יהושע · פרק ח׳
הטקטיקה של הנסיגה: בין אסטרטגיה צבאית לברית רוחנית
וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל־יְהוֹשֻׁעַ אַל־תִּירָא וְאַל־תֵּחָת קַח עִמְּךָ אֵת כָּל־עַם הַמִּלְחָמָה וְקוּם עֲלֵה הָעָי רְאֵה נָתַתִּי בְיָדְךָ אֶת־מֶלֶךְ הָעַי וְאֶת־עַמּוֹ וְאֶת־עִירוֹ וְאֶת־אַרְצוֹ׃
פסוק א'החנית המנצנצת של יהושע
הלילה נספר על יהושע המנהיג, שהיה צריך לפתור בעיה קשה. בפעם הראשונה הוא וחבריו לא הצליחו במשימה בעיר שנקראת הַעַי, והם היו קצת עצובים. אבל אלוהים אמר ליהושע: 'אל תפחד, תחשוב על רעיון חכם!'. יהושע הכין תוכנית סודית. בלילה, כשהכוכבים קטנים בשמיים, חלק מהחיילים הלכו בשקט-בשקט והתחבאו מאחורי העיר. בבוקר, יהושע והחיילים האחרים התקרבו מקדימה. כשאנשי העיר יצאו אליהם, יהושע עשה עצמו בורח, וכולם רצו אחריו. אז, יהושע הרים גבוה אל השמש את החנית שלו. החברים שהתחבאו ראו את החנית המנצנצת, נכנסו לעיר והדליקו אש קטנה כדי לסמן שהם הצליחו. אנשי העיר הבינו שיהושע ניצח בזכות החוכמה שלו! בסוף, כולם התאספו יחד, ויהושע קרא להם סיפורים יפים מתוך ספר התורה, כדי שכולם ידעו איך להיות חברים טובים ולשמור אחד על השני.
הפסוק מלמד אותנו איך לעזור לילדים לקום מכישלון: לא בנזיפה, אלא בעידוד אקטיבי, המסת פחדים והצבת מטרה ברורה קדימה.
הסיפור מדגיש את החשיבות של התמודדות בריאה עם אכזבה וכישלון. במקום להתמקד במלחמה עצמה, כדאי להדגיש בפני הילדים את התוכנית המחשבתית של יהושע ואת העובדה שהוא לא ויתר אחרי הניסיון הראשון שלא הצליח. תוכלו לשוחח עם הילד או הילדה על רגע שבו הם ניסו לעשות משהו (כמו לצייר ציור מורכב, לבנות מגדל גבוה מלגו או ללמוד לרכוב על אופניים) והדברים לא הסתדרו מיד. הסבירו להם שכישלון הוא לא סוף הדרך, אלא הזדמנות לעצור, לחשוב, ולמצוא דרך חדשה וחכמה יותר להצליח. זו דרך נפלאה לפתח אצלם חוסן נפשי וגמישות מחשבתית.
- איך לדעתך הרגיש יהושע כשאלוהים אמר לו לא לפחד ולנסות שוב?
- אם היית צריך לתת סימן סודי לחברים שלך מרחוק, איזה סימן היית בוחר?
- האם יש משהו שלא הצלחת לעשות בפעם הראשונה, אבל אחרי שניסית שוב הצלחת?
המארב הסודי והחנית של יהושע
האם אי פעם נכשלתם במשהו ורציתם לוותר? זה בדיוק מה שקרה לבני ישראל אחרי שניסו לכבוש את העיר הַעַי ולא הצליחו. אבל יהושע המנהיג לא התייאש! הוא הקשיב לעצת אלוהים ותכנן תוכנית סודית ומבריקה. בלילה, הוא שלח קבוצת חיילים אמיצים להתחבא מאחורי העיר. בבוקר, יהושע ויתר העם התקרבו לעיר מקדימה. כשמלך העי ראה אותם, הוא יצא לרדוף אחריהם. יהושע וחייליו עשו עצמם בורחים, ומשכו את כל אנשי העי הרחק מביתם. פתאום, יהושע הרים את חניתו אל השמים – זה היה הסימן! החיילים שהתחבאו רצו פנימה, תפסו את העיר והדליקו אש גדולה. כשראו אנשי העי את העשן, הם הבינו שהם הפסידו. העם חגג את הניצחון החכם, ויהושע בנה מזבח גדול והקריא לכולם מילים טובות של תורה.
