יחזקאל · פרק כ״ה

בפרק כ"ה אנחנו פוגשים תפנית דרמטית ומרתקת במיוחד בספר יחזקאל. עד לנקודה הזו, הנביא כיוון את כל חצי הביקורת והאשמה שלו פנימה, אל תוך הבית – אל עם ישראל וממלכת יהודה. הוא דיבר שוב ושוב על החטאים שלהם, על הטעויות המוסריות ועל הסיבות שהובילו לחורבן הנורא. אבל ברגע שהאסון הגדול מתרחש בפועל וירושלים נופלת, המבט של הנביא משתנה לחלוטין ופונה החוצה. אלוהים מבהיר בצורה שאינה משתמעת לשני פנים שהוא לא ירשה לעמים השכנים להפוך את האסון של יהודה לחגיגת ניצחון פרטית שלהם. הפרק סוקר ארבעה עמים שכנים: עמון, מואב, אדום ופלשתים, ומפרק לגורמים את התגובות השונות שלהם לחורבן ירושלים. מה שבאמת מעניין כאן הוא הניתוח הפסיכולוגי והמוסרי של הרשע. יחזקאל לא מאשים את העמים האלה בעבודת אלילים או בטקסים דתיים אסורים, אלא אך ורק ביחס שלהם לבני אדם אחרים בשעת צרה ומצוקה. העמונים מואשמים בשמחה לאיד פיזית, בוטה וגסה במיוחד – מחיאת כפיים ורקיעה ברגל מתוך לעג טהור למראה המקדש השרוף. מואב מואשמים בזלזול אינטלקטואלי וקיומי; הם טענו שיהודה היא "כמו כל הגויים", כלומר, שאין שום דבר מיוחד, קדוש או בעל ערך בסיפור של העם הזה. אדום ופלשתים מואשמים בדרגה החמורה ביותר – נקמנות אקטיבית ואכזרית. הם ניצלו את רגע החולשה הקיצוני של יהודה הפצועה כדי לסגור חשבונות ישנים מתוך שנאה עמוקה והיסטורית. התגובה האלוהית לכל אלה היא עקרון של מידה כנגד מידה. מי ששמח על הפיכת ארץ ישראל לשממה, יראה את ארצו שלו הופכת למרבץ גמלים וצאן של שבטי המדבר. מי שרצה למחוק את הייחוד של יהודה, יימחק בעצמו מההיסטוריה ולא ייזכר עוד בין העמים. יחזקאל משתמש בביטוי החוזר "וידעו כי אני יהוה" כדי להבהיר שהצדק המוסרי בעולם אינו הפקר. גם כשאלוהים מעניש את עמו שלו, הוא אינו מאפשר לאחרים להתנהג באכזריות ובחוסר אנושיות כלפיהם. אם נחשוב על זה לעומק, הפרק הזה מעלה שאלה מוסרית נוקבת שרלוונטית לחיים של כולנו גם היום: האם אנחנו מסוגלים לשמור על גבולות מוסריים ואנושיים בסיסיים גם כלפי האויבים או היריבים הכי גדולים שלנו? הסיפור הזה מזכיר לנו שהתנהגות אכזרית ושמחה לאיד לעולם אינן עוברות בשתיקה, ושהיחס שלנו לאחרים ברגעי השפל הכי גדולים שלהם הוא המראה האמיתית והמדויקת ביותר של מי שאנחנו באמת.

