יהושע · פרק ז׳
שבר בעמק עכור: חטא היחיד והערבות ההדדית
וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ אֶל־עָכָן בְּנִי שִׂים־נָא כָבוֹד לַיהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְתֶן־לוֹ תוֹדָה וְהַגֶּד־נָא לִי מֶה עָשִׂיתָ אַל־תְּכַחֵד מִמֶּנִּי׃
פסוק יטהסוד הקטן מתחת לאדמה
הלילה, ילדים מתוקים, נספר על סיפור מפתיע שקרה לעם ישראל. אחרי שהם ניצחו בעיר הגדולה יריחו, הם הגיעו לעיר קטנה בשם הָעָי. כולם חשבו שהכול יהיה קל ופשוט, אבל פתאום הם הפסידו בקרב! יהושע המנהיג היה עצוב מאוד. הוא פנה אל ה' ושאל מה קרה. ה' גילה לו שיש מישהו במחנה ששמר לעצמו סוד גדול ולקח דברים שאסור היה לקחת. יהושע חיפש ומצא את האיש – שמו היה עכן. עכן הודה ואמר: 'ראיתי מעיל יפה, כסף וזהב, והחבאתי אותם באדמה בתוך האוהל שלי'. עכן למד שיעור קשה על כך שאסור להחביא את האמת, ושאם עושים מעשה לא יפה, זה משפיע על כולם. אחרי שהאמת התגלתה, השקט חזר למחנה וכולם יכלו לישון בבטחה.
הפסוק מראה איך מנהיג פונה בחמלה ובכבוד גם למי שחטא, ומלמד אותנו שחשיפת האמת היא הצעד הראשון לתיקון.
הסיפור של עכן פותח פתח לשיחה עדינה על חשיבות האמת וההשפעה של המעשים שלנו על הסביבה. אפשר להסביר לילד שבדיוק כמו שבבית שלנו, אם מישהו משאיר צעצועים על הרצפה מישהו אחר עלול למעוד, כך המעשים של כל אחד מאיתנו משפיעים על שאר בני המשפחה. זו הזדמנות לעודד כנות ולומר להם שתמיד, גם אם עושים טעות, הכי טוב זה לספר את האמת מיד.
- למה לדעתך עכן החליט להחביא את הדברים באוהל שלו במקום לספר לכולם?
- איך לדעתך מרגישים בלב כשמספרים את האמת אחרי שעושים טעות?
- מה אנחנו יכולים לעשות בבית שלנו כדי לעזור אחד לשני להרגיש בטוחים תמיד לומר את האמת?
הסוד באוהל והשיעור של עם ישראל
דמיינו שאתם עומדים יחד עם כל העם מול עיר קטנה בשם הָעָי. אחרי הניצחון הגדול ביריחו, כולם בטוחים שהפעם זה יהיה קל ופשוט. אבל פתאום – אוי לא! החיילים נאלצים לברוח, והלב של כולם רועד מפחד. יהושע המנהיג עצוב מאוד ולא מבין מה קרה. הוא מתפלל לה', וה' מגלה לו סוד: מישהו לקח דברים שאסור היה לקחת! יהושע עורך בדיקה מיוחדת ומגלה שזהו עכן. עכן מספר בלב רועד: 'ראיתי מעיל יפהפה, כסף וזהב, ולא יכולתי להתאפק. לקחתי והחבאתי אותם באדמה מתחת לאוהל שלי'. עכן מקבל עונש על כך שהפר את הכללים והסתיר את האמת, והעם לומד שכולנו קשורים זה לזה. מה יקרה עכשיו כשהסוד התגלה? בפרק הבא נראה איך העם מתכונן לנסות שוב!
יהושע מבקש מעכן בעדינות להגיד את האמת ולא להסתיר דבר, כי האמת היא הדרך היחידה לתקן טעויות.
הידעתם שהעיר הָעָי הייתה כל כך קטנה, שהמרגלים חשבו שמספיק לשלוח רק מעט חיילים כדי לנצח בה?
האם עם ישראל יצליח לנצח בקרב הבא אחרי שהסוד התגלה? בפרק הבא נגלה!