אלוהים אומר ליהושע לא לפחד ולא להתייאש מהכישלון הקודם, ומבטיח לו שהפעם, עם תוכנית טובה, הם יצליחו.
הידעתם שיהושע השתמש בחנית ארוכה (כידון) כדי לתת סימן מרחוק לחיילים שהתחבאו? ממש כמו פנס או שלט רחוק של פעם!
אחרי הניצחון הגדול, יהושע מוביל את כל העם למקום מיוחד בין שני הרים גבוהים. מה הם הולכים לעשות שם? נגלה בפרק הבא!
תרגיל ההטעיה הגדול: כך כבש יהושע את העי
אחרי הכישלון המביך בניסיון הראשון לכבוש את העיר העי, המורל של בני ישראל היה ברצפה. אבל יהושע לא נשבר. הוא מבין שכדי לנצח הוא צריך לשנות אסטרטגיה ולא להסתמך רק על כוח פיזי. יהושע מתכנן תרגיל הטעיה צבאי מתוחכם: הוא שולח כוח גדול להתחבא בלילה מאחורי העיר, בעוד הוא והכוח העיקרי מתקרבים אליה מצפון. בבוקר, מלך העי בטוח שהוא הולך לנצח בקלות כמו בפעם הקודמת, ויוצא עם כל אנשיו למרדף. יהושע והכוח שלו מעמידים פנים שהם נבהלים ובורחים אל המדבר. ברגע שהעיר נשארת ריקה לחלוטין, יהושע מניף את כידונו כסימן מוסכם. הלוחמים שבמארב פורצים לעיר, מדליקים בה אש, ומלכדים את האויב משני הצדדים. הניצחון מושלם, ובסיומו העם מתכנס לטקס חידוש ברית מרגש בהר עיבל.
אחרי שנכשלים, קל להרים ידיים. כאן אלוהים מעודד את יהושע לאסוף את עצמו, לתקן את הטעויות ולנסות שוב בביטחון.
נכשלתם במבחן או במשחק? אל תחזרו על אותה טעות בדיוק. עצרו, נתחו את הבעיה, שנו את הגישה או את שיטת הלמידה שלכם, ותבואו מוכנים מזווית חדשה לגמרי.
זה ממש כמו לשחק במשחק אסטרטגיה במחשב או כדורגל: אם היריב שלכם רגיל שאתם תוקפים תמיד מאגף ימין, תעמידו פנים שאתם הולכים לשם שוב כדי למשוך את ההגנה שלו, ואז תפתיעו אותו במסירה מהירה שמאלה לשער הריק.
אמנות הלחימה והחזרה למסלול: המהפך של יהושע
לאחר המכה הקשה שספגו בני ישראל בניסיונם הקודם לכבוש את העיר העי, יהושע נדרש להרים את העם מהקרשים ולשקם את ביטחונם העצמי. אלוהים מעודד אותו ומורה לו לצאת למערכה מחודשת, אך הפעם עם תוכנית פעולה מורכבת ומתוחכמת במיוחד. יהושע אינו מסתמך על נס גלוי כמו חומות יריחו שנפלו מעצמן, אלא בונה תוכנית מארב והטעיה קלאסית. הוא שולח כוח מובחר להתמקם בחשאי ממערב לעיר באישון לילה, בעוד הוא עצמו מוביל את המחנה העיקרי מצפון. עם שחר, כוחות העי יוצאים לקראתם בביטחון עצמי מופרז, המבוסס על הצלחתם הקודמת. יהושע מבצע נסיגה מדומה, ומושך את כל מגיני העיר הרחק מבתיהם, כשהם משאירים את שערי העיר פתוחים לרווחה. באות מוסכם של הנפת כידון, כוח המארב פורץ לעיר הנטושה ומעלה אותה באש. הלוחמים המקומיים מוצאים את עצמם לכודים בצבת בין שני כוחות ישראליים ומובסים לחלוטין. לאחר הקרב, יהושע מוביל את העם להר עיבל, שם הוא בונה מזבח, כותב את התורה על אבנים ומקריא את הברכות והקללות לכל הקהל שנאסף שם.
