דברי הימים ב · פרק ל״ג
ממעמקים: חטאו, שביו ותשובתו של המלך מנשה
וּכְהָצֵר לוֹ חִלָּה אֶת־פְּנֵי יְהוָה אֱלֹהָיו וַיִּכָּנַע מְאֹד מִלִּפְנֵי אֱלֹהֵי אֲבֹתָיו׃
פסוק יבהמלך מנשה לומד לבקש סליחה
הלילה נספר על מלך צעיר בשם מנשה שגר בירושלים. מנשה היה מלך חזק, אבל הוא שכח איך להיות טוב. הוא עשה המון טעויות, הכניס פסלים לבית המקדש ולא הקשיב לאף אחד. בגלל זה, הוא נקלע לצרה גדולה ונלקח רחוק מהבית. שם, כשהיה לבדו בחושך, מנשה עצר וחשב. הוא הבין שהוא טעה מאוד, והצטער מכל הלב. הוא עצם עיניים והתפלל: 'אלוהים, אנא סלח לי, אני רוצה להיות טוב'. ואלוהים הטוב שמע את תפילתו וסלח לו! מנשה חזר הביתה לירושלים והפך למלך נפלא. הוא פינה את כל הפסלים, עזר לעם שלו לעשות מעשים טובים והראה לכולם שתמיד, אבל תמיד, אפשר לתקן ולהתחיל מחדש.
הפסוק מראה לילדים שגם ברגעים הכי קשים ומביכים, כשאנחנו מניחים בצד את הגאווה ומבקשים סליחה בכנות, אנחנו יכולים להתחיל מחדש.
הסיפור של מנשה הוא כלי נפלא ללמד ילדים על כוחה של חרטה וסליחה. ילדים חווים לעיתים קרובות תסכול או בושה כשהם עושים טעויות (כמו לשבור משהו, לצעוק או להרביץ), והם עלולים להתבצר בכעס. דרך דמותו של מנשה, תוכלו להראות להם שאין טעות שהיא גדולה מדי בשביל לבקש עליה סליחה, ושגם המנהיג הכי חזק לפעמים טועה וצריך להגיד 'סליחה'. הדגישו בפניהם שסליחה אמיתית מלווה בניסיון לתקן את מה שנהרס.
- איך לדעתך הרגיש מנשה כשהוא הבין שהוא עשה טעות והחליט לבקש סליחה?
- אם מישהו עשה משהו שלא נעים לנו ואז אמר 'סליחה' מכל הלב, איך אנחנו יכולים לעזור לו להרגיש שהוא שוב חבר שלנו?
- מהו המעשה הטוב שהיית רוצה לעשות מחר בבוקר כדי לשמח מישהו בבית או בגן?
המלך שהלך לאיבוד ומצא את הדרך חזרה
דמיין שאתה מלך צעיר, רק בן שתים-עשרה, וכולם צריכים להקשיב לך! זה מה שקרה למנשה בירושלים. אבל במקום לשמור על העיר היפה, מנשה עשה דברים לא יפים בכלל. הוא מילא את בית המקדש בפסלים מוזרים ולא הקשיב לאף אחד. יום אחד באו חיילים חזקים, קשרו אותו בשרשראות ולקחו אותו רחוק-רחוק מהבית. שם, בתוך השקט והעצב, מנשה הבין שטעה. הוא בכה והתפלל מכל הלב לאלוהים: 'סליחה, טעיתי!'. ואתם יודעים מה קרה? אלוהים שמע את תפילתו והחזיר אותו הביתה! מנשה חזר מלך אחר לגמרי – הוא ניקה את הפסלים, בנה חומות חזקות ולימד את כולם לעשות רק טוב. אבל מה יקרה כשהבן שלו ימלוך אחריו? בפרק הבא נגלה אם גם הוא ילמד את השיעור...
כשמנשה המלך היה בצרות גדולות ועצובות, הוא הבין שטעה, הפסיק להשוויץ והתפלל בכל הלב לאלוהים שיעזור לו.
מנשה מלך במשך חמישים וחמש שנים! זה הזמן הכי ארוך שבו מלך כלשהו מלך בירושלים.
מנשה הצליח להשתנות, אבל מה יעשה בנו אמון כשיעלה לשלטון? האם הוא ימשיך בדרך הטובה או יחזור לטעויות של העבר? בפרק הבא נגלה!
המהפך של מנשה: האם אפשר לתקן הכל?
מנשה עלה לשלטון בירושלים כשהיה רק בן 12, וניהל את הממלכה במשך 55 שנים. בתחילת דרכו הוא עשה את כל הטעויות האפשריות: הוא הרס את הרפורמות הטובות של אביו יחזקיהו, הכניס פסלים ועבודה זרה לתוך בית המקדש, ואפילו התעלם מאזהרות חוזרות ונשנות. העונש לא איחר לבוא – צבא אשור כבש את העיר, תפס את מנשה והוביל אותו בשלשראות נחושת לכלא בבבל. בתוך הצינוק החשוך, מנשה עבר מהפך נפשי עמוק. הוא נכנע, התפלל לאלוהים וביקש הזדמנות שנייה. אלוהים נענה לו והחזיר אותו למלכותו. מנשה חזר לירושלים אדם אחר – הוא טיהר את המקדש וניסה לתקן את הנזק, אך גילה שלפעמים קשה מאוד לשנות הרגלים של עם שלם. כשבנו אמון עלה לשלטון אחריו, הוא חזר לעשות רע ונרצח בידי עבדיו.
כשמנשה הגיע לתחתית והיה בשבי, הוא עצר את האגו שלו, הודה בטעויות הענקיות שלו וביקש עזרה אמיתית.
כשאתה עושה טעות גדולה, אל תנסה להסתיר אותה או להאשים אחרים. הצעד הראשון לפתרון הוא להודות בה בפני עצמך ובפני מי שנפגע, ולעשות מעשה אקטיבי כדי לתקן.
זה כמו שמישהו מפיץ שמועות רעות על חבר בכיתה וגורם לכולם להחרים אותו, אבל אחרי שהוא חוטף עונש קשה מההורים ומבית הספר, הוא מבין את הטעות, מתנצל ומנסה לשקם את החברות – רק שזה לוקח המון זמן להחזיר את האמון.
מנפילה חופשית לתיקון היסטורי: סיפורו של המלך שהגיע לתחתית
מנשה מתחיל את מלכותו בגיל 12 ומחליט למחוק את כל המורשת של אביו, המלך יחזקיהו. הוא הופך לאחד המלכים הקיצוניים ביותר לרעה בתולדות יהודה: הוא בונה מזבחות לאלילים בתוך בית המקדש, עוסק בכישוף ומוליך שולל עם שלם. אלוהים מזהיר אותו ואת העם, אך הם מתעלמים. התפנית מגיעה כשמלך אשור תוקף, לוכד את מנשה בתוך חוחים (סוג של קוצים או ווי מתכת) ולוקח אותו בשבי לבבל. שם, בנקודת השפל הנמוכה ביותר שלו, מנשה עובר מהפך פנימי דרמטי. הוא מתפלל לאלוהים מתוך הכנעה אמיתית, ואלוהים מקבל את תפילתו ומשיב אותו לכס המלכות בירושלים. מנשה מקדיש את שארית חייו לתיקון: הוא מסיר את הפסלים, משקם את המזבח ומנסה להחזיר את העם לדרך הנכונה. אולם, ההשפעה של מעשיו הקודמים עמוקה מדי. בנו אמון, שעולה לשלטון אחריו, חוזר לחטוא ונרצח בקנוניה בארמונו.
הפסוק מתאר את נקודת המפנה הדרמטית בחייו של המלך מנשה. לאחר שנים של שלטון רווי חטאים ועבודה זרה, מנשה מוצא את עצמו בשבי בבבל, פגוע ומושפל. ברגע השפל הזה הוא בוחר לא להתייאש או להאשים אחרים, אלא לפנות פנימה ולהיכנע בפני אלוהיו. זהו לב הפרק המלמד כי שערי תשובה אינם ננעלים לעולם, וכי השינוי האמיתי מתחיל בהכרה במגבלות הכוח האנושי ובוויתור על האגו.
