יהושע · פרק כ״ב
מזבח העד: גבולות, זהות וחרדת הניתוק
וַיִּקְרְאוּ בְּנֵי־רְאוּבֵן וּבְנֵי־גָד לַמִּזְבֵּחַ כִּי עֵד הוּא בֵּינֹתֵינוּ כִּי יְהוָה הָאֱלֹהִים׃
פסוק לדהסימן המיוחד שליד הנהר
הלילה נספר על שלושה שבטים אמיצים – ראובן, גד וחצי שבט מנשה. אחרי שעזרו לכל החברים שלהם לבנות בתים בארץ החדשה, הגיע הזמן שלהם לחזור הביתה, אל מעבר לנהר הירדן. הם נפרדו בחיבוקים גדולים ויצאו לדרך. אבל ממש לפני שחצו את המים, הם החליטו לבנות מזבח אבנים ענקי ויפהפה. כששאר השבטים ראו את המזבח מרחוק, הם נבהלו וחשבו: 'אוי לא, אולי האחים שלנו כועסים עלינו ולא רוצים להיות איתנו יותר?' הם שלחו את פינחס הכהן החכם לשאול אותם לפשר הדבר. השבטים מעבר לנהר חייכו והסבירו ברכות: 'אל תדאגו! המזבח הזה הוא לא בשביל לריב. הוא רק סימן של אהבה, כדי שכולם יזכרו שאנחנו תמיד משפחה אחת גדולה, גם אם הנהר מפריד בינינו'. כולם שמחו מאוד, התחבקו והבינו כמה חשוב לדבר ולהקשיב.
אפשר להסביר לילדים שהמזבח נקרא 'עד' כי הוא משמש כמו תעודה או מזכרת משפחתית שמספרת לדורות הבאים על החיבור והאהבה בין כולם.
הסיפור המקסים הזה מציע לנו כלי חינוכי נפלא להתמודדות עם אי-הבנות. ילדים קטנים נוטים לעיתים קרובות לפרש התנהגויות של חברים או אחים בצורה מאיימת ('הוא לקח לי כי הוא שונא אותי'). דרך הסיפור, נוכל להראות להם שלפעמים אנשים עושים דברים מתוך סיבה שונה לגמרי ממה שחשבנו. כדאי לעודד את הילד לשאול בעדינות 'למה עשית את זה?' לפני שהוא כועס או מגיב בכוח, וללמד אותו את כוחה של השיחה המרגיעה.
- למה לדעתך השבטים האחרים נבהלו כשראו את המזבח הגדול?
- איך פינחס הכהן והמנהיגים פתרו את הבעיה בלי לריב?
- האם קרה לך פעם שחשבת שחבר עשה משהו לא יפה, ואז גילית שהוא בכלל רצה לעזור?
המזבח המסתורי ליד הנהר
דמיינו שאתם עומדים על שפת נהר הירדן הזורם, והנה אתם רואים חברים טובים שלכם בונים מזבח אבנים ענקי ומפואר! השבטים ראובן, גד וחצי שבט מנשה סיימו לעזור לאחיהם ועכשיו הם חוזרים הביתה, לצד השני של הנהר. אבל כשהשבטים האחרים שומעים על המזבח, הם נבהלים מאוד: 'אוי לא! האם הם שכחו אותנו? האם הם רוצים להקים מקום תפילה חדש ולעזוב את המשפחה?' כולם כבר כמעט מתחילים לריב, אבל אז מגיע פינחס החכם עם מנהיגים נוספים. הם לא צועקים, אלא פשוט שואלים בעדינות: 'למה בניתם את זה?' ואז מתגלה הפתעה מרגשת! המזבח הוא בכלל לא בשביל קורבנות, אלא כמו ציור ענק או גשר של אהבה, שיזכיר לילדים של כולם שהם תמיד יישארו משפחה אחת גדולה וקרובה.
השבטים קראו למזבח בשם 'עד', כי הוא היה כמו עד או סימן מיוחד שמזכיר לכולם שהם תמיד יישארו חברים ומשפחה אחת גדולה שמאמינה באלוהים.
