תנ״ך יקר פתח באפליקציה

דניאל · פרק ה׳

משתה בלשאצר והכתובת המסתורית על הקיר

👑

וְאַנְתְּ בְּרֵהּ בֵּלְשַׁאצַּר לָא הַשְׁפֵּלְתְּ לִבְבָךְ כָּל־קֳבֵל דִּי כָל־דְּנָה יְדַעְתָּ׃

פסוק כב
התאמת תוכן לפי גיל

הציור המסתורי על הקיר

האם אי פעם ראיתם ציור מסתורי שמופיע פתאום? פעם אחת, בארץ רחוקה שנקראת בבל, חי מלך עשיר מאוד בשם בלשאצר. לילה אחד הוא עשה מסיבה ענקית עם המון אורחים, מוזיקה ואוכל טעים. אבל המלך התנהג בגאווה גדולה ולא כיבד את הדברים הקדושים של אלוהים. פתאום, באמצע השירים והריקודים, קרה דבר מופלא: אצבעות של יד הופיעו באוויר וכתבו מילים מוזרות על הקיר של הארמון! המלך נבהל מאוד ואף אחד מחכמי הממלכה לא ידע לקרוא את המילים. אז הם קראו לדניאל, איש חכם וטוב לב. דניאל הסביר למלך שהמילים אומרות שאלוהים רואה את כל המעשים שלנו, ושהמלך צריך להיות עניו ולכבד אחרים. המלך הבין שטעו, ובאותו לילה הממלכה שלו השתנתה. הסיפור הזה מזכיר לנו שתמיד כדאי להיות צנועים וטובי לב.

מה הפסוק אומר?

הפסוק הזה מלמד אותנו שהאחריות הגדולה ביותר שלנו היא ללמוד מהעבר ולא לחזור על טעויות שכבר ראינו את תוצאותיהן ההרסניות.

טיפ להורים

הסיפור על המלך בלשאצר והיד שכתבה על הקיר הוא הזדמנות מצוינת לדבר עם הילדים על ערך הענווה והכבוד לזולת ולקדושה. המלך חשב שהוא חזק יותר מכולם ומותר לו לעשות הכל, אך גילה שיש חוקים וערכים שגדולים ממנו. אפשר לשוחח עם הילד על החשיבות של כבוד לחפצים של אחרים, לכללים בבית או בגן, ואיך למידה מטעויות של אחרים (או של עצמנו בעבר) עוזרת לנו לצמוח ולהיות אנשים טובים יותר. זו שיחה שמחזקת את המודעות העצמית והאמפתיה.

שאלות לשיחה עם הילד
  • אם היית רואה יד מסתורית כותבת על הקיר, מה היית רוצה שהיא תכתוב לך?
  • למה לדעתך דניאל לא רצה לקבל את המתנות והזהב של המלך?
  • איך אנחנו יכולים להראות כבוד לדברים שחשובים ויקרים לאנשים אחרים?

היד המסתורית והציור על הקיר

דמיינו שאתם מוזמנים למסיבה ענקית בארמון מפואר! המלך בלשאצר, ששלט בממלכת בבל העתיקה, עשה משתה ענק לאלף אורחים. אבל במקום לשמוח בצניעות, הוא עשה מעשה לא יפה: הוא לקח כוסות זהב מיוחדות וקדושות שנלקחו מבית המקדש בירושלים, והשתמש בהן כדי להשוויץ. פתאום, באמצע החגיגה, קרה דבר מדהים ומפחיד: אצבעות של יד מסתורית הופיעו באוויר והתחילו לכתוב מילים מוזרות על הקיר! המלך כל כך נבהל שהברכיים שלו רעדו. אף אחד מחכמי הממלכה לא הצליח לקרוא את המילים. רק דניאל, איש חכם וטוב, נקרא לעזרה. הוא הסביר למלך שהמילים אומרות שאלוהים ראה את מעשיו הלא-צנועים, ושהשלטון שלו עומד להסתיים. מה יקרה למלך ולממלכה כעת? בפרק הבא נגלה...

מה הפסוק אומר?

דניאל אומר למלך בלשאצר: אתה ידעת מה קרה לסבא שלך כשהוא התנהג בגאווה, ובכל זאת לא למדת מהטעות שלו והמשכת להתגאות.

הידעת?

הידעתם שהמלך בלשאצר כל כך נבהל מהיד המסתורית, עד שהברכיים שלו התחילו לרעוד ולנקוש זו בזו מרוב פחד?

מה יקרה בפרק הבא?

המלך בלשאצר שומע את הנבואה המפחידה של דניאל. האם הוא יספיק לתקן את מעשיו, או שזה כבר מאוחר מדי? בפרק הבא נגלה מה קרה באותו הלילה!

המסיבה האחרונה של בלשאצר

בלשאצר, מלך בבל, מחליט לערוך מסיבת ענק לאלף מחבריו ומנהיגיו. כדי להרשים את כולם ולהראות כמה הוא חזק, הוא עושה טעות חמורה: הוא מביא את כלי הזהב והכסף שנשדדו מבית המקדש בירושלים, ומשתמש בהם לשתיית יין תוך כדי שבח לאלילי שקר. בעיצומו של המשתה המפואר, מופיעה לפתע יד אנושית מסתורית וכותבת מילים על קיר הארמון. המלך נתקף חרדה עצומה, אך איש מחכמיו אינו מצליח לפענח את הכתובת. לבסוף מוזמן דניאל, המנהיג היהודי החכם שנותר מימי המלך נבוכדנצר. דניאל מסרב לקבל את מתנות המלך ומטיח בו את האמת: הוא התנהג בגאווה, לא למד מלקחי העבר, ולכן ממלכתו תיחרב. באותו לילה ממש, המלך נהרג והאימפריה הבבלית קורסת.

מה הפסוק אומר?

דניאל מבהיר למלך בלשאצר שהוא לא יכול להמציא תירוצים: הוא הכיר את ההיסטוריה ואת הטעויות של קודמיו, ובכל זאת בחר לנהוג בגאווה ובחוסר כבוד.

Life Hack

כשאתם מנסים להרשים אחרים, קל מאוד לעבור את הגבול ולפגוע בדברים שחשובים לכם או לאחרים. לפני שאתם עושים משהו 'בשביל הפוזה', תעצרו רגע ותחשבו אם זה שווה את המחיר.

מקבילה מודרנית

זה כמו מישהו שמעלה סרטון לרשתות החברתיות שבו הוא עושה מעשה פוגעני או מזלזל רק כדי לקבל לייקים וצפיות, ובסוף מוצא את עצמו מסובך בצרות קשות ובחרם חברתי בגלל חוסר הרגישות שלו.

כתובת על הקיר: כשהיוהרה פוגשת את המציאות

בלשאצר, מלך בבל, עורך משתה ראוותני ועצום לאלף מאצילי הממלכה שלו. בעיצומו של המשתה, תחת השפעת היין, הוא מחליט לבצע אקט של הפגנת כוח קיצונית ומזלזלת: הוא מצווה להביא את כלי הקודש מזהב ומכסף שנלקחו מבית המקדש בירושלים על ידי נבוכדנצר, כדי לשתות בהם ולשבח את אליליו הדוממים. התגובה המסתורית לא מאחרת לבוא. יד פלאית מופיעה לפתע באוויר וכותבת מילים מוזרות על קיר הארמון. המלך נתקף פאניקה מוחלטת, ואיש מחכמי בבל לא מצליח לפענח את הכתובת המאיימת. בעצת המלכה, מוזמן דניאל, החכם היהודי הוותיק. דניאל מגיע, מסרב למתנות המלך, ומעביר לו שיעור נוקב בהיסטוריה ובצניעות: הוא מזכיר לו כיצד אביו נבוכדנצר הושפל בגלל גאוותו, ומאשים את בלשאצר בכך שידע זאת ובכל זאת בחר לזלזל באלוהים. דניאל מפענח את הכתובת: 'מנא מנא תקל ופרסין' – ימי מלכותך נספרו והסתיימו, נשקלת במאזניים ונמצאת חסר, וממלכתך תחולק למדי ופרס. באותו לילה ממש המלכות נופלת ובלשאצר נהרג.

מה הפסוק אומר?

בפסוק זה מטיח דניאל במלך בלשאצר את אשמתו האמיתית: חוסר הנכונות ללמוד משגיאות העבר. דניאל מזכיר לו כי סבו, נבוכדנצר, נענש קשות על גאוותו עד שהכיר בריבונות האל, ואילו בלשאצר, למרות שהכיר היטב את ההיסטוריה הזו, בחר להתעלם ממנה, להפגין יוהרה מופגנת ולחלל את כלי המקדש. זהו לב הפרק, המבהיר כי העונש אינו מקרי אלא תוצאה של עיוורון מוסרי ובחירה מודעת ברע.

להעמקה בסיפור

הסיפור של בלשאצר הוא אחד הדרמטיים ביותר בתנ"ך, והוא מטפל בדילמה אנושית עתיקה: הגבול הדק שבין ביטחון עצמי לבין יוהרה עיוורת. בלשאצר לא סתם עורך מסיבה; הוא מנסה לבסס את מעמדו כמנהיג חזק מול אלף מאציליו. הדרך שלו לעשות זאת היא באמצעות חילול מופגן של כלי המקדש של עם כבוש, הכלים שנבוכדנצר לקח מירושלים. המעשה הזה הוא לא רק חוסר כבוד דתי, אלא הפגנת כוח פוליטית שנועדה להראות שהוא מעל לכל חוק ומעל לכל אלוהות. הוא ואורחיו שותים מהכלים הקדושים ומשבחים את אלילי הזהב והכסף, העשויים מחומרים דוממים שאינם רואים ואינם שומעים. אבל אז מגיעה היד המסתורית. החרדה של המלך היא לא רק מהנס הפיזי, אלא מהתחושה הפתאומית שהוא איבד שליטה על המציאות שלו. חכמי בבל, שאמורים לדעת הכל ולפתור כל תעלומה, עומדים חסרי אונים מול הכתובת על הקיר. המלך, שרק לפני רגע הרגיש כמו אל כל-יכול, רועד כעת מפחד וברכיו נוקשות זו בזו. המעבר החד הזה מפסגת הכוח לתהום הפחד מראה כמה השלטון האנושי הוא זמני, שברירי ומדומה. כאן נכנס דניאל לתמונה. מה שמעניין כאן הוא שדניאל לא מנסה להתחנף למלך או לזכות בפרסים ובבגדי ארגמן. הוא מסרב למתנות בגאווה מוסרית ומציג לבלשאצר מראה אכזרית. דניאל מסביר לו שהחטא הגדול ביותר שלו הוא לא עצם המעשה, אלא העובדה שהוא ידע מה קרה לנבוכדנצר לפניו ובכל זאת בחר להתעלם מכך. נבוכדנצר הושפל עד שלמד ענווה והבין שיש כוח עליון שמנהל את העולם, אך בלשאצר סירב ללמוד את השיעור הזה למרות שהכיר את הסיפור היטב. הכתובת 'מנא מנא תקל ופרסין' הפכה לביטוי שגור עד היום ('הכתובת על הקיר') כדי לתאר מצב שבו האזהרות ברורות לחלוטין, אך האנשים הנוגעים בדבר בוחרים לעצום עיניים. הפיענוח של דניאל מציג תפיסה מוסרית עמוקה: המעשים שלנו נמדדים ונשקלים במאזניים בלתי נראים. כאשר המנהיג נשקל ונמצא חסר ערך מוסרי, הממלכה שלו לא יכולה להחזיק מעמד. הסיפור מסתיים במהירות ובחדות באותו לילה ממש, ומלמד אותנו שקריסתן של אימפריות ושל אנשים חזקים יכולה לקרות ברגע אחד, כשהבסיס המוסרי שלהם מתפורר.

שאלה למחשבה

אם היית רואה מישהו מהחברים שלך עושה טעות חמורה שהוא כבר נענש עליה בעבר, האם היית מתערב ומזהיר אותו, או נותן לו ללמוד את הלקח בדרך הקשה?

