִׁי מֵעַל אֲחוֹתָהּ׃

וַתַּרְבֶּה אֶת־תַּזְנוּתֶיהָ לִזְכֹּר אֶת־יְמֵי נְעוּרֶיהָ אֲשֶׁר זָנְתָה בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם׃

וַתַּעְגְּבָה עַל פִּלַגְשֵׁיהֶם אֲשֶׁר בְּשַׂר־חֲמוֹרִים בְּשָׂרָם וְזִרְמַת סוּסִים זִרְמָתָם׃

וַתִּפְקְדִי אֵת זִמַּת נְעוּרָיִךְ בַּעְשׂוֹת מִמִּצְרַיִם דַּדַּיִךְ לְמַעַן שְׁדֵי נְעוּרָיִךְ׃

לָכֵן אָהֳלִיבָה כֹּה־אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה הִנְנִי מֵעִיר אֶת־מְאַהֲבַיִךְ עָלַיִךְ אֵת אֲשֶׁר־נָקְעָה נַפְשֵׁךְ מֵהֶם וַהֲבֵאתִים עָלַיִךְ מִסָּבִיב׃

בְּנֵי בָבֶל וְכָל־כַּשְׂדִּים פְּקוֹד וְשׁוֹעַ וְקוֹעַ כָּל־בְּנֵי אַשּׁוּר אוֹתָם בַּחוּרֵי חֶמֶד פַּחוֹת וּסְגָנִים כֻּלָּם שָׁלִשִׁים וּקְרוּאִים רֹכְבֵי סוּסִים כֻּלָּם׃

וּבָאוּ עָלַיִךְ הֹצֶן רֶכֶב וְגַלְגַּל וּבִקְהַל עַמִּים צִנָּה וּמָגֵן וְקוֹבַע יָשִׂימוּ עָלַיִךְ סָבִיב וְנָתַתִּי לִפְנֵיהֶם מִשְׁפָּט וּשְׁפָטוּךְ בְּמִשְׁפְּטֵיהֶם׃

וְנָתַתִּי קִנְאָתִי בָּךְ וְעָשׂוּ אוֹתָךְ בְּחֵמָה אַפֵּךְ וְאָזְנַיִךְ יָסִירוּ וְאַחֲרִיתֵךְ בַּחֶרֶב תִּפּוֹל הֵמָּה בָּנַיִךְ וּבְנוֹתַיִךְ יִקָּחוּ וְאַחֲרִיתֵךְ תֵּאָכֵל בָּאֵשׁ׃

וְהִפְשִׁיטוּךְ אֶת־בְּגָדָיִךְ וְלָקְחוּ כְּלֵי תִפְאַרְתֵּךְ׃

וְהִשְׁבַּתִּי זִמָּתֵךְ מִמֵּךְ וְאֶת־זְנוּתֵךְ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם וְלֹא־תִשְׂאִי עֵינַיִךְ אֲלֵיהֶם וּמִצְרַיִם לֹא תִזְכְּרִי־עוֹד׃

כִּי כֹה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה הִנְנִי נֹתְנָךְ בְּיַד אֲשֶׁר שָׂנֵאת בְּיַד אֲשֶׁר־נָקְעָה נַפְשֵׁךְ מֵהֶם׃

וְעָשׂוּ אוֹתָךְ בְּשִׂנְאָה וְלָקְחוּ כָּל־יְגִיעֵךְ וַעֲזָבוּךְ עֵירֹם וְעֶרְיָה וְנִגְלָה עֶרְוַת זְנוּנַיִךְ וְזִמָּתֵךְ וְתַזְנוּתָיִךְ׃

עָשֹׂה אֵלֶּה לָךְ בִּזְנוֹתֵךְ אַחֲרֵי גוֹיִם עַל אֲשֶׁר־נִטְמֵאת בְּגִלּוּלֵיהֶם׃

בְּדֶרֶךְ אֲחוֹתֵךְ הָלָכְתְּ וְנָתַתִּי כוֹסָהּ בְּיָדֵךְ׃

כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהֹוִה כּוֹס אֲחוֹתֵךְ תִּשְׁתִּי הָעֲמֻקָּה וְהָרְחָבָה תִּהְיֶה לִצְחֹק וּלְלַעַג מִרְבָּה לְהָכִיל׃

שִׁכָּרוֹן וְיָגוֹן תִּמָּלֵאִי כּוֹס שַׁמָּה וּשְׁמָמָה כּוֹס אֲחוֹתֵךְ שֹׁמְרוֹן׃