פרק כ"ה מהווה צומת תיאולוגי וספרותי מרתק ורב-משמעות בספר יחזקאל. עד לשלב זה של הספר, הנביא התמקד כמעט לחלוטין בתוכחה פנימית קשה, נוקבת ומייסרת כלפי יהודה וירושלים, כשהוא מצדיק שוב ושוב את המשפט האלוהי המתרגש עליהן בדמות החורבן הבבלי. אולם, ברגע שהאסון ההיסטורי מתרחש בפועל והחורבן הופך למציאות קיומית מדממת, חל שינוי כיוון דרמטי בנרטיב הנבואי. אלוהים אינו מאפשר לאומות השכנות לפרש את חורבן יהודה כהוכחה לחולשתו של אלוהי ישראל או כהיתר גורף להפקרות מוסרית וביזה. נבואות הזעם נגד הגויים באות להבהיר כי ה' הוא ריבון ההיסטוריה כולה, וכי חוקי המוסר הבסיסיים מחייבים את כל העמים ללא יוצא מן הכלל, ללא קשר לדתם או לקרבתם הגיאוגרפית וההיסטורית. המבנה הספרותי של הפרק הוא שיטתי, ריתמי ומדויק להפליא. הוא מחולק לארבע נבואות נפרדות הבנויות בתבנית קבועה וחוזרת: הצגת החטא המוסרי הספציפי של האומה ("יַעַן..."), הכרזת העונש ההיסטורי המתרגש לבוא ("לָכֵן..."), ונוסחת הסיום המפורסמת והמכוננת של יחזקאל "וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי יְהוָה". חזרה מבנית זו יוצרת אפקט מצטבר של דין קוסמי נוקשה, שיטתי ובלתי מתפשר, המבהיר כי אין מדובר במקריות היסטורית אלא ביד מכוונת. יחזקאל מפרק לגורמים את הפסיכולוגיה של הרשע והשמחה לאיד, ומציג מדרג של חטאים חברתיים ומוסריים. חטאה של עמון הוא הוולגרי והפיזי ביותר – מחיאת כף, רקיעה ברגל ושמחה בלב אטום ומלא בוז למראה המקדש המחולל והארץ השוממת. זוהי שמחה לאיד חייתית, נטולת כל זיק של אנושיות או חמלה בסיסית. מואב, לעומת זאת, חוטאת בחטא אינטלקטואלי וקיומי עמוק יותר: "הִנֵּה כְּכָל הַגּוֹיִם בֵּית יְהוּדָה". מואב מבקשת לבטוח את הייחוד המטאפיזי וההיסטורי של ישראל, ובכך להכחיש את נוכחותו של אלוהים בעולם דרך עמו, מתוך ניסיון לנרמל את החורבן ולהפוך אותו לסתם עוד אירוע גיאופוליטי שגרתי. אדום ופלשתים מייצגים את מדרגת החטא השלישית והחמורה ביותר – המעבר משמחה פסיבית לאיד לנקמנות אקטיבית ואכזרית בשטח. אדום מואשמת ב"עֲשׂוֹת אֱדוֹם בִּנְקֹם נָקָם", תוך ניצול ציני של רגע החולשה הקיצוני של יהודה כדי לסגור חשבונות היסטוריים עתיקים. פלשתים פועלים מתוך "אֵיבַת עוֹלָם" – שנאה שורשית, קדמונית ובלתי נשלטת, המבקשת להשמיד לחלוטין את השרידים שנותרו פליטים בחוף הים. העונש המנבא לכל אחת מהאומות משקף בצורה מושלמת את עקרון הגמול של מידה כנגד מידה. עמון ומואב, שביקשו לראות בחורבן יהודה הזדמנות להתפשטות טריטוריאלית ולביזה, יימסרו בעצמם ל"בני קדם" (נוודי המדבר) שיישבו בטירותיהם, יאכלו את יבולם וישתו את חלבם, ושמם יימחק מן הזיכרון הלאומי של העמים. אדום ופלשתים, שפעלו באכזריות ובחמת זעם, יחוו את "נקמת ה'" שתבוצע, באופן אירוני והיסטורי, "ביד עמי ישראל". הפרק מעלה תובנה פילוסופית ומוסרית עמוקה ביותר: המוסר אינו יחסי ואינו תלוי נסיבות. גם כאשר עם מסוים נענש על חטאיו (כפי שיהודה נענשה בצדק בעיני הנביא), אין הדבר מתיר לאחרים לנהוג בו באכזריות, לשמוח במפלתו או לנצל את חולשתו. אלוהים תובע את עלבונם של המובסים ומציב גבולות ברורים להתנהגות אנושית בעת מלחמה וחורבן. הידיעה ש"אני יהוה" מושגת כאן לא דרך גילוי של חסד, אלא דרך השלטת סדר וצדק קוסמי שמבהיר כי לכל מעשה של רשע, אטימות לב או נקמנות יש מחיר היסטורי כבד מנשוא.