סודות באדמה: כשהחלטה של אדם אחד מפילה עם שלם
לאחר הניצחון המזהיר של עם ישראל ביריחו, המטרה הבאה היא העיר הקטנה 'העי'. המרגלים של יהושע חוזרים בביטחון מלא וממליצים לשלוח רק כוח קטן של כ-3,000 לוחמים. אלא שהקרב מסתיים באסון: הלוחמים בורחים, ו-36 מהם נהרגים. יהושע המזועזע קורע את בגדיו ונופל ארצה בתפילה נואשת. ה' משיב לו בנחרצות: יש חוטא במחנה. מתברר שלמרות האיסור המוחלט לקחת שלל מיריחו, אדם אחד בשם עכן התפתה ולקח לעצמו מעיל יקר, כסף וזהב, וקבר אותם באוהלו. יהושע עורך גורל קפדני שמצביע על עכן. עכן מודה במעשה, והשלל נחשף. כדי לטהר את המחנה ולהחזיר את האמון, עכן וכל רכושו נענשים בחומרה בעמק עכור, ורק אז שוכך כעסו של ה'.
יהושע פונה לעכן ומבקש ממנו לקחת אחריות, להודות בטעות שלו ולא לשקר, כדי שאפשר יהיה לפתור את הבעיה.
לפעמים נדמה לנו שמעשה קטן וסודי שלנו לא מפריע לאף אחד. הטיפ כאן הוא לזכור שאנחנו תמיד חלק מקבוצה (משפחה, כיתה, נבחרת) – והיושר האישי שלנו משפיע ישירות על ההצלחה של כולם.
זה כמו ששחקן בקבוצת כדורגל מחליט להפר את חוקי האימונים או לשחק בצורה אנוכית בשביל התהילה שלו, ובסוף כל הקבוצה מפסידה במשחק האליפות בגלל חוסר התיאום והאמון.
המחיר של הסוד: שיעור כואב באחריות קבוצתית
הפרק מתאר נקודת שבר דרמטית במסע הכיבוש של עם ישראל בארץ כנען. אחרי ההצלחה הפנומנלית של הפלת חומות יריחו, העם ניגש בביטחון מופרז לכבוש את העיר הבאה, העי. המרגלים מעריכים שמדובר במשימה קלה ושולחים כוח קטן, אך הקרב מסתיים בתבוסה מוחצת ובנסיגה מבוהלת. יהושע, המנהיג שנשאר המום, קורע את בגדיו וזועק לה' מתוך פחד עמוק שהעמים השכנים ינצלו את החולשה וישמידו את ישראל. ה' מבהיר לו שהסיבה לכישלון אינה צבאית אלא מוסרית: מישהו הפר את החרם וגנב מהשלל האסור של יריחו. יהושע עורך תהליך איתור קפדני באמצעות גורל שמצמצם את החשודים משבט למשפחה, עד שעכן בן כרמי נלכד. עכן מתוודה שחמד אדרת יקרה, כסף וזהב, והחביא אותם מתחת לאוהלו. השלל מוצא, ועכן ומשפחתו מובלים לעמק עכור, שם הם נענשים בסקילה ובשריפה כדי לטהר את העם מהחטא.
הפסוק מייצג את רגע השיא הדרמטי והאנושי בפרק. למרות חומרת המעשה שהוביל למותם של לוחמים ולכישלון לאומי, יהושע פונה אל עכן ברכות אבהית ומבקש ממנו להודות באמת. פנייה זו מדגישה כי תיקון העוול הקהילתי מתחיל בהכרה אישית ובחשיפת האמת, גם כאשר המחיר כבד מנשוא.
להעמקה בסיפור⌄
הסיפור הזה מציב אותנו מול אחת השאלות המורכבות ביותר: למה שעם שלם ייענש בגלל מעשה של אדם יחיד? הרי עכן גנב לבד, בלי שאף אחד ידע, ובכל זאת התורה מתארת ש'חטא ישראל'. כדי להבין את זה, צריך להסתכל על עם ישראל באותה תקופה לא כאוסף של אנשים בודדים, אלא כגוף אחד חי ונושם. כמו שאם כואבת לנו האצבע כל הגוף מרגיש את זה, כך גם פגיעה בערכים של המחנה משפיעה על החוסן של כולם. בנוסף, יש כאן ניגוד מטורף בין הביטחון העצמי המופרז של העם לבין המציאות. המרגלים חוזרים מהעי ואומרים בביטול 'אל תייגע שמה את כל העם', כאילו הניצחון מונח בכיס שלהם. הם שכחו שהניצחון ביריחו לא קרה בזכות הכוח הצבאי שלהם, אלא בזכות הליווי הרוחני והמוסרי. ברגע שהבסיס המוסרי הזה נסדק בגלל הגניבה של עכן, גם הביטחון הצבאי קרס לחלוטין. הדיאלוג בין יהושע לעכן הוא מרתק במיוחד. יהושע לא צועק עליו. הוא פונה אליו במילים 'בני, שים נא כבוד'. יש כאן כבוד אנושי עמוק ברגע הכי שפל של האדם. עכן מודה ומפרט בדיוק מה הוא חמד: אדרת שנער (מעיל אופנתי ויקר מבבל), כסף וזהב. הפיתוי של חומר ויופי גרם לו לשכוח את הברית. העונש הקשה בעמק עכור משאיר חותם פיזי באדמה – גל אבנים גדול – שמשמש תזכורת נצחית לכך שלחמדנות אישית יש מחיר קהילתי כבד.