הפסוק פותח את הפרק בקריאת עידוד אלוהית ליהושע לאחר הכישלון הצורב והמורלי בניסיון הכיבוש הראשון של העיר העי. אלוהים מנחה את יהושע להסיר את הפחד ולהוביל את כל כוח הלחימה למערכה מחודשת. הבטחת הניצחון כאן אינה רק הבטחה צבאית, אלא שיקום הברית והביטחון העצמי של העם, המבהירה כי הכישלון הקודם היה זמני ונבע מחטא נקודתי שכבר תוקן.
להעמקה בסיפור⌄
הסיפור של כיבוש העי בפרק ח' מציג מהפך מנטלי וטקטי מדהים, שמתחיל בתיקון של משבר עמוק. בפרק הקודם ראינו את העם חווה כישלון צורב ומפתיע, שנבע מחטא פנימי של מעילת שלל וגם מביטחון עצמי מופרז – הם חשבו שהעיר קטנה וחלשה ושאין צורך להשקיע מאמץ רב כדי לנצח בה. כעת, לאחר שהבעיה הפנימית נפתרה והחטא תוקן, אלוהים פונה ליהושע ומעודד אותו במילים 'אל תירא ואל תחת'. אבל שימו לב לשינוי המרתק בדרך הפעולה: אלוהים לא עושה עבורם את העבודה בנס על-טבעי ומרעיש כמו הפלת חומות יריחו. הפעם, בני ישראל נדרשים להפעיל שכל, אסטרטגיה מתוחכמת ומאמץ צבאי מלא ומפרך. יהושע משתמש בפסיכולוגיה של האויב נגדו בצורה גאונית. הוא מבין שאנשי העי לוקים ביהירות וביטחון עצמי מופרז בגלל הניצחון הקודם שלהם, והם בטוחים שישראל חלשים ומבוהלים. הנסיגה המדומה של יהושע היא מלכודת דבש קלאסית שמנצלת את הזלזול של האויב. מלך העי נופל בפח הזה לחלוטין, מוציא את כל לוחמיו למרדף ומשאיר את שערי העיר פתוחים לרווחה וללא כל הגנה. רגע המפתח בקרב הוא הנפת הכידון של יהושע – סמל פיזי של מנהיגות ושליטה, שמזכיר לנו את משה שהרים את מטהו במלחמות העבר במדבר. הנפת הכידון היא לא רק סימן טקטי לחיילים שבמארב לפרוץ לעיר, אלא גם ביטוי חזותי לכך שהמנהיג מחזיק את גורל המערכה בידיו בביטחון ובאמונה. לאחר הניצחון הפיזי והשמדת העיר, יהושע מבין שהניצחון האמיתי אינו נמדד רק בכוח צבאי או בשטח שנכבש, אלא בחוזק הרוחני והמוסרי של החברה. הוא לוקח את כל העם – גברים, נשים, ילדים קטנים ואפילו הגרים הזרים שחיים בתוכם – למסע אל הרי שכם, בין הר עיבל להר גריזים. שם, במעמד דרמטי ומרגש, הוא בונה מזבח מאבנים טבעיות שלא נגע בהן ברזל, כותב עליהן את חוקי התורה ומקריא בקול רם את הברכות שיקבלו אם ינהגו בצדק ואת הקללות אם יבחרו בדרך הרע. המעבר החד הזה משדה הקרב הבוער והסוער אל טקס קריאת התורה השקט והחגיגי בא להזכיר לעם שהכוח הפיזי שלהם הוא רק כלי זמני, והמטרה האמיתית והחשובה ביותר שלהם בארץ החדשה היא לבנות חברה מוסרית, הוגנת וצודקת שחיה על פי ערכים עמוקים ומשותפים לכולם.
אם היית אחד הלוחמים במארב שרואה את החברים שלו 'בורחים' ונרדפים על ידי האויב, האם היית מצליח לשמור על קור רוח ולא לרוץ לעזור להם לפני הזמן?
