דניאל · פרק ו׳
מבחן האמונה והחוק: דניאל בגוב האריות
וְדָנִיֵּאל כְּדִי יְדַע דִּי־רְשִׁים כְּתָבָא עַל לְבַיְתֵהּ וְכַוִּין פְּתִיחָן לֵהּ בְּעִלִּיתֵהּ נֶגֶד יְרוּשְׁלֶם וְזִמְנִין תְּלָתָה בְיוֹמָא הוּא בָּרֵךְ עַל־בִּרְכוֹהִי וּמְצַלֵּא וּמוֹדֵא קֳדָם אֱלָהֵהּ כָּל־קֳבֵל דִּי־הֲוָא עָבֵד מִן־קַדְמַת דְּנָה׃
פסוק יאהמלאך ששמר על דניאל והאריות
בואו נספר על איש מיוחד וחכם מאוד בשם דניאל, שחי בארמון של המלך דריווש. דניאל היה כל כך טוב וישר, שהמלך רצה לתת לו לנהל את כל הממלכה. אבל שרים אחרים קינאו בו מאוד. הם המציאו חוק שלפיו אסור להתפלל לאף אחד חוץ מלמלך. דניאל אהב את אלוהים ולא הסכים להפסיק להתפלל. הוא פתח את החלון והתפלל בשקט, בדיוק כמו תמיד. השרים הרעים סיפרו למלך, והמלך העצוב נאלץ לזרוק את דניאל לבור עמוק עם אריות גדולים. המלך סגר את הבור באבן גדולה ולא ישן כל הלילה מדאגה. בבוקר הוא רץ לבור וקרא: 'דניאל, האם ניצלת?' ודניאל ענה בשמחה: 'אלוהים שלח מלאך שסגר את פי האריות, ולא קרה לי דבר!' המלך שמח מאוד, הוציא את דניאל וציווה על כולם לכבד את אלוהים השומר עלינו.
הפסוק מראה לילדים שדניאל לא ויתר על מי שהוא ועל מה שהוא מאמין בו, גם כשהיה קשה ומפחיד, והמשיך לעשות את הטוב בעיניו בגלוי.
הסיפור המופלא על דניאל בגוב האריות מלמד את הילדים על כוחם של אומץ לב, יושרה פנימית ואמונה. דניאל לא נבהל מהאיומים והמשיך לעשות את מה שהוא ידע שהוא נכון וטוב, מבלי לפגוע באיש. כהורים, אנו יכולים להשתמש בסיפור זה כדי לשוחח עם הילדים על מצבים שבהם הם מרגישים לחץ לעשות משהו שאינו נכון בעיניהם (כמו לצחוק על חבר או להפר הבטחה). נסו להסביר להם שהקשבה לקול הפנימי שלהם ולערכים המשפחתיים שלנו היא המצפן האמיתי שישמור עליהם חזקים ואמיצים בכל מצב.
- למה לדעתך דניאל המשיך להתפלל למרות שהוא ידע שזה מסוכן?
- איך לדעתך הרגיש המלך דריווש כשהוא גילה שדניאל ניצל ולא נפגע?
- אם היית יכול לשלוח מלאך קטן לשמור על מישהו שאתה אוהב, למי היית שולח אותו הלילה?
דניאל הגיבור וגוב האריות המפחיד
דמיינו שאתם עומדים בארמון ענקי ומפואר. בממלכת בבל הרחוקה חי איש חכם וטוב בשם דניאל. המלך דריווש אהב אותו מאוד, אך שרים קנאים החליטו להפיל אותו בפח. הם המציאו חוק מוזר: במשך חודש שלם מותר לבקש בקשות רק מהמלך, ומי שיבקש מאלוהים – ייזרק לבור מלא באריות רעבים! דניאל הגיבור לא נבהל. הוא פתח את חלון ביתו, והתפלל בשקט וברוגע לאלוהים, בדיוק כמו תמיד. השרים הרעים תפסו אותו ורצו למלך. המלך העצוב נאלץ לזרוק את דניאל לבור האריות החשוכים והרעבים. המלך סגר את הבור באבן גדולה, אך לא הפסיק לדאוג לו כל הלילה. מה קרה לדניאל בתוך הבור החשוך עם האריות השואגים? האם הוא ניצל?