אם הייתם במקום יהושע, האם הייתם נוהגים בעכן באותה דרך קשה, או שהייתם מנסים למצוא פתרון פחות קיצוני כדי לפתור את המשבר במחנה?
שבר בעמק עכור: חטא היחיד והערבות ההדדית
ספר יהושע פרק ז' מציג תפנית דרמטית בעלילת כיבוש הארץ. לאחר הניצחון הניסי והמרשים על חומות יריחו, פונים בני ישראל לכבוש את העיר הבאה במסלולם – העי. על פי המלצת המרגלים, המעריכים את העי כחלשה וקטנה, נשלח כוח צבאי מצומצם של כ-3,000 לוחמים בלבד. אולם הקרב מסתיים בתבוסה משפילה ובמנוסה, שבה נהרגים 36 לוחמים ישראלים. מורל העם קורס לחלוטין, ויהושע המנהיג נופל על פניו לפני ארון הברית באבל כבד ובחשש קיומי מפני תגובת העמים הכנענים השכנים. בתגובה לפנייתו, מגלה אלוהים ליהושע כי הכישלון נובע מחטא דתי ומוסרי חמור: אחד מחברי הקהילה מעל ב'חרם' – השלל שהוקדש כולו לה' ביריחו – ולקח ממנו לעצמו. יהושע מצווה לערוך תהליך איתור ציבורי קפדני באמצעות הטלת גורלות. הגורל מצביע על עכן בן כרמי משבט יהודה. לאחר פנייה אישית של יהושע, עכן מתוודה כי חמד ולקח אדרת שנער יקרה, כסף ומטיל זהב, והטמין אותם באדמה מתחת לאוהלו. השלל נמצא ומוצג בפני העם, ועכן, משפחתו וכל רכושו נסקלים ונשרפים בעמק עכור, מה שמשיב את חרון אף ה' ומאפשר את המשך המערכה.
הפסוק מייצג את רגע השיא הדרמטי והאנושי בפרק. למרות חומרת המעשה שהוביל למותם של לוחמים ולכישלון לאומי, יהושע פונה אל עכן ברכות אבהית ומבקש ממנו להודות באמת. פנייה זו מדגישה כי תיקון העוול הקהילתי מתחיל בהכרה אישית ובחשיפת האמת, גם כאשר המחיר כבד מנשוא.
הדרש — קריאה לעומק⌄
פרק ז' מעמיד במרכזו את אחד העקרונות התאולוגיים והחברתיים המורכבים ביותר במקרא: עקרון הערבות ההדדית והאחריות הקולקטיבית. הפסוק הפותח של הפרק קובע קביעה מפתיעה: 'וַיִּמְעֲלוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל מַעַל בַּחֵרֶם', אף שמיד לאחר מכן מובהר כי רק אדם אחד, עכן בן כרמי, ביצע את הגנבה בפועל. המקרא אינו רואה בקהילה אוסף של פרטים מבודדים, אלא אורגניזם אחד בעל אחריות מוסרית משותפת. חטאו של היחיד מטמא את המחנה כולו ומסיר ממנו את ההגנה האלוהית. מבחינה ספרותית, הפרק בנוי על מתח ואירוניה דרמטית. הניגוד בין הביטחון העצמי המופרז של המרגלים ('אל תייגע שמה את כל העם') לבין התבוסה המוחצת בשטח מדגיש את הפער בין ההערכה הצבאית האנושית לבין המציאות הרוחנית. קריעת הבגדים של יהושע ונפילתו ארצה משקפות משבר מנהיגותי עמוק. תפילתו של יהושע חושפת את הפחד מפני אובדן ההרתעה ומפני חילול השם הכללי בקרב יושבי הארץ. תשובת האל – 'קֻם לָךְ לָמָּה זֶּה אַתָּה נֹפֵל עַל־פָּנֶיךָ' – היא קריאה חדה לפעולה אקטיבית במקום שקיעה באבל: הבעיה אינה בשמיים, אלא בתוך המחנה עצמו. תהליך חשיפת החוטא באמצעות הגורל מתואר באיטיות מכוונת, שלב אחר שלב (שבט, משפחה, בית, גברים), מה שיוצר מתח פסיכולוגי עצום ומאפשר לעכן הזדמנות להתוודות מיוזמתו, הזדמנות שהוא מחמיץ עד לרגע שבו הוא נלכד סופית. פנייתו של יהושע אליו בלשון 'בני' מעידה על מנהיגות שאינה מאבדת את האנושיות גם ברגעי הדין הקשים ביותר. הווידוי של עכן חושף את הפסיכולוגיה של החטא: 'וארא... ואחמדם ואקחם' – שרשרת של ראייה, חמידה ולקיחה, המזכירה את חטא גן עדן. העונש הקולקטיבי המוטל על עכן ועל בני ביתו בעמק עכור נראה לקורא המודרני כבד ואכזרי ביותר, אך בהקשר המקראי וההיסטורי של תקופת הברונזה, הוא מבטא את הצורך בטיהור מוחלט וטוטאלי של הנגע המאיים על עצם קיומה של הברית הקהילתית והרוחנית של ישראל בארצו החדשה.
- אחריות מערכתית בארגוניםבסביבת עבודה מודרנית או בצוות ניהולי, התנהלות לא אתית של עובד יחיד – כגון דיווח שקר או מעילה קטנה – עלולה להכתים את הארגון כולו, להוביל לאובדן חוזים ולפגוע בפרנסתם של עשרות עובדים תמימים. ההבנה שמעשינו משפיעים על הכלל מחייבת אותנו לסטנדרט גבוה של שקיפות ויושרה.
- הסכנה שבזחיחות ובהערכת חסרהכישלון מול העי נבע משילוב של קלקול פנימי והערכת חסר של האתגר החיצוני. כאשר אנו ניגשים למשימה מתוך זחיחות ותחושת עליונות, אנו נוטים להתרשל בהכנות. צניעות ומוכנות קפדנית הן תנאי הכרחי להתמודדות עם כל קושי, קטן כגדול.
- מנהיגות ברגעי משברתגובתו של יהושע לכישלון מלמדת על החשיבות של בירור פנימי נוקב בעת משבר. במקום להאשים גורמים חיצוניים או להכחיש את הכישלון, מנהיג אמיתי נדרש לעצור, לחקור את שורש הבעיה בתוך המערכת שלו, ולפעול באומץ לתיקונה, גם כשהדבר כרוך בהחלטות קשות וכואבות.
הפרק מעלה את הדילמה המוסרית הקשה של ענישה קולקטיבית: האם ראוי להעניש משפחה שלמה או להשפיע על גורל של עם שלם בשל פשעו של יחיד? המתח בין צדק אינדיבידואלי לבין שלמות הקהילה והברית נותר בלתי פתור ומאתגר את תפיסת המוסר המודרנית.