הידעתם שהמזבח הגדול הזה נבנה ממש על גבול הנהר, כדי שכל מי שיעבור שם – גם בעוד מאה שנים – יוכל לראות אותו מיד?
השלום חזר והשבטים חזרו לביתם בשמחה. אבל מה יקרה כשיהושע המנהיג הזקן ירצה להיפרד מכל העם בפעם האחרונה? נגלה בפרק הבא!
כמעט מלחמה בגלל אי הבנה
אחרי שנים של לחימה משותפת, שבטי ראובן, גד וחצי המנשה מקבלים אישור מיהושע לחזור לביתם שבעבר הירדן המזרחי. הם יוצאים לדרך עמוסי שלל ומתנות, אך ממש לפני חציית הנהר הם בונים מזבח ענק ומרשים. השמועה מגיעה לשאר השבטים בשילה, והרוחות סוערות: כולם בטוחים שמדובר במרד דתי ובבגידה באלוהים. הצבא כבר מתאסף למלחמה, אך ברגע האחרון נשלחת משלחת בראשות פינחס הכהן כדי לברר את העניין. בפגישה המתוחה, השבטים מסבירים שהמזבח הוא לא לפולחן, אלא רק 'עד' – אנדרטה שנועדה להוכיח לדורות הבאים שהם חלק בלתי נפרד מהעם, למרות המרחק הגיאוגרפי. המשלחת נרגעת, המלחמה נמנעת, והשלום נשמר בזכות שיחה כנה.
השבטים קראו למזבח 'עד' כדי להוכיח לכולם שהם לא מנסים להתרחק או למרוד, אלא להפך – ליצור סימן קבוע שכולם שייכים לאותו עם, גם אם יש נהר שמפריד ביניהם.
כשאתם שומעים שמועה מרעישה על חבר או חברה, אל תרוצו לספר לאחרים או לכעוס. תעצרו, תשאלו אותם ישירות וברוגע מה קרה – רוב הסיכויים שתגלו שיש הסבר פשוט לגמרי.
זה ממש כמו לראות תמונה של החברים הכי טובים שלכם מבלים בלעדיכם ולהחליט שהם מחרימים אתכם, כשבפועל הם רק תכננו לכם מסיבת הפתעה וניסו להסתיר את זה.
האנדרטה שכמעט הציתה מלחמת אחים
הפרק מתחיל ברגע של פרידה חגיגית: יהושע משחרר את שבטי ראובן, גד וחצי המנשה לבתיהם שבעבר הירדן המזרחי, לאחר שקיימו את הבטחתם ולחמו לצד שאר השבטים. הם יוצאים לדרך עם רכוש רב, אך בדרכם הם בונים מזבח ענק על גדות הירדן. הצעד הזה מתפרש בצד המערבי כהכרזת עצמאות דתית ומעילה באלוהים, מה שמביא לגיוס המוני למלחמה בשילה. כדי למנוע שפיכות דמים, נשלחת משלחת של עשרה נשיאים בראשות פינחס הכהן לעבר הירדן. בעימות המתוח, השבטים המזרחיים מבהירים שהמזבח אינו מיועד להקרבת קורבנות אלא משמש כסמל ויזואלי בלבד. הם חששו שבעתיד הנהר יפריד ביניהם לבין שאר העם, והמזבח יזכיר לכולם שהם שייכים לאותו המקור. ההסבר מתקבל בהקלה עצומה, והמשלחת חוזרת עם בשורת שלום שמצילה את העם מאסון.
הפסוק חותם את הפרשה הדרמטית ומעניק למזבח השנוי במחלוקת את שמו ותפקידו הרשמי: 'עד'. הוא מבהיר כי המבנה המרשים, שכמעט הצית מלחמת אחים עקובה מדם, לא נועד לפולחן זר או מורד, אלא לשמש עדות נצחית לקשר הבלתי ינתק בין שבטי עבר הירדן המזרחי לבין מרכז האמונה והעם ממערב לו. השם 'עד' מסמל את הפיכת החשד והפילוג לגשר של הבנה ואמונה משותפת.
להעמקה בסיפור⌄
מה שמעניין בפרק הזה הוא הדינמיקה החברתית והפחד העמוק מפני פירוק האחדות. תחשבו על זה: השבטים שמעבר לירדן גרים פיזית מחוץ לגבולות הליבה של הארץ. הם מרגישים פגיעים ומבודדים, ומפחדים שבעוד דור או שניים, הילדים של השבטים המערביים יגידו לילדים שלהם: 'אין לכם חלק באלוהי ישראל, אתם גרים מעבר לנהר'. כדי למנוע את הניכור הזה, הם בונים אנדרטה – העתק של המזבח המרכזי – לא כדי להשתמש בו, אלא כדי שיהיה הוכחה חזותית לקשר שלהם למרכז. מצד שני, השבטים שבתוך הארץ מגיבים מתוך טראומה. הם זוכרים היטב את חטא פעור ואת המעילה של עכן, שבהם חטא של יחידים הביא עונש קולקטיבי על כולם. מבחינתם, מזבח נוסף הוא סכנה קיומית ואסור לעבור על כך בשתיקה. המתח הזה בין הרצון לשמור על חוקים נוקשים לבין החרדה החברתית של קבוצת מיעוט מרוחקת כמעט מוביל למלחמה נוראית. הפתרון מגיע לא דרך כוח, אלא דרך נכונות מדהימה להקשיב. פינחס והנשיאים באים עם האשמות קשות, אבל הם נותנים לצד השני לדבר. התגובה של שבטי עבר הירדן היא לא מתגוננת או תוקפנית, אלא כנה ומרגשת. הם נשבעים בשם אלוהים שהכוונות שלהם טהורות. ברגע שהחשד מתפוגג, מתברר ששני הצדדים רצו בדיוק את אותו הדבר: לשמור על אחדות העם והאמונה. הסיפור הזה מראה לנו איך פחדים עמוקים משני הצדדים יכולים ליצור מציאות מעוותת, ואיך רק תקשורת פתוחה ואמיצה מסוגלת לפרק את המוקש הזה לפני שהוא מתפוצץ.
אם הייתם במקום השבטים שמעבר לירדן, הייתם בונים את המזבח למרות שידעתם שזה עלול להיראות חשוד, או שהייתם מוותרים ומסתכנים בכך שהילדים שלכם יישכחו בעתיד?
מזבח העד: גבולות, זהות וחרדת הניתוק
יהושע פרק כ"ב מביא אל קיצו את מפעל כיבוש הארץ ומציג דרמה פוליטית ודתית חריפה המאיימת לפרק את העם הצעיר. לאחר ששבטי ראובן, גד וחצי המנשה מסייעים לאחיהם בכיבוש כנען, יהושע משחרר אותם לבתיהם שבעבר הירדן המזרחי בברכה וברכוש רב. אולם, בדרכם חזרה, בונים השבטים המזרחיים מזבח גדול ומרשים על גדות הירדן. הידיעה על בניית המזבח מכה גלים בשילה, מרכז הפולחן של שאר השבטים. הקהילה המערבית מפרשת את המעשה כמרד דתי חמור וכניסיון להקים פולחן אלטרנטיבי, דבר המהווה מעילה בברית עם אלוהים. מתוך חשש שחטא זה ימיט אסון קולקטיבי על העם כולו, מתאספים השבטים למלחמה. ברגע האחרון נשלחת משלחת של עשרה נשיאים בראשות פינחס הכהן כדי להתעמת עם השבטים המזרחיים בגלעד. המשלחת מציעה להם פתרון קיצוני: לוותר על נחלתם ולעבור לגור איתם במערב, ובלבד שלא ימרדו. בתגובה, נושאים השבטים המזרחיים נאום הגנה נרגש ומסבירים כי המזבח אינו מיועד להקרבת קורבנות, אלא משמש כ'עד' חזותי לדורות הבאים, כדי למנוע את ניתוקם התרבותי והדתי מהמרכז שבמערב. ההסבר מתקבל בשמחה ובהקלה, והשלום מושב על כנו.
הפסוק חותם את הפרשה הדרמטית ומעניק למזבח השנוי במחלוקת את שמו ותפקידו הרשמי: 'עד'. הוא מבהיר כי המבנה המרשים, שכמעט הצית מלחמת אחים עקובה מדם, לא נועד לפולחן זר או מורד, אלא לשמש עדות נצחית לקשר הבלתי ינתק בין שבטי עבר הירדן המזרחי לבין מרכז האמונה והעם ממערב לו. השם 'עד' מסמל את הפיכת החשד והפילוג לגשר של הבנה ואמונה משותפת.
הדרש — קריאה לעומק⌄
פרק כ"ב מהווה מקרה מבחן מרתק בספרות המקראית להתמודדות עם משברים לאומיים, חרדות זהות קולקטיביות וכוחו של דיאלוג. המבנה הספרותי של הפרק נע בציר מתוח של אי-הבנה הולכת ונערמת: מהברכה והשילוח החגיגי של יהושע, דרך הדיווח המבהיל על בניית המזבח, ההתארגנות המלחמתית המהירה בשילה, ועד למפגש הפסגה המתוח בגלעד וההתרה המפייסת. בלב הפרק עומד הניגוד הגיאוגרפי והפסיכולוגי בין שני חלקי העם. שבטי עבר הירדן המזרחי חווים את מה שהסוציולוגיה המודרנית מכנה 'חרדת שוליים'. הם מודעים לכך שהירדן מהווה גבול טבעי ומפריד, וחוששים מפני תהליך של הדרה וניכור היסטורי. החשש שלהם אינו מההווה, אלא מהעתיד ('מחר יאמרו בניכם לבנינו...'). המזבח שהם בונים אינו כלי פולחני אלא אנדרטה ארכיטקטונית, העתק מדויק של מזבח המשכן, שנועד לשמש הוכחה חזותית לשייכותם הדתית והלאומית. מנגד, שבטי המערב פועלים מתוך חרדה קולקטיבית אחרת – חרדת החטא והעונש המשותף. פנייתו של פינחס הכהן משלבת רטוריקה קשה ומזכירה שני אירועים טראומטיים מהעבר הקרוב: חטא בעל פעור והמעילה של עכן בחרם יריחו. בשני המקרים, סטייה של יחידים או קבוצה קטנה הביאה לנגף ולקצף אלוהי על העדה כולה ('והוא איש אחד לא גוע בעוונו'). עבורם, מזבח נוסף מחוץ למשכן שילה הוא חטא דתי חמור של עבודה זרה או פולחן במקומות אסורים, המאיים על קיומם הפיזי והרוחני של כלל ישראל. ההצעה המפתיעה של פינחס – 'עברו לכם אל ארץ אחוזת ה' אשר שכן שם משכן ה'... והאחזו בתוכנו' – מדגישה את הנכונות של שבטי המערב לשלם מחיר כלכלי וטריטוריאלי כבד (חלוקה מחדש של הארץ) כדי למנוע שבר רוחני ולאומי. נכונות זו מעידה על ערבות הדדית עמוקה. תשובתם של בני ראובן, גד ומנשה נפתחת בשבועה דרמטית ומשולשת: 'אל אלוהים ה' אל אלוהים ה' הוא יודע'. השימוש בשמות האלוהיים השונים מדגיש את כנותם המוחלטת ואת כפיפותם המלאה לאל אחד. הם מפרקים את החשד שלב אחר שלב, ומסבירים שהמזבח הוא 'עד' (מילה מנחה החוזרת בפרק) ולא אתר זבח. המהפך הרגשי בפרק מושלם כאשר פינחס מכריז: 'היום ידענו כי בתוכנו ה' אשר לא מעלתם בה' המעל הזה'. ההבנה שהמזבח נועד לחבר ולא להפריד הופכת את האיום במלחמה לחגיגה של אחדות, ומלמדת כי לעיתים קרובות, מאחורי התנהגות מעוררת חשד מסתתר רצון עמוק לשייכות ולקשר.
- הנחת כוונות טובות ודיאלוג מונע אסוןבסביבת העבודה או בניהול פרויקטים משותפים, קל לפרש צעדים חד-צדדיים של קולגות כניסיון לעקוף סמכות או לפגוע במעמדכם. במקום להגיב במתקפת נגד או בנתק, הצעד המעשי הוא ליזום שיחת בירור ישירה ולא מאיימת. הצגת השאלה מתוך רצון להבין, ולא מתוך האשמה, עשויה לגלות שהפעולה נבעה דווקא מתוך דאגה להצלחת הפרויקט המשותף.
- אחריות בין-דורית ויצירת עוגני זהותבמציאות החיים המודרנית, משפחות רבות חוות מרחק גיאוגרפי ותרבותי מחבריהן או ממולדתן. הלקח מהפרק מציע לא להסתפק בהצהרות כלליות על קשר, אלא לייצר 'מזבחות של עד' – סמלים, טקסים משפחתיים קבועים, או ביקורים מתוכננים מראש, המהווים עוגן פיזי ותרבותי שמבטיח את המשכיות החיבור והזהות המשותפת עבור הדור הבא.
- מוכנות להקרבה למען שלמות השלםבמערכות יחסים זוגיות או משפחתיות, לעיתים מתעורר צורך לוותר על משאבים חומריים או על נוחות אישית (כמו הצעת המערב לחלוק את אדמתם) כדי לשמור על שלמות הקשר הרגשי והאמון ההדדי. ההבנה שערך האחדות והשלום הפנימי עולה על רווחים חומריים זמניים היא מפתח ליציבות ארוכת טווח.
הפרק מציג מתח מובנה בין הצורך באחידות פולחנית ומנהיגותית ריכוזית (המשכן בשילה) לבין הצורך של קבוצות שוליים בביטוי עצמי ובייצוג זהות ייחודי להן. האם ניתן לקיים אחדות לאומית ורוחנית אמיתית כאשר קבוצה אחת נדרשת לוותר על סמליה הייחודיים לטובת המרכז, או שמא פלורליזם סמלי הוא איום קיומי על הלכידות החברתית?
📖 קראו את הפרק המלא⌄
אָז יִקְרָא יְהוֹשֻׁעַ לָראוּבֵנִי וְלַגָּדִי וְלַחֲצִי מַטֵּה מְנַשֶּׁה׃
וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם אַתֶּם שְׁמַרְתֶּם אֵת כָּל־אֲשֶׁר צִוָּה אֶתְכֶם מֹשֶׁה עֶבֶד יְהוָה וַתִּשְׁמְעוּ בְקוֹלִי לְכֹל אֲשֶׁר־צִוִּיתִי אֶתְכֶם׃
לֹא־עֲזַבְתֶּם אֶת־אֲחֵיכֶם זֶה יָמִים רַבִּים עַד הַיּוֹם הַזֶּה וּשְׁמַרְתֶּם אֶת־מִשְׁמֶרֶת מִצְוַת יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם׃
וְעַתָּה הֵנִיחַ יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם לַאֲחֵיכֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָהֶם וְעַתָּה פְּנוּ וּלְכוּ לָכֶם לְאָהֳלֵיכֶם אֶל־אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם אֲשֶׁר נָתַן לָכֶם מֹשֶׁה עֶבֶד יְהוָה בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן׃