משתה בלשאצר והכתובת המסתורית על הקיר

פרק ה' בספר דניאל מציג את אחד האירועים הדרמטיים והמכוננים ביותר בתקופת גלות בבל: המשתה האחרון של המלך בלשאצר. במהלך סעודה ראוותנית שערך לאלף מאציליו, תחת השפעת היין, מצווה המלך להביא את כלי הזהב והכסף המקודשים שנשדדו מבית המקדש בירושלים על ידי קודמו, נבוכדנצר. המלך, נשותיו ואציליו שותים מהכלים הקדושים הללו תוך כדי שהם משבחים את אלילי הזהב, הכסף והאבן שלהם. בעיצומה של החגיגה, מתרחש אירוע על-טבעי: אצבעות של יד אנושית מופיעות וכותבות מילים מסתוריות על סיד קיר הארמון. המלך נתקף חרדה עמוקה, ואיש מחכמי בבל אינו מצליח לקרוא את הכתובת או לפרש אותה. בעצת המלכה האם, מוזמן דניאל, החכם היהודי הוותיק ששירת עוד בימי נבוכדנצר. דניאל מסרב למתנות העשירות שהמלך מציע לו ומטיח בו ביקורת נוקבת על גאוותו ועל כך שלא למד מלקחי העבר. הוא מפענח את המילים 'מְנֵא מְנֵא תְּקֵל וּפַרְסִין' כנבואת חורבן מיידית: ימי המלכות נספרו והושלמו, המלך נשקל במאזניים ונמצא חסר, והמלכות תימסר למדי ופרס. באותו לילה ממש נהרג בלשאצר וממלכת בבל קורסת.

מה הפסוק אומר?

בפסוק זה מטיח דניאל במלך בלשאצר את אשמתו האמיתית: חוסר הנכונות ללמוד משגיאות העבר. דניאל מזכיר לו כי סבו, נבוכדנצר, נענש קשות על גאוותו עד שהכיר בריבונות האל, ואילו בלשאצר, למרות שהכיר היטב את ההיסטוריה הזו, בחר להתעלם ממנה, להפגין יוהרה מופגנת ולחלל את כלי המקדש. זהו לב הפרק, המבהיר כי העונש אינו מקרי אלא תוצאה של עיוורון מוסרי ובחירה מודעת ברע.