להעמקה בסיפור⌄
הסיפור של מנשה בפרק הזה מציג לנו את אחת הדרמות הפסיכולוגיות המרתקות בתנ"ך. אם נקרא על מנשה בספר מלכים, נשמע רק על החטאים הנוראיים שלו ועל כך שהוא אשם בחורבן הממלכה. אבל כאן, בספר דברי הימים, הסיפור מקבל תפנית מדהימה שלא מופיעה בשום מקום אחר: סיפור התשובה והתיקון שלו. מנשה מלך 55 שנים – התקופה הארוכה ביותר של מלך ביהודה. רוב השנים הללו היו מלאות בעבודה זרה קיצונית ובפגיעה בערכי המוסר הבסיסיים ביותר. הוא הכניס פסלים לתוך המקום שאמור להיות הכי קדוש ונקי, והשפיע על עם שלם ללכת בעקבותיו. מה שמעניין כאן הוא השינוי שעובר עליו דווקא כשהוא מאבד את כל הכוח שלו. כשהוא נלכד על ידי האשורים, כבול בנחושת בבבל, האגו המלכותי שלו מתנפץ. במקום לשקוע ברחמים עצמיים או בכעס, מנשה עושה משהו קשה מאוד: הוא מודה בכישלון שלו. הוא מתפלל לאלוהים ומבקש סליחה. התגובה של אלוהים מפתיעה – הוא מקבל את התפילה ומחזיר אותו לירושלים. כשמנשה חוזר, הוא לא רק אומר 'סליחה', אלא מתחיל לעבוד קשה כדי לתקן את הנזק. הוא מסיר את הפסלים שבנה, מנקה את בית המקדש ומנסה להחזיר את העם לדרך הטובה. אבל כאן הסיפור מעלה שאלה כואבת: האם אפשר באמת למחוק את העבר? למרות שמנשה השתנה, העם כבר התרגל לעבודה הזרה, והשינוי שלו לא החזיק מעמד אצל בנו, אמון, שחזר מיד לדרכים הרעות ונרצח אחרי שנתיים בלבד. זה מראה לנו שלמעשים שלנו יש הד שלפעמים קשה לעצור, גם אחרי שהתחרטנו.
אם חבר קרוב היה פוגע בך שוב ושוב במשך שנים, ואז פתאום עובר חוויה קשה ומבקש ממך סליחה אמיתית ומבטיח להשתנות – היית מסוגל לתת לו הזדמנות שנייה ולסלוח לו?
ממעמקים: חטאו, שביו ותשובתו של המלך מנשה
הפרק מציג את קורות חייו של מנשה, מלך יהודה, שעלה לשלטון בגיל שתים עשרה ומלך חמישים וחמש שנים בירושלים. במחצית הראשונה של שלטונו, מנשה מוביל קו דתי ותרבותי קיצוני של עבודה זרה, הכולל בניית מזבחות לפולחנים זרים בתוך חצרות בית המקדש, עיסוק במאגיה והקרבת בניו באש. אזהרות הנביאים אינות מועילות, וה' מביא על יהודה את צבא אשור. מנשה נלכד, נכבל בנחושת ומובל כשבוי לבבל. בגלות ובשבי, חל מפנה נפשי עמוק במנשה; הוא נכנע בפני אלוהי אבותיו ונושא תפילה כנה. תחינתו נענית, והוא מושב לירושלים ולכיסאו. בחלקו השני של שלטונו, מנשה פועל לתיקון דתי וצבאי: הוא מסיר את הפסלים והמזבחות הזרים, משקם את עבודת המקדש ומחזק את חומות ירושלים וערי יהודה. עם זאת, העם מתקשה להיגמל לחלוטין מהרגליו הישנים. לאחר מותו, עולה לשלטון בנו אמון, הממשיך בדרכו הרעה המקורית של אביו ללא הכנעה, ונרצח בקשר חצר לאחר שנתיים בלבד.
הפסוק מתאר את נקודת המפנה הדרמטית בחייו של המלך מנשה. לאחר שנים של שלטון רווי חטאים ועבודה זרה, מנשה מוצא את עצמו בשבי בבבל, פגוע ומושפל. ברגע השפל הזה הוא בוחר לא להתייאש או להאשים אחרים, אלא לפנות פנימה ולהיכנע בפני אלוהיו. זהו לב הפרק המלמד כי שערי תשובה אינם ננעלים לעולם, וכי השינוי האמיתי מתחיל בהכרה במגבלות הכוח האנושי ובוויתור על האגו.
