דניאל · פרק ד׳
מלך בבל והחיה שבפנים: ניתוח של דניאל ד'
וְלִקְצָת יוֹמַיָּה אֲנָה נְבוּכַדְנֶצַּר עַיְנַי לִשְׁמַיָּא נִטְלֵת וּמַנְדְּעִי עֲלַי יְתוּב וּלְעִלָּאָה בָּרְכֵת וּלְחַי עָלְמָא שַׁבְּחֵת וּהַדְּרֵת דִּי שָׁלְטָנֵהּ שָׁלְטָן עָלַם וּמַלְכוּתֵהּ עִם־דָּר וְדָר׃
פסוק לאהמלך הגדול שלמד להגיד תודה
היה היה פעם, בארץ רחוקה ויפה בשם בבל, מלך חזק ועשיר מאוד בשם נבוכדנצר. המלך בנה ארמונות גבוהים וגנים תלויים מרהיבים, אבל הוא שכח דבר אחד חשוב מאוד – להגיד תודה ולהיות עניו. לילה אחד הוא חלם על עץ ענקי ויפה שנכרת, ורק דניאל החכם ידע להסביר לו שהעץ הוא המלך עצמו, ושעליו ללמוד להיות טוב ורך לבב. המלך לא הקשיב, ויום אחד הוא איבד את הכל והלך לחיות בטבע, ממש כמו חיה קטנה, תחת השמיים והכוכבים. הוא אכל עשב וגופו נרטב מהטל הקריר, עד שהבין שהכוח האמיתי והטוב שייך לבורא עולם. ברגע שהמלך הרים את עיניו לשמיים ואמר תודה מכל הלב, השכל שלו חזר אליו, והוא שב להיות מלך – אבל הפעם מלך טוב, עניו ואוהב אדם.
הפסוק מראה שגם ברגעים הכי נמוכים, ההכרה במגבלות שלנו והכרת התודה יכולות להחזיר אותנו למסלול הנכון.
הסיפור המרתק הזה מזמין אותנו לשוחח עם הילדים על הערך החשוב של ענווה והכרת תודה. קל מאוד לילדים (וגם לנו המבוגרים) להתגאות בהישגים שלנו ולשכוח את העזרה שקיבלנו מהסובבים אותנו או את המתנות הפשוטות של החיים. תוכלו להשתמש בסיפור כדי להסביר לילד שכל הצלחה שלנו – בלימודים, בחוג או במשחק – היא נפלאה, אך היא תמיד מלווה בתמיכה של המשפחה, החברים והעולם סביבנו. שאלו את הילד בעדינות על מה הוא רוצה להגיד תודה היום, וכך תסייעו לו לפתח מבט חיובי, צנוע ומלא הערכה על חייו.
- למה לדעתך המלך נבוכדנצר שכח להגיד תודה על כל הדברים היפים שהיו לו?
- איך היית מרגיש אם היית ישן לילה אחד בחוץ על הדשא ומביט בכוכבים כמו המלך?
- על איזה דבר טוב שקרה לך היום היית רוצה להגיד תודה לפני שנרדמים?
העץ הענק והמלך שלמד לבקש סליחה
דמיין שאתה עומד בלב גינה מלכותית מדהימה, ופתאום מביט למעלה ורואה עץ ענק שמגיע ממש עד העננים! העץ הזה יפהפה, מלא בפירות מתוקים, וכל החיות והציפורים מוצאות בו בית חם. זה בדיוק מה שחלם נבוכדנצר, המלך החזק של בבל. אבל אז, קול מהשמיים צעק: 'חטבו את העץ!'. רק דניאל, הילד החכם שגדל בארמון, ידע להסביר את החלום. הוא אמר למלך בעדינות: 'העץ הזה הוא אתה, המלך. אתה חזק מאוד, אבל שכחת להיות טוב ועניו'. המלך לא הקשיב, ויום אחד הוא איבד את הכל והלך לחיות בטבע כמו חיה קטנה, עד שלמד להגיד תודה ולהיות צנוע. מה יקרה כשנבוכדנצר יחזור סוף-סוף אל כיסאו המפואר? בפרק הבא נגלה!
המלך נבוכדנצר הסתכל לשמיים, הבין שאלוהים שומר על כולנו, והפך שוב לאיש חכם וטוב.