הדרש — קריאה לעומק

הפרק החמישי בספר דניאל מהווה נקודת מפנה תיאולוגית והיסטורית דרמטית, המציגה את קריסתה המהירה של האימפריה הבבלית האדירה ואת עלייתה של פרס. המבנה הספרותי של הפרק מבוסס על ניגוד חריף ומתוחכם בין עוצמה חומרית ופוליטית מדומה לבין חוסר אונים רוחני ופיזי מוחלט. בראשית הפרק, המלך בלשאצר מוצג בשיא תפארתו וכוחו – הוא עורך משתה מפואר לאלף מאציליו, אירוע המבטא שפע, ביטחון עצמי מופרז ושלטון ללא מצרים. החלטתו להביא את כלי הזהב והכסף שנשדדו מבית המקדש בירושלים על ידי נבוכדנצר אינה סתם מעשה של שכרות קלה; מדובר באקט פוליטי-דתי מכוון של חילול הקודש. באמצעות השימוש בכלים אלו לשתיית יין ובשבח לאלילי הזהב והכסף, בלשאצר מבקש להפגין עליונות מוחלטת על אלוהי ישראל ולהוכיח כי כוחה של בבל הוא נצחי ובלתי מעורער. התפנית הדרמטית מתרחשת ללא התרעה מוקדמת עם הופעת היד המסתורית. הטקסט המקראי מתאר בדיוק ריאליסטי ופסיכולוגי מרשים את החרדה הפיזית האוחזת במלך: זיו פניו משתנה, מחשבותיו מבהילות אותו, שרירי מותניו רפים וברכיו נוקשות זו בזו מרוב פחד. הניגוד הקיצוני בין המלך הכל-יכול שלפני רגע השוויץ בכוחו לבין האדם השבור והרועד מפחד מדגיש את האירוניה הדרמטית של הפרק. חכמי בבל, המייצגים את העילית המדעית והאינטלקטואלית של האימפריה, נכשלים לחלוטין בקריאת הכתובת ובפענוחה. כישלון זה אינו טכני בלבד; הוא מסמל את מוגבלותה של החוכמה האנושית המנותקת ממוסר ומאלוהות, שאינה מסוגלת להבין את החוקיות העמוקה של העולם. כניסתו של דניאל לתמונה מחזירה את הפוקוס אל המימד המוסרי וההיסטורי. דניאל אינו מופיע כאן רק כפותר חלומות מקצועי, אלא כנביא זעם המוכיח את המלך בשער. בנאום ארוך, מנומק ונוקב, דניאל מסרב לקבל את מתנות המלך ומציב בפניו מראה היסטורית חסרת רחמים. הוא משווה בין בלשאצר לבין נבוכדנצר, ומזכיר כיצד נבוכדנצר נענש בשיגעון זמני וגורש מחברת בני האדם עד שלמד ענווה והכיר בריבונות האל. האשמה המרכזית שדניאל מטיח בבלשאצר היא חוסר הנכונות ללמוד מהעבר: 'ואנת ברה בלשאצר לא השפלת לבבך, כל קבל די כל דנה ידעת'. בלשאצר לא חטא מתוך בורות; הוא חטא מתוך בחירה מודעת להתעלם מלקחי ההיסטוריה ומחוקי המוסר הבסיסיים. הפיענוח של המילים 'מנא מנא תקל ופרסין' נושא משמעות לשונית ורעיונית כפולה. מילים אלו הן במקורן שמות של משקולות ומטבעות בבליים (מנה, שקל, פרס), אך דניאל גוזר מהן פעלים בארמית המבטאים דין וחשבון מוסרי נוקב: 'מנא' – אלוהים מנה וספר את ימי מלכותך והביא אותה לקצה; 'תקל' – נשקלת במאזני הצדק ונמצאת חסר משקל סגולי מוסרי; 'פרס' – מלכותך תיפרס ותחולק למדי ופרס (משחק מילים מתוחכם על שם הממלכה הכובשת). הפרק מסתיים בפתאומיות מצמררת: 'בה בליליא קטיל בלשאצר מלכא כשדאה'. אין כאן תיאור של קרבות ארוכים או מצור ממושך; ברגע שגזר הדין המוסרי נחתם בשמיים, המציאות הפיזית משתנה באחת על פני האדמה. הפרק מעלה שאלות נצחיות על טבעו של השלטון, על האחריות של מנהיגים ללמוד מטעויות העבר, ועל קיומו של צדק קוסמי השוקל את מעשיהם של החזקים ביותר ומזכיר להם את זמניותם.

לקחים לחיים
  • האחריות המוסרית של הידעהחטא הגדול ביותר של בלשאצר לא היה עצם המעשה, אלא העובדה שהוא ידע את ההיסטוריה ובחר להתעלם ממנה. בחיי היומיום ובעבודה, כאשר אנו מודעים להשלכות השליליות של החלטה מסוימת (על סמך ניסיון העבר שלנו או של אחרים) ובכל זאת בוחרים לפעול באותה דרך מתוך גאווה או נוחות, אנו נושאים באחריות מלאה לתוצאות. הידע מחייב אותנו לפעול בתבונה ובענווה.
  • הערכת שווי אמיתית מול חיצוניותהכתובת 'תקל' (נשקלת במאזניים ונמצאת חסר) מזכירה לנו שמאחורי כל השפע החומרי, המעמד והתארים החיצוניים, ישנו 'משקל סגולי' מוסרי ואישי. בחיים המודרניים, קל לשקוע ברדיפה אחר סמלי סטטוס, כסף והכרה חברתית. הלקח כאן הוא שעלינו לבחון את עצמנו באופן קבוע במאזני הערכים הפנימיים שלנו: האם אנו באמת אנשים בעלי משקל מוסרי, או שמא אנו ריקים מתוכן אמיתי?
  • היכולת לומר אמת מול שררהדניאל מדגים יושרה יוצאת דופן כאשר הוא מסרב לקבל את מתנות המלך ומסרב להתחנף אליו, למרות הסכנה הברורה לחייו. בסיטואציות מקצועיות או אישיות, כאשר אנו נדרשים להביע דעה או להציג עובדות בפני אנשים בעלי כוח והשפעה, הפיתוי להגיד את מה שהם רוצים לשמוע הוא גדול. שמירה על יושרה מקצועית ואישית, והצגת האמת כפי שהיא, היא המפתח להערכה אמיתית ולמניעת אסונות.
היבט פילוסופי

האם ידיעת ההיסטוריה אכן מסוגלת למנוע מאיתנו לחזור על טעויות העבר, או שמא טבעו של הכוח והשלטון תמיד יעוור את עיני האוחזים בו ויגזור עליהם לחזור על אותן שגיאות שוב ושוב?