הדרש — קריאה לעומק⌄
פרק לג בדברי הימים ב' מציג את אחת המהפכות התיאולוגיות והספרותיות המרתקות ביותר במקרא. בספר מלכים, דמותו של מנשה מעוצבת כרשע אולטימטיבי, שחטאיו הם הגורם הבלתי נמנע לחורבן בית המקדש הראשון וגלות בבל. אולם, בעל ספר דברי הימים בוחר להציג נרטיב שונה לחלוטין, המדגיש את עקרון הגמול האישי ואת כוחה של התשובה. המחבר המקראי משתמש במבנה ספרותי של ניגוד ואירוניה דרמטית: המלך שחילל את המקדש ובנה בו מזבחות לצבא השמים, מוצא את עצמו כבול בנחושת בארץ זרה, משולל כל כוח והשפעה. המילים המנחות בפרק סובבות סביב השורש כ.נ.ע ('ויכנע מאד', 'לפני הכנעו', 'ולא נכנע'). הכנעה זו היא המפתח לשינוי הגורל. התפילה של מנשה בשבי בבל (שזכתה לפיתוח נרחב בספרים החיצוניים) היא הרגע שבו האגו המלכותי מתפרק וההכרה בריבונו של עולם מתבססת ('וידע מנשה כי ה' הוא האלוהים'). החזרתו של מנשה לירושלים אינה רק נס פוליטי, אלא ביטוי לרחמים האלוהיים שאינם מוגבלים על ידי חומרת החטא. כשמנשה חוזר, הוא לא רק אומר 'סליחה', אלא מתחיל לעבוד קשה כדי לתקן את הנזק. הוא מסיר את הפסלים שבנה, מנקה את בית המקדש ומנסה להחזיר את העם לדרך הטובה. אך כאן מתגלה הטרגדיה המנהיגותית: קל בהרבה להרוס מאשר לבנות. מנשה אמנם השתנה, אך העם שחונך על ברכי העבודה הזרה במשך עשרות שנים מתקשה לעשות את המעבר המלא, וממשיך לזבוח בבמות. יתרה מכך, בנו אמון מאמץ את דפוסי ההתנהגות המוקדמים של אביו, אך ללא יכולת ההכנעה והתשובה שלו, מה שמוביל לסופו הטראגי ברצח פוליטי. הניגוד בין מנשה שנכנע ושרד לבין אמון שלא נכנע ונרצח, מחדד את המסר המרכזי של הפרק: הגורל אינו גזירה קבועה מראש, אלא תוצאה של הבחירה המוסרית והיכולת להשתנות.
- אחריות אקטיבית על תיקון טעויותבחיים המקצועיים או האישיים, כאשר אנו עושים טעות קשה שפוגעת בארגון או במערכת יחסים (כמו הפרת חוזה, רשלנות או פגיעה באמון של שותף), חרטה מילולית אינה מספיקה. הלקח ממנשה הוא שיש לנקוט בפעולות מעשיות, קשות וממושכות כדי לנקות את השטח, לבנות מחדש את מה שנהרס ולהוכיח במעשים שהשינוי הוא אמיתי ויציב.
- הכנעה עצמית ככלי לצמיחה מתוך משברכאשר אנו חווים כישלון צורב או משבר אישי עמוק, התגובה הראשונית עשויה להיות כעס, האשמת הסביבה או התבצרות בעמדתנו. הפרק מציע כי דווקא ההכנעה – ההכרה במגבלות הכוח שלנו, הוויתור על האגו וההודאה בחולשותינו – היא זו שמאפשרת לנו לפתוח דף חדש ולמצוא כוחות פנימיים שלא ידענו על קיומם.
- ההשפעה ארוכת הטווח של דוגמה אישיתמנהיגים, מנהלים והורים צריכים לזכור כי להתנהגות שלהם יש השפעה סביבתית רחבה הממשיכה להדהד גם לאחר שהם עצמם שינו את דרכם. אם מנהל הנהיג תרבות ארגונית קלוקלת של חוסר יושרה, גם אם הוא עצמו יעבור תהליך של תיקון, ייקח זמן רב לנקות את המערכת, והעובדים או הדור הבא עלולים להמשיך לפעול לפי הדפוסים הישנים שהונחלו להם.
