דברי הימים ב · פרק ל״ב
בין חומר לרוח: המצור האשורי והמבחן של יחזקיהו
עִמּוֹ זְרוֹעַ בָּשָׂר וְעִמָּנוּ יְהוָה אֱלֹהֵינוּ לְעָזְרֵנוּ וּלְהִלָּחֵם מִלְחֲמֹתֵנוּ וַיִּסָּמְכוּ הָעָם עַל־דִּבְרֵי יְחִזְקִיָּהוּ מֶלֶךְ־יְהוּדָה׃
פסוק חהמלך האמיץ והמלאך ששמר על העיר
הלילה נספר על מלך טוב בשם יחזקיהו שגר בירושלים. יום אחד, מלך אשור הרשע הגיע עם המון חיילים ורצה לכבוש את העיר. כולם פחדו מאוד, אבל יחזקיהו חיבק אותם ואמר: 'אל תדאגו, אלוהים איתנו ושומר עלינו!'. יחזקיהו עשה דברים חכמים: הוא בנה חומות חזקות ודאג שיהיו מים לכולם בתוך העיר. מלך אשור ניסה להפחיד את האנשים וצעק להם מילים לא יפות, אבל יחזקיהו והנביא ישעיהו פשוט עצמו עיניים והתפללו מכל הלב. ואז, בלילה, כשכולם ישנו, אלוהים שלח מלאך שומר מיוחד שהבריח את כל צבא אשור הרחק משם! ירושלים ניצלה בנס גדול, ויחזקיהו המלך הודה לאלוהים על השמירה המופלאה.
הפסוק מלמד אותנו להזכיר לילדינו שבמצבים קשים, הכוח הפיזי והחומרי אינו חזות הכל, והחוסן הרוחני והאמונה הם שנותנים לנו כוח לעמוד מול אתגרים.
הסיפור הזה הוא הזדמנות נהדרת לדבר עם הילדים על פחדים ועל הדרך להתמודד איתם. יחזקיהו לא מתעלם מהסכנה — הוא בונה חומות ועושה מעשים — אך המפתח האמיתי שלו הוא החוסן הפנימי והאמונה. אפשר להסביר לילד שכאשר הוא מרגיש פחד (מחושך, ממבחן או מחלום רע), הוא יכול לעשות מעשה קטן (להדליק אור קטן, לבקש חיבוק) וגם להאמין בליבו שיש מי ששומר עליו תמיד.
- מה עזר לאנשים בירושלים להפסיק לפחד מצבא אשור?
- אם היית יכול לבנות חומה שתשמור על הדברים שאתה הכי אוהב, ממה היא הייתה עשויה?
- איזה דבר מרגיע אתה אוהב שאומרים לך כשאתה קצת מודאג לפני השינה?
המלך יחזקיהו והנס הגדול בירושלים
דמיינו שאתם עומדים על חומת אבן גבוהה, ומביטים למטה. מה אתם רואים? המון חיילים של צבא אשור הענק והמפחיד מקיפים את העיר שלכם, ירושלים! המלך שלהם, סנחריב, מנסה להפחיד את כולם וצועק שאיש לא יציל אתכם. אבל המלך שלכם, יחזקיהו הטוב, לא נבהל בכלל. הוא נועל את שערי המים מחוץ לעיר כדי שלאויבים לא יהיה מה לשתות, ומחזק את החומות. אז הוא אוסף את כולם ואומר ברוך: 'אל תפחדו, אלוהים איתנו!'. יחזקיהו והנביא ישעיהו מתפללים חזק-חזק, ובלילה קורה נס מופלא — מלאך שומר מגיע והצבא המפחיד פשוט נעלם! ירושלים ניצלה בזכות האמונה והאומץ. אבל מה יקרה כשיחזקיהו יחלה פתאום במחלה קשה? בפרק הבא נגלה...
המלך יחזקיהו אומר לעם שלו: לאויב יש רק כוח של בני אדם, אבל איתנו נמצא אלוהים שיעזור לנו וישמור עלינו. המילים האלה נתנו להם המון כוח ואומץ.
כדי למנוע מהאויבים מים, יחזקיהו חפר מנהרה ארוכה מתחת לאדמה באורך של יותר מחצי קילומטר כדי להזרים את המים בבטחה לתוך ירושלים!
מה יקרה כשיחזקיהו יחלה פתאום במחלה קשה, ואיזה סימן מיוחד הוא יקבל מהשמיים? בפרק הבא נגלה!
מצור על ירושלים: המלחמה הפסיכולוגיות של סנחריב
האימפריה האשורית, המעצמה החזקה ביותר בעולם באותם ימים, פולשת ליהודה. המלך האשורי סנחריב כובש עיר אחרי עיר ומגיע להטיל מצור על ירושלים. יחזקיהו, מלך יהודה, לא מאבד את הראש: הוא סותם את מעיינות המים מחוץ לעיר כדי להקשות על האויב, מחזק את החומות ומייצר נשק רב. סנחריב מנסה להשתמש בלוחמה פסיכולוגית — שליחיו עומדים מול החומה וצועקים בעברית כדי להפחיד את התושבים ולגרום להם לחשוב שאלוהים נטש אותם. יחזקיהו והנביא ישעיהו לא נשברים, אלא פונים בתפילה וזעקה לשמיים. התשובה מגיעה בדמות נס דרמטי: מלאך פוגע במחנה אשור, וסנחריב נאלץ לסגת בבושת פנים לארצו, שם הוא נרצח בידי בניו.
יחזקיהו מסביר לעם שלפעמים האויב נראה חזק ומפחיד מבחוץ, אבל הכוח האמיתי והפנימי נמצא אצל מי שמאמין בצדקת הדרך שלו ובאלוהים.
כשמישהו מנסה להפחיד אתכם או להוריד לכם את הביטחון העצמי (כמו ששליחי סנחריב עשו על החומה), אל תקשיבו למילים המעליבות שלו. תתמקדו בכוחות שלכם, באנשים שאוהבים אתכם ובמה שאתם יודעים שנכון.
הניסיון של האשורים להפחיד את תושבי ירושלים דרך דיבורים על החומה דומה מאוד למתקפת שיימינג או הפחדה קבוצתית ברשתות החברתיות, שבה מנסים לגרום למישהו להרגיש חלש ומבודד מול כולם.
חומות של תקווה: כשהאימפריה הגדולה בעולם נתקעה בירושלים
הפרק מתאר את אחד מרגעי המבחן הדרמטיים ביותר בתולדות ממלכת יהודה. סנחריב, מלך אשור האדיר, פולש ליהודה במטרה להחריב את ירושלים. יחזקיהו המלך נוקט באסטרטגיה משולבת: מצד אחד הכנות צבאיות והנדסיות קפדניות, כמו חסימת מעיינות המים והטיית הגיחון, ומצד שני חיזוק מורלי עמוק של העם. האשורים מפעילים לוחמה פסיכולוגית אגרסיבית ומלגלגים על האמונה של יהודה באלוהים. יחזקיהו והנביא ישעיהו מתפללים וזועקים לעזרה, ונענים בנס שמחריב את צבא אשור ומבריח את סנחריב חזרה לארצו, שם הוא מוצא את מותו. בהמשך, יחזקיהו מתמודד עם מחלה קשה ועם אתגר של גאווה אישית בעקבות עושרו הרב, אך מצליח למצוא את הענווה מחדש.
הפסוק מבטא את תמצית העימות בין ממלכת יהודה הקטנה לאימפריה האשורית האדירה. בעוד האשורים נשענים על כוח צבאי מוחשי וזמני ('זרוע בשר'), יחזקיהו מציע לעמו משענת רוחנית נצחית. דבריו נוסכים ביטחון בעם ומאפשרים להם לעמוד איתן מול הלחץ הפסיכולוגי הכבד של המצור.
להעמקה בסיפור⌄
הסיפור הזה מראה לנו איך מנהיג אמיתי מתמודד עם משבר קיומי. יחזקיהו לא מסתפק רק באמונה פסיבית וגם לא רק בפתרונות טכנולוגיים וצבאיים. הוא עושה את שניהם: הוא חוסם את מעיינות המים מחוץ לירושלים כדי שלצבא אשור לא יהיה מה לשתות, ומנתב את מי הגיחון לתוך העיר במבצע הנדסי מדהים שקיים עד היום. במקביל, הוא מחזק את החומות ומכין נשק. אבל החלק המעניין באמת הוא המלחמה על התודעה. האשורים לא רק נלחמים עם חרבות; הם משתמשים במילים. השליחים שלהם עומדים מול חומות ירושלים ומדברים ב'יהודית' (עברית) כדי שכל העם יבין ויכנס לפאניקה. הם מנסים לשכנע את התושבים שיחזקיהו משלה אותם וששום אלוהים לא הציל את העמים האחרים מפניהם. זוהי לוחמה פסיכולוגית קלאסית. יחזקיהו מבין שהחוסן המנטלי של העם הוא המפתח לשרידות שלהם. הוא אומר להם משפט מדהים: 'עמו זרוע בשר, ועמנו ה' אלוהינו לעזרנו'. הוא מזכיר להם שכוח פיזי הוא זמני וחולף, בעוד שכוח רוחני ואמונה הם נצחיים. בסופו של דבר, התפילה המשותפת של יחזקיהו וישעיהו הנביא נענית בנס שמציל את העיר ללא קרב פיזי ישיר. החלק השני של הפרק מציג לנו את המורכבות של יחזקיהו כבן אדם. אחרי הניצחון המטורף והעושר העצום שקיבל, הלב שלו קצת 'גבה' — הוא נהיה קצת גאוותן. אבל הגדולה שלו היא שהוא ידע להודות בזה, להצטער ולהתכנס חזרה לענווה. זה שיעור חשוב על כך שגם האנשים הכי חזקים ומצליחים צריכים לשמור על הרגליים על הקרקע.
אם הייתם בין התושבים על החומה ושומעים את השליחים של סנחריב מציעים לכם להיכנע ולחיות במקום לרעוב, הייתם מאמינים להבטחות שלהם או בוטחים במלך יחזקיהו?
בין חומר לרוח: המצור האשורי והמבחן של יחזקיהו
הפרק מתאר את פלישת סנחריב מלך אשור ליהודה ואת המצור על ירושלים. יחזקיהו המלך נערך למלחמה באופן מקיף: הוא חוסם את מקורות המים מחוץ לעיר כדי למנוע אספקה מהאויב, מתקן את החומות ומחזק את הביצורים. לצד ההכנות הפיזיות, הוא נושא נאום עידוד לעם ומדגיש את עליונותו של אלוהים על פני כוחו הצבאי של סנחריב. מלך אשור מצידו שולח שליחים המנסים לערער את מורל התושבים באמצעות לוחמה פסיכולוגית וזלזול בכוחו של אלוהי ישראל. יחזקיהו והנביא ישעיהו מתפללים לישועה, וה' שולח מלאך המשמיד את מפקדי צבא אשור. סנחריב נסוג בבושת פנים ונרצח בארצו. בהמשך מתוארים מחלתו של יחזקיהו, נפילתו הזמנית לחטא הגאווה בעקבות עושרו הרב, חזרתו בתשובה וענוותו, ולבסוף מותו וקבורתו המכובדת.
הפסוק מבטא את תמצית העימות בין ממלכת יהודה הקטנה לאימפריה האשורית האדירה. בעוד האשורים נשענים על כוח צבאי מוחשי וזמני ('זרוע בשר'), יחזקיהו מציע לעמו משענת רוחנית נצחית. דבריו נוסכים ביטחון בעם ומאפשרים להם לעמוד איתן מול הלחץ הפסיכולוגי הכבד של המצור.
הדרש — קריאה לעומק⌄
פרק לב בספר דברי הימים ב' מציג את אחד מסיפורי המופת המקראיים על הצלה וניסיונות אמונה, תוך שרטוט דמותו המורכבת של המלך יחזקיהו. העלילה נפתחת בפלישת סנחריב, המעמידה במבחן את הרפורמות הדתיות שביצע יחזקיהו קודם לכן. המבנה הספרותי של הפרק מדגיש את הניגוד הקיצוני בין ההכנות האנושיות המאומצות לבין ההתערבות האלוהית המוחלטת. יחזקיהו אינו מסתמך על הנס בלבד; הוא מפגין תושייה הנדסית וצבאית יוצאת דופן, הכוללת את סתימת מעיינות הגיחון והטייתם לתוך העיר — מפעל הנדסי מרשים המוכר ארכיאולוגית עד היום. עם זאת, לב העניין אינו הטכנולוגיה אלא הרוח. נאום העידוד של יחזקיהו מציב את הניגוד בין 'זרוע בשר' של אשור לבין הנוכחות האלוהית ביהודה. מולו ניצבת המלחמה הפסיכולוגית של סנחריב, המועברת באמצעות שליחיו בשפה העברית ('יהודית') ישירות אל העם שעל החומה. האשורים משתמשים בטיעונים רציונליים והיסטוריים: אף אל לא הציל את עממו מידי אשור, ומדוע שאלוהי יהודה יהיה שונה? הם אף מציגים את הרפורמה הדתית של יחזקיהו (ריכוז הפולחן והסרת הבמות) כפגיעה באל עצמו. נקודת המפנה מתרחשת כאשר יחזקיהו והנביא ישעיהו זועקים השמיימה בתפילה. הישועה מגיעה ללא קרב קונבנציונלי — מלאך ה' מכחיד את הנהגת צבא אשור, וסנחריב נסוג מושפל ונרצח במקדש אלוהיו על ידי בניו שלו, אירוניה דרמטית המדגישה כי האלוהים שבו בטח לא יכול היה להציל אותו. החלק השני של הפרק מעמיק את הדיוקן האנושי של יחזקיהו. לאחר הניצחון והתעשרותו, הוא נופל למלכודת הגאווה ('כי גבה לבו'). הפרק מלמד כי המבחן הרוחני של השפע וההצלחה קשה לעיתים ממבחן המצוקה והמלחמה. אלוהים עוזב אותו זמנית כדי 'לנסותו לדעת כל בלבבו' בעת ביקור משלחת בבל. הכנעתו של יחזקיהו בסופו של דבר מונעת את הגעת החרון בימיו ומותירה אותו כמנהיג דגול שזכה לכבוד עצום במותו.
- השתדלות מעשית לצד ביטחון רוחניבניהול משברים אישיים או מקצועיים, יש לפעול בשני ערוצים מקבילים: נקיטת כל הצעדים הריאליים והטכניים האפשריים (כמו חסימת המעיינות וביצור החומות), ומנגד שמירה על חוסן מנטלי, אמונה פנימית ושלווה שאינם תלויים בנסיבות החיצוניות.
- זיהוי ונטרול של מלחמה פסיכולוגיתכאשר אתם ניצבים מול לחצים חברתיים, איומים או ביקורת הרסנית המנסה לערער את האמונה שלכם בעצמכם או בערכים שלכם, זהו את הניסיון להפחיד אתכם ('ליראם ולבהלם') וסרבו לשתף פעולה עם הנרטיב המקטין של הצד השני.
- סכנת הגאווה שלאחר ההצלחהדווקא ברגעי שיא של קריירה, זוגיות או הישג אישי, יש לגלות ערנות מוגברת מפני גבהות לב. ההצלחה עלולה לגרום לנו לשכוח את המקורות והאנשים שסייעו לנו בדרך, והתיקון לכך הוא אימוץ אקטיבי של ענווה והכרה במגבלות הכוח שלנו.
הפרק מעלה דילמה מוסרית ופילוסופית קשה בנוגע לגבולות האחריות והביטחון: האם ההכנות הצבאיות המאסיביות של יחזקיהו מעידות על חוסר ביטחון מוחלט באלוהים, או שמא הן תנאי הכרחי להתרחשות הנס? השאלה היכן נגמרת האחריות האנושית ומתחילה ההשגחה האלוהית נותרת פתוחה ומזמינה מחשבה עמוקה על מושג ה'השתדלות'.
📖 קראו את הפרק המלא⌄
אַחֲרֵי הַדְּבָרִים וְהָאֱמֶת הָאֵלֶּה בָּא סַנְחֵרִיב מֶלֶךְ־אַשּׁוּר וַיָּבֹא בִיהוּדָה וַיִּחַן עַל־הֶעָרִים הַבְּצֻרוֹת וַיֹּאמֶר לְבִקְעָם אֵלָיו׃
וַיַּרְא יְחִזְקִיָּהוּ כִּי־בָא סַנְחֵרִיב וּפָנָיו לַמִּלְחָמָה עַל־יְרוּשָׁלִָם׃
וַיִּוָּעַץ עִם־שָׂרָיו וְגִבֹּרָיו לִסְתּוֹם אֶת־מֵימֵי הָעֲיָנוֹת אֲשֶׁר מִחוּץ לָעִיר וַיַּעְזְרוּהוּ׃
וַיִּקָּבְצוּ עַם־רָב וַיִּסְתְּמוּ אֶת־כָּל־הַמַּעְיָנוֹת וְאֶת־הַנַּחַל הַשּׁוֹטֵף בְּתוֹךְ־הָאָרֶץ לֵאמֹר לָמָּה יָבוֹאוּ מַלְכֵי אַשּׁוּר וּמָצְאוּ מַיִם רַבִּים׃
וַיִּתְחַזַּק וַיִּבֶן אֶת־כָּל־הַחוֹמָה הַפְּרוּצָה וַיַּעַל עַל־הַמִּגְדָּלוֹת וְלַחוּצָה הַחוֹמָה אַחֶרֶת וַיְחַזֵּק אֶת־הַמִּלּוֹא עִיר דָּוִיד וַיַּעַשׂ שֶׁלַח לָרֹב וּמָגִנִּים׃
וַיִּתֵּן שָׂרֵי מִלְחָמוֹת עַל־הָעָם וַיִּקְבְּצֵם אֵלָיו אֶל־רְחוֹב שַׁעַר הָעִיר וַיְדַבֵּר עַל־לְבָבָם לֵאמֹר׃
חִזְקוּ וְאִמְצוּ אַל־תִּירְאוּ וְאַל־תֵּחַתּוּ מִפְּנֵי מֶלֶךְ אַשּׁוּר וּמִלִּפְנֵי כָּל־הֶהָמוֹן אֲשֶׁר־עִמּוֹ כִּי־עִמָּנוּ רַב מֵעִמּוֹ׃
עִמּוֹ זְרוֹעַ בָּשָׂר וְעִמָּנוּ יְהוָה אֱלֹהֵינוּ לְעָזְרֵנוּ וּלְהִלָּחֵם מִלְחֲמֹתֵנוּ וַיִּסָּמְכוּ הָעָם עַל־דִּבְרֵי יְחִזְקִיָּהוּ מֶלֶךְ־יְהוּדָה׃
אַחַר זֶה שָׁלַח סַנְחֵרִיב מֶלֶךְ־אַשּׁוּר עֲבָדָיו יְרוּשָׁלַיְמָה וְהוּא עַל־לָכִישׁ וְכָל־מֶמְשַׁלְתּוֹ עִמּוֹ עַל־יְחִזְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה וְעַל־כָּל־יְהוּדָה אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלִַם לֵאמֹר׃
כֹּה אָמַר סַנְחֵרִיב מֶלֶךְ אַשּׁוּר עַל־מָה אַתֶּם בֹּטְחִים וְיֹשְׁבִים בְּמָצוֹר בִּירוּשָׁלִָם׃
הֲלֹא יְחִזְקִיָּהוּ מַסִּית אֶתְכֶם לָתֵת אֶתְכֶם לָמוּת בְּרָעָב וּבְצָמָא לֵאמֹר יְהוָה אֱלֹהֵינוּ יַצִּילֵנוּ מִכַּף מֶלֶךְ אַשּׁוּר׃
הֲלֹא־הוּא יְחִזְקִיָּהוּ הֵסִיר אֶת־בָּמֹתָיו וְאֶת־מִזְבְּחֹתָיו וַיֹּאמֶר לִיהוּדָה וְלִירוּשָׁלִַם לֵאמֹר לִפְנֵי מִזְבֵּחַ אֶחָד תִּשְׁתַּחֲווּ וְעָלָיו תַּקְטִירוּ׃
הֲלֹא תֵדְעוּ מֶה עָשִׂיתִי אֲנִי וַאֲבוֹתַי לְכֹל עַמֵּי הָאֲרָצוֹת הֲיָכוֹל יָכְלוּ אֱלֹהֵי גּוֹיֵ הָאֲרָצוֹת לְהַצִּיל אֶת־אַרְצָם מִיָּדִי׃
מִי בְּכָל־אֱלֹהֵי הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֲשֶׁר הֶחֱרִימוּ אֲבוֹתַי אֲשֶׁר יָכוֹל לְהַצִּיל אֶת־עַמּוֹ מִיָּדִי כִּי יוּכַל אֱלֹהֵיכֶם לְהַצִּיל אֶתְכֶם מִיָּדִי׃
וְעַתָּה אַל־יַשִּׁיא אֶתְכֶם חִזְקִיָּהוּ וְאַל־יַסִּית אֶתְכֶם כָּזֹאת וְאַל־תַּאֲמִינוּ לוֹ כִּי־לֹא יוּכַל כָּל־אֱלוֹהַ כָּל־גּוֹי וּמַמְלָכָה לְהַצִּיל עַמּוֹ מִיָּדִי וּמִיַּד אֲבוֹתָי אַף כִּי אֱלֹהֵיכֶם לֹא־יַצִּילוּ אֶתְכֶם מִיָּדִי׃
וְעוֹד דִּבְּרוּ עֲבָדָיו עַל־יְהוָה הָאֱלֹהִים וְעַל יְחִזְקִיָּהוּ עַבְדּוֹ׃
וּסְפָרִים כָּתַב לְחָרֵף לַיהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְלֵאמֹר עָלָיו לֵאמֹר כֵּאלֹהֵי גּוֹיֵ הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר לֹא־הִצִּילוּ עַמָּם מִיָּדִי כֵּן לֹא־יַצִּיל אֱלֹהֵי יְחִזְקִיָּהוּ עַמּוֹ מִיָּדִי׃
וַיִּקְרְאוּ בְקוֹל־גָּדוֹל יְהוּדִית עַל־עַם יְרוּשָׁלִַם אֲשֶׁר עַל־הַחוