דניאל · פרק ב׳
האימפריה על רגלי חימר: חזון המלכויות של דניאל
עָנֵה דָנִיֵּאל וְאָמַר לֶהֱוֵא שְׁמֵהּ דִּי־אֱלָהָא מְבָרַךְ מִן־עָלְמָא וְעַד־עָלְמָא דִּי חָכְמְתָא וּגְבוּרְתָא דִּי לֵהּ־הִיא׃
פסוק כ'הנער האמיץ שגילה את סוד המלך
הלילה נספר על מלך גדול בשם נבוכדנצר, שגר בארמון מפואר בבבל. לילה אחד חלם המלך חלום מוזר מאוד, וכשהתעורר – שכח אותו לגמרי! הוא היה מודאג ועצוב, וביקש מחכמיו לגלות לו את החלום. אך אף אחד לא ידע לקרוא מחשבות. דניאל, נער צעיר וחכם שהאמין באלוהים, שמע על כך. הוא לא נבהל, אלא הלך לחבריו הטובים ויחד הם התפללו וביקשו עזרה. בלילה, אלוהים שלח לדניאל חלום קסום ובו גילה לו את הסוד. למחרת עמד דניאל מול המלך וסיפר לו על פסל ענק מזהב ומברזל, שנשבר מאבן קטנה שהפכה להר ענק שמילא את העולם. המלך התרגש כל כך, חיבק את דניאל והבין שיש מישהו בשמיים ששומר עלינו ומנחה אותנו תמיד.
הפסוק מזכיר לנו ללמד את ילדינו להודות על הכישרונות והעזרה שהם מקבלים, ולהישאר צנועים גם כשהם מצליחים.
הסיפור מדגיש את החשיבות של חברות ושותפות בעת צרה. דניאל לא ניסה לפתור את הבעיה לבדו, אלא פנה לחבריו חנניה, מישאל ועזריה כדי להתפלל ולחשוב יחד. תוכלו לשוחח עם ילדכם על הערך של שיתוף חברים כשקשה לנו, ואיך עבודה משותפת וסיוע הדדי יכולים להפוך משימה בלתי אפשרית לקלה ומקרבת.
- למה לדעתך המלך נבוכדנצר היה כל כך מודאג מהחלום שלו?
- איך חבריו של דניאל עזרו לו כשהוא היה צריך לפתור את החידה?
- אם היית יכול לחלום על משהו נפלא הלילה, מה היית רוצה לראות בחלום?
הסוד של המלך והילד שפתר את החידה
דמיין שאתה ישן במיטה חמה, ופתאום חולם חלום סודי ומפחיד, אבל בבוקר – אבוי! שכחת הכל! זה בדיוק מה שקרה לנבוכדנצר, המלך החזק של בבל. המלך כעס מאוד ודחק בחכמיו: 'ספרו לי מה חלמתי ומה זה אומר!'. החכמים נבהלו כי אף אדם לא יכול לקרוא מחשבות של מישהו אחר. המלך החליט להעניש את כולם, וגם דניאל וחבריו, שהיו נערים צעירים בבבל, היו בסכנה גדולה. דניאל לא נבהל. הוא עצם עיניים, התפלל חזק, ובלילה גילה לו אלוהים את הסוד: המלך חלם על פסל ענק מזהב, כסף וברזל, שנשבר מאבן קטנה שהפכה להר ענק. דניאל מיהר למלך וסיפר לו הכל. המלך נדהם ושמח כל כך!
דניאל מודה לאלוהים שגילה לו את הסוד, ומסביר שכל החוכמה והכוח האמיתיים מגיעים ממנו.
הפסל בחלום של המלך היה עשוי מחמישה חומרים שונים: זהב, כסף, נחושת, ברזל וחימר!
מה יעשה המלך נבוכדנצר עכשיו, כשדניאל גילה לו את הסוד הכי כמוס שלו? בפרק הבא נראה מה יקרה לפסל האמיתי שהמלך יבנה!
לפתור את הבלתי אפשרי
נבוכדנצר, מלך האימפריה הבבלית, מתעורר מחלום מסתורי שמטריד אותו מאוד. במקום רק לבקש פירוש, הוא מציב לחכמי החצר שלו אתגר מטורף ובלתי אפשרי: עליהם לספר לו קודם כל מה הוא חלם, ורק אז לפרש זאת. אם ייכשלו – דינם מוות. החכמים מרימים ידיים ומסבירים שרק אלים יכולים לדעת דבר כזה. המלך הזועם מורה להוציא להורג את כל חכמי בבל, כולל דניאל וחבריו היהודים שהובאו לממלכה. דניאל מבקש ארכה, מתפלל עם חבריו, ומקבל את פתרון התעלומה בחזון לילה. הוא מתאר למלך פסל ענק מחומרים שונים שנחרב על ידי אבן קטנה, ומסביר שהפסל מייצג את הממלכות שיעלו וייפלו, עד שתקום מלכות נצחית. המלך המופתע מעניק לדניאל כבוד עצום וממנה אותו לתפקיד בכיר.