הפרק מעלה את הדילמה המוסרית של גבולות הסליחה והצדק: האם אדם שעשה מעשים נפשעים וגרם לנזק בלתי הפיך לחברה (כמו מנשה שהקריב את בניו והחטיא עם שלם) ראוי לקבל הזדמנות שנייה ולשוב למעמדו הקודם רק בשל חרטה אישית? האם התשובה הפנימית יכולה באמת לכפר על העוול החברתי וההיסטורי שנגרם לאחרים?
📖 קראו את הפרק המלא⌄
בֶּן־שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה מְנַשֶּׁה בְמָלְכוֹ וַחֲמִשִּׁים וְחָמֵשׁ שָׁנָה מָלַךְ בִּירוּשָׁלִָם׃
וַיַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי יְהוָה כְּתוֹעֲבוֹת הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הוֹרִישׁ יְהוָה מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל׃
וַיָּשָׁב וַיִּבֶן אֶת־הַבָּמוֹת אֲשֶׁר נִתַּץ יְחִזְקִיָּהוּ אָבִיו וַיָּקֶם מִזְבְּחוֹת לַבְּעָלִים וַיַּעַשׂ אֲשֵׁרוֹת וַיִּשְׁתַּחוּ לְכָל־צְבָא הַשָּׁמַיִם וַיַּעֲבֹד אֹתָם׃
וּבָנָה מִזְבְּחוֹת בְּבֵית יְהוָה אֲשֶׁר אָמַר יְהוָה בִּירוּשָׁלִַם יִהְיֶה־שְּׁמִי לְעוֹלָם׃
וַיִּבֶן מִזְבְּחוֹת לְכָל־צְבָא הַשָּׁמָיִם בִּשְׁתֵּי חַצְרוֹת בֵּית־יְהוָה׃
וְהוּא הֶעֱבִיר אֶת־בָּנָיו בָּאֵשׁ בְּגֵי בֶן־הִנֹּם וְעוֹנֵן וְנִחֵשׁ וְכִשֵּׁף וְעָשָׂה אוֹב וְיִדְּעוֹנִי הִרְבָּה לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי יְהוָה לְהַכְעִיסוֹ׃
וַיָּשֶׂם אֶת־פֶּסֶל הַסֶּמֶל אֲשֶׁר עָשָׂה בְּבֵית הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר אָמַר אֱלֹהִים אֶל־דָּוִיד וְאֶל־שְׁלֹמֹה בְנוֹ בַּבַּיִת הַזֶּה וּבִירוּשָׁלִַם אֲשֶׁר בָּחַרְתִּי מִכֹּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל אָשִׂים אֶת־שְׁמִי לְעֵילוֹם׃
וְלֹא אוֹסִיף לְהָסִיר אֶת־רֶגֶל יִשְׂרָאֵל מֵעַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר הֶעֱמַדְתִּי לַאֲבֹתֵיכֶם רַק אִם־יִשְׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת אֵת כָּל־אֲשֶׁר צִוִּיתִים לְכָל־הַתּוֹרָה וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים בְּיַד־מֹשֶׁה׃
וַיֶּתַע מְנַשֶּׁה אֶת־יְהוּדָה וְיֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִָם לַעֲשׂוֹת רָע מִן־הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִשְׁמִיד יְהוָה מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל׃
וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל־מְנַשֶּׁה וְאֶל־עַמּוֹ וְלֹא הִקְשִׁיבוּ׃