📖 קראו את הפרק המלא

בֵּלְשַׁאצַּר מַלְכָּא עֲבַד לְחֶם רַב לְרַבְרְבָנוֹהִי אֲלַף וְלָקֳבֵל אַלְפָּא חַמְרָא שָׁתֵה׃

בֵּלְשַׁאצַּר אֲמַר בִּטְעֵם חַמְרָא לְהַיְתָיָה לְמָאנֵי דַּהֲבָא וְכַסְפָּא דִּי הַנְפֵּק נְבוּכַדְנֶצַּר אֲבוּהִי מִן־הֵיכְלָא דִּי בִירוּשְׁלֶם וְיִשְׁתּוֹן בְּהוֹן מַלְכָּא וְרַבְרְבָנוֹהִי שֵׁגְלָתֵהּ וּלְחֵנָתֵהּ׃

בֵּאדַיִן הַיְתִיו מָאנֵי דַהֲבָא דִּי הַנְפִּקוּ מִן־הֵיכְלָא דִּי־בֵית אֱלָהָא דִּי בִירוּשְׁלֶם וְאִשְׁתִּיו בְּהוֹן מַלְכָּא וְרַבְרְבָנוֹהִי שֵׁגְלָתֵהּ וּלְחֵנָתֵהּ׃

אִשְׁתִּיו חַמְרָא וְשַׁבַּחוּ לֵאלָהֵי דַּהֲבָא וְכַסְפָּא נְחָשָׁא פַרְזְלָא אָעָא וְאַבְנָא׃

בַּהּ־שַׁעֲתָה נפקו [נְפַקָה] אֶצְבְּעָן דִּי יַד־אֱנָשׁ וְכָתְבָן לָקֳבֵל נֶבְרַשְׁתָּא עַל־גִּירָא דִּי־כְתַל הֵיכְלָא דִּי מַלְכָּא וּמַלְכָּא חָזֵה פַּס יְדָה דִּי כָתְבָה׃

אֱדַיִן מַלְכָּא זִיוֺהִי שְׁנוֹהִי וְרַעיֹנֹהִי יְבַהֲלוּנֵּהּ וְקִטְרֵי חַרְצֵהּ מִשְׁתָּרַיִן וְאַרְכֻבָּתֵהּ דָּא לְדָא נָקְשָׁן׃

קָרֵא מַלְכָּא בְּחַיִל לְהֶעָלָה לְאָשְׁפַיָּא כשדיא [כַּשְׂדָּאֵי] וְגָזְרַיָּא עָנֵה מַלְכָּא וְאָמַר לְחַכִּימֵי בָבֶל דִּי כָל־אֱנָשׁ דִּי־יִקְרֵה כְּתָבָה דְנָה וּפִשְׁרֵהּ יְחַוִּנַּנִי אַרְגְּוָנָא יִלְבַּשׁ והמונכא [וְהַמְנִיכָא] דִי־דַהֲבָא עַל־צַוְּארֵהּ וְתַלְתִּי בְמַלְכוּתָא יִשְׁלַט׃

אֱדַיִן עללין [עָלִּין] כֹּל חַכִּימֵי מַלְכָּא וְלָא־כָהֲלִין כְּתָבָא לְמִקְרֵא ופשרא [וּפִשְׁרֵהּ] לְהוֹדָעָה לְמַלְכָּא׃

אֱדַיִן מַלְכָּא בֵלְשַׁאצַּר שַׂגִּיא מִתְבָּהַל וְזִיוֺהִי שָׁנַיִן עֲלוֹהִי וְרַבְרְבָנוֹהִי מִשְׁתַּבְּשִׁין׃