רַק שִׁמְרוּ מְאֹד לַעֲשׂוֹת אֶת־הַמִּצְוָה וְאֶת־הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה אֶתְכֶם מֹשֶׁה עֶבֶד־יְהוָה לְאַהֲבָה אֶת־יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם וְלָלֶכֶת בְּכָל־דְּרָכָיו וְלִשְׁמֹר מִצְוֺתָיו וּלְדָבְקָה־בוֹ וּלְעָבְדוֹ בְּכָל־לְבַבְכֶם וּבְכָל־נַפְשְׁכֶם׃
וַיְבָרְכֵם יְהוֹשֻׁעַ וַיְשַׁלְּחֵם וַיֵּלְכוּ אֶל־אָהֳלֵיהֶם׃
וְלַחֲצִי שֵׁבֶט הַמְנַשֶּׁה נָתַן מֹשֶׁה בַּבָּשָׁן וּלְחֶצְיוֹ נָתַן יְהוֹשֻׁעַ עִם־אֲחֵיהֶם מעבר [בְּעֵבֶר] הַיַּרְדֵּן יָמָּה וְגַם כִּי שִׁלְּחָם יְהוֹשֻׁעַ אֶל־אָהֳלֵיהֶם וַיְבָרֲכֵם׃
וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם לֵאמֹר בִּנְכָסִים רַבִּים שׁוּבוּ אֶל־אָהֳלֵיכֶם וּבְמִקְנֶה רַב־מְאֹד בְּכֶסֶף וּבְזָהָב וּבִנְחֹשֶׁת וּבְבַרְזֶל וּבִשְׂלָמוֹת הַרְבֵּה מְאֹד חִלְקוּ שְׁלַל־אֹיְבֵיכֶם עִם־אֲחֵיכֶם׃
וַיָּשֻׁבוּ וַיֵּלְכוּ בְּנֵי־רְאוּבֵן וּבְנֵי־גָד וַחֲצִי שֵׁבֶט הַמְנַשֶּׁה מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִשִּׁלֹה אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ־כְּנָעַן לָלֶכֶת אֶל־אֶרֶץ הַגִּלְעָד אֶל־אֶרֶץ אֲחֻזָּתָם אֲשֶׁר נֹאחֲזוּ־בָהּ עַל־פִּי יְהוָה בְּיַד־מֹשֶׁה׃
וַיָּבֹאוּ אֶל־גְּלִילוֹת הַיַּרְדֵּן אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַיִּבְנוּ בְנֵי־רְאוּבֵן וּבְנֵי־גָד וַחֲצִי שֵׁבֶט הַמְנַשֶּׁה שָׁם מִזְבֵּחַ עַל־הַיַּרְדֵּן מִזְבֵּחַ גָּדוֹל לְמַרְאֶה׃
וַיִּשְׁמְעוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר הִנֵּה בָנוּ בְנֵי־רְאוּבֵן וּבְנֵי־גָד וַחֲצִי שֵׁבֶט הַמְנַשֶּׁה אֶת־הַמִּזְבֵּחַ אֶל־מוּל אֶרֶץ כְּנַעַן אֶל־גְּלִילוֹת הַיַּרְדֵּן אֶל־עֵבֶר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל׃
וַיִּשְׁמְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּקָּהֲלוּ כָּל־עֲדַת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל שִׁלֹה לַעֲלוֹת עֲלֵיהֶם לַצָּבָא׃
וַיִּשְׁלְחוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל אֶל־בְּנֵי־רְאוּבֵן וְאֶל־בְּנֵי־גָד וְאֶל־חֲצִי שֵׁבֶט־מְנַשֶּׁה אֶל־אֶרֶץ הַגִּלְעָד אֶת־פִּינְחָס בֶּן־אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן׃
