דניאל · פרק ג׳
מבחן האש של חופש המצפון: שדרך, מישך ועבד נגו מול האימפריה
וְהֵן לָא יְדִיעַ לֶהֱוֵא־לָךְ מַלְכָּא דִּי לֵאלָהָךְ לָא־אִיתַנָא פָלְחִין וּלְצֶלֶם דַּהֲבָא דִּי הֲקֵימְתָּ לָא נִסְגֻּד׃
פסוק יחשלושת החברים והמלאך השומר באש
הלילה נספר על שלושה חברים טובים-טובים: שדרך, מישך ועבד-נגו. הם חיו בארץ רחוקה שקראו לה בבל. המלך של הארץ הזו, נבוכדנצר, בנה פסל זהב ענקי ונוצץ, וביקש מכל האנשים להשתחוות לו. אבל שלושת החברים שלנו האמינו רק באלוהים, וידעו שזה לא נכון להשתחוות לפסלים. הם החליטו להיות אמיצים ולעמוד ישר וזקוף, גם כשכולם מסביבם התכופפו. המלך כעס מאוד וציווה לזרוק אותם לתוך תנור אש גדול וחם. אבל אל תדאגו, חמודים! ברגע שהם נכנסו לאש, קרה נס נפלא. אלוהים שלח מלאך שומר מיוחד שהלך לצידם בתוך הלהבות ושמר עליהם. האש לא הכאיבה להם בכלל, ואפילו הבגדים שלהם נשארו שלמים ויפים. המלך ראה את הנס, קרא להם לצאת, והבין כמה אלוהים חזק ושומר על מי שעושה את הטוב.
הפסוק הזה מראה לילדים שאמונה ואמת הן לא עניין של כדאיות או פרס, אלא של יושרה פנימית עמוקה.
הסיפור המופלא הזה הוא הזדמנות נהדרת לדבר עם הילדים על אומץ לב ועל נאמנות לעצמנו. בעולם של היום, ילדים נתקלים לעיתים קרובות בלחץ חברתי לעשות דברים שאינם נכונים בעיניהם (כמו להציק לילד אחר או לעבור על חוקי הבית יחד עם חברים). תוכלו להסביר להם שכמו שלושת החברים, לפעמים לעמוד זקוף ולומר לא דורש המון אומץ, אבל זה מה ששומר על הלב שלנו נקי וטוב. חזקו את הילד על רגעים שבהם גילה אומץ לבחור בטוב.
- איך לדעתך הרגישו שלושת החברים כשהם עמדו זקופים וכולם מסביבם השתחוו?
- אם היה לך מלאך שומר מיוחד, איך הוא היה נראה ומה הוא היה אומר לך כשאתה צריך אומץ?
- האם קרה לך פעם שהחלטת לא לעשות משהו שכולם עשו כי ידעת שזה לא הדבר הנכון?
החברים שלא נבהלו מהאש הלוהטת
דמיין שאתה עומד בבקעה ענקית, ומולך מתנשא פסל זהב עצום ומבריק! המלך החזק נבוכדנצר מצווה על כולם: ברגע שתשמעו את החצוצרות והנבלים, עליכם ליפול על הרצפה ולהשתחוות לפסל. מי שלא יעשה זאת – ייזרק מיד לתוך תנור אש ענק ולוהט! כולם נבהלים ומשתחווים, חוץ משלושה חברים אמיצים: שדרך, מישך ועבד-נגו. הם מאמינים רק באלוהים ולא מוכנים להשתחוות לשום פסל. המלך כעס כל כך שפניו האדימו, והוא ציווה לזרוק אותם קשורים אל תוך הלהבות הכתומות והחמות. אך במקום להישרף, קרה דבר מופלא מאין כמוהו! שלושת החברים מתחילים לטייל בתוך האש כאילו הם בטיול נעים בגן, ופתאום מופיעה איתם דמות רביעית זוהרת השומרת עליהם.
שלושת החברים אומרים למלך: אפילו אם לא נינצל, אנחנו לא נשתחווה לפסל שלך כי אנחנו נאמנים רק לאלוהים שלנו.
הפסל שהמלך בנה היה כל כך גבוה, בערך כמו בניין של עשר קומות, וכולו היה עשוי מזהב נוצץ!
מה יעשה המלך נבוכדנצר כשיראה את החברים צועדים בתוך האש בלי להיפגע? בפרק הבא נגלה!
לעמוד זקוף כשכולם מתכופפים
בבבל העתיקה, המלך נבוכדנצר מחליט להפגין כוח ומקים פסל זהב מטורף בגובה שלושים מטרים. הוא מוציא חוק נוקשה: כשהמוזיקה מתחילה לנגן, כולם חייבים להשתחוות לפסל. מי שמסרב – נזרק ישירות לכבשן אש בוער. שלושה מנהיגים יהודים צעירים, שדרך, מישך ועבד נגו, מסרבים לציית. הם מובהלים למלך הזועם שמציב להם אולטימטום, אך הם עונים באומץ שהם נאמנים רק לאלוהים, גם אם זה יעלה להם בחייהם. המלך רותח ומצווה להסיק את התנור פי שבעה ולזרוק אותם פנימה כשהם כפותים. הנס מתרחש לנגד עיניו המשתאות של המלך: האש לא נוגעת בהם, והם מהלכים חופשיים בתוך הלהבות לצד דמות רביעית שמיימית. המלך המום קורא להם לצאת ומבין שיש כוח חזק בהרבה מהאימפריה שלו.
החברים מבהירים למלך שהם לא עושים עסקאות עם האמונה שלהם. הם יעשו את מה שנכון, גם אם זה יעלה להם בחיים שלהם.
כשכולם בכיתה או בקבוצה זורמים עם משהו שנראה לך לא מוסרי או פוגעני, אל תתקפל רק בגלל הלחץ. לעמוד על שלך דורש אומץ, אבל זה מה שבונה את האופי האמיתי שלך.
זה כמו לעמוד מול חרם קבוצתי בבית הספר או ברשתות החברתיות. כולם משתתפים בזה כי הם מפחדים להיות הבאים בתור, אבל מישהו אחד מחליט להגיד עד כאן ולא לשתף פעולה.
האיש הרביעי באש: על לחץ חברתי קיצוני ויושרה פנימית
הסיפור מתרחש בבבל העתיקה, שם המלך נבוכדנצר מקים פסל זהב מפלצתי בבקעת דורא ומחייב את כל נציגי הממלכה להגיע לטקס החניכה שלו. החוק פשוט ואכזרי: עם הישמע קול כלי הנגינה, כולם חייבים להשתחוות לפסל, ומי שיסרב ייזרק מיד לכבשן אש לוהט. שלושה פקידים יהודים בכירים – שדרך, מישך ועבד נגו – בוחרים לעמוד זקופים בזמן שכל ההמון כורע ברך. כשמלשינים עליהם למלך, הוא נותן להם הזדמנות אחרונה, אך הם מסרבים בביטחון מוחלט וטוענים שאמונתם אינה למכירה. המלך הזועם מורה להעלות את חום הכבשן פי שבעה ומשליך אותם פנימה כפותים. להפתעתו המוחלטת, הוא רואה אותם מסתובבים חופשיים בתוך האש, ללא פגע, כשאיתם דמות רביעית מסתורית שנראית כמו מלאך. המלך המזועזע קורא להם לצאת, מגלה שאפילו ריח של עשן לא נדבק בבגדיהם, ומחליט לחוקק חוק שמגן על אלוהי ישראל ומקדם את השלושה לתפקידים בכירים עוד יותר.
הכרזתם של שלושת הרעים בפני נבוכדנצר מהווה את אחד מרגעי השיא המוסריים במקרא. הם מבהירים כי גם אם אלוהים יבחר שלא להציל אותם מכבשן האש, נאמנותם אינה מותנית בקבלת שכר או בהצלה פיזית. זוהי הגדרה מזוקקת של אמונה לשמה, המסרבת להתכופף בפני עריצות חומרית ופוליטית, ומעמידה את חופש המצפון והנאמנות לאמת מעל החיים עצמם.
להעמקה בסיפור⌄
הפרק הזה מציב אותנו מול אחת השאלות הקשות ביותר בחיים: איפה עובר הגבול של הפשרות שלנו? שדרך, מישך ועבד נגו הם לא סתם מורדים צעירים שמחפשים צרות; הם פקידים בכירים בממשל הבבלי, אנשים משכילים שיש להם מעמד, כוח והמון מה להפסיד. נבוכדנצר לא מבקש מהם להפסיק להאמין באלוהים שלהם בלב, והוא לא דורש מהם להמיר את דתם באופן רשמי. הוא בסך הכל דורש מהם לעשות מחווה חיצונית קטנה – להשתחוות לפסל הזהב יחד עם כולם, כחלק מטקס ממלכתי שמטרתו לאחד את כל העמים תחת שלטונו. במבט ראשון, קל לחשוב על תירוצים: זה רק סמל, זה רק בשביל הפרוטוקול, או אלוהים יסלח לנו כי החיים שלנו בסכנה. אבל בשביל שלושת החברים האלה, ההשתחוות הזו היא חציית קו אדום מוסרי ודתי שאותו הם לא מוכנים לעבור. מה שמרתק במיוחד בתשובה שלהם למלך הוא השימוש במילים והן לא (כלומר, וגם אם לא). הם מצהירים בפני נבוכדנצר שהם בוטחים באלוהים שיציל אותם, אבל מיד מוסיפים שאפילו אם אלוהים יבחר שלא לעשות נס והם ימצאו את מותם בלהבות – הם עדיין לא ישתחוו לפסל. זוהי רמה מדהימה של חופש פנימי ויושרה. הם לא מנהלים פנקסנות של שכר ועונש עם האמונה שלהם; הם עושים את מה שנכון פשוט כי זה נכון, בלי קשר לתוצאה. הנס שמתרחש בכבשן האש מדהים לא רק בגלל ההצלה, אלא בגלל המשמעות העמוקה שלו. המלך רואה ארבעה אנשים מהלכים חופשיים בתוך האש. שימו לב לפרט הזה: הדבר היחיד שהאש שרפה היה החבלים שקשרו אותם. בתוך המקום שאמור היה להשמיד אותם, הם דווקא מצאו שחרור וצעדו לצד דמות שמיימית מגינה. האש הפכה עבורם למרחב של חופש. בסופו של דבר, המלך הגדול, שחשב שהוא מחזיק בכוח המוחלט ושאל ביהירות ומי הוא אלוהים שיציל אתכם מידיי?, נאלץ להודות בכניעה שיש כוח רוחני ומוסרי שחזק יותר מכל הצבאות והתנורים שלו. הסיפור הזה מזמין אותנו לבדוק מהם קווי היסוד שלנו – הערכים שאנחנו לא מוכנים לוותר עליהם בשום מחיר, גם כשהסביבה מפעילה עלינו לחץ חברתי מטורף להתאים את עצמנו אליה.
אם היית במקומם של שדרך, מישך ועבד נגו, האם היית מנסה למצוא פשרה (כמו להשתחוות רק כאילו או להפיל משהו על הרצפה ולהתכופף להרים אותו) כדי להציל את החיים שלך, או שהיית הולך עד הסוף?
מבחן האש של חופש המצפון: שדרך, מישך ועבד נגו מול האימפריה
בפרק ג' של ספר דניאל, המלך הבבלי נבוכדנצר מקים פסל זהב מונומנטלי בבקעת דורא, שגובהו שלושים מטרים, ומכנס את כל שריו ופקידיו לחנוכת הפסל. כרוז מלכותי מודיע כי עם הישמע צלילי התזמורת הממלכתית, על כל הנוכחים ליפול ארצה ולסגוד לפסל. העונש על אי-ציות הוא מוות מיידי בהשלכה אל תוך כבשן אש בוער. שלושה פקידים יהודים בכירים במנהל הבבלי – שדרך, מישך ועבד נגו – מסרבים להשתחוות לפסל בשל אמונתם באל אחד האוסרת עליהם עבודת אלילים. פקידים כשדים מקומיים מנצלים זאת ומלשינים עליהם למלך. נבוכדנצר הזועם מזמן אותם ומציע להם הזדמנות אחרונה, אך הם משיבים באומץ כי אלוהיהם יכול להצילם, וכי גם אם לא יצילם, הם לא יעבדו את אלוהי המלך ולא ישתחוו לפסל. חמתו של המלך בוערת בו; הוא מצווה להסיק את הכבשן פי שבעה ולזרוק את השלושה כפותים לתוכו. עוצמת הלהבות כה גדולה עד שהיא הורגת את החיילים שהשליכו אותם. אולם, נבוכדנצר נדהם לגלות כי שלושת הגברים מהלכים חופשיים ולא פגועים בתוך האש, ולצידם דמות רביעית בעלת מראה שמיימי. המלך קורא להם לצאת, נוכח בנס הגלוי שבו אפילו שערה משערות ראשם לא נחרכה, ומכריז על הגנה חוקתית לכל המאמינים באלוהי ישראל.
הכרזתם של שלושת הרעים בפני נבוכדנצר מהווה את אחד מרגעי השיא המוסריים במקרא. הם מבהירים כי גם אם אלוהים יבחר שלא להציל אותם מכבשן האש, נאמנותם אינה מותנית בקבלת שכר או בהצלה פיזית. זוהי הגדרה מזוקקת של אמונה לשמה, המסרבת להתכופף בפני עריצות חומרית ופוליטית, ומעמידה את חופש המצפון והנאמנות לאמת מעל החיים עצמם.
הדרש — קריאה לעומק⌄
פרק ג' בספר דניאל, הכתוב במקורו בארמית, מציג את אחד העימותים הדרמטיים והמכוננים ביותר בהיסטוריה המקראית בין כוחה הדורסני של המדינה הטוטליטרית לבין חופש המצפון והאמונה של הפרט. נבוכדנצר מייצג כאן את השאיפה האימפריאלית להאחדה מוחלטת (קונפורמיזם) – דרישה לציות עיוור שאינו מסתפק בנאמנות פוליטית גרידא, אלא תובע כניעה רוחנית ופולחנית מוחלטת. בניית צלם הזהב הענק בבקעת דורא והשימוש במוזיקה המונית ורועשת נועדו ליצור חוויה חושית מהפנטת שתבטל את שיקול הדעת האינדיבידואלי של ההמון, ותהפוך את הנתינים לעדר צייתן. בתוך המרחב הכופה הזה, עמידתם הזקופה של שדרך, מישך ועבד נגו מהווה אקט חתרני מדרגה ראשונה. המלשינים הכשדים מזהים מיד את האיום הפוליטי שבסירובם ומדווחים למלך: גובריא אילך לא שמו עליך מלכא טעם. חוסר הציות הדתי שלהם נתפס בצדק כמרידה בסמכות המלכותית עצמה, המבקשת להכתיב לאזרחים לא רק כיצד לנהוג, אלא גם במה להאמין. הדיאלוג בין המלך לחברים חושף את ליבת המתח התיאולוגי והפוליטי. נבוכדנצר שואל בביטחון עצמי מופרז: ומן הוא אלה די ישזיבנכון מן ידיי? (ומי הוא האלוהים שיציל אתכם מידיי?), ובכך מעמיד את עצמו ואת כוחו המדיני מעל לכל כוח מוסרי או אלוהי עליון. תשובתם של השלושה (בפסוקים יז-יח) היא מופת של הגות דתית ומוסרית שמהדהדת לאורך הדורות. הם מציגים אמונה שאינה מבוססת על תועלתנות או על הבטחה להצלה פיזית מיידית. המילים והן לא (ואם לא) מנתקות את המחויבות המוסרית שלהם מהתוצאה המעשית. הם מצהירים כי הם מוכנים למות על קידוש השם גם ללא הבטחה לנס. זהו ביטוי מזוקק של חופש בחירה חופשית שאינו נכנע לאיומים פיזיים, ומעמיד את היושרה הפנימית מעל להישרדות הביולוגית. המבנה הספרותי של הפרק עושה שימוש בחזרות אירוניות רבות – כמו רשימת כלי הנגינה המייגעת החוזרת על עצמה שוב ושוב, או רשימת התארים הארוכה של פקידי הממשל. חזרות אלו נועדו להגחיך את המנגנון הבירוקרטי והטקסי המנופח של האימפריה לעומת הפשטות, השקט והעוצמה הפנימית של האמונה האמיתית. התרחשות הנס בכבשן האש נושאת משמעות סמלית עמוקה. האש, שהיא כלי הענישה האולטימטיבי של המלך שנועד לכלות ולהשמיד, שורפת אך ורק את החבלים שקשרו את החברים, ומותירה אותם חופשיים לנוע בתוכה. הדמות הרביעית, המתוארת כדמה לבר אלוהין (דומה לבן אלוהים, כלומר מלאך), מסמלת את הנוכחות האלוהית המלווה את האדם דווקא בתוך הצרות והסבל, ולאו דווקא מונעת אותם מראש. בסיום הדרמטי, נבוכדנצר עובר מהפך תודעתי. הוא אינו מתגייר, אך הוא מכיר בריבונותו של אלוהי ישראל ומבין שיש גבול ברור לכוחו של מלך בשר ודם. הפרק מסתיים בהצהרה חוקתית המגנה על חופש הפולחן של היהודים ומקדמת את החברים, ובכך מעניק השראה לדורות של גולים שנדרשו לשמור על זהותם הייחודית תחת משטרים עוינים וכופים.
- אמונה שאינה תלויה בדברבחיים המודרניים, קל ליפול למלכודת של עשיית הטוב רק כאשר יש לכך תגמול מיידי או הערכה חברתית. הלקח המרכזי כאן הוא לפעול מתוך מחויבות לערכים מוחלטים – כמו צדק, יושר וחמלה – גם כאשר המחיר האישי כבד ואין שום ערובה לכך שהדבר ישתלם לנו בטווח הקצר. זוהי בנייה של עמוד שדרה מוסרי אמיתי.
- התנגדות לקונפורמיזם הרסניבסביבת עבודה או בקהילה, לעיתים קרובות נוצר לחץ קבוצתי לאמץ נורמות התנהגות פסולות או להסכים להחלטות לא מוסריות בשם הלויאליות לארגון. הסיפור מציע לנו את האומץ להיות אלו שעומדים זקופים ומסרבים לשתף פעולה עם עוולות, גם כאשר כולם מסביב בוחרים בדרך הקלה של השתחוות למוסכמות.
- מציאת חירות בתוך המשברכאשר אנו נקלעים למצבי משבר קשים המדמים כבשן אש בחיינו האישיים או המקצועיים, התגובה הטבעית היא פחד ושיתוק. הפרק מלמד שדווקא בתוך הלהבות והקושי, כאשר אנו שומרים על ערכינו, אנו יכולים להשתחרר מהכבלים המנטליים שקשרו אותנו קודם לכן, ולגלות ליווי רוחני ותעצומות נפש שלא ידענו על קיומם.
הפרק מעלה דילמה קשה לגבי גבולות הציות האזרחי והנאמנות למדינה: מתי חובתו של האדם לחוקי המדינה ולשלום הציבור נסוגה מפני חובתו המוסרית והדתית למצפונו? האם סירובם של שדרך, מישך ועבד נגו היה מוצדק גם אילו לא התרחש נס והם היו נשרפים למוות, ובכך אולי גורמים לטבח המוני ביהודי בבל כעונש קולקטיבי?
📖 קראו את הפרק המלא⌄
נְבוּכַדְנֶצַּר מַלְכָּא עֲבַד צְלֵם דִּי־דְהַב רוּמֵהּ אַמִּין שִׁתִּין פְּתָיֵהּ אַמִּין שִׁת אֲקִימֵהּ בְּבִקְעַת דּוּרָא בִּמְדִינַת בָּבֶל׃
וּנְבוּכַדְנֶצַּר מַלְכָּא שְׁלַח לְמִכְנַשׁ לַאֲחַשְׁדַּרְפְּנַיָּא סִגְנַיָּא וּפַחֲוָתָא אֲדַרְגָּזְרַיָּא גְדָבְרַיָּא דְּתָבְרַיָּא תִּפְתָּיֵא וְכֹל שִׁלְטֹנֵי מְדִינָתָא לְמֵתֵא לַחֲנֻכַּת צַלְמָא דִּי הֲקֵים נְבוּכַדְנֶצַּר מַלְכָּא׃
בֵּאדַיִן מִתְכַּנְּשִׁין אֲחַשְׁדַּרְפְּנַיָּא סִגְנַיָּא וּפַחֲוָתָא אֲדַרְגָּזְרַיָּא גְדָבְרַיָּא דְּתָבְרַיָּא תִּפְתָּיֵא וְכֹל שִׁלְטֹנֵי מְדִינָתָא לַחֲנֻכַּת צַלְמָא דִּי הֲקֵים נְבוּכַדְנֶצַּר מַלְכָּא וקאמין [וְקָיְמִין] לָקֳבֵל צַלְמָא דִּי הֲקֵים נְבוּכַדְנֶצַּר׃
וְכָרוֹזָא קָרֵא בְחָיִל לְכוֹן אָמְרִין עַמְמַיָּא אֻמַּיָּא וְלִשָּׁנַיָּא׃
בְּעִדָּנָא דִּי־תִשְׁמְעוּן קָל קַרְנָא מַשְׁרוֹקִיתָא קיתרוס [קַתְרוֹס] סַבְּכָא פְּסַנְתֵּרִין סוּמְפֹּנְיָה וְכֹל זְנֵי זְמָרָא תִּפְּלוּן וְתִסְגְּדוּן לְצֶלֶם דַּהֲבָא דִּי הֲקֵים נְבוּכַדְנֶצַּר מַלְכָּא׃
וּמַן־דִּי־לָא יִפֵּל וְיִסְגֻּד בַּהּ־שַׁעֲתָא יִתְרְמֵא לְגוֹא־אַתּוּן נוּרָא יָקִדְתָּא׃
כָּל־קֳבֵל דְּנָה בֵּהּ־זִמְנָא כְּדִי שָׁמְעִין כָּל־עַמְמַיָּא קָל קַרְנָא מַשְׁרוֹקִיתָא קיתרס [קַתְרוֹס] שַׂבְּכָא פְּסַנְטֵרִין וְכֹל זְנֵי זְמָרָא נָפְלִין כָּל־עַמְמַיָּא אֻמַיָּא וְלִשָּׁנַיָּא סָגְדִין לְצֶלֶם דַּהֲבָא דִּי הֲקֵים נְבוּכַדְנֶצַּר מַלְכָּא׃
כָּל־קֳבֵל דְּנָה בֵּהּ־זִמְנָא קְרִבוּ גֻּבְרִין כַּשְׂדָּאִין וַאֲכַלוּ קַרְצֵיהוֹן דִּי יְהוּדָיֵא׃
עֲנוֹ וְאָמְרִין לִנְבוּכַדְנֶצַּר מַלְכָּא מַלְכָּא לְעָלְמִין חֱיִי׃
אנתה [אַנְתְּ] מַלְכָּא שָׂמְתָּ טְּעֵם דִּי כָל־אֱנָשׁ דִּי־יִשְׁמַע קָל קַרְנָא מַשְׁרֹקִיתָא קיתרס [קַתְרוֹס] שַׂבְּכָא פְסַנְתֵּרִין וסיפניה [וְסוּפֹּנְיָה] וְכֹל זְנֵי זְמָרָא יִפֵּל וְיִסְגֻּד לְצֶלֶם דַּהֲבָא׃
וּמַן־דִּי־לָא יִפֵּל וְיִסְגֻּד יִתְרְמֵא לְגוֹא־אַתּוּן נוּרָא יָקִדְתָּא׃
אִיתַי גֻּבְרִין יְהוּדָאיִן דִּי־מַנִּיתָ יָתְהוֹן עַל־עֲבִידַת מְדִינַת בָּבֶל שַׁדְרַךְ מֵישַׁךְ וַעֲבֵד נְגוֹ גֻּבְרַיָּא אִלֵּךְ לָא־שָׂמוּ עליך [עֲלָךְ] מַלְכָּא טְעֵם לאלהיך [לֵאלָהָךְ] לָא פָלְחִין וּלְצֶלֶם דַּהֲבָא דִּי הֲקֵימְתָּ לָא סָגְדִין׃
בֵּאדַיִן נְבוּכַדְנֶצַּר בִּרְגַז וַחֲמָה אֲמַר לְהַיְתָיָה לְשַׁדְרַךְ מֵישַׁךְ וַעֲבֵד נְגוֹ בֵּאדַיִן גֻּבְרַיָּא אִלֵּךְ הֵיתָיוּ קֳדָם מַלְכָּא׃
עָנֵה נְבֻכַדְנֶצַּר וְאָמַר לְהוֹן הַצְדָּא שַׁדְרַךְ מֵישַׁךְ וַעֲבֵד נְגוֹ לֵאלָהַי לָא אִיתֵיכוֹן פָּלְחִין וּלְצֶלֶם דַּהֲבָא דִּי הֲקֵימֶת לָא סָגְדִין׃
כְּעַן הֵן אִיתֵיכוֹן עֲתִידִין דִּי בְעִדָּנָא דִּי־תִשְׁמְעוּן קָל קַרְנָא מַשְׁרוֹקִיתָא קיתרס [קַתְרוֹס] שַׂבְּכָא פְּסַנְתֵּרִין וְסוּמְפֹּנְיָה וְכֹל זְנֵי זְמָרָא תִּפְּלוּן וְתִסְגְּדוּן לְצַלְמָא דִי־עַבְדֵת וְהֵן לָא תִסְגְּדוּן בַּהּ־שַׁעֲתָה תִתְרְמוֹן לְגוֹא־אַתּוּן נוּרָא יָקִדְתָּא וּמַן־הוּא אֱלָהּ דֵּי יְשֵׁיזְבִנְכוֹן מִן־יְדָי׃
עֲנוֹ שַׁדְרַךְ מֵישַׁךְ וַעֲבֵד נְגוֹ וְאָמְרִין לְמַלְכָּא נְבוּכַדְנֶצַּר לָא־חַשְׁחִין אֲנַחְנָה עַל־דְּנָה פִּתְגָם לַהֲתָבוּתָךְ׃
הֵן אִיתַי אֱלָהַנָא דִּי־אֲנַחְנָא פָלְחִין יָכִל לְשֵׁיזָבוּתַנָא מִן־אַתּוּן נוּרָא יָקִדְתָּא וּמִן־יְדָךְ מַלְכָּא יְשֵׁיזִב׃
וְהֵן לָא יְדִיעַ לֶהֱוֵא־לָךְ מַלְכָּא דִּי לאלהיך [לֵאלָהָךְ] לָא־איתינא [אִיתַנָא] פָלְחִין וּלְצֶלֶם דַּהֲבָא דִּי הֲקֵימְתָּ לָא נִסְגֻּד׃
בֵּאדַיִן נְבוּכַדְנֶצַּר הִתְמְלִי חֱמָא וּצְלֵם אַנְפּוֹהִי אשתנו [אֶשְׁתַּנִּי] עַל־שַׁדְרַךְ מֵישַׁךְ וַעֲבֵד נְגוֹ עָנֵה וְאָמַר לְמֵזֵא לְאַתּוּנָא חַד־שִׁבְעָה עַל דִּי חֲזֵה לְמֵזְיֵהּ׃
וּלְגֻבְרִין גִּבָּרֵי־חַיִל דִּי בְחַיְלֵהּ אֲמַר לְכַפָּתָה לְשַׁדְרַךְ מֵישַׁךְ וַעֲבֵד נְגוֹ לְמִרְמֵא לְאַתּוּן נוּרָא יָקִדְתָּא׃
בֵּאדַיִן גֻּבְרַיָּא אִלֵּךְ כְּפִתוּ בְּסַרְבָּלֵיהוֹן פטישיהון [פַּטְּשֵׁיהוֹן] וְכַרְבְּלָתְהוֹן וּלְבֻשֵׁיהוֹן וּרְמִיו לְגוֹא־אַתּוּן נוּרָא יָקִדְתָּא׃
כָּל־קֳבֵל דְּנָה מִן־דִּי מִלַּת מַלְכָּא מַחְצְפָה וְאַתּוּנָא אֵזֵה יַתִּירָא גֻּבְרַיָּא אִלֵּךְ דִּי הַסִּקוּ לְשַׁדְרַךְ מֵישַׁךְ וַעֲבֵד נְגוֹ קַטִּל הִמּוֹן שְׁבִיבָא דִּי נוּרָא׃
וְגֻבְרַיָּא אִלֵּךְ תְּלָתֵּהוֹן שַׁדְרַךְ מֵישַׁךְ וַעֲבֵד נְגוֹ נְפַלוּ לְגוֹא־אַתּוּן־נוּרָא יָקִדְתָּא מְכַפְּתִין׃
אֱדַיִן נְבוּכַדְנֶצַּר מַלְכָּא תְּוַהּ וְקָם בְּהִתְבְּהָלָה עָנֵה וְאָמַר לְהַדָּבְרוֹהִי הֲלָא גֻבְרִין תְּלָתָא רְמֵינָא לְגוֹא־נוּרָא מְכַפְּתִין עָנַיִן וְאָמְרִין לְמַלְכָּא יַצִּיבָא מַלְכָּא׃
עָנֵה וְאָמַר הָא־אֲנָה חָזֵה גֻּבְרִין אַרְבְּעָה שְׁרַיִן מַהְלְכִין בְּגוֹא־נוּרָא וַחֲבָל לָא־אִיתַי בְּהוֹן וְרֵוֵהּ דִּי רביעיא [רְבִיעָאָה] דָּמֵה לְבַר־אֱלָהִין׃
בֵּאדַיִן קְרֵב נְבוּכַדְנֶצַּר לִתְרַע אַתּוּן נוּרָא יָקִדְתָּא עָנֵה וְאָמַר שַׁדְרַךְ מֵישַׁךְ וַעֲבֵד־נְגוֹ עַבְדוֹהִי דִּי־אֱלָהָא עליא [עִלָּאָה] פֻּקוּ וֶאֱתוֹ בֵּאדַיִן נָפְקִין שַׁדְרַךְ מֵישַׁךְ וַעֲבֵד נְגוֹ מִן־גּוֹא נוּרָא׃
וּמִתְכַּנְּשִׁין אֲחַשְׁדַּרְפְּנַיָּא סִגְנַיָּא וּפַחֲוָתָא וְהַדָּבְרֵי מַלְכָּא חָזַיִן לְגֻבְרַיָּא אִלֵּךְ דִּי לָא־שְׁלֵט נוּרָא בְּגֶשְׁמְהוֹן וּשְׂעַר רֵאשְׁהוֹן לָא הִתְחָרַךְ וְסָרְבָּלֵיהוֹן לָא שְׁנוֹ וְרֵיחַ נוּר לָא עֲדָת בְּהוֹן׃
עָנֵה נְבוּכַדְנֶצַּר וְאָמַר בְּרִיךְ אֱלָהֲהוֹן דִּי־שַׁדְרַךְ מֵישַׁךְ וַעֲבֵד נְגוֹ דִּי־שְׁלַח מַלְאֲכֵהּ וְשֵׁיזִב לְעַבְדוֹהִי דִּי הִתְרְחִצוּ עֲלוֹהִי וּמִלַּת מַלְכָּא שַׁנִּיו וִיהַבוּ גשמיהון [גֶשְׁמְהוֹן] דִּי לָא־יִפְלְחוּן וְלָא־יִסְגְּדוּן לְכָל־אֱלָהּ לָהֵן לֵאלָהֲהוֹן׃
וּמִנִּי שִׂים טְעֵם דִּי כָל־עַם אֻמָּה וְלִשָּׁן דִּי־יֵאמַר שלה [שָׁלוּ] עַל אֱלָהֲהוֹן דִּי־שַׁדְרַךְ מֵישַׁךְ וַעֲבֵד נְגוֹא הַדָּמִין יִתְעֲבֵד וּבַיְתֵהּ נְוָלִי יִשְׁתַּוֵּה כָּל־קֳבֵל דִּי לָא אִיתַי אֱלָה אָחֳרָן דִּי־יִכֻּל לְהַצָּלָה כִּדְנָה׃
בֵּאדַיִן מַלְכָּא הַצְלַח לְשַׁדְרַךְ מֵישַׁךְ וַעֲבֵד נְגוֹ בִּמְדִינַת בָּבֶל׃
נְבוּכַדְנֶצַּר מַלְכָּא לְכָל־עַמְמַיָּא אֻמַיָּא וְלִשָּׁנַיָּא דִּי־דארין [דָיְרִין] בְּכָל־אַרְעָא שְׁלָמְכוֹן יִשְׂגֵּא׃
אָתַיָּא וְתִמְהַיָּא דִּי עֲבַד עִמִּי אֱלָהָא עליא [עִלָּאָה] שְׁפַר קָדָמַי לְהַחֲוָיָה׃
אָתוֹהִי כְּמָה רַבְרְבִין וְתִמְהוֹהִי כְּמָה תַקִּיפִין מַלְכוּתֵהּ מַלְכוּת עָלַם וְשָׁלְטָנֵהּ עִם־דָּר וְדָר׃