דניאל ידע שאסור לו להתפלל, אבל הוא בחר להמשיך להתפלל לאלוהים שלוש פעמים ביום ליד החלון הפתוח, כי האמונה שלו הייתה חזקה מכל פחד.
הידעתם שבמזרח הקדום, מלכים נהגו לגדל אריות אמיתיים בתוך בורות עמוקים ומיוחדים כדי להעניש אנשים שלא צייתו לחוקי הממלכה?
מה יקרה כשדריווש המלך ירוץ בבוקר אל הבור ויפתח את האבן הכבדה? בפרק הבא נגלה אם האריות נשארו רעבים!
מלכודת בארמון: דניאל מול האריות
בממלכת מדי ופרס העתיקה, דניאל היה שר בכיר ומצליח במיוחד. ההצלחה שלו עוררה קנאה עזה בקרב השרים האחרים, שחיפשו כל דרך להכשיל אותו. מכיוון שדניאל היה ישר לחלוטין ולא עשה שום טעות בניהול הממלכה, הם הבינו שהדרך היחידה להפיל אותו היא דרך אמונתו. הם שכנעו את המלך דריווש לחתום על חוק האוסר להתפלל או לבקש בקשה מכל אל או אדם מלבד המלך במשך שלושים יום. העונש על הפרת החוק: השלכה לגוב אריות רעבים. דניאל שמע על החוק, אך סירב להתפשר על אמונתו והמשיך להתפלל בגלוי שלוש פעמים ביום. הוא נתפס ונזרק לבור האריות, אך אמונתו החזקה עמדה למבחן הגדול מכולם.
כשדניאל שמע על החוק החדש שמאיים על חייו, הוא לא התחבא. הוא פתח את החלון והמשיך להתפלל כמו תמיד, כי העקרונות שלו היו חשובים לו יותר מהכל.
כשכולם מסביבכם מנסים לגרור אתכם לעשות משהו שמנוגד לערכים שלכם, אל תתחבאו ואל תתנצלו. תעמדו על שלכם בשקט ובביטחון – ישרדו אתכם בדיוק כמו שדניאל שרד.
זה כמו לעמוד מול חרם כיתתי או קבוצת וואטסאפ שלמה שלועגת למישהו חלש, ולבחור להיות היחיד שיוצא להגנתו ומדבר נגד הזרם, גם אם זה אומר שתהיה פחות פופולרי לזמן מה.
יושרה תחת אש: המבחן של דניאל
הסיפור מתרחש בממלכת מדי ופרס, שם דניאל מחזיק באחד התפקידים הבכירים ביותר תחת המלך דריווש. היכולות המרשימות והיושרה של דניאל גורמות לשרים האחרים לקנא בו ולנסות להפיל אותו. כשהם מבינים שאי אפשר למצוא אצלו שום שחיתות או טעות מקצועית, הם מחליטים להשתמש באמונתו הדתית נגדו. הם רוקמים מזימה מתוחכמת ומשכנעים את המלך לחתום על חוק זמני: איסור מוחלט לפנות בתפילה או בקשה לכל כוח עליון או אדם מלבד המלך עצמו למשך שלושים יום. העונש הוא מוות אכזרי בגוב האריות. דניאל מודע היטב לחוק ולסכנה, אך בוחר שלא לשנות את שגרת חייו וממשיך להתפלל בגלוי לאלוהיו שלוש פעמים ביום מול חלונותיו הפתוחים. השרים האורבים לו ממהרים לדווח למלך. דריווש, שמבין שנפל למלכודת אך כבול לחוקי הממלכה הנוקשים, נאלץ להשליך את דניאל האהוב עליו אל האריות. לילה מתוח עובר על הממלכה, עד שבבוקר מתגלה הנס הגדול שהציל את דניאל ממוות.