וַיָּבֵא יְהוָה עֲלֵיהֶם אֶת־שָׂרֵי הַצָּבָא אֲשֶׁר לְמֶלֶךְ אַשּׁוּר וַיִּלְכְּדוּ אֶת־מְנַשֶּׁה בַּחֹחִים וַיַּאַסְרֻהוּ בַּנְחֻשְׁתַּיִם וַיּוֹלִיכֻהוּ בָּבֶלָה׃
וּכְהָצֵר לוֹ חִלָּה אֶת־פְּנֵי יְהוָה אֱלֹהָיו וַיִּכָּנַע מְאֹד מִלִּפְנֵי אֱלֹהֵי אֲבֹתָיו׃
וַיִּתְפַּלֵּל אֵלָיו וַיֵּעָתֶר לוֹ וַיִּשְׁמַע תְּחִנָּתוֹ וַיְשִׁיבֵהוּ יְרוּשָׁלִַם לְמַלְכוּתוֹ וַיֵּדַע מְנַשֶּׁה כִּי יְהוָה הוּא הָאֱלֹהִים׃
וְאַחֲרֵי־כֵן בָּנָה חוֹמָה חִיצוֹנָה לְעִיר־דָּוִיד מַעְרָבָה לְגִיחוֹן בַּנַּחַל וְלָבוֹא בְשַׁעַר הַדָּגִים וְסָבַב לָעֹפֶל וַיַּגְבִּיהֶהָ מְאֹד וַיָּשֶׂם שָׂרֵי־חַיִל בְּכָל־הֶעָרִים הַבְּצֻרוֹת בִּיהוּדָה׃
וַיָּסַר אֶת־אֱלֹהֵי הַנֵּכָר וְאֶת־הַסֶּמֶל מִבֵּית יְהוָה וְכָל־הַמִּזְבְּחוֹת אֲשֶׁר בָּנָה בְּהַר בֵּית־יְהוָה וּבִירוּשָׁלִָם וַיַּשְׁלֵךְ חוּצָה לָעִיר׃
ויכן [וַיִּבֶן] אֶת־מִזְבַּח יְהוָה וַיִּזְבַּח עָלָיו זִבְחֵי שְׁלָמִים וְתוֹדָה וַיֹּאמֶר לִיהוּדָה לַעֲבוֹד אֶת־יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל׃
אֲבָל עוֹד הָעָם זֹבְחִים בַּבָּמוֹת רַק לַיהוָה אֱלֹהֵיהֶם׃
וְיֶתֶר דִּבְרֵי מְנַשֶּׁה וּתְפִלָּתוֹ אֶל־אֱלֹהָיו וְדִבְרֵי הַחֹזִים הַמְדַבְּרִים אֵלָיו בְּשֵׁם יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הִנָּם עַל־דִּבְרֵי מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל׃
וּתְפִלָּתוֹ וְהֵעָתֶר־לוֹ וְכָל־חַטָּאתוֹ וּמַעְלוֹ וְהַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר בָּנָה בָהֶם בָּמוֹת וְהֶעֱמִיד הָאֲשֵׁרִים וְהַפְּסִלִים לִפְנֵי הִכָּנְעוֹ הִנָּם כְּתוּבִים עַל דִּבְרֵי חוֹזָי׃
וַיִּשְׁכַּב מְנַשֶּׁה עִם־אֲבֹתָיו וַיִּקְבְּרֻהוּ בֵּיתוֹ וַיִּמְלֹךְ אָמוֹן בְּנוֹ תַּחְתָּיו׃
בֶּן־עֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם שָׁנָה אָמוֹן בְּמָלְכוֹ וּשְׁתַּיִם שָׁנִים מָלַךְ בִּירוּשָׁלִָם׃
וַיַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי יְהוָה כַּאֲשֶׁר עָשָׂה מְנַשֶּׁה אָבִיו וּלְכָל־הַפְּסִילִים אֲשֶׁר עָשָׂה מְנַשֶּׁה אָבִיו זִבַּח אָמוֹן וַיַּעַבְדֵם׃
וְלֹא נִכְנַע מִלִּפְנֵי יְהוָה כְּהִכָּנַע מְנַשֶּׁה אָבִיו כִּי הוּא אָמוֹן הִרְבָּה אַשְׁמָה׃
וַיִּקְשְׁרוּ עָלָיו עֲבָדָיו וַיְמִיתֻהוּ בְּבֵיתוֹ׃
וַיַּכּוּ עַם־הָאָרֶץ אֵת כָּל־הַקֹּשְׁרִים עַל־הַמֶּלֶךְ אָמוֹן וַיַּמְלִיכוּ עַם־הָאָרֶץ אֶת־יֹאשִׁיָּהוּ בְנוֹ תַּחְתָּיו׃