וְשָׁתִית אוֹתָהּ וּמָצִית וְאֶת־חֲרָשֶׂיהָ תְּגָרֵמִי וְשָׁדַיִךְ תְּנַתֵּקִי כִּי אֲנִי דִבַּרְתִּי נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה׃

לָכֵן כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה יַעַן שָׁכַחַתְּ אוֹתִי וַתַּשְׁלִיכִי אוֹתִי אַחֲרֵי גַוֵּךְ וְגַם־אַתְּ שְׂאִי זִמָּתֵךְ וְאֶת־תַּזְנוּתָיִךְ׃

וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלַי בֶּן־אָדָם הֲתִשְׁפּוֹט אֶת־אָהֳלָה וְאֶת־אָהֳלִיבָה וְהַגֵּד לָהֶן אֵת תוֹעֲבוֹתֵיהֶן׃

כִּי נִאֵפוּ וְדָם בִּידֵיהֶן וְאֶת־גִּלּוּלֵיהֶן נִאֵפוּ וְגַם אֶת־בְּנֵיהֶן אֲשֶׁר יָלְדוּ־לִי הֶעֱבִירוּ לָהֶם לְאָכְלָה׃

עוֹד זֹאת עָשׂוּ לִי טִמְּאוּ אֶת־מִקְדָּשִׁי בַּיּוֹם הַהוּא וְאֶת־שַׁבְּתוֹתַי חִלֵּלוּ׃

וּבְשַׁחֲטָם אֶת־בְּנֵיהֶם לְגִלּוּלֵיהֶם וַיָּבֹאוּ אֶל־מִקְדָּשִׁי בַּיּוֹם הַהוּא לְחַלְּלוֹ וְהִנֵּה־כֹה עָשׂוּ בְּתוֹךְ בֵּיתִי׃

וְאַף כִּי תִשְׁלַחְנָה לַאֲנָשִׁים בָּאִים מִמֶּרְחָק אֲשֶׁר מַלְאָךְ שָׁלוּחַ אֲלֵיהֶם וְהִנֵּה־בָאוּ לַאֲשֶׁר רָחַצְתְּ כָּחַלְתְּ עֵינַיִךְ וְעָדִית עֶדִי׃

וְיָשַׁבְתְּ עַל־מִטָּה כְבוּדָּה וְשֻׁלְחָן עָרוּךְ לְפָנֶיהָ וּקְטָרְתִּי וְשַׁמְנִי שַׂמְתְּ עָלֶיהָ׃

וְקוֹל הָמוֹן שָׁלֵו בָהּ וְאֶל־אֲנָשִׁים מֵרֹב אָדָם מוּבָאִים סובאים [סָבָאִים] מִמִּדְבָּר וַיִּתְּנוּ צְמִידִים אֶל־יְדֵיהֶן וַעֲטֶרֶת תִּפְאֶרֶת עַל־רָאשֵׁיהֶן׃

וָאֹמַר לַבָּלָה נִאוּפִים עת [עַתָּה] יזנה [יִזְנוּ] תַזְנוּתֶהָ וָהִיא׃

וַיָּבוֹא אֵלֶיהָ כְּבוֹא אֶל־אִשָּׁה זוֹנָה כֵּן בָּאוּ אֶל־אָהֳלָה וְאֶל־אָהֳלִיבָה אִשֹּׁת הַזִּמָּה׃

וַאֲנָשִׁים צַדִּיקִם הֵמָּה יִשְׁפְּטוּ אוֹתְהֶם מִשְׁפַּט נֹאֲפוֹת וּמִשְׁפַּט שֹׁפְכוֹת דָּם כִּי נֹאֲפֹת הֵנָּה וְדָם בִּידֵיהֶן׃

כִּי כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה הַעֲלֵה עֲלֵיהֶם קָהָל וְנָתֹן אֶתְהֶן לְזַעֲוָה וְלָבַז׃

וְרָגְמוּ עֲלֵיהֶן אֶבֶן קָהָל וּבָרֵא אוֹתְהֶן בְּחַרְבוֹתָם בְּנֵיהֶם וּבְנוֹתֵיהֶם יַהֲרֹגוּ וּבָתֵּיהֶן בָּאֵשׁ יִשְׂרֹפוּ׃

וְהִשְׁבַּתִּי זִמָּה מִן־הָאָרֶץ וְנִוַּסְּרוּ כָּל־הַנָּשִׁים וְלֹא תַעֲשֶׂינָה כְּזִמַּתְכֶנָה׃

וְנָתְנוּ זִמַּתְכֶנָה עֲלֵיכֶן וַחֲטָאֵי גִלּוּלֵיכֶן תִּשֶּׂאינָה וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי אֲדֹנָי יְהוִה׃

המשיכו לקרוא באפליקציה ←