הטקטיקה של הנסיגה: בין אסטרטגיה צבאית לברית רוחנית
פרק ח' בספר יהושע מתאר את המערכה השנייה והמוצלחת לכיבוש העיר העי, לאחר הכישלון המורלי והצבאי המהדהד בפרק הקודם. אלוהים פונה אל יהושע בעידוד ומנחה אותו לפעול בטקטיקה צבאית מתוחכמת של מארב והטעיה, ולא להסתמך על נס גלוי. יהושע מחלק את כוחותיו: הוא שולח כוח מארב מובחר של עשרות אלפי לוחמים להתמקם בחשאי ממערב לעיר באישון לילה, בעוד הוא והכוח העיקרי מגיעים מצפון בגלוי. עם בוקר, יהושע מושך את מגיני העי לצאת לקראתו אל מחוץ לחומות. הוא מבצע נסיגה מדומה לכיוון המדבר, ואנשי העי, המשוכנעים בניצחון קל נוסף, רודפים אחריו בהתלהבות ומותירים את עירם פתוחה לחלוטין ללא כל שמירה. באות מוסכם מראש – הנפת כידונו של יהושע אל עבר העיר – כוח המארב פורץ לעיר הנטושה, כובש אותה במהירות ומעלה אותה באש. העשן העולה מהעיר משמש סימן ליהושע ולכוח הנסוג להסתובב ולתקוף את הרודפים, שנלכדים כעת בין שני הכוחות ומוכנעים כליל. מלך העי נשבה ונתלה, והעיר נחרבת לחלוטין. מיד לאחר הניצחון, יהושע מעתיק את מרכז הכובד של העלילה להר עיבל. שם הוא בונה מזבח אבנים שלמות, כותב עליהן את משנה תורת משה, ומקריא את הברכות והקללות בפני קהל ישראל כולו, כולל נשים, טף וגרים, כחלק מטקס חידוש הברית הלאומי.
הפסוק פותח את הפרק בקריאת עידוד אלוהית ליהושע לאחר הכישלון הצורב והמורלי בניסיון הכיבוש הראשון של העיר העי. אלוהים מנחה את יהושע להסיר את הפחד ולהוביל את כל כוח הלחימה למערכה מחודשת. הבטחת הניצחון כאן אינה רק הבטחה צבאית, אלא שיקום הברית והביטחון העצמי של העם, המבהירה כי הכישלון הקודם היה זמני ונבע מחטא נקודתי שכבר תוקן.
הדרש — קריאה לעומק⌄
המערכה על העיר העי בפרק ח' מהווה נקודת מפנה דרמטית בספר יהושע, הן במישור הצבאי והן במישור התיאולוגי והלאומי. לאחר הכישלון בפרק ז', שנבע מחטא מעילת השלל של עכן, העם עובר תהליך של טיהור ושיקום רוחני. אלוהים פונה ליהושע בנוסחת העידוד המוכרת 'אל תירא ואל תחת', המאותתת על השבת החסד האלוהי והסרת החרם הכללי. אולם, בניגוד לכיבוש יריחו שהתאפיין בנס על-טבעי מובהק שבו החומות נפלו ללא לחימה אקטיבית, כיבוש העי דורש יוזמה אנושית, תכנון טקטי מורכב ומאמץ מלחמתי מלא. אלוהים מנחה את יהושע 'שים לך אורב לעיר מאחריה', ובכך מעניק לגיטימציה דתית לשימוש בתחבולות מלחמה ובשכל אנושי, ולא רק בהסתמכות פסיבית על הנס. יהושע מגלה מנהיגות צבאית מבריקה ומנצל את הפסיכולוגיה של האויב. אנשי העי, הלוקים בהיבריס (גאוות יתר) עמוק בעקבות ניצחונם הקודם, מניחים כי התרחיש יחזור על עצמו בדיוק מוחלט. יהושע משתמש בנסיגה מדומה – כלי טקטי עתיק ומסוכן הדורש משמעת צבאית עילאית – כדי לפתות את האויב לצאת מחומותיו המוגנות. התנועה הדינמית של הלוחמים, התיאום המדויק בין כוח המארב לבין הכוח הנסוג, והשימוש בכידון של יהושע כאות ויזואלי מרחוק, מדגישים את המעבר של ישראל מעם נודד לצבא מאורגן ומיומן המסוגל לבצע תמרונים מורכבים. הכידון המורם בידו של יהושע לאורך כל הקרב מהווה אנלוגיה ברורה למטה משה במלחמה בעמלק, ומסמל את השילוב שבין המנהיגות האנושית האקטיבית לבין הנוכחות האלוהית המלווה אותה. יש לשים לב גם לתפקידה של בית אל השכנה, אשר לוחמיה מצטרפים להגנת העי ונשאבים גם הם למרדף השווא, מה שממחיש את קריסת מערך ההגנה הכנעני האזורי כולו. לאחר השמדת העי ותליית מלכה, הפרק מבצע תפנית חדה ויוצאת דופן: המעבר לשדה הרוחני בהר עיבל והר גריזים. יהושע אינו פונה לבצר את מעמדו הצבאי או לחלק שלל, אלא ממהר לקיים את ציווי משה בספר דברים. בניית המזבח מאבנים שלמות שלא הונף עליהן ברזל, כתיבת התורה על האבנים, וקריאת הברכות והקללות בפני הקהילה כולה – כולל הנשים, הטף והגרים – מדגישים כי מטרת הכיבוש אינה אימפריאליסטית אלא מוסרית. הריבונות בארץ מותנית באופן מוחלט בציות לחוק האלוהי ובכינון חברה המושתתת על צדק ומשפט. נוכחותם של הגרים בטקס זה מבהירה כי הברית אינה מבוססת על מוצא אתני בלבד, אלא על שותפות ערכית וקבלת עול החוק. המבנה הספרותי של הפרק, הנע בין תיאור טקטי מפורט של קרב דמים לבין מעמד דתי חגיגי ומכיל, מציב את המלחמה בהקשרה הנכון: היא אינה מטרה בפני עצמה, אלא אמצעי הכרחי ומכאיב ליצירת מרחב שבו תוכל להתקיים חברה מוסרית וצודקת על פי חוקי התורה. בכך הופך הפרק מסיפור של נקמה צבאית למניפסט על חשיבותה של מחויבות חוקית ומוסרית כתנאי יסוד לקיום לאומי בארץ המובטחת.
- הנסיגה ככלי להתקדמותבחיים המקצועיים או האישיים, לעיתים אנו נתקלים במבוי סתום או בכישלון חזיתי. הניסיון לפרוץ את המחסום בכוח ישיר עלול להוביל לתבוסה נוספת. הפרק מלמד אותנו את ערכה של 'הנסיגה המדומה' – היכולת לקחת צעד אחורה, להרפות זמנית, להעריך מחדש את תמונת המצב ולמשוך את הקושי לטריטוריה נוחה יותר שבה נוכל להתמודד איתו בתנאים שלנו.
- סכנת ההיבריס והסתמכות על העבראנשי העי נכשלו משום שהיו בטוחים שהעתיד ישחזר בדיוק את העבר ('נסים לפנינו כאשר בראשונה'). בעולם העסקים או בניהול קריירה, הצלחה מוקדמת עלולה לייצר שאננות ועיוורון לשינויים בשטח. עלינו להימנע מהנחת העבודה שהשיטות שעבדו אתמול יעבדו בהכרח גם מחר, ולשמור תמיד על ערנות וגמישות מחשבתית.
- עיגון ההישג הפיזי בערך רוחנילאחר השגת יעד משמעותי (כמו סיום פרויקט גדול, הגעה ליעד כלכלי או פתרון משבר), קיימת נטייה לשקוע בשאננות או לחגוג את הכוח הפיזי/חומרי שהושג. המעבר המהיר של יהושע לחידוש הברית מלמד כי הישגים חומריים וטכנולוגיים חסרי קיום לטווח ארוך אם אינם מעוגנים במערכת ערכים יציבה ובמחויבות מוסרית לחברה שסביבנו.
הפרק מציג מתח מוסרי קשה בין האכזריות המוחלטת של המלחמה (החרמת כל יושבי העי ותליית המלך) לבין המעמד ההומניסטי והמכיל בהר עיבל, שבו נשים, ילדים וגרים שותפים מלאים בברית ובחוק. כיצד מתיישבת קדושת החוק והמוסר הפנימי עם האלימות הקיצונית כלפי חוץ?