הפסוק מציג את רגע המבחן המוסרי והדתי של דניאל. למרות הידיעה הברורה שחתימת הצו המלכותי גוזרת עליו מוות אכזרי, דניאל אינו משנה את אורחות חייו ואינו מנסה להסתיר את אמונתו. פתיחת החלונות לכיוון ירושלים והתפילה השגרתית שלוש פעמים ביום מבטאות נאמנות מוחלטת שאינה תלויה בנסיבות פוליטיות או באיומים חיצוניים. זהו לב הפרק, המעמיד את חוק האל מעל חוק המלך האנושי.
להעמקה בסיפור⌄
הסיפור של דניאל בגוב האריות הוא הרבה יותר מסיפור הצלה פלאי; הוא מציג עימות עמוק בין חוקי המדינה לבין חוקי המצפון והאמונה האישית. כדי להבין את הרקע, צריך לזכור שדניאל הוא יהודי גולה בבבל שהגיע למעמד של שר בכיר מאוד באימפריה זרה. הוא לא זר למערכות כוח, והוא יודע בדיוק איך פוליטיקה עובדת. השרים האחרים מקנאים בו לא רק בגלל מוצאו, אלא בעיקר בגלל שהמלך מתכנן להציב אותו בראש הממלכה כולה בזכות רוח יתירה – שילוב של חוכמה, כישרון ויושרה יוצאת דופן. כשמבינים את המבנה של המזימה, רואים כמה היא מתוחכמת. השרים מנצלים את האגו של המלך דריווש ומציעים לו חוק שמחניף לו, אך בפועל הופך אותו לכלי משחק בידיהם. החוק הזה מציב את דניאל בדילמה קשה: האם להתפלל בסתר, האם להפסיק להתפלל לחודש אחד בלבד כדי להציל את חייו, או להמשיך כרגיל בגלוי. דניאל בוחר באפשרות השלישית. הוא לא עושה זאת מתוך התרסה או רצון להפגין כוח, אלא מתוך נאמנות פשוטה ועקבית למה שהוא מאמין בו. הוא פותח את החלונות לכיוון ירושלים, מתפלל שלוש פעמים ביום, ומראה שהקשר שלו עם אלוהים אינו נתון למשא ומתן פוליטי. הדמות המרתקת ביותר בסיפור, לצד דניאל, היא המלך דריווש. בניגוד למלכים אכזריים אחרים בתנ"ך, דריווש מוצג כאן כדמות טרגית. הוא אוהב את דניאל ומעריך אותו, וכשהוא מבין את המלכודת שנטמנה לו, הוא עושה כל מאמץ להציל אותו עד שקיעת החמה. אך חוקי מדי ופרס חזקים אפילו מהמלך עצמו – ברגע שחוק נחתם, אי אפשר לבטל אותו. המלך נאלץ להשליך את דניאל לגוב האריות, אך מילותיו האחרונות לדניאל: אלוהיך שאתה עובד אותו תמיד, הוא יציל אותך, מראות על תקווה עמוקה. הלילה שעובר על המלך בארמון – ללא שינה, ללא מוזיקה וללא אוכל – מדגיש את ייסורי המצפון שלו. הנס שמתרחש בבוקר, שבו מלאך סוגר את פי האריות, אינו רק הצלה פיזית של דניאל, אלא גם שחרור מוסרי של המלך, שממהר להעניש את השרים המושחתים ולהכריז על גדולת אלוהי דניאל בכל רחבי האימפריה.
אם הייתם במקומו של דניאל, האם הייתם בוחרים להתפלל בסתר בתוך הבית כדי להציל את חייכם, או שהייתם מתעקשים להתפלל מול החלון הפתוח כמוהו? מה המחיר שאתם מוכנים לשלם על העקרונות שלכם?