וַעֲשָׂרָה נְשִׂאִים עִמּוֹ נָשִׂיא אֶחָד נָשִׂיא אֶחָד לְבֵית אָב לְכֹל מַטּוֹת יִשְׂרָאֵל וְאִישׁ רֹאשׁ בֵּית־אֲבוֹתָם הֵמָּה לְאַלְפֵי יִשְׂרָאֵל׃
וַיָּבֹאוּ אֶל־בְּנֵי־רְאוּבֵן וְאֶל־בְּנֵי־גָד וְאֶל־חֲצִי שֵׁבֶט־מְנַשֶּׁה אֶל־אֶרֶץ הַגִּלְעָד וַיְדַבְּרוּ אִתָּם לֵאמֹר׃
כֹּה אָמְרוּ כֹּל עֲדַת יְהוָה מָה־הַמַּעַל הַזֶּה אֲשֶׁר מְעַלְתֶּם בֵּאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל לָשׁוּב הַיּוֹם מֵאַחֲרֵי יְהוָה בִּבְנוֹתְכֶם לָכֶם מִזְבֵּחַ לִמְרָדְכֶם הַיּוֹם בַּיהוָה׃
הַמְעַט־לָנוּ אֶת־עֲוֺן פְּעוֹר אֲשֶׁר לֹא־הִטַּהַרְנוּ מִמֶּנּוּ עַד הַיּוֹם הַזֶּה וַיְהִי הַנֶּגֶף בַּעֲדַת יְהוָה׃
וְאַתֶּם תָּשֻׁבוּ הַיּוֹם מֵאַחֲרֵי יְהוָה וְהָיָה אַתֶּם תִּמְרְדוּ הַיּוֹם בַּיהוָה וּמָחָר אֶל־כָּל־עֲדַת יִשְׂרָאֵל יִקְצֹף׃
וְאַךְ אִם־טְמֵאָה אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם עִבְרוּ לָכֶם אֶל־אֶרֶץ אֲחֻזַּת יְהוָה אֲשֶׁר שָׁכַן־שָׁם מִשְׁכַּן יְהוָה וְהֵאָחֲזוּ בְּתוֹכֵנוּ וּבַיהוָה אַל־תִּמְרֹדוּ וְאֹתָנוּ אֶל־תִּמְרֹדוּ בִּבְנֹתְכֶם לָכֶם מִזְבֵּחַ מִבַּלְעֲדֵי מִזְבַּח יְהוָה אֱלֹהֵינוּ׃
הֲלוֹא עָכָן בֶּן־זֶרַח מָעַל מַעַל בַּחֵרֶם וְעַל־כָּל־עֲדַת יִשְׂרָאֵל הָיָה קָצֶף וְהוּא אִישׁ אֶחָד לֹא גָוַע בַּעֲוֺנוֹ׃
וַיַּעֲנוּ בְּנֵי־רְאוּבֵן וּבְנֵי־גָד וַחֲצִי שֵׁבֶט הַמְנַשֶּׁה וַיְדַבְּרוּ אֶת־רָאשֵׁי אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל׃
אֵל אֱלֹהִים יְהוָה אֵל אֱלֹהִים יְהוָה הוּא יֹדֵעַ וְיִשְׂרָאֵל הוּא יֵדָע אִם־בְּמֶרֶד וְאִם־בְּמַעַל בַּיהוָה אַל־תּוֹשִׁיעֵנוּ הַיּוֹם הַזֶּה׃
לִבְנוֹת לָנוּ מִזְבֵּחַ לָשׁוּב מֵאַחֲרֵי יְהוָה וְאִם־לְהַעֲלוֹת עָלָיו עוֹלָה וּמִנְחָה וְאִם־לַעֲשׂוֹת עָלָיו זִבְחֵי שְׁלָמִים יְהוָה הוּא יְבַקֵּשׁ׃
וְאִם־לֹא מִדְּאָגָה מִדָּבָר עָשִׂינוּ אֶת־זֹאת לֵאמֹר מָחָר יֹאמְרוּ בְנֵיכֶם לְבָנֵינוּ לֵאמֹר מַה־לָּכֶם וְלַיהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל׃