הידעת שמרוב שהמלך נבוכדנצר חי בטבע והפסיק להסתפר, השערות שלו צמחו והפכו ארוכות וצפופות כמו נוצות של נשר, והציפורניים שלו נראו כמו טפרים של ציפור שיר?
מה יקרה כשנבוכדנצר יחזור סוף-סוף אל כיסאו המפואר? בפרק הבא נגלה!
כשהמלך הכי חזק בעולם התחיל לאכול דשא
נבוכדנצר, השליט הבלתי מעורער של האימפריה הבבלית, נהנה מחיים שקטים בארמונו עד שחלום מסתורי טורף את הקלפים. הוא רואה עץ אדיר שמספק מזון לכולם, אך מלאך מצווה לכרות אותו ולהשאיר רק את השורשים קשורים בברזל. המלך המבוהל קורא לדניאל, יועצו היהודי החכם. דניאל מסביר באומץ שהעץ מייצג את המלך עצמו: גאוותו עלתה לו לראש, ואם לא ישנה את דרכיו ויעזור לעניים, הוא יאבד את שפיותו ויחיה כחיה בשדה. כעבור שנה, המלך מתגאה שוב בבבל המפוארת שבנה, ומיד נזרק אל הטבע. הוא חי כבהמה, אוכל עשב וגופו נרטב מטל השמיים, עד שהוא מבין שאינו השליט האמיתי של העולם. רק אז שפיותו ומלכותו חוזרות אליו.
אחרי תקופה קשה בטבע, המלך מבין שהכוח שלו מוגבל ומקבל את שפיותו בחזרה בזכות הענווה.
כשאתם משיגים ציון מעולה או מנצחים במשחק, במקום להשוויץ ולגרום לאחרים להרגיש רע, תגידו מילה טובה לחברים ששיחקו איתכם. ענווה שומרת עליכם אהובים ומחוברים למציאות.
זה כמו משפיען רשת מפורסם עם מיליוני עוקבים שמתחיל להתנהג בזלזול ובגסות רוח לכולם כי הוא בטוח שהוא חסין, ואז בגלל טעות אחת מטופשת הוא מאבד את כל החשבונות שלו ונאלץ להתחיל הכל מאפס, הפעם עם הרגליים על הקרקע.
שיעור כואב באגו: הסיפור של נבוכדנצר
נבוכדנצר מלך בבל, האיש החזק ביותר במזרח התיכון הקדום, חווה חלום שמזעזע את עולמו. הוא רואה עץ קוסמי ענק שמספק צל ומזון לכל היצורים, אך נגזר עליו להיכרת ולהישאר רק כגזע כבול בברזל ונחושת. דניאל, שמכונה בארמון בלטשאצר, נקרא לפתור את התעלומה. הוא מבין שהחלום מנבא אסון למלך עצמו: בשל גאוותו הבלתי נשלטת, הוא עומד לאבד את שפיותו, להיות מגורש מהחברה האנושית ולחיות כמו שור בשדה במשך שבע שנים. דניאל מפציר במלך לשנות את דרכו, לנהוג בצדק ולתמוך בחלשים כדי למנוע את רוע הגזרה. אולם המלך לא מפנים את האזהרה. שנה לאחר מכן, בעודו מתפעל מגדולתה של בבל שבנה בכוחו שלו, קול מהשמיים מודיע לו שהשלטון נלקח ממנו. הוא הופך לחיית שדה, שערו צומח כנוצות נשר וציפורניו כציפורניים של עוף. רק כעבור שבע שנים, כשהוא נושא עיניים לשמיים ומבין שיש כוח גדול ממנו שמנהל את היקום, תבונתו ומלכותו מושבות אליו בעיצוב מחודש ועניו.
הפסוק מתאר את נקודת המפנה הדרמטית בחייו של נבוכדנצר מלך בבל. לאחר שבע שנים שבהן איבד את שפיותו וחי כחיית השדה בשל גאוותו העצומה, הוא מרים את עיניו לשמיים ומכיר בכך שיש כוח עליון המנהיג את העולם. ברגע זה של ענווה והשלמה, תבונתו שבה אליו והוא מבין כי השלטון האנושי הוא זמני ומוגבל, ואילו הריבונות האלוהית היא נצחית.
להעמקה בסיפור⌄
הסיפור בפרק ד' של ספר דניאל הוא אחד הטקסטים המרתקים ביותר על פסיכולוגיה של כוח ושיגעון. המבנה של הפרק ייחודי: הוא כתוב כמכתב פתוח או הצהרה רשמית של המלך נבוכדנצר עצמו אל כל העמים באימפריה שלו. המלך הגדול והמפחיד, שכבש ממלכות והחריב את ירושלים, עומד כאן ומודה בפומבי בכישלונו האישי ובשיגעון שאחז בו. זהו אקט מדהים של חשיפת חולשה מצד שליט קדום.\n\nבמרכז הפרק עומד חלום העץ הענק. העץ הוא דימוי קלאסי במזרח הקדום למלך שנותן חסות ונתיב חיים לנתיניו. העץ של נבוכדנצר מגיע לשמיים, אך הצו האלוהי דורש לכרות אותו. מה שמעניין כאן הוא שהשורשים נשארים באדמה, כבולים בשרשראות ברזל ונחושת. זהו רמז דק של תקווה: המלך לא יושמד לחלוטין, אלא יעבור תהליך של 'אתחול מחדש'.\n\nהעונש של נבוכדנצר – אובדן השפיות והפיכה לחיה – נקרא במחקר המודרני 'ליקנתרופיה' או 'בואנתרופיה', מצב נפשי שבו אדם מאמין שהוא בעל חיים ומתנהג בהתאם. הסיפור מראה שהגבול בין תרבות לטבע, בין אנושיות לחייתיות, הוא דק מאוד. כשאדם מאבד את הענווה שלו וחושב שהוא אל, הוא בעצם מאבד את צלם האנוש שלו ויורד לרמה של חיה.\n\nדניאל מציע למלך חבל הצלה יוצא דופן: 'וחטאך בצדקה פרוק, ועוייתך במיחן עניין' (פדה את חטאיך בצדקה ואת עוונותיך בחסד לעניים). דניאל לא מציע למלך להקריב קורבנות או להתפלל בארמון, אלא לעשות צדק חברתי. התיקון לגאווה הוא דאגה לחלשים ביותר בחברה. המלך נכשל בהקשבה לעצה הזו, ומשלם את המחיר. רק כשהוא מסתכל למעלה, מחוץ לעצמו, הוא מקבל בחזרה את האנושיות שלו.\n\nאם נחשוב על זה, הסיפור הזה מעלה שאלה עמוקה על המנהיגות שלנו בחיים האישיים. האם אנחנו מקיפים את עצמנו באנשים שאומרים לנו רק את מה שאנחנו רוצים לשמוע, כמו חרטומי בבל, או שאנחנו מוכנים להקשיב לחברים אמיתיים כמו דניאל, שמציבים לנו מראה כואבת אך הכרחית? נבוכדנצר היה מוקף ביועצים שפחדו ממנו ולא יכלו (או לא העזו) לפתור את החלום. דניאל, למרות הסכנה, אמר לו את האמת בפנים מתוך דאגה כנה. השינוי שעובר המלך בסוף הדרך מראה שאף פעם לא מאוחר מדי להשתנות, להודות בטעות ולבנות את עצמנו מחדש בצורה בריאה ונכונה יותר.
אם היית במקומו של דניאל, האם היית מעז לומר למלך הכי חזק ואכזרי בעולם את האמת המפחידה על החלום שלו, או שהיית מנסה לעדן את התשובה כדי לשמור על החיים שלך?
מלך בבל והחיה שבפנים: ניתוח של דניאל ד'
פרק ד' בספר דניאל מציג תיאור דרמטי ויוצא דופן של משבר נפשי ופוליטי בחייו של נבוכדנצר, מלך בבל. הסיפור נפתח באיגרת מלכותית שבה המלך עצמו מספר לכל העמים על האותות והמופתים שחווה. הכל מתחיל בחלום בלהות שמפחיד את המלך בעיצומה של תקופת שגשוג ושקט בארמונו. בחלומו הוא רואה עץ אדיר ממדים המזין את כל העולם, אשר מלאך שמימי מצווה לכרות אותו, להותיר רק את גזעו כבול בשלשלאות ברזל, ולהפוך את לבו של השליט ללב חיה למשך שבע שנים. כאשר חרטומי בבל נכשלים בפירוש החלום, נקרא דניאל אל המלך. בדאגה ובאומץ, דניאל מפרש כי העץ הוא המלך עצמו, שגאוותו העצומה תביא עליו טירוף זמני וגירוש מהחברה האנושית אל חיי שדה כבהמה. דניאל מייעץ למלך לפדות את חטאיו בצדקה ובחסד לעניים כדי למנוע את הגזרה, אך המלך מתעלם. כעבור שנה, בעודו מתגאה מעל גג ארמונו בעוצמת בבל שבנה, קול מהשמיים גוזר את דינו. המלך מאבד את שפיותו, חי כחיה ואוכל עשב, עד שהוא נושא עיניו לשמיים ומכיר בריבונותו של האל. רק אז שבים אליו שכלו ומלכותו.
הפסוק מתאר את נקודת המפנה הדרמטית בחייו של נבוכדנצר מלך בבל. לאחר שבע שנים שבהן איבד את שפיותו וחי כחיית השדה בשל גאוותו העצומה, הוא מרים את עיניו לשמיים ומכיר בכך שיש כוח עליון המנהיג את העולם. ברגע זה של ענווה והשלמה, תבונתו שבה אליו והוא מבין כי השלטון האנושי הוא זמני ומוגבל, ואילו הריבונות האלוהית היא נצחית.
הדרש — קריאה לעומק⌄
פרק ד' בספר דניאל מהווה יצירה ספרותית ותאולוגית מופתית, המעמידה במרכזה את המתח הנצחי בין הריבונות האנושית לריבונות האלוהית. הפרק מעוצב כאיגרת בגוף ראשון מאת נבוכדנצר, בחירה סגנונית המעניקה לסיפור אמינות פסיכולוגית ועומק רגשי יוצא דופן. המלך האדיר, שנתפס בעיני נתיניו כאל עליון, מציג כאן וידוי אישי חושפני על נפילתו המנטלית והפיזית.\n\nמבחינה ספרותית, דימוי העץ הקוסמי הוא מוטיב מוכר במזרח הקדום, המייצג את המלך כעמוד התווך של היקום המעניק חיים והגנה לכל. עם זאת, הטקסט המקראי מבצע סובורסיה לדימוי זה: העץ אינו עומד בזכות עצמו, וגדיעתו מסמלת את ארעיותו של השלטון האנושי המנותק ממקורו המוסרי. השארת הגזע כבול בברזל ונחושת משמשת כרמז לרעיון של שימור זמני ותקווה לשיקום, תוך הדגשה שהעונש אינו נקמה הרסנית אלא תהליך חינוכי-תרפויטי.\n\nההיבט המרתק ביותר בפרק הוא הקשר הישיר שיוצר דניאל בין חטאי המלך לבין התיקון המוצע: 'וחטאיך בצדקה פרוק, ועוונותיך בחנינת עניים'. דניאל מציב תנאי מוסרי מובהק להמשך השלטון. הגאווה של נבוכדנצר אינה רק חטא דתי מופשט של היבריס מול האל, אלא היא מתבטאת בדיכוי חברתי ובהתעלמות מהשכבות החלשות שאיפשרו את בניית המפעלים הגרנדיוזיים של בבל. הפיכתו של המלך לחיה שאוכלת עשב היא אירוניה דרמטית חריפה: מי שראה עצמו מורם מעם ונשגב מכל אדם, מורד אל מתחת לרמה האנושית הבסיסית ביותר. אובדן הדעת מסמל את אובדן צלם האלוהים שבאדם כאשר הוא מתכחש למחויבותו המוסרית.\n\nההחלמה של נבוכדנצר מתחילה ברגע של הרמת עיניים לשמיים – פעולה פיזית ורוחנית המבטאת הכרה בכך שיש כוח נעלה ממנו. החזרת השפיות והמלכות בסוף הפרק אינה רק שיבה למצב הקודם, אלא שדרוג רוחני. המלך המשוקם אינו מתגאה עוד בכוחו, אלא משבח את 'מלך השמיים אשר כל מעשיו אמת ואורחותיו דין'. הפרק מציע אפוא פילוסופיה פוליטית נוקבת: לגיטימיות של שלטון וכוח מותנית תמיד בענווה, בצדק חברתי ובהכרה במגבלות הכוח האנושי.\n\nבנוסף, ראוי לבחון את דמותו של דניאל בפרק זה. בניגוד לפרקים הקודמים שבהם הוא מופיע כפותר חלומות קר רוח, כאן דניאל מגיב בזעזוע פנימי עמוק. המלך מבחין בבהלה של דניאל ומנסה להרגיע אותו. דניאל מביע אמפתיה עמוקה כלפי המלך ואומר: 'אדוני, הלוואי שהחלום היה מכוון לשונאיך'. מערכת היחסים המורכבת הזו מראה שדניאל אינו רק נביא זעם המייחל למפלת האימפריה שכבשה את מולדתו, אלא הוא רואה במלך בן אנוש שיש להצילו מעצמו. הצעתו של דניאל למלך לעשות צדקה היא עדות לתפיסה היהודית לפיה שערי תשובה אינם נעולים בפני אף אדם, גם לא בפני גדול מחריבי ירושלים.\n\nמבחינה היסטורית, חוקרים רבים מצביעים על קווי דמיון בין סיפור זה לבין 'תפילת נבונאיד' שנמצאה בקומראן, המתארת מלך בבלי שלקה בשחין קשה וגורש למדבר למשך שבע שנים עד שהכיר באל אמת. נראה כי ספר דניאל משתמש במסורות היסטוריות אלו כדי לנסח מסר אוניברסלי על טבעו של השלטון. הפרק מעמיד מראה נוקבת מול כל מערכת כוח אנושית, ומזכיר כי השלטון האמיתי והנצחי אינו שייך למי שבונה חומות ומגדלים, אלא למי שמנהיג את עולמו בצדק, במשפט וברחמים.
- הצדקה ככלי לתיקון רוחני ואישיכאשר אנו חשים כי חיינו יוצאים מאיזון או שאנו מתמודדים עם משבר אישי עמוק, הנטייה הטבעית היא להתכנס פנימה. עצתו של דניאל לנבוכדנצר מלמדת שהדרך לריפוי פנימי עוברת דווקא דרך פנייה החוצה – עשיית צדק וסיוע אקטיבי לחלשים מאיתנו. התנדבות או תרומה קבועה יכולות להעניק לנו פרופורציה ולהחזיר לחיינו את המשמעות שאבדה.
- סכנת האשליה של השליטה המוחלטתבעולם המודרני, שבו הטכנולוגיה וההישגים האישיים מעניקים לנו תחושה שאנו שולטים לחלוטין בגורלנו, קל ליפול למלכודת הגאווה של נבוכדנצר. ברגע אחד של משבר בריאותי, כלכלי או משפחתי, האשליה הזו עלולה להתנפץ. הכרה מראש במגבלות הכוח שלנו ובכך שלא הכל תלוי בנו, מפתחת חוסן נפשי ומאפשרת לנו להתמודד טוב יותר עם שינויים בלתי צפויים.
- האומץ להציב מראה מול בעלי כוחבמקום העבודה או בחיים הציבוריים, אנו נתקלים לעיתים במנהלים או בקולגות שמתנהגים ביהירות ומקבלים החלטות הרסניות מתוך אגו. דניאל מלמד אותנו את החשיבות של אמירת אמת מתוך כבוד ודאגה כנה, ולא מתוך קנטרנות. הצבת גבול מוסרי או משוב כנה, גם אם הם מעוררים חשש ראשוני, עשויים להציל את המערכת כולה מקריסה.
האם שינוי אמיתי באופי האנושי יכול להתרחש רק מתוך חוויה של השפלה קיצונית ואובדן מוחלט, או שמא האדם מסוגל להגיע לענווה ותיקון מוסרי מתוך בחירה חופשית ומודעות עצמית מוקדמת?
📖 קראו את הפרק המלא⌄
אֲנָה נְבוּכַדְנֶצַּר שְׁלֵה הֲוֵית בְּבֵיתִי וְרַעְנַן בְּהֵיכְלִי׃
חֵלֶם חֲזֵית וִידַחֲלִנַּנִי וְהַרְהֹרִין עַל־מִשְׁכְּבִי וְחֶזְוֵי רֵאשִׁי יְבַהֲלֻנַּנִי׃
וּמִנִּי שִׂים טְעֵם לְהַנְעָלָה קָדָמַי לְכֹל חַכִּימֵי בָבֶל דִּי־פְשַׁר חֶלְמָא יְהוֹדְעֻנַּנִי׃
בֵּאדַיִן עללין [עָלִּין] חַרְטֻמַיָּא אָשְׁפַיָּא כשדיא [כַּשְׂדָּאֵי] וְגָזְרַיָּא וְחֶלְמָא אָמַר אֲנָה קֳדָמֵיהוֹן וּפִשְׁרֵהּ לָא־מְהוֹדְעִין לִי׃
וְעַד אָחֳרֵין עַל קָדָמַי דָּנִיֵּאל דִּי־שְׁמֵהּ בֵּלְטְשַׁאצַּר כְּשֻׁם אֱלָהִי וְדִי רוּחַ־אֱלָהִין קַדִּישִׁין בֵּהּ וְחֶלְמָא קָדָמוֹהִי אַמְרֵת׃
בֵּלְטְשַׁאצַּר רַב חַרְטֻמַיָּא דִּי אֲנָה יִדְעֵת דִּי רוּחַ אֱלָהִין קַדִּישִׁין בָּךְ וְכָל־רָז לָא־אָנֵס לָךְ חֶזְוֵי חֶלְמִי דִי־חֲזֵית וּפִשְׁרֵהּ אֱמַר׃
וְחֶזְוֵי רֵאשִׁי עַל־מִשְׁכְּבִי חָזֵה הֲוֵית וַאֲלוּ אִילָן בְּגוֹא אַרְעָא וְרוּמֵהּ שַׂגִּיא׃
רְבָה אִילָנָא וּתְקִף וְרוּמֵהּ יִמְטֵא לִשְׁמַיָּא וַחֲזוֹתֵהּ לְסוֹף כָּל־אַרְעָא׃
עָפְיֵהּ שַׁפִּיר וְאִנְבֵּהּ שַׂגִּיא וּמָזוֹן לְכֹלָּא־בֵהּ תְּחֹתוֹהִי תַּטְלֵל חֵיוַת בָּרָא וּבְעַנְפוֹהִי ידרון [יְדוּרָן] צִפֲּרֵי שְׁמַיָּא וּמִנֵּהּ יִתְּזִין כָּל־בִּשְׂרָא׃
חָזֵה הֲוֵית בְּחֶזְוֵי רֵאשִׁי עַל־מִשְׁכְּבִי וַאֲלוּ עִיר וְקַדִּישׁ מִן־שְׁמַיָּא נָחִת׃
קָרֵא בְחַיִל וְכֵן אָמַר גֹּדּוּ אִילָנָא וְקַצִּצוּ עַנְפוֹהִי אַתַּרוּ עָפְיֵהּ וּבַדַּרוּ אִנְבֵּהּ תְּנֻד חֵיוְתָא מִן־תַּחְתּוֹהִי וְצִפְּרַיָּא מִן־עַנְפוֹהִי׃
בְּרַם עִקַּר שָׁרְשׁוֹהִי בְּאַרְעָא שְׁבֻקוּ וּבֶאֱסוּר דִּי־פַרְזֶל וּנְחָשׁ בְּדִתְאָא דִּי בָרָא וּבְטַל שְׁמַיָּא יִצְטַבַּע וְעִם־חֵיוְתָא חֲלָקֵהּ בַּעֲשַׂב אַרְעָא׃
לִבְבֵהּ מִן־אנושא [אֲנָשָׁא] יְשַׁנּוֹן וּלְבַב חֵיוָה יִתְיְהִב לֵהּ וְשִׁבְעָה עִדָּנִין יַחְלְפוּן עֲלוֹהִי׃
בִּגְזֵרַת עִירִין פִּתְגָמָא וּמֵאמַר קַדִּישִׁין שְׁאֵלְתָא עַד־דִּבְרַת דִּי יִנְדְּעוּן חַיַּיָּא דִּי־שַׁלִּיט עליא [עִלָּאָה] בְּמַלְכוּת אנושא [אֲנָשָׁא] וּלְמַן־דִּי יִצְבֵּא יִתְּנִנַּהּ וּשְׁפַל אֲנָשִׁים יְקִים עליה [עֲלַהּ׃]
דְּנָה חֶלְמָא חֲזֵית אֲנָה מַלְכָּא נְבוּכַדְנֶצַּר ואנתה [וְאַנְתְּ] בֵּלְטְשַׁאצַּר פִּשְׁרֵא אֱמַר כָּל־קֳבֵל דִּי כָּל־חַכִּימֵי מַלְכוּתִי לָא־יָכְלִין פִּשְׁרָא לְהוֹדָעֻתַנִי ואנתה [וְאַנְתְּ] כָּהֵל דִּי רוּחַ־אֱלָהִין קַדִּישִׁין בָּךְ׃
אֱדַיִן דָּנִיֵּאל דִּי־שְׁמֵהּ בֵּלְטְשַׁאצַּר אֶשְׁתּוֹמַם כְּשָׁעָה חֲדָה וְרַעְיֹנֹהִי יְבַהֲלֻנֵּהּ עָנֵה מַלְכָּא וְאָמַר בֵּלְטְשַׁאצַּר חֶלְמָא וּפִשְׁרֵא אַל־יְבַהֲלָךְ עָנֵה בֵלְטְשַׁאצַּר וְאָמַר מראי [מָרִי] חֶלְמָא לשנאיך [לְשָׂנְאָךְ] וּפִשְׁרֵהּ לעריך [לְעָרָךְ׃]
אִילָנָא דִּי חֲזַיְתָ דִּי רְבָה וּתְקִף וְרוּמֵהּ יִמְטֵא לִשְׁמַיָּא וַחֲזוֹתֵהּ לְכָל־אַרְעָא׃
וְעָפְיֵהּ שַׁפִּיר וְאִנְבֵּהּ שַׂגִּיא וּמָזוֹן לְכֹלָּא־בֵהּ תְּחֹתוֹהִי תְּדוּר חֵיוַת בָּרָא וּבְעַנְפוֹהִי יִשְׁכְּנָן צִפֲּרֵי שְׁמַיָּא׃
אנתה־[אַנְתְּ־] הוּא מַלְכָּא דִּי רְבַית וּתְקֵפְתְּ וּרְבוּתָךְ רְבָת וּמְטָת לִשְׁמַיָּא וְשָׁלְטָנָךְ לְסוֹף אַרְעָא׃
וְדִי חֲזָה מַלְכָּא עִיר וְקַדִּישׁ נָחִת מִן־שְׁמַיָּא וְאָמַר גֹּדּוּ אִילָנָא וְחַבְּלוּהִי בְּרַם עִקַּר שָׁרְשׁוֹהִי בְּאַרְעָא שְׁבֻקוּ וּבֶאֱסוּר דִּי־פַרְזֶל וּנְחָשׁ בְּדִתְאָא דִּי בָרָא וּבְטַל שְׁמַיָּא יִצְטַבַּע וְעִם־חֵיוַת בָּרָא חֲלָקֵהּ עַד דִּי־שִׁבְעָה עִדָּנִין יַחְלְפוּן עֲלוֹהִי׃
דְּנָה פִשְׁרָא מַלְכָּא וּגְזֵרַת עליא [עִלָּאָה] הִיא דִּי מְטָת עַל־מראי [מָרִי] מַלְכָּא׃
וְלָךְ טָרְדִין מִן־אֲנָשָׁא וְעִם־חֵיוַת בָּרָא לֶהֱוֵה מְדֹרָךְ וְעִשְׂבָּא כְתוֹרִין לָךְ יְטַעֲמוּן וּמִטַּל שְׁמַיָּא לָךְ מְצַבְּעִין וְשִׁבְעָה עִדָּנִין יַחְלְפוּן עֲלָיךְ עַד דִּי־תִנְדַּע דִּי־שַׁלִּיט עִלָּיָא בְּמַלְכוּת אֲנָשָׁא וּלְמַן־דִּי יִצְבֵּא יִתְּנִנַּהּ׃
וְדִי אֲמַרוּ לְמִשְׁבַּק עִקַּר שָׁרְשׁוֹהִי דִּי אִילָנָא מַלְכוּתָךְ לָךְ קַיָּמָה מִן־דִּי תִנְדַּע דִּי שַׁלִּטִן שְׁמַיָּא׃
לָהֵן מַלְכָּא מִלְכִּי יִשְׁפַּר עליך [עֲלָךְ] וחטיך [וַחֲטָאָךְ] בְּצִדְקָה פְרֻק וַעֲוָיָתָךְ בְּמִחַן עֲנָיִן הֵן תֶּהֱוֵא אַרְכָה לִשְׁלֵוְתָךְ׃
כֹּלָּא מְּטָא עַל־נְבוּכַדְנֶצַּר מַלְכָּא׃
לִקְצָת יַרְחִין תְּרֵי־עֲשַׂר עַל־הֵיכַל מַלְכוּתָא דִּי בָבֶל מְהַלֵּךְ הֲוָה׃
עָנֵה מַלְכָּא וְאָמַר הֲלָא דָא־הִיא בָּבֶל רַבְּתָא דִּי־אֲנָה בֱנַיְתַהּ לְבֵית מַלְכוּ בִּתְקַף חִסְנִי וְלִיקָר הַדְרִי׃
עוֹד מִלְּתָא בְּפֻם מַלְכָּא קָל מִן־שְׁמַיָּא נְפַל לָךְ אָמְרִין נְבוּכַדְנֶצַּר מַלְכָּא מַלְכוּתָה עֲדָת מִנָּךְ׃
וּמִן־אֲנָשָׁא לָךְ טָרְדִין וְעִם־חֵיוַת בָּרָא מְדֹרָךְ עִשְׂבָּא כְתוֹרִין לָךְ יְטַעֲמוּן וְשִׁבְעָה עִדָּנִין יַחְלְפוּן עליך [עֲלָךְ] עַד דִּי־תִנְדַּע דִּי־שַׁלִּיט עִלָּיָא בְּמַלְכוּת אֲנָשָׁא וּלְמַן־דִּי יִצְבֵּא יִתְּנִנַּהּ׃
בַּהּ־שַׁעֲתָא מִלְּתָא סָפַת עַל־נְבוּכַדְנֶצַּר וּמִן־אֲנָשָׁא טְרִיד וְעִשְׂבָּא כְתוֹרִין יֵאכֻל וּמִטַּל שְׁמַיָּא גִּשְׁמֵהּ יִצְטַבַּע עַד דִּי שַׂעְרֵהּ כְּנִשְׁרִין רְבָה וְטִפְרוֹהִי כְצִפְּרִין׃
וְלִקְצָת יוֹמַיָּה אֲנָה נְבוּכַדְנֶצַּר עַיְנַי לִשְׁמַיָּא נִטְלֵת וּמַנְדְּעִי עֲלַי יְתוּב ולעליא [וּלְעִלָּאָה] בָּרְכֵת וּלְחַי עָלְמָא שַׁבְּחֵת וְהַדְּרֵת דִּי שָׁלְטָנֵהּ שָׁלְטָן עָלַם וּמַלְכוּתֵהּ עִם־דָּר וְדָר׃
וְכָל־דארי [דָּיְרֵי] אַרְעָא כְּלָה חֲשִׁיבִין וּכְמִצְבְּיֵהּ עָבֵד בְּחֵיל שְׁמַיָּא ודארי [וְדָיְרֵי] אַרְעָא וְלָא אִיתַי דִּי־יְמַחֵא בִידֵהּ וְיֵאמַר לֵהּ מָה עֲבַדְתְּ׃
בֵּהּ־זִמְנָא מַנְדְּעִי יְתוּב עֲלַי וְלִיקַר מַלְכוּתִי הַדְרִי וְזִוִי יְתוּב עֲלַי וְלִי הַדָּבְרַי וְרַבְרְבָנַי יְבַעוֹן וְעַל־מַלְכוּתִי הָתְקְנַת וּרְבוּ יַתִּירָה הוּסְפַת לִי׃
כְּעַן אֲנָה נְבוּכַדְנֶצַּר מְשַׁבַּח וּמְרוֹמֵם וּמְהַדַּר לְמֶלֶךְ שְׁמַיָּא דִּי כָל־מַעֲבָדוֹהִי קְשֹׁט וְאֹרְחָתֵהּ דִּין וְדִי מַהְלְכִין בְּגֵוָה יָכִל לְהַשְׁפָּלָה׃