דניאל מבין שההצלחה שלו לפתור את החידה היא לא בזכות גאונות אישית, אלא בזכות כוח גדול יותר שמנחה אותו.
כשאתה נתקל בבעיה שנראית חסרת סיכוי, אל תיכנס לפאניקה. קח נשימה, שתף חברים קרובים שאתה סומך עליהם, וחשבו יחד על פתרון יצירתי מחוץ לקופסה.
זה כמו שהמורה נותן לכם מבחן פתע על חומר שלא למדתם בכלל, ומאיים להכשיל את כל הכיתה, ואז תלמיד אחד מצליח להרגיע את הרוחות ולמצוא פתרון הוגן לכולם.
מבחן הלחץ של דניאל: לעמוד מול שליט זועם
הפרק מציג סיטואציה קיצונית של חיים ומוות בחצר המלוכה הבבלית. המלך נבוכדנצר חולם חלום שמערער את שלוותו, וכדי לבחון את אמינות יועציו, הוא דורש מהם לשחזר את החלום עצמו לפני שיפרשו אותו. כשהם מצהירים שדרישתו אינה אנושית, המלך גוזר גזר דין מוות על כל חכמי הממלכה. דניאל וחבריו, שנלקחו בשבי מיהודה ונמצאים במסלול הכשרה בחצר, מוצאים את עצמם בסכנת חיים מיידית. דניאל מפגין קור רוח יוצא דופן: הוא פונה למפקד המשמר, מבקש פגישה עם המלך, ומגייס את חבריו לתפילה משותפת. בלילה נחשף בפניו הרז. דניאל מציג למלך את חלום הפסל הענק הבנוי מזהב, כסף, נחושת, ברזל וחרס, שנמחץ על ידי אבן מסתורית. הוא מסביר שהחומרים מייצגים אימפריות עתידיות שייחלשו בהדרגה, עד להקמת מלכות אלוהית נצחית. נבוכדנצר המורשם נופל על פניו, מודה לאלוהי דניאל, וממנה את דניאל וחבריו לניהול המדינה. הסיפור הזה מראה לנו איך קור רוח, שותפות ואמונה יכולים להפוך מצב של ייאוש מוחלט להצלחה אדירה.
הפסוק נאמר כחלק משיר שבח ספונטני של דניאל לאחר שהרז נגלה לו בחזון הלילה. הוא מעביר את מרכז הכובד של החוכמה והכוח מהשליטים הארציים, כמו נבוכדנצר המלך, אל האלוהות. דניאל מדגיש כי הידע הנסתר והיכולת לשלוט בזמנים ובמלכויות אינם שייכים לאדם, אלא הם מתנה אלוהית הניתנת למי שבוחר בדרך האמת והענווה.
להעמקה בסיפור⌄
הסיפור בפרק זה הוא הרבה מעבר לפתרון חלומות; הוא עוסק במאבק כוחות סמוי בין כוח פוליטי אבסולוטי לבין חוכמה רוחנית וענווה. נבוכדנצר מיוצג כאן כשליט חזק אך פרנואיד. הדרישה הבלתי הגיונית שלו מחכמיו לגלות את החלום עצמו חושפת שהוא לא באמת סומך עליהם ומבין שהם יכולים להמציא כל פירוש שירצו. זוהי ביקורת חריפה על מנגנוני כוח ושלטון שמקיפים את עצמם ביועצים שמנסים רק לרצות את השליט. כאן נכנס דניאל לתמונה. בניגוד לחכמי בבל שמנסים להתמקח על זמן או מתלוננים שהדרישה בלתי אפשרית, דניאל פועל בשקט ובאמונה. הוא לא לוקח את הקרדיט לעצמו. כשהוא עומד מול המלך, הוא מבהיר מיד שהוא לא חכם יותר מאחרים, אלא שיש כוח עליון שמגלה סודות. הצניעות הזו היא שמצילה אותו ומעלה אותו לגדולה. החלום עצמו – הפסל העצום בעל ראש הזהב ורגלי החרס והברזל – הוא דימוי מבריק לאימפריות האנושיות. הן נראות מרהיבות וחזקות מלמעלה, אך הבסיס שלהן רעוע ומורכב מחומרים שלא מתחברים (ברזל וחרס). האבן הקטנה שמנפצת את הפסל מסמלת את הרעיון שהכוח הפיזי והשלטון הפוליטי הם זמניים וחולפים, בעוד שהערכים הרוחניים והאמת הפנימית הם שיחזיקו מעמד לנצח. אם תחשבו על זה, הסיפור הזה מעלה שאלות רלוונטיות מאוד גם לחיים שלנו היום. על מה אנחנו בונים את הביטחון העצמי שלנו? האם על דברים נוצצים וחיצוניים כמו כסף, מעמד או מראה חיצוני, או על בסיס יציב וערכי