וּגְבוּל נָתַן־יְהוָה בֵּינֵנוּ וּבֵינֵיכֶם בְּנֵי־רְאוּבֵן וּבְנֵי־גָד אֶת־הַיַּרְדֵּן אֵין־לָכֶם חֵלֶק בַּיהוָה וְהִשְׁבִּיתוּ בְנֵיכֶם אֶת־בָּנֵינוּ לְבִלְתִּי יְרֹא אֶת־יְהוָה׃
וַנֹּאמֶר נַעֲשֶׂה־נָּא לָנוּ לִבְנוֹת אֶת־הַמִּזְבֵּחַ לֹא לְעוֹלָה וְלֹא לְזָבַח׃
כִּי עֵד הוּא בֵּינֵינוּ וּבֵינֵיכֶם וּבֵין דֹּרוֹתֵינוּ אַחֲרֵינוּ לַעֲבֹד אֶת־עֲבֹדַת יְהוָה לְפָנָיו בְּעֹלוֹתֵינוּ וּבִזְבָחֵינוּ וּבִשְׁלָמֵינוּ וְלֹא־יֹאמְרוּ בְנֵיכֶם מָחָר לְבָנֵינוּ אֵין־לָכֶם חֵלֶק בַּיהוָה׃
וַנֹּאמֶר וְהָיָה כִּי־יֹאמְרוּ אֵלֵינוּ וְאֶל־דֹּרֹתֵינוּ מָחָר וְאָמַרְנוּ רְאוּ אֶת־תַּבְנִית מִזְבַּח יְהוָה אֲשֶׁר־עָשׂוּ אֲבוֹתֵינוּ לֹא לְעוֹלָה וְלֹא לְזֶבַח כִּי־עֵד הוּא בֵּינֵינוּ וּבֵינֵיכֶם׃
חָלִילָה לָּנוּ מִמֶּנּוּ לִמְרֹד בַּיהוָה וְלָשׁוּב הַיּוֹם מֵאַחֲרֵי יְהוָה לִבְנוֹת מִזְבֵּחַ לְעֹלָה לְמִנְחָה וּלְזָבַח מִלְּבַד מִזְבַּח יְהוָה אֱלֹהֵינוּ אֲשֶׁר לִפְנֵי מִשְׁכָּנוֹ׃
וַיִּשְׁמַע פִּינְחָס הַכֹּהֵן וּנְשִׂיאֵי הָעֵדָה וְרָאשֵׁי אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר אִתּוֹ אֶת־הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבְּרוּ בְּנֵי־רְאוּבֵן וּבְנֵי־גָד וּבְנֵי מְנַשֶּׁה וַיִּיטַב בְּעֵינֵיהֶם׃
וַיֹּאמֶר פִּינְחָס בֶּן־אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן אֶל־בְּנֵי־רְאוּבֵן וְאֶל־בְּנֵי־גָד וְאֶל־בְּנֵי מְנַשֶּׁה הַיּוֹם יָדַעְנוּ כִּי־בְתוֹכֵנוּ יְהוָה אֲשֶׁר לֹא־מְעַלְתֶּם בַּיהוָה הַמַּעַל הַזֶּה אָז הִצַּלְתֶּם אֶת־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִיַּד יְהוָה׃
וַיָּשָׁב פִּינְחָס בֶּן־אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְהַנְּשִׂיאִים מֵאֵת בְּנֵי־רְאוּבֵן וּמֵאֵת בְּנֵי־גָד מֵאֶרֶץ הַגִּלְעָד אֶל־אֶרֶץ כְּנַעַן אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיָּשִׁבוּ אוֹתָם דָּבָר׃
וַיִּיטַב הַדָּבָר בְּעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיְבָרֲכוּ אֱלֹהִים בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא אָמְרוּ לַעֲלוֹת עֲלֵיהֶם לַצָּבָא לְשַׁחֵת אֶת־הָאָרֶץ אֲשֶׁר בְּנֵי־רְאוּבֵן וּבְנֵי־גָד יֹשְׁבִים בָּהּ׃
וַיִּקְרְאוּ בְּנֵי־רְאוּבֵן וּבְנֵי־גָד לַמִּזְבֵּחַ כִּי עֵד הוּא בֵּינֹתֵינוּ כִּי יְהוָה הָאֱלֹהִים׃