מַלְכְּתָא לָקֳבֵל מִלֵּי מַלְכָּא וְרַבְרְבָנוֹהִי לְבֵית מִשְׁתְּיָא עללת [עַלַּת] עֲנָת מַלְכְּתָא וַאֲמֶרֶת מַלְכָּא לְעָלְמִין חֱיִי אַל־יְבַהֲלוּךְ רַעְיוֹנָךְ וְזִיוָיךְ אַל־יִשְׁתַּנּוֹ׃

אִיתַי גְּבַר בְּמַלְכוּתָךְ דִּי רוּחַ אֱלָהִין קַדִּישִׁין בֵּהּ וּבְיוֹמֵי אֲבוּךְ נַהִירוּ וְשָׂכְלְתָנוּ וְחָכְמָה כְּחָכְמַת־אֱלָהִין הִשְׁתְּכַחַת בֵּהּ וּמַלְכָּא נְבֻכַדְנֶצַּר אֲבוּךְ רַב חַרְטֻמִּין אָשְׁפִין כַּשְׂדָּאִין גָּזְרִין הֲקִימֵהּ אֲבוּךְ מַלְכָּא׃

כָּל־קֳבֵל דִּי רוּחַ יַתִּירָה וּמַנְדַּע וְשָׂכְלְתָנוּ מְפַשַּׁר חֶלְמִין וַאַחֲוָיַת אֲחִידָן וּמְשָׁרֵא קִטְרִין הִשְׁתְּכַחַת בֵּהּ בְּדָנִיֵּאל דִּי־מַלְכָּא שָׂם־שְׁמֵהּ בֵּלְטְשַׁאצַּר כְּעַן דָּנִיֵּאל יִתְקְרֵי וּפִשְׁרָה יְהַחֲוֵה׃

בֵּאדַיִן דָּנִיֵּאל הֻעַל קֳדָם מַלְכָּא עָנֵה מַלְכָּא וְאָמַר לְדָנִיֵּאל אנתה־[אַנְתְּ־] הוּא דָנִיֵּאל דִּי־מִן־בְּנֵי גָלוּתָא דִּי יְהוּד דִּי הַיְתִי מַלְכָּא אַבִי מִן־יְהוּד׃

וְשִׁמְעֵת עליך [עֲלָךְ] דִּי רוּחַ אֱלָהִין בָּךְ וְנַהִירוּ וְשָׂכְלְתָנוּ וְחָכְמָה יַתִּירָה הִשְׁתְּכַחַת בָּךְ׃

וּכְעַן הֻעַלּוּ קָדָמַי חַכִּימַיָּא אָשְׁפַיָּא דִּי־כְתָבָה דְנָה יִקְרוֹן וּפִשְׁרֵהּ לְהוֹדָעֻתַנִי וְלָא־כָהֲלִין פְּשַׁר־מִלְּתָא לְהַחֲוָיָה׃

וַאֲנָה שִׁמְעֵת עליך [עֲלָךְ] דִּי־תוכל [תִיכּוּל] פִּשְׁרִין לְמִפְשַׁר וְקִטְרִין לְמִשְׁרֵא כְּעַן הֵן תוכל [תִּכוּל] כְּתָבָא לְמִקְרֵא וּפִשְׁרֵהּ לְהוֹדָעֻתַנִי אַרְגְּוָנָא תִלְבַּשׁ והמונכא [וְהַמְנִיכָא] דִי־דַהֲבָא עַל־צַוְּארָךְ וְתַלְתָּא בְמַלְכוּתָא תִּשְׁלַט׃

בֵּאדַיִן עָנֵה דָנִיֵּאל וְאָמַר קֳדָם מַלְכָּא מַתְּנָתָךְ לָךְ לֶהֶוְיָן וּנְבָזְבְּיָתָךְ לְאָחֳרָן הַב בְּרַם כְּתָבָא אֶקְרֵא לְמַלְכָּא וּפִשְׁרָא אֲהוֹדְעִנֵּהּ׃

אנתה [אַנְתְּ] מַלְכָּא אֱלָהָא עליא [עִלָּאָה] מַלְכוּתָא וּרְבוּתָא וִיקָרָא וְהַדְרָה יְהַב לִנְבֻכַדְנֶצַּר אֲבוּךְ׃

וּמִן־רְבוּתָא דִּי יְהַב־לֵהּ כֹּל עַמְמַיָּא אֻמַיָּא וְלִשָּׁנַיָּא הֲווֹ זאעין [זָיְעִין] וְדָחֲלִין מִן־קֳדָמוֹהִי דִּי־הֲוָה צָבֵא הֲוָא קָטֵל וְדִי־הֲוָה צָבֵא הֲוָה מַחֵא וְדִי־הֲוָה צָבֵא הֲוָה מָרִים וְדִי־הֲוָה צָבֵא הֲוָה מַשְׁפִּיל׃

וּכְדִי רִם לִבְבֵהּ וְרוּחֵהּ תִּקְפַת לַהֲזָדָה הָנְחַת מִן־כָּרְסֵא מַלְכוּתֵהּ וִיקָרָה הֶעְדִּיוּ מִנֵּהּ׃

וּמִן־בְּנֵי אֲנָשָׁא טְרִיד וְלִבְבֵהּ עִם־חֵיוְתָא שוי [שַׁוִּיְו] וְעִם־עֲרָדַיָּא מְדוֹרֵהּ עִשְׂבָּא כְתוֹרִין יְטַעֲמוּנֵּהּ וּמִטַּל שְׁמַיָּא גִּשְׁמֵהּ יִצְטַבַּע עַד דִּי־יְדַע דִּי־שַׁלִּיט אֱלָהָא עליא [עִלָּאָה] בְּמַלְכוּת אֲנָשָׁא וּלְמַן־דִּי יִצְבֵּה יְהָקֵים עליה [עֲלַהּ׃]

ואנתה [וְאַנְתְּ] בְּרֵהּ בֵּלְשַׁאצַּר לָא הַשְׁפֵּלְתְּ לִבְבָךְ כָּל־קֳבֵל דִּי כָל־דְּנָה יְדַעְתָּ׃

וְעַל מָרֵא־שְׁמַיָּא הִתְרוֹמַמְתָּ וּלְמָאנַיָּא דִי־בַיְתֵהּ הַיְתִיו קדמיך [קָדָמָךְ] ואנתה [וְאַנְתְּ] ורברבניך [וְרַבְרְבָנָךְ] שֵׁגְלָתָךְ וּלְחֵנָתָךְ חַמְרָא שָׁתַיִן בְּהוֹן וְלֵאלָהֵי כַסְפָּא־וְדַהֲבָא נְחָשָׁא פַרְזְלָא אָעָא וְאַבְנָא דִּי לָא־חָזַיִן וְלָא־שָׁמְעִין וְלָא יָדְעִין שַׁבַּחְתָּ וְלֵאלָהָא דִּי־נִשְׁמְתָךְ בִּידֵהּ וְכָל־אֹרְחָתָךְ לֵהּ לָא הַדַּרְתָּ׃

בֵּאדַיִן מִן־קֳדָמוֹהִי שְׁלִיַחַ פַּסָּא דִי־יְדָא וּכְתָבָא דְנָה רְשִׁים׃

וּדְנָה כְתָבָא דִּי רְשִׁים מְנֵא מְנֵא תְּקֵל וּפַרְסִין׃

דְּנָה פְּשַׁר־מִלְּתָא מְנֵא מְנָה־אֱלָהָא מַלְכוּתָךְ וְהַשְׁלְמַהּ׃

תְּקֵל תְּקִילְתָּה בְמֹאזַנְיָא וְהִשְׁתְּכַחַתְּ חַסִּיר׃

פְּרֵס פְּרִיסַת מַלְכוּתָךְ וִיהִיבַת לְמָדַי וּפָרָס׃

בֵּאדַיִן אֲמַר בֵּלְשַׁאצַּר וְהַלְבִּישׁוּ לְדָנִיֵּאל אַרְגְּוָנָא והמונכא [וְהַמְנִיכָא] דִי־דַהֲבָא עַל־צַוְּארֵהּ וְהַכְרִזוּ עֲלוֹהִי דִּי־לֶהֱוֵא שַׁלִּיט תַּלְתָּא בְּמַלְכוּתָא׃

בֵּהּ בְּלֵילְיָא קְטִיל בֵּלְאשַׁצַּר מַלְכָּא כשדיא [כַשְׂדָּאָה׃]

המשיכו לקרוא באפליקציה ←