📖 קראו את הפרק המלא⌄
וַיִּמְעֲלוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל מַעַל בַּחֵרֶם וַיִּקַּח עָכָן בֶּן־כַּרְמִי בֶן־זַבְדִּי בֶן־זֶרַח לְמַטֵּה יְהוּדָה מִן־הַחֵרֶם וַיִּחַר־אַף יְהוָה בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל׃
וַיִּשְׁלַח יְהוֹשֻׁעַ אֲנָשִׁים מִירִיחוֹ הָעַי אֲשֶׁר עִם־בֵּית אָוֶן מִקֶּדֶם לְבֵית־אֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם לֵאמֹר עֲלוּ וְרַגְּלוּ אֶת־הָאָרֶץ וַיַּעֲלוּ הָאֲנָשִׁים וַיְרַגְּלוּ אֶת־הָעָי׃
וַיָּשֻׁבוּ אֶל־יְהוֹשֻׁעַ וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו אַל־יַעַל כָּל־הָעָם כְּאַלְפַּיִם אִישׁ אוֹ כִּשְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים אִישׁ יַעֲלוּ וְיַכּוּ אֶת־הָעָי אַל־תְּיַגַּע־שָׁמָּה אֶת־כָּל־הָעָם כִּי מְעַט הֵמָּה׃
וַיַּעֲלוּ מִן־הָעָם שָׁמָּה כִּשְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים אִישׁ וַיָּנֻסוּ לִפְנֵי אַנְשֵׁי הָעָי׃
וַיַּכּוּ מֵהֶם אַנְשֵׁי הָעַי כִּשְׁלֹשִׁים וְשִׁשָּׁה אִישׁ וַיִּרְדְּפוּם לִפְנֵי הַשַּׁעַר עַד־הַשְּׁבָרִים וַיַּכּוּם בַּמּוֹרָד וַיִּמַּס לְבַב־הָעָם וַיְהִי לְמָיִם׃
וַיִּקְרַע יְהוֹשֻׁעַ שִׂמְלֹתָיו וַיִּפֹּל עַל־פָּנָיו אַרְצָה לִפְנֵי אֲרוֹן יְהוָה עַד־הָעֶרֶב הוּא וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲלוּ עָפָר עַל־רֹאשָׁם׃
וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ אֲהָהּ אֲדֹנָי יְהוִה לָמָה הֵעֲבַרְתָּ הַעֲבִיר אֶת־הָעָם הַזֶּה אֶת־הַיַּרְדֵּן לָתֵת אֹתָנוּ בְּיַד הָאֱמֹרִי לְהַאֲבִידֵנוּ וְלוּ הוֹאַלְנוּ וַנֵּשֶׁב בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן׃
בִּי אֲדֹנָי מָה אֹמַר אַחֲרֵי אֲשֶׁר הָפַךְ יִשְׂרָאֵל עֹרֶף לִפְנֵי אֹיְבָיו׃
וְיִשְׁמְעוּ הַכְּנַעֲנִי וְכֹל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ וְנָסַבּוּ עָלֵינוּ וְהִכְרִיתוּ אֶת־שְׁמֵנוּ מִן־הָאָרֶץ וּמַה־תַּעֲשֵׂה לְשִׁמְךָ הַגָּדוֹל׃
וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל־יְהוֹשֻׁעַ קֻם לָךְ לָמָּה זֶּה אַתָּה נֹפֵל עַל־פָּנֶיךָ׃
חָטָא יִשְׂרָאֵל וְגַם עָבְרוּ אֶת־בְּרִיתִי אֲשֶׁר צִוִּיתִי אוֹתָם וְגַם לָקְחוּ מִן־הַחֵרֶם וְגַם גָּנְבוּ וְגַם כִּחֲשׁוּ וְגַם שָׂמוּ בִכְלֵיהֶם׃
וְלֹא יֻכְלוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָקוּם לִפְנֵי אֹיְבֵיהֶם עֹרֶף יִפְנוּ לִפְנֵי אֹיְבֵיהֶם כִּי הָיוּ לְחֵרֶם לֹא אוֹסִיף לִהְיוֹת עִמָּכֶם אִם־לֹא תַשְׁמִידוּ הַחֵרֶם מִקִּרְבְּכֶם׃