📖 קראו את הפרק המלא⌄
וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל־יְהוֹשֻׁעַ אַל־תִּירָא וְאַל־תֵּחָת קַח עִמְּךָ אֵת כָּל־עַם הַמִּלְחָמָה וְקוּם עֲלֵה הָעָי רְאֵה נָתַתִּי בְיָדְךָ אֶת־מֶלֶךְ הָעַי וְאֶת־עַמּוֹ וְאֶת־עִירוֹ וְאֶת־אַרְצוֹ׃
וְעָשִׂיתָ לָעַי וּלְמַלְכָּהּ כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתָ לִירִיחוֹ וּלְמַלְכָּהּ רַק־שְׁלָלָהּ וּבְהֶמְתָּהּ תָּבֹזּוּ לָכֶם שִׂים־לְךָ אֹרֵב לָעִיר מֵאַחֲרֶיהָ׃
וַיָּקָם יְהוֹשֻׁעַ וְכָל־עַם הַמִּלְחָמָה לַעֲלוֹת הָעָי וַיִּבְחַר יְהוֹשֻׁעַ שְׁלֹשִׁים אֶלֶף אִישׁ גִּבּוֹרֵי הַחַיִל וַיִּשְׁלָחֵם לָיְלָה׃
וַיְצַו אֹתָם לֵאמֹר רְאוּ אַתֶּם אֹרְבִים לָעִיר מֵאַחֲרֵי הָעִיר אַל־תַּרְחִיקוּ מִן־הָעִיר מְאֹד וִהְיִיתֶם כֻּלְּכֶם נְכֹנִים׃
וַאֲנִי וְכָל־הָעָם אֲשֶׁר אִתִּי נִקְרַב אֶל־הָעִיר וְהָיָה כִּי־יֵצְאוּ לִקְרָאתֵנוּ כַּאֲשֶׁר בָּרִאשֹׁנָה וְנַסְנוּ לִפְנֵיהֶם׃
וְיָצְאוּ אַחֲרֵינוּ עַד הַתִּיקֵנוּ אוֹתָם מִן־הָעִיר כִּי יֹאמְרוּ נָסִים לְפָנֵינוּ כַּאֲשֶׁר בָּרִאשֹׁנָה וְנַסְנוּ לִפְנֵיהֶם׃
וְאַתֶּם תָּקֻמוּ מֵהָאוֹרֵב וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת־הָעִיר וּנְתָנָהּ יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם בְּיֶדְכֶם׃
וְהָיָה כְּתָפְשְׂכֶם אֶת־הָעִיר תַּצִּיתוּ אֶת־הָעִיר בָּאֵשׁ כִּדְבַר יְהוָה תַּעֲשׂוּ רְאוּ צִוִּיתִי אֶתְכֶם׃
וַיִּשְׁלָחֵם יְהוֹשֻׁעַ וַיֵּלְכוּ אֶל־הַמַּאְרָב וַיֵּשְׁבוּ בֵּין בֵּית־אֵל וּבֵין הָעַי מִיָּם לָעָי וַיָּלֶן יְהוֹשֻׁעַ בַּלַּיְלָה הַהוּא בְּתוֹךְ הָעָם׃
וַיַּשְׁכֵּם יְהוֹשֻׁעַ בַּבֹּקֶר וַיִּפְקֹד אֶת־הָעָם וַיַּעַל הוּא וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי הָעָם הָעָי׃
וְכָל־הָעָם הַמִּלְחָמָה אֲשֶׁר אִתּוֹ עָלוּ וַיִּגְּשׁוּ וַיָּבֹאוּ נֶגֶד הָעִיר וַיַּחֲנוּ מִצְּפוֹן לָעַי וְהַגַּי בינו [בֵּינָיו] וּבֵין־הָעָי׃
וַיִּקַּח כַּחֲמֵשֶׁת אֲלָפִים אִישׁ וַיָּשֶׂם אוֹתָם אֹרֵב בֵּין בֵּית־אֵל וּבֵין הָעַי מִיָּם לָעִיר׃