מבחן האמונה והחוק: דניאל בגוב האריות
פרק ו' בספר דניאל מתאר את אחד העימותים הדרמטיים ביותר במקרא בין נאמנות דתית ומצפונית לבין חוקי המדינה. העלילה מתרחשת בממלכת מדי ופרס תחת שלטונו של המלך דריווש. דניאל, יהודי מגולי בבל, מגיע למעמד של שר בכיר ביותר בזכות כישוריו ויושרתו יוצאת הדופן. הצלחתו מעוררת קנאה עזה בקרב השרים והפקידים האחרים בממלכה, המבקשים להפיל אותו מתפקידו. לאחר שהם נכשלים במציאת פגם כלשהו בניהולו המקצועי, הם מבינים כי נקודת התורפה היחידה שלו היא אמונתו הדתית. השרים רוקמים מזימה פוליטית מתוחכמת ומשכנעים את המלך לחתום על צו מלכותי נוקשה: איסור מוחלט על פנייה בתפילה או בקשה לכל אל או אדם מלבד המלך עצמו למשך שלושים יום. העונש על הפרת הצו הוא השלכה לגוב אריות רעבים. דניאל, המודע לחוק החדש, בוחר שלא לשנות את שגרת חייו וממשיך להתפלל לאלוהיו שלוש פעמים ביום מול חלונותיו הפתוחים הפונים לכיוון ירושלים. הוא נתפס על ידי השרים, והמלך דריווש, למרות ניסיונותיו הנואשים להציל את דניאל, נאלץ להיכנע לחוקי הממלכה הבלתי ניתנים לשינוי ולהשליך אותו לגוב האריות.
הפסוק מציג את רגע המבחן המוסרי והדתי של דניאל. למרות הידיעה הברורה שחתימת הצו המלכותי גוזרת עליו מוות אכזרי, דניאל אינו משנה את אורחות חייו ואינו מנסה להסתיר את אמונתו. פתיחת החלונות לכיוון ירושלים והתפילה השגרתית שלוש פעמים ביום מבטאות נאמנות מוחלטת שאינה תלויה בנסיבות פוליטיות או באיומים חיצוניים. זהו לב הפרק, המעמיד את חוק האל מעל חוק המלך האנושי.
הדרש — קריאה לעומק⌄
פרק ו' בספר דניאל מציג ניתוח מעמיק של מערכות כוח, נאמנות אישית ודילמות מוסריות באימפריה זרה. מבחינה ספרותית, הסיפור בנוי במבנה דרמטי קלאסי המבוסס על ניגודים ואירוניה דרמטית. דניאל מוצג כדמות מופת של פקיד ציבור: ישר, מקצועי ונטול פגמים. הניגוד המובהק בינו לבין השרים המושחתים, המונעים מקנאה ומתככים פוליטיים, מדגיש את הטוהר המוסרי שלו. המילים המנחות בפרק סובבות סביב המושגים "דת" (חוק) ו"אמונה" (נאמנות), וממחישות את המאבק בין החוק האנושי הנוקשה לבין החוק האלוהי הנצחי. ההקשר ההיסטורי והתרבותי של הסיפור משקף את חייהם של היהודים בגולה תחת שלטון אימפריאלי. חוקי מדי ופרס מתוארים כחוקים שאינם ניתנים לשינוי ("די לא להשניה כדת מדי ופרס"), דבר המציב מגבלה קשה אפילו על הריבון עצמו. המלך דריווש אינו מוצג כעריץ אכזרי, אלא כשליט טרגי שנפל קורבן למניפולציה של יועציו. הוא מעריך את דניאל ומנסה בכל כוחו למצוא פרצה משפטית כדי להציל אותו, אך המערכת הבירוקרטית והחוקית כובלת את ידיו. הלילה שעובר על דריווש בארמון – בצום, בנדודי שינה ובשתיקה – עומד בניגוד מוחלט לשקט הנפשי של דניאל בתוך גוב האריות. מבחינה פילוסופית ורוחנית, בחירתו של דניאל להמשיך להתפלל בגלוי מעלה את שאלת הציות לחוק בלתי מוסרי. דניאל אינו מחפש עימות אקטיבי ואינו מורד במלכות; הוא פשוט מסרב לאפשר למדינה להלאים את עולמו הרוחני והאינטימי. התפילה מול החלונות הפתוחים לירושלים היא הצהרה על זהות ועל קשר שאינו תלוי בנסיבות פוליטיות. נס ההצלה בגוב האריות, שבו מלאך סוגר את פי האריות, מהווה אישור אלוהי לצדקתו של דניאל. סיומו של הפרק, שבו המלך דריווש מפרסם צו מלכותי המכיר באלוהי דניאל כאל חי וקיים, מדגים כיצד נאמנותו העקבית של היחיד יכולה להשפיע על הממלכה כולה ולהביא להכרה רוחנית רחבה. בנוסף, הפרק מעלה שאלות מורכבות על צדק ונקמה בסביבה פוליטית. עונשם האכזרי של השרים המקנאים ומשפחותיהם, המושלכים לגוב האריות ונאכלים מיד, משקף את נורמות הענישה הקשות של העולם העתיק ואת עקרון המידה כנגד מידה – הבור שהם כרו לדניאל הפך למלכודת המוות של עצמם. הצלחתו המתמשכת של דניאל תחת מלכות דריווש וכורש מסמלת את עליונותה של הרוח האנושית הנאמנה על פני תהפוכות השלטון והזמן, ומציעה נחמה ותקווה לקהילות מיעוט השומרות על זהותן בתנאי גלות קשים.
- שמירה על זהות עצמית בסביבה זרהבעולם המודרני, אנשים רבים מוצאים את עצמם בסביבות עבודה או לימודים הדורשות מהם להתאים את עצמם לנורמות הרוב, לעיתים במחיר של ויתור על ערכיהם האישיים, הדתיים או התרבותיים. דניאל מלמד אותנו שניתן להצטיין ולהוביל מבחינה מקצועית מבלי לאבד את עמוד השדרה המוסרי והזהות הייחודית שלנו. שמירה על גבולות ברורים היא המפתח להערכה אמיתית מצד הסובבים.
- מנהיגות אחראית והימנעות ממניפולציותהמלך דריווש נפל למלכודת של חנופה וחתם על חוק מבלי להבין את השלכותיו ההרסניות. כמנהלים, הורים או מובילי צוותים, עלינו להיות מואדים להשפעה של יועצים ובעלי אינטרסים סביבנו. קבלת החלטות מתוך אגו או חוסר תשומת לב לפרטים הקטנים עלולה להוביל לפגיעה באנשים היקרים לנו ביותר. מנהיגות דורשת ערנות ובחינה ביקורתית של כל צעד.
- יושרה מקצועית כהגנה הטובה ביותרהשרים חיפשו בנרות פגמים בהתנהלותו של דניאל אך לא מצאו דבר, משום שהיה נאמן וישר לחלוטין. בחיים המקצועיים והאישיים, עבודה נקייה משחיתות, שקיפות מלאה והקפדה על הכללים הן לא רק עניין מוסרי, אלא גם השכפ"ץ הטוב ביותר מפני ניסיונות הכשלה וקנאה. כאשר אדם פועל ביושר מוחלט, קשה מאוד לפגוע בו בדרכים לגיטימיות.
האם קיימת חובה מוסרית לציית לחוקי המדינה גם כאשר הם נוגדים באופן מוחלט את המצפון האישי, או שמא חובתו של האדם היא להפר את החוק בגלוי כדי לשמור על שלמותו המוסרית?
📖 קראו את הפרק המלא⌄
וְדָרְיָוֶשׁ מָדָיָא קַבֵּל מַלְכוּתָא כְּבַר שְׁנִין שִׁתִּין וְתַרְתֵּין׃
שְׁפַר קֳדָם דָּרְיָוֶשׁ וַהֲקִים עַל־מַלְכוּתָא לַאֲחַשְׁדַּרְפְּנַיָּא מְאָה וְעֶשְׂרִין דִּי לֶהֱוֺן בְּכָל־מַלְכוּתָא׃
וְעֵלָּא מִנְּהוֹן סָרְכִין תְּלָתָא דִּי דָנִיֵּאל חַד־מִנְּהוֹן דִּי־לֶהֱוֺן אֲחַשְׁדַּרְפְּנַיָּא אִלֵּין יָהֲבִין לְהוֹן טַעְמָא וּמַלְכָּא לָא־לֶהֱוֵא נָזִק׃
אֱדַיִן דָּנִיֵּאל דְּנָה הֲוָא מִתְנַצַּח עַל־סָרְכַיָּא וַאֲחַשְׁדַּרְפְּנַיָּא כָּל־קֳבֵל דִּי רוּחַ יַתִּירָא בֵּהּ וּמַלְכָּא עֲשִׁית לַהֲקָמוּתֵהּ עַל־כָּל־מַלְכוּתָא׃
אֱדַיִן סָרְכַיָּא וַאֲחַשְׁדַּרְפְּנַיָּא הֲווֹ בָעַיִן עִלָּה לְהַשְׁכָּחָה לְדָנִיֵּאל מִצַּד מַלְכוּתָא וְכָל־עִלָּה וּשְׁחִיתָה לָא־יָכְלִין לְהַשְׁכָּחָה כָּל־קֳבֵל דִּי־מְהֵימַן הוּא וְכָל־שָׁלוּ וּשְׁחִיתָה לָא הִשְׁתְּכַחַת עֲלוֹהִי׃
אֱדַיִן גֻּבְרַיָּא אִלֵּךְ אָמְרִין דִּי לָא נְהַשְׁכַּח לְדָנִיֵּאל דְּנָה כָּל־עִלָּא לָהֵן הַשְׁכַּחְנָה עֲלוֹהִי בְּדָת אֱלָהֵהּ׃
אֱדַיִן סָרְכַיָּא וַאֲחַשְׁדַּרְפְּנַיָּא אִלֵּן הַרְגִּשׁוּ עַל־מַלְכָּא וְכֵן אָמְרִין לֵהּ דָּרְיָוֶשׁ מַלְכָּא לְעָלְמִין חֱיִי׃
אִתְיָעַטוּ כֹּל סָרְכֵי מַלְכוּתָא סִגְנַיָּא וַאֲחַשְׁדַּרְפְּנַיָּא הַדָּבְרַיָּא וּפַחֲוָתָא לְקַיָּמָה קְיָם מַלְכָּא וּלְתַקָּפָה אֱסָר דִּי כָל־דִּי־יִבְעֵה בָעוּ מִן־כָּל־אֱלָהּ וֶאֱנָשׁ עַד־יוֹמִין תְּלָתִין לָהֵן מִנָּךְ מַלְכָּא יִתְרְמֵא לְגֹב אַרְיָוָתָא׃
כְּעַן מַלְכָּא תְּקִים אֱסָרָא וְתִרְשֻׁם כְּתָבָא דִּי לָא לְהַשְׁנָיָה כְּדָת־מָדַי וּפָרַס דִּי־לָא תֶעְדֵּא׃
כָּל־קֳבֵל דְּנָה מַלְכָּא דָּרְיָוֶשׁ רְשַׁם כְּתָבָא וֶאֱסָרָא׃
וְדָנִיֵּאל כְּדִי יְדַע דִּי־רְשִׁים כְּתָבָא עַל לְבַיְתֵהּ וְכַוִּין פְּתִיחָן לֵהּ בְּעִלִּיתֵהּ נֶגֶד יְרוּשְׁלֶם וְזִמְנִין תְּלָתָה בְיוֹמָא הוּא בָּרֵךְ עַל־בִּרְכוֹהִי וּמְצַלֵּא וּמוֹדֵא קֳדָם אֱלָהֵהּ כָּל־קֳבֵל דִּי־הֲוָא עָבֵד מִן־קַדְמַת דְּנָה׃
אֱדַיִן גֻּבְרַיָּא אִלֵּךְ הַרְגִּשׁוּ וְהַשְׁכַּחוּ לְדָנִיֵּאל בָּעֵא וּמִתְחַנַּן קֳדָם אֱלָהֵהּ׃
בֵּאדַיִן קְרִיבוּ וְאָמְרִין קֳדָם־מַלְכָּא עַל־אֱסָר מַלְכָּא הֲלָא אֱסָר רְשַׁמְתָּ דִּי כָל־אֱנָשׁ דִּי־יִבְעֵה מִן־כָּל־אֱלָהּ וֶאֱנָשׁ עַד־יוֹמִין תְּלָתִין לָהֵן מִנָּךְ מַלְכָּא יִתְרְמֵא לְגוֹב אַרְיָותָא עָנֵה מַלְכָּא וְאָמַר יַצִּיבָא מִלְּתָא כְּדָת־מָדַי וּפָרַס דִּי־לָא תֶעְדֵּא׃
בֵּאדַיִן עֲנוֹ וְאָמְרִין קֳדָם מַלְכָּא דִּי דָנִיֵּאל דִּי מִן־בְּנֵי גָלוּתָא דִּי יְהוּד לָא־שָׂם עליך [עֲלָךְ] מַלְכָּא טְעֵם וְעַל־אֱסָרָא דִּי רְשַׁמְתָּ וְזִמְנִין תְּלָתָה בְּיוֹמָא בָּעֵא בָּעוּתֵהּ׃
אֱדַיִן מַלְכָּא כְּדִי מִלְּתָא שְׁמַע שַׂגִּיא בְּאֵשׁ עֲלוֹהִי וְעַל דָּנִיֵּאל שָׂם בָּל לְשֵׁיזָבוּתֵהּ וְעַד מֶעָלֵי שִׁמְשָׁא הֲוָא מִשְׁתַּדַּר לְהַצָּלוּתֵהּ׃
בֵּאדַיִן גֻּבְרַיָּא אִלֵּךְ הַרְגִּשׁוּ עַל־מַלְכָּא וְאָמְרִין לְמַלְכָּא דַּע מַלְכָּא דִּי־דָת לְמָדַי וּפָרַס דִּי־כָל־אֱסָר וּקְיָם דִּי־מַלְכָּא יְהָקֵים לָא לְהַשְׁנָיָה׃
בֵּאדַיִן מַלְכָּא אֲמַר וְהַיְתִיו לְדָנִיֵּאל וּרְמוֹ לְגֻבָּא דִּי אַרְיָוָתָא עָנֵה מַלְכָּא וְאָמַר לְדָנִיֵּאל אֱלָהָךְ דִּי אנתה [אַנְתְּ] פָּלַח־לֵהּ בִּתְדִירָא הוּא יְשֵׁיזְבִנָּךְ׃
וְהֵיתָיִת אֶבֶן חֲדָה וְשֻׂמַת עַל־פֻּם גֻּבָּא וְחַתְמַהּ מַלְכָּא בְּעִזְקְתֵהּ וּבְעִזְקָת רַבְרְבָנוֹהִי דִּי לָא־תִשְׁנֵא צְבוּ בְּדָנִיֵּאל׃
אֱדַיִן אֲזַל מַלְכָּא לְהֵיכְלֵהּ וּבָת טְוָת וְדַחֲוָן לָא־הַנְעֵל קָדָמוֹהִי וְשִׁנְתֵּהּ נַדַּת עֲלוֹהִי׃
בֵּאדַיִן מַלְכָּא בִּשְׁפַּרְפָּרָא יְקוּם בְּנָגְהָא וּבְהִתְבְּהָלָה לְגֻבָּא דִי־אַרְיָוָתָא אֲזַל׃
וּכְמִקְרְבֵהּ לְגֻבָּא לְדָנִיֵּאל בְּקָל עֲצִיב זְעִק עָנֵה מַלְכָּא וְאָמַר לְדָנִיֵּאל דָּנִיֵּאל עֲבֵד אֱלָהָא חַיָּא אֱלָהָךְ דִּי אנתה [אַנְתְּ] פָּלַח־לֵהּ בִּתְדִירָא הַיְכִל לְשֵׁיזָבוּתָךְ מִן־אַרְיָוָתָא׃
אֱדַיִן דָּנִיֶּאל עִם־מַלְכָּא מַלִּל מַלְכָּא לְעָלְמִין חֱיִי׃
אֱלָהִי שְׁלַח מַלְאֲכֵהּ וּסֲגַר פֻּם אַרְיָוָתָא וְלָא חַבְּלוּנִי כָּל־קֳבֵל דִּי קָדָמוֹהִי זָכוּ הִשְׁתְּכַחַת לִי וְאַף קדמיך [קָדָמָךְ] מַלְכָּא חֲבוּלָה לָא עַבְדֵת׃
בֵּאדַיִן מַלְכָּא שַׂגִּיא טְאֵב עֲלוֹהִי וּלְדָנִיֵּאל אֲמַר לְהַנְסָקָה מִן־גֻּבָּא וְהֻסַּק דָּנִיֵּאל מִן־גֻּבָּא וְכָל־חֲבָל לָא־הִשְׁתְּכַח בֵּהּ דִּי הֵימִן בֵּאלָהֵהּ׃
וַאֲמַר מַלְכָּא וְהַיְתִיו גֻּבְרַיָּא אִלֵּךְ דִּי־אֲכַלוּ קַרְצוֹהִי דִּי דָנִיֵּאל וּלְגֹב אַרְיָוָתָא רְמוֹ אִנּוּן בְּנֵיהוֹן וּנְשֵׁיהוֹן וְלָא־מְטוֹ לְאַרְעִית גֻּבָּא עַד דִּי־שְׁלִטוּ בְהוֹן אַרְיָוָתָא וְכָל־גַּרְמֵיהוֹן הַדִּקוּ׃
בֵּאדַיִן דָּרְיָוֶשׁ מַלְכָּא כְּתַב לְכָל־עַמְמַיָּא אֻמַיָּא וְלִשָּׁנַיָּא דִּי־דארין [דָיְרִין] בְּכָל־אַרְעָא שְׁלָמְכוֹן יִשְׂגֵּא׃
מִן־קֳדָמַי שִׂים טְעֵם דִּי בְּכָל־שָׁלְטָן מַלְכוּתִי לֶהֱוֺן זאעין [זָיְעִין] וְדָחֲלִין מִן־קֳדָם אֱלָהֵהּ דִּי־דָנִיֵּאל דִּי־הוּא אֱלָהָא חַיָּא וְקַיָּם לְעָלְמִין וּמַלְכוּתֵהּ דִּי־לָא תִתְחַבַּל וְשָׁלְטָנֵהּ עַד־סוֹפָא׃
מְשֵׁיזִב וּמַצִּל וְעָבֵד אָתִין וְתִמְהִין בִּשְׁמַיָּא וּבְאַרְעָא דִּי שֵׁיזִיב לְדָנִיֵּאל מִן־יַד אַרְיָוָתָא׃
וְדָנִיֵּאל דְּנָה הַצְלַח בְּמַלְכוּת דָּרְיָוֶשׁ וּבְמַלְכוּת כּוֹרֶשׁ פרסיא [פָּרְסָאָה׃]