קֻם קַדֵּשׁ אֶת־הָעָם וְאָמַרְתָּ הִתְקַדְּשׁוּ לְמָחָר כִּי כֹה אָמַר יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל חֵרֶם בְּקִרְבְּךָ יִשְׂרָאֵל לֹא תוּכַל לָקוּם לִפְנֵי אֹיְבֶיךָ עַד־הֲסִירְכֶם הַחֵרֶם מִקִּרְבְּכֶם׃
וְנִקְרַבְתֶּם בַּבֹּקֶר לְשִׁבְטֵיכֶם וְהָיָה הַשֵּׁבֶט אֲשֶׁר־יִלְכְּדֶנּוּ יְהוָה יִקְרַב לַמִּשְׁפָּחוֹת וְהַמִּשְׁפָּחָה אֲשֶׁר־יִלְכְּדֶנָּה יְהוָה תִּקְרַב לַבָּתִּים וְהַבַּיִת אֲשֶׁר יִלְכְּדֶנּוּ יְהוָה יִקְרַב לַגְּבָרִים׃
וְהָיָה הַנִּלְכָּד בַּחֵרֶם יִשָּׂרֵף בָּאֵשׁ אֹתוֹ וְאֶת־כָּל־אֲשֶׁר־לוֹ כִּי עָבַר אֶת־בְּרִית יְהוָה וְכִי־עָשָׂה נְבָלָה בְּיִשְׂרָאֵל׃
וַיַּשְׁכֵּם יְהוֹשֻׁעַ בַּבֹּקֶר וַיַּקְרֵב אֶת־יִשְׂרָאֵל לִשְׁבָטָיו וַיִּלָּכֵד שֵׁבֶט יְהוּדָה׃
וַיַּקְרֵב אֶת־מִשְׁפַּחַת יְהוּדָה וַיִּלְכֹּד אֵת מִשְׁפַּחַת הַזַּרְחִי וַיַּקְרֵב אֶת־מִשְׁפַּחַת הַזַּרְחִי לַגְּבָרִים וַיִּלָּכֵד זַבְדִּי׃
וַיַּקְרֵב אֶת־בֵּיתוֹ לַגְּבָרִים וַיִּלָּכֵד עָכָן בֶּן־כַּרְמִי בֶן־זַבְדִּי בֶּן־זֶרַח לְמַטֵּה יְהוּדָה׃
וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ אֶל־עָכָן בְּנִי שִׂים־נָא כָבוֹד לַיהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְתֶן־לוֹ תוֹדָה וְהַגֶּד־נָא לִי מֶה עָשִׂיתָ אַל־תְּכַחֵד מִמֶּנִּי׃
וַיַּעַן עָכָן אֶת־יְהוֹשֻׁעַ וַיֹּאמַר אָמְנָה אָנֹכִי חָטָאתִי לַיהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְכָזֹאת וְכָזֹאת עָשִׂיתִי׃
ואראה [וָאֵרֶא] בַשָּׁלָל אַדֶּרֶת שִׁנְעָר אַחַת טוֹבָה וּמָאתַיִם שְׁקָלִים כֶּסֶף וּלְשׁוֹן זָהָב אֶחָד חֲמִשִּׁים שְׁקָלִים מִשְׁקָלוֹ וָאֶחְמְדֵם וָאֶקָּחֵם וְהִנָּם טְמוּנִים בָּאָרֶץ בְּתוֹךְ הָאָהֳלִי וְהַכֶּסֶף תַּחְתֶּיהָ׃
וַיִּשְׁלַח יְהוֹשֻׁעַ מַלְאָכִים וַיָּרֻצוּ הָאֹהֱלָה וְהִנֵּה טְמוּנָה בְּאָהֳלוֹ וְהַכֶּסֶף תַּחְתֶּיהָ׃
וַיִּקָּחוּם מִתּוֹךְ הָאֹהֶל וַיְבִאוּם אֶל־יְהוֹשֻׁעַ וְאֶל כָּל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּצִּקֻם לִפְנֵי יְהוָה׃
וַיִּקַּח יְהוֹשֻׁעַ אֶת־עָכָן בֶּן־זֶרַח וְאֶת־הַכֶּסֶף וְאֶת־הָאַדֶּרֶת וְאֶת־לְשׁוֹן הַזָּהָב וְאֶת־בָּנָיו וְאֶת־בְּנֹתָיו וְאֶת־שׁוֹרוֹ וְאֶת־חֲמֹרוֹ וְאֶת־צֹאנוֹ וְאֶת־אָהֳלוֹ וְאֶת־כָּל־אֲשֶׁר־לוֹ וְכָל־יִשְׂרָאֵל עִמּוֹ וַיַּעֲלוּ אֹתָם עֵמֶק עָכוֹר׃
וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ מֶה עֲכַרְתָּנוּ יַעְכֳּרְךָ יְהוָה בַּיּוֹם הַזֶּה וַיִּרְגְּמוּ אֹתוֹ כָל־יִשְׂרָאֵל אֶבֶן וַיִּשְׂרְפוּ אֹתָם בָּאֵשׁ וַיִּסְקְלוּ אֹתָם בָּאֲבָנִים׃
וַיָּקִימוּ עָלָיו גַּל־אֲבָנִים גָּדוֹל עַד הַיּוֹם הַזֶּה וַיָּשָׁב יְהוָה מֵחֲרוֹן אַפּוֹ עַל־כֵּן קָרָא שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא עֵמֶק עָכוֹר עַד הַיּוֹם הַזֶּה׃