וַיָּשִׂימוּ הָעָם אֶת־כָּל־הַמַּחֲנֶה אֲשֶׁר מִצְּפוֹן לָעִיר וְאֶת־עֲקֵבוֹ מִיָּם לָעִיר וַיֵּלֶךְ יְהוֹשֻׁעַ בַּלַּיְלָה הַהוּא בְּתוֹךְ הָעֵמֶק׃
וַיְהִי כִּרְאוֹת מֶלֶךְ־הָעַי וַיְמַהֲרוּ וַיַּשְׁכִּימוּ וַיֵּצְאוּ אַנְשֵׁי־הָעִיר לִקְרַאת־יִשְׂרָאֵל לַמִּלְחָמָה הוּא וְכָל־עַמּוֹ לַמּוֹעֵד לִפְנֵי הָעֲרָבָה וְהוּא לֹא יָדַע כִּי־אֹרֵב לוֹ מֵאַחֲרֵי הָעִיר׃
וַיִּנָּגְעוּ יְהוֹשֻׁעַ וְכָל־יִשְׂרָאֵל לִפְנֵיהֶם וַיָּנֻסוּ דֶּרֶךְ הַמִּדְבָּר׃
וַיִּזָּעֲקוּ כָּל־הָעָם אֲשֶׁר בעיר [בָּעַי] לִרְדֹּף אַחֲרֵיהֶם וַיִּרְדְּפוּ אַחֲרֵי יְהוֹשֻׁעַ וַיִּנָּתְקוּ מִן־הָעִיר׃
וְלֹא־נִשְׁאַר אִישׁ בָּעַי וּבֵית אֵל אֲשֶׁר לֹא־יָצְאוּ אַחֲרֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּעַזְבוּ אֶת־הָעִיר פְּתוּחָה וַיִּרְדְּפוּ אַחֲרֵי יִשְׂרָאֵל׃
וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל־יְהוֹשֻׁעַ נְטֵה בַּכִּידוֹן אֲשֶׁר־בְּיָדְךָ אֶל־הָעַי כִּי בְיָדְךָ אֶתְּנֶנָּה וַיֵּט יְהוֹשֻׁעַ בַּכִּידוֹן אֲשֶׁר־בְּיָדוֹ אֶל־הָעִיר׃
וְהָאוֹרֵב קָם מְהֵרָה מִמְּקוֹמוֹ וַיָּרוּצוּ כִּנְטוֹת יָדוֹ וַיָּבֹאוּ הָעִיר וַיִּלְכְּדוּהָ וַיְמַהֲרוּ וַיַּצִּיתוּ אֶת־הָעִיר בָּאֵשׁ׃
וַיִּפְנוּ אַנְשֵׁי הָעַי אַחֲרֵיהֶם וַיִּרְאוּ וְהִנֵּה עָלָה עֲשַׁן הָעִיר הַשָּׁמַיְמָה וְלֹא־הָיָה בָהֶם יָדַיִם לָנוּס הֵנָּה וָהֵנָּה וְהָעָם הַנָּס הַמִּדְבָּר נֶהְפַּךְ אֶל־הָרוֹדֵף׃
וִיהוֹשֻׁעַ וְכָל־יִשְׂרָאֵל רָאוּ כִּי־לָכַד הָאֹרֵב אֶת־הָעִיר וְכִי עָלָה עֲשַׁן הָעִיר וַיָּשֻׁבוּ וַיַּכּוּ אֶת־אַנְשֵׁי הָעָי׃
וְאֵלֶּה יָצְאוּ מִן־הָעִיר לִקְרָאתָם וַיִּהְיוּ לְיִשְׂרָאֵל בַּתָּוֶךְ אֵלֶּה מִזֶּה וְאֵלֶּה מִזֶּה וַיַּכּוּ אוֹתָם עַד־בִּלְתִּי הִשְׁאִיר־לוֹ שָׂרִיד וּפָלִיט׃
וְאֶת־מֶלֶךְ הָעַי תָּפְשׂוּ חָי וַיַּקְרִבוּ אֹתוֹ אֶל־יְהוֹשֻׁעַ׃
וַיְהִי כְּכַלּוֹת יִשְׂרָאֵל לַהֲרֹג אֶת־כָּל־יֹשְׁבֵי הָעַי בַּשָּׂדֶה בַּמִּדְבָּר אֲשֶׁר רְדָפוּם בּוֹ וַיִּפְּלוּ כֻלָּם לְפִי־חֶרֶב עַד־תֻּמָּם וַיָּשֻׁבוּ כָל־יִשְׂרָאֵל הָעַי וַיַּכּוּ אֹתָהּ לְפִי־חָרֶב׃
וַיְהִי כָל־הַנֹּפְלִים בַּיּוֹם הַהוּא מֵאִישׁ וְעַד־אִשָּׁה שְׁנֵים עָשָׂר אָלֶף כֹּל אַנְשֵׁי הָעָי׃
וִיהוֹשֻׁעַ לֹא־הֵשִׁיב יָדוֹ אֲשֶׁר נָטָה בַּכִּידוֹן עַד אֲשֶׁר הֶחֱרִים אֵת כָּל־יֹשְׁבֵי הָעָי׃
רַק הַבְּהֵמָה וּשְׁלַל הָעִיר הַהִיא בָּזְזוּ לָהֶם יִשְׂרָאֵל כִּדְבַר יְהוָה אֲשֶׁר צִוָּה אֶת־יְהוֹשֻׁעַ׃
וַיִּשְׂרֹף יְהוֹשֻׁעַ אֶת־הָעָי וַיְשִׂימֶהָ תֵּל־עוֹלָם שְׁמָמָה עַד הַיּוֹם הַזֶּה׃
וְאֶת־מֶלֶךְ הָעַי תָּלָה עַל־הָעֵץ עַד־עֵת הָעָרֶב וּכְבוֹא הַשֶּׁמֶשׁ צִוָּה יְהוֹשֻׁעַ וַיֹּרִידוּ אֶת־נִבְלָתוֹ מִן־הָעֵץ וַיַּשְׁלִיכוּ אוֹתָהּ אֶל־פֶּתַח שַׁעַר הָעִיר וַיָּקִימוּ עָלָיו גַּל־אֲבָנִים גָּדוֹל עַד הַיּוֹם הַזֶּה׃
אָז יִבְנֶה יְהוֹשֻׁעַ מִזְבֵּחַ לַיהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר עֵיבָל׃
כַּאֲשֶׁר צִוָּה מֹשֶׁה עֶבֶד־יְהוָה אֶת־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כַּכָּתוּב בְּסֵפֶר תּוֹרַת מֹשֶׁה מִזְבַּח אֲבָנִים שְׁלֵמוֹת אֲשֶׁר לֹא־הֵנִיף עֲלֵיהֶן בַּרְזֶל וַיַּעֲלוּ עָלָיו עֹלוֹת לַיהוָה וַיִּזְבְּחוּ שְׁלָמִים׃
וַיִּכְתָּב־שָׁם עַל־הָאֲבָנִים אֵת מִשְׁנֵה תּוֹרַת מֹשֶׁה אֲשֶׁר כָּתַב לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל׃
וְכָל־יִשְׂרָאֵל וּזְקֵנָיו וְשֹׁטְרִים וְשֹׁפְטָיו עֹמְדִים מִזֶּה וּמִזֶּה לָאָרוֹן נֶגֶד הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם נֹשְׂאֵי אֲרוֹן בְּרִית־יְהוָה כַּגֵּר כָּאֶזְרָח חֶצְיוֹ אֶל־מוּל הַר־גְּרִזִים וְהַחֶצְיוֹ אֶל־מוּל הַר־עֵיבָל כַּאֲשֶׁר צִוָּה מֹשֶׁה עֶבֶד־יְהוָה לְבָרֵךְ אֶת־הָעָם יִשְׂרָאֵל בָּרִאשֹׁנָה׃
וְאַחֲרֵי־כֵן קָרָא אֶת־כָּל־דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה כְּכָל־הַכָּתוּב בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה׃
לֹא־הָיָה דָבָר מִכֹּל אֲשֶׁר־צִוָּה מֹשֶׁה אֲשֶׁר לֹא־קָרָא יְהוֹשֻׁעַ נֶגֶד כָּל־קְהַל יִשְׂרָאֵל וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף וְהַגֵּר הַהֹלֵךְ בְּקִרְבָּם׃