שיכול לעמוד בפני סערות החיים? דמיינו את הלחץ שבו היה נתון דניאל, ותראו איך הבחירה שלו לא להיכנע לפחד אלא לחפש פתרון יחד עם חבריו מראה לנו דרך להתמודדות עם אתגרים שנראים גדולים מאיתנו. בסופו של דבר, הפרק מלמד אותנו שהכוח האמיתי אינו נמצא אצל מי שצועק הכי חזק או מחזיק בצבא הכי גדול, אלא אצל מי ששומר על יושרה, ענווה וחיבור לערכים עמוקים. בואו נסתכל מקרוב על הדינמיקה בין הדמויות. אריוך, מפקד המשמר של המלך, יוצא להרוג את החכמים בבהלה, אך דניאל פונה אליו ברוגע ובחוכמה. במקום להיכנס למגננה או לברוח, דניאל שואל שאלה פשוטה שמאלצת את אריוך לעצור ולחשוב. זהו שיעור מדהים בתקשורת בין-אישית ברגעי משבר. דניאל מבין שהמפתח לפתרון הבעיה אינו כוח פיזי אלא הבנה עמוקה של נפש האדם. כשהוא מגיע לחבריו, חנניה, מישאל ועזריה, הוא לא רק מבקש מהם לנחם אותו, אלא מגייס אותם לפעולה רוחנית משותפת. הם מבקשים רחמים מאלוהים. השותפות הזו מראה לנו שגם האנשים החזקים ביותר זקוקים לקהילה תומכת ברגעים קשים. החלום שהתגלה לדניאל מציג תמונה היסטורית רחבה. ראש הזהב מייצג את בבל עצמה, והמתכות הבאות מייצגות את הממלכות שיבואו אחריה. המעבר מזהב לכסף, נחושת, ברזל ובסוף לחרס מראה תהליך של ירידה באיכות המוסרית לצד עלייה בכוח הברוטאלי. הברזל הוא חזק ומנפץ הכל, אך הוא חסר נשמה. השילוב של ברזל וחרס ברגליים מייצג חברות שמנסות להתחבר בכוח אך אין ביניהן דבק אמיתי. האבן הקטנה שנחצבת לא בידיים מנפצת את כל המבנה המפואר הזה. המסר כאן ברור: כל מבנה כוח שמבוסס על דיכוי ועל חומרים זמניים סופו להתפרק. מה שמחזיק מעמד לאורך זמן הוא דווקא מה שנבנה על יסודות של צדק, אמת ורוחניות. כשנבוכדנצר שומע את הפירוש, קורה דבר מדהים: המלך הגדול, שנחשב לאל בעיני עמו, נופל על פניו ומשתחווה לדניאל. זוהי נקודת המפנה שבה הכוח הפוליטי נכנע בפני האמת הרוחנית.
אם היית במקום דניאל, האם היית מסתכן ומבקש מהמלך ארכה כדי למצוא פתרון, או שהיית מנסה לברוח מהממלכה כדי להציל את עצמך?
האימפריה על רגלי חימר: חזון המלכויות של דניאל
בפרק ב' של ספר דניאל, אנו פוגשים את נבוכדנצר, מלך בבל האדיר, כשהוא שרוי בסערת נפש עקב חלום מטריד שחלם ושכח. המלך מעמיד את חרטומיו ומכשפיו במבחן קיצוני ומפתיע: עליהם לשחזר את החלום עצמו ולפרשו, אחרת יוצאו להורג באכזריות. חכמי בבל נכשלים במשימה הבלתי אפשרית הזו, ומצהירים כי רק האלים שאינם שוכנים עם בני האדם יכולים לדעת נסתרות כאלה. בעקבות הכישלון, מוציא המלך צו הריגה מיידי לכל חכמי הממלכה, ובהם דניאל וחבריו היהודים שהובאו לבבל כשבויים. דניאל פונה אל המלך בבקשת ארכה קצרה, ובלילה, לאחר תפילה משותפת עם חבריו, נגלה לו הרז בחזון לילה מופלא. דניאל מובא בפני המלך ומציג את החלום לפרטי פרטים: פסל ענק שראשו זהב, חזהו כסף, בטנו נחושת, שוקיו ברזל, ורגליו מעורבות מברזל וחרס. אבן שלא נחצבה בידי אדם מכה ברגלי הפסל ומנפצת אותו לחלוטין, והופכת להר גדול הממלא את הארץ כולה. דניאל מפרש כי חלקי הפסל מייצגים רצף של מלכויות עתידיות שילכו וייחלשו מבחינה מוסרית, עד שמלכות השמיים תקים מלכות נצחית שלא תיחרב לעולם. המלך נבוכדנצר נופל על פניו, מודה בגדולת אלוהי דניאל וממנה אותו ואת חבריו לתפקידי ניהול בכירים בממלכה.
הפסוק נאמר כחלק משיר שבח ספונטני של דניאל לאחר שהרז נגלה לו בחזון הלילה. הוא מעביר את מרכז הכובד של החוכמה והכוח מהשליטים הארציים, כמו נבוכדנצר המלך, אל האלוהות. דניאל מדגיש כי הידע הנסתר והיכולת לשלוט בזמנים ובמלכויות אינם שייכים לאדם, אלא הם מתנה אלוהית הניתנת למי שבוחר בדרך האמת והענווה.
הדרש — קריאה לעומק⌄
פרק ב' בספר דניאל מהווה את אחד משיאי הספרות האפוקליפטית במקרא, ומציג עימות תיאולוגי ופילוסופי עמוק בין החוכמה האנושית-אימפריאלית לבין הגילוי האלוהי. המבנה הספרותי של הפרק בנוי על מתח הולך ונבנה: חלומו של נבוכדנצר יוצר תזזיתיות וחרדה בחצר המלוכה, והדרישה הבלתי סבירה שלו לשחזר את החלום חושפת את חוסר האונים של הממסד הדתי והמדעי הבבלי. חוסר אונים זה מנוסח בפי החכמים עצמם: 'לָא אִיתַי דִּי יְחַוִּנַּהּ קֳדָם מַלְכָּא לָהֵן אֱלָהִין דִּי מְדָרְהוֹן עִם־בִּשְׂרָא לָא אִיתוֹהִי' (פסוק יא). משפט זה מגדיר את הגבול הבלתי עביר בין האנושי לאלוהי, גבול שרק דניאל, באמצעות תיווך אלוהי, מצליח לחצות. דניאל אינו פועל כקוסם או כמכשף עצמאי; הוא פועל מתוך קהילה ואמונה. תפילת הבקשה שלו ושל חבריו, ולאחריה שירת ההודיה שלו (פסוקים כ-כג), מציגות מודל של גיבור דתי שאינו מנכס לעצמו את התהילה אלא מחזיר אותה למקור החוכמה. שירת ההודיה משתמשת במילים מנחות של חוכמה, גבורה, ושינוי זמנים, ומכינה את הקורא לתוכן החלום עצמו. חזון הצלם (הפסל) הוא יצירה ספרותית מופתית המשתמשת במטפורה של מתכות יקרות ההולכות ויורדות בערכן אך עולות בקושי שלהן (זהב, כסף, נחושת, ברזל) כדי לתאר את מהלך ההיסטוריה האנושית. הטרגדיה של האימפריות טמונה בכך שככל שהן הופכות לחזקות ואכזריות יותר (כמו הברזל), כך הבסיס שלהן הופך למעורב בחומר חלש ופריך (החרס), מה שמוביל לחוסר יציבות פנימי. האבן המנפצת את הפסל מייצגת את ההתערבות החיצונית, הלא-אנושית ('די לא בידיין'), שמביאה לקץ השלטון האנושי המושחת ומכוננת סדר עולמי חדש ונצחי. האירוניה הדרמטית מגיעה לשיאה בסוף הפרק, כאשר השליט החזק בתבל, נבוכדנצר, נופל על פניו וסוגד לשבוי יהודי צעיר. הכרתו של המלך בריבונות אלוהי דניאל מדגישה את המסר המרכזי של הספר: ההיסטוריה אינה מקרית, והכוח הפוליטי הארצי כפוף תמיד לחוקיות מוסרית ורוחנית עליונה. מעבר להיבט ההיסטורי, הפרק מציג ניתוח פסיכולוגי מרתק של דמות השליט. נבוכדנצר, למרות כוחו הבלתי מוגבל לכאורה, מתגלה כדמות שבירה ורודפת פחדים. החלום, שהוא חוויה פנימית ואינטימית, מערער לחלוטין את יציבותו ומאלץ אותו להכיר במגבלות כוחו. השימוש במתכות שונות בפסל משקף גם את התפיסה העתיקה של עידני העולם, אך מעניק לה פרשנות ייחודית: ההידרדרות מחומר לחומר אינה רק פיזית אלא מוסרית. בבל היא ראש הזהב, אך היא תוחלף בממלכות נחותות ממנה בערכן המוסרי, אף כי הן עשויות להיות חזקות ואלימות יותר. הניגוד בין הברזל הקשה לחרס השביר ברגלי הפסל משמש כמשל מבריק לחולשתן המובנית של אימפריות רב-לאומיות המנסות לאחד עמים ותרבויות שונות בכוח הזרוע ללא דבק תרבותי או ערכי אמיתי. בסופו של דבר, הפרק מציע נחמה ותקווה לקוראים הנמצאים תחת עול שלטון זר, ומזכיר להם כי מעבר למציאות הפוליטית הגלויה קיימת תוכנית אלוהית מכוונת שתוביל בסופו של דבר לצדק ולגאולה.
- זיהוי נקודות התורפה במבנים מונוליטייםבחיים המקצועיים והאישיים, אנו נתקלים לעיתים בארגונים, מערכות או תפיסות שנראים חזקים ויציבים כמו פסל ברזל. הלקח מהפרק מציע לבחון את היסודות שלהם. לעיתים קרובות, דווקא המערכות שנראות הכי מאיימות סובלות מחוסר לכידות פנימית ומחוסר גמישות (כמו עירוב של ברזל וחרס), והבנת נקודת התורפה הזו מאפשרת לנו להתמודד איתן בצורה חכמה.
- ענווה מקצועית וייחוס הצלחה למקורותיהכאשר אנו מגיעים להישג משמעותי בעבודה או בלימודים, הפיתוי לנכס את כל הקרדיט לעצמנו הוא גדול. דניאל מלמד אותנו שדווקא ההכרה בכך שאנו צינור לחוכמה רחבה יותר, ומתן קרדיט לשותפים, למורים או למקורות ההשראה שלנו, מחזקים את האמינות והמעמד שלנו לטווח הארוך.
- ניהול משברים מתוך קור רוח ופנייה לשותפותמול איום קטסטרופלי או לחץ קיצוני מצד סמכות, התגובה האוטומטית היא לרוב פאניקה או כניעה. דניאל מדגים מודל חלופי: הוא מבקש שהות לחשוב, פונה למעגל התמיכה הקרוב שלו (חבריו), ומגייס משאבים רוחניים ומנטליים לפני שהוא פועל. פנייה לשותפים בעת משבר היא המפתח לקבלת החלטות נכונות.
הפרק מציג מתח מובנה בין דטרמיניזם היסטורי (האימפריות יעלו וייפלו לפי תוכנית קבועה מראש המיוצגת בחלום) לבין הבחירה החופשית והאחריות של האדם בתוך ההיסטוריה. אם הכל קבוע מראש וסופו של הפסל להתנפץ, מה המשמעות של מעשי האדם והחלטותיו של השליט בזמן ההווה?
📖 קראו את הפרק המלא⌄
וּבִשְׁנַת שְׁתַּיִם לְמַלְכוּת נְבֻכַדְנֶצַּר חָלַם נְבֻכַדְנֶצַּר חֲלֹמוֹת וַתִּתְפָּעֶם רוּחוֹ וּשְׁנָתוֹ נִהְיְתָה עָלָיו׃
וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לִקְרֹא לַחַרְטֻמִּים וְלָאַשָּׁפִים וְלַמְכַשְּׁפִים וְלַכַּשְׂדִּים לְהַגִּיד לַמֶּלֶךְ חֲלֹמֹתָיו וַיָּבֹאוּ וַיַּעַמְדוּ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ׃
וַיֹּאמֶר לָהֶם הַמֶּלֶךְ חֲלוֹם חָלָמְתִּי וַתִּפָּעֶם רוּחִי לָדַעַת אֶת־הַחֲלוֹם׃
וַיְדַבְּרוּ הַכַּשְׂדִּים לַמֶּלֶךְ אֲרָמִית מַלְכָּא לְעָלְמִין חֱיִי אֱמַר חֶלְמָא לעבדיך [לְעַבְדָךְ] וּפִשְׁרָא נְחַוֵּא׃
עָנֵה מַלְכָּא וְאָמַר לכשדיא [לְכַשְׂדָּאֵי] מִלְּתָא מִנִּי אַזְדָּא הֵן לָא תְהוֹדְעוּנַּנִי חֶלְמָא וּפִשְׁרֵהּ הַדָּמִין תִּתְעַבְדוּן וּבָתֵּיכוֹן נְוָלִי יִתְּשָׂמוּן׃
וְהֵן חֶלְמָא וּפִשְׁרֵהּ תְּהַחֲוֺן מַתְּנָן וּנְבִזְבָּה וִיקָר שַׂגִּיא תְּקַבְּלוּן מִן־קֳדָמָי לָהֵן חֶלְמָא וּפִשְׁרֵהּ הַחֲוֺנִי׃
עֲנוֹ תִנְיָנוּת וְאָמְרִין מַלְכָּא חֶלְמָא יֵאמַר לְעַבְדוֹהִי וּפִשְׁרָה נְהַחֲוֵה׃
עָנֵה מַלְכָּא וְאָמַר מִן־יַצִּיב יָדַע אֲנָה דִּי עִדָּנָא אַנְתּוּן זָבְנִין כָּל־קֳבֵל דִּי חֲזֵיתוֹן דִּי אַזְדָּא מִנִּי מִלְּתָא׃
דִּי הֵן־חֶלְמָא לָא תְהוֹדְעֻנַּנִי חֲדָה־הִיא דָתְכוֹן וּמִלָּה כִדְבָה וּשְׁחִיתָה הזמנתון [הִזְדְּמִנְתּוּן] לְמֵאמַר קָדָמַי עַד דִּי עִדָּנָא יִשְׁתַּנֵּא לָהֵן חֶלְמָא אֱמַרוּ לִי וְאִנְדַּע דִּי פִשְׁרֵהּ תְּהַחֲוֻנַּנִי׃
עֲנוֹ כשדיא [כַשְׂדָּאֵי] קֳדָם־מַלְכָּא וְאָמְרִין לָא־אִיתַי אֲנָשׁ עַל־יַבֶּשְׁתָּא דִּי מִלַּת מַלְכָּא יוּכַל לְהַחֲוָיָה כָּל־קֳבֵל דִּי כָּל־מֶלֶךְ רַב וְשַׁלִּיט מִלָּה כִדְנָה לָא שְׁאֵל לְכָל־חַרְטֹּם וְאָשַׁף וְכַשְׂדָּי׃
וּמִלְּתָא דִי־מַלְכָּה שָׁאֵל יַקִּירָה וְאָחֳרָן לָא אִיתַי דִּי יְחַוִּנַּהּ קֳדָם מַלְכָּא לָהֵן אֱלָהִין דִּי מְדָרְהוֹן עִם־בִּשְׂרָא לָא אִיתוֹהִי׃
כָּל־קֳבֵל דְּנָה מַלְכָּא בְּנַס וּקְצַף שַׂגִּיא וַאֲמַר לְהוֹבָדָה לְכֹל חַכִּימֵי בָבֶל׃
וְדָתָא נֶפְקַת וְחַכִּימַיָּא מִתְקַטְּלִין וּבְעוֹ דָּנִיֵּאל וְחַבְרוֹהִי לְהִתְקְטָלָה׃
בֵּאדַיִן דָּנִיֵּאל הֲתִיב עֵטָא וּטְעֵם לְאַרְיוֹךְ רַב־טַבָּחַיָּא דִּי מַלְכָּא דִּי נְפַק לְקַטָּלָה לְחַכִּימֵי בָּבֶל׃
עָנֵה וְאָמַר לְאַרְיוֹךְ שַׁלִּיטָא דִי־מַלְכָּא עַל־מָה דָתָא מְהַחְצְפָה מִן־קֳדָם מַלְכָּא אֱדַיִן מִלְּתָא הוֹדַע אַרְיוֹךְ לְדָנִיֵּאל׃
וְדָנִיֵּאל עַל וּבְעָה מִן־מַלְכָּא דִּי זְמָן יִנְתֵּן־לֵהּ וּפִשְׁרָא לְהַחֲוָיָה לְמַלְכָּא׃
אֱדַיִן דָּנִיֵּאל לְבַיְתֵהּ אֲזַל וְלַחֲנַנְיָה מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה חַבְרוֹהִי מִלְּתָא הוֹדַע׃
וְרַחֲמִין לְמִבְעֵא מִן־קֳדָם אֱלָהּ שְׁמַיָּא עַל־רָזָה דְּנָה דִּי לָא יְהֹבְדוּן דָּנִיֵּאל וְחַבְרוֹהִי עִם־שְׁאָר חַכִּימֵי בָבֶל׃
אֱדַיִן לְדָנִיֵּאל בְּחֶזְוָא דִי־לֵילְיָא רָזָה גֲלִי אֱדַיִן דָּנִיֵּאל בָּרִךְ לֶאֱלָהּ שְׁמַיָּא׃
עָנֵה דָנִיֵּאל וְאָמַר לֶהֱוֵא שְׁמֵהּ דִּי־אֱלָהָא מְבָרַךְ מִן־עָלְמָא וְעַד־עָלְמָא דִּי חָכְמְתָא וּגְבוּרְתָא דִּי לֵהּ־הִיא׃
וְהוּא מְהַשְׁנֵא עִדָּנַיָּא וְזִמְנַיָּא מְהַעְדֵּה מַלְכִין וּמְהָקֵים מַלְכִין יָהֵב חָכְמְתָא לְחַכִּימִין וּמַנְדְּעָא לְיָדְעֵי בִינָה׃
הוּא גָּלֵא עַמִּיקָתָא וּמְסַתְּרָתָא יָדַע מָה בַחֲשׁוֹכָא ונהירא [וּנְהוֹרָא] עִמֵּהּ שְׁרֵא׃
לָךְ אֱלָהּ אֲבָהָתִי מְהוֹדֵא וּמְשַׁבַּח אֲנָה דִּי חָכְמְתָא וּגְבוּרְתָא יְהַבְתְּ לִי וּכְעַן הוֹדַעְתַּנִי דִּי־בְעֵינָא מִנָּךְ דִּי־מִלַּת מַלְכָּא הוֹדַעְתֶּנָא׃
כָּל־קֳבֵל דְּנָה דָּנִיֵּאל עַל עַל־אַרְיוֹךְ דִּי מַנִּי מַלְכָּא לְהוֹבָדָה לְחַכִּימֵי בָבֶל אֲזַל וְכֵן אֲמַר־לֵהּ לְחַכִּימֵי בָבֶל אַל־תְּהוֹבֵד הַעֵלְנִי קֳדָם מַלְכָּא וּפִשְׁרָא לְמַלְכָּא אֲחַוֵּא׃
אֱדַיִן אַרְיוֹךְ בְּהִתְבְּהָלָה הַנְעֵל לְדָנִיֵּאל קֳדָם מַלְכָּא וְכֵן אֲמַר־לֵהּ דִּי־הַשְׁכַּחַת גְּבַר מִן־בְּנֵי גָלוּתָא דִּי יְהוּד דִּי פִשְׁרָא לְמַלְכָּא יְהוֹדַע׃
עָנֵה מַלְכָּא וְאָמַר לְדָנִיֵּאל דִּי שְׁמֵהּ בֵּלְטְשַׁאצַּר האיתיך [הַאִיתָךְ] כָּהֵל לְהוֹדָעֻתַנִי חֶלְמָא דִי־חֲזֵית וּפִשְׁרֵהּ׃
עָנֵה דָנִיֵּאל קֳדָם מַלְכָּא וְאָמַר רָזָה דִּי־מַלְכָּא שָׁאֵל לָא חַכִּימִין אָשְׁפִין חַרְטֻמִּין גָּזְרִין יָכְלִין לְהַחֲוָיָה לְמַלְכָּא׃
בְּרַם אִיתַי אֱלָהּ בִּשְׁמַיָּא גָּלֵא רָזִין וְהוֹדַע לְמַלְכָּא נְבוּכַדְנֶצַּר מָה דִּי לֶהֱוֵא בְּאַחֲרִית יוֹמַיָּא חֶלְמָךְ וְחֶזְוֵי רֵאשָׁךְ עַל־מִשְׁכְּבָךְ דְּנָה הוּא׃
אַנְתְּה מַלְכָּא רַעְיוֹנָךְ עַל־מִשְׁכְּבָךְ סְלִקוּ מָה דִּי לֶהֱוֵא אַחֲרֵי דְנָה וְגָלֵא רָזַיָּא הוֹדְעָךְ מָה־דִי לֶהֱוֵא׃
וַאֲנָה לָא בְחָכְמָה דִּי־אִיתַי בִּי מִן־כָּל־חַיַּיָּא רָזָא דְנָה גֱּלִי לִי לָהֵן עַל־דִּבְרַת דִּי פִשְׁרָא לְמַלְכָּא יְהוֹדְעוּן וְרַעְיוֹנֵי לִבְבָךְ תִּנְדַּע׃
אַנְתְּה מַלְכָּא חָזֵה הֲוַיְתָ וַאֲלוּ צְלֵם חַד שַׂגִּיא צַלְמָא דִּכֵּן רַב וְזִיוֵהּ יַתִּיר קָאֵם לְקָבְלָךְ וְרֵוֵהּ דְּחִיל׃
הוּא צַלְמָא רֵאשֵׁהּ דִּי־דְהַב טָב חֲדוֹהִי וּדְרָעוֹהִי דִּי כְסַף מְעוֹהִי וְיַרְכָתֵהּ דִּי נְחָשׁ׃
שָׁקוֹהִי דִּי פַרְזֶל רַגְלוֹהִי מנהון [מִנְּהֵין] דִּי פַרְזֶל ומנהון [וּמִנְּהֵין] דִּי חֲסַף׃
חָזֵה הֲוַיְתָ עַד דִּי הִתְגְּזֶרֶת אֶבֶן דִּי־לָא בִידַיִן וּמְחָת לְצַלְמָא עַל־רַגְלוֹהִי דִּי פַרְזְלָא וְחַסְפָּא וְהַדֵּקֶת הִמּוֹן׃
בֵּאדַיִן דָּקוּ כַחֲדָה פַּרְזְלָא חַסְפָּא נְחָשָׁא כַּסְפָּא וְדַהֲבָא וַהֲווֹ כְּעוּר מִן־אִדְּרֵי־קַיִט וּנְשָׂא הִמּוֹן רוּחָא וְכָל־אֲתַר לָא־הִשְׁתֲּכַח לְהוֹן וְאַבְנָא דִּי־מְחָת לְצַלְמָא הֲוָת לְטוּר רַב וּמְלָת כָּל־אַרְעָא׃
דְּנָה חֶלְמָא וּפִשְׁרֵהּ נֵאמַר קֳדָם־מַלְכָּא׃
אַנְתְּה מַלְכָּא מֶלֶךְ מַלְכַיָּא דִּי אֱלָהּ שְׁמַיָּא מַלְכוּתָא חִסְנָא וְתָקְפָּא וִיקָרָא יְהַב־לָךְ׃
וּבְכָל־דִּי דארין [דָיְרִין] בְּנֵי־אֲנָשָׁא חֵיוַת בָּרָא וְעוֹף־שְׁמַיָּא יְהַב בִּידָךְ וְהַשְׁלְטָךְ בְּכָלְּהוֹן אַנְתְּה־הוּא רֵאשָׁה דִּי דַהֲבָא׃
וּבָתְרָךְ תְּקוּם מַלְכוּ אָחֳרִי אֲרַעא מִנָּךְ וּמַלְכוּ תליתיא [תְלִיתָאָה] אָחֳרִי דִּי נְחָשָׁא דִּי תִשְׁלַט בְּכָל־אַרְעָא׃
וּמַלְכוּ רביעיה [רְבִיעָאָה] תֶּהֱוֵא תַקִּיפָה כְּפַרְזְלָא כָּל־קֳבֵל דִּי פַרְזְלָא מְהַדֵּק וְחָשֵׁל כֹּלָּא וּכְפַרְזְלָא דִּי־מְרָעַע כָּל־אִלֵּין תַּדִּק וְתֵרֹעַ׃
וְדִי־חֲזַיְתָה רַגְלַיָּא וְאֶצְבְּעָתָא מנהון [מִנְּהֵן] חֲסַף דִּי־פֶחָר ומנהון [וּמִנְּהֵין] פַּרְזֶל מַלְכוּ פְלִיגָה תֶּהֱוֵה וּמִן־נִצְבְּתָא דִי פַרְזְלָא לֶהֱוֵא־בַהּ כָּל־קֳבֵל דִּי חֲזַיְתָה פַּרְזְלָא מְעָרַב בַּחֲסַף טִינָא׃
וְאֶצְבְּעָת רַגְלַיָּא מנהון [מִנְּהֵין] פַּרְזֶל ומנהון [וּמִנְּהֵין] חֲסַף מִן־קְצָת מַלְכוּתָא תֶּהֱוֵה תַקִּיפָה וּמִנַּהּ תֶּהֱוֵה תְבִירָה׃
די [וְדִי] חֲזַיְתָ פַּרְזְלָא מְעָרַב בַּחֲסַף טִינָא מִתְעָרְבִין לֶהֱוֺן בִּזְרַע אֲנָשָׁא וְלָא־לֶהֱוֺן דָּבְקִין דְּנָה עִם־דְּנָה הֵא־כְדִי פַרְזְלָא לָא מִתְעָרַב עִם־חַסְפָּא׃
וּבְיוֹמֵיהוֹן דִּי מַלְכַיָּא אִנּוּן יְקִים אֱלָהּ שְׁמַיָּא מַלְכוּ דִּי לְעָלְמִין לָא תִתְחַבַּל וּמַלְכוּתָה לְעַם אָחֳרָן לָא תִשְׁתְּבִק תַּדִּק וְתָסֵיף כָּל־אִלֵּין מַלְכְוָתָא וְהִיא תְּקוּם לְעָלְמַיָּא׃
כָּל־קֳבֵל דִּי־חֲזַיְתָ דִּי מִטּוּרָא אִתְגְּזֶרֶת אֶבֶן דִּי־לָא בִידַיִן וְהַדֶּקֶת פַּרְזְלָא נְחָשָׁא חַסְפָּא כַּסְפָּא וְדַהֲבָא אֱלָהּ רַב הוֹדַע לְמַלְכָּא מָה דִּי לֶהֱוֵא אַחֲרֵי דְנָה וְיַצִּיב חֶלְמָא וּמְהֵימַן פִּשְׁרֵהּ׃
בֵּאדַיִן מַלְכָּא נְבוּכַדְנֶצַּר נְפַל עַל־אַנְפּוֹהִי וּלְדָנִיֵּאל סְגִד וּמִנְחָה וְנִיחֹחִין אֲמַר לְנַסָּכָה לֵהּ׃
עָנֵה מַלְכָּא לְדָנִיֵּאל וְאָמַר מִן־קְשֹׁט דִּי אֱלָהֲכוֹן הוּא אֱלָהּ אֱלָהִין וּמָרֵא מַלְכִין וְגָלֵה רָזִין דִּי יְכֵלְתָּ לְמִגְלֵא רָזָה דְנָה׃
אֱדַיִן מַלְכָּא לְדָנִיֵּאל רַבִּי וּמַתְּנָן רַבְרְבָן שַׂגִּיאָן יְהַב־לֵהּ וְהַשְׁלְטֵהּ עַל כָּל־מְדִינַת בָּבֶל וְרַב־סִגְנִין עַל כָּל־חַכִּימֵי בָבֶל׃
וְדָנִיֵּאל בְּעָא מִן־מַלְכָּא וּמַנִּי עַל עֲבִידְתָּא דִּי מְדִינַת בָּבֶל לְשַׁדְרַךְ מֵישַׁךְ וַעֲבֵד נְגוֹ וְדָנִיֵּאל בִּתְרַע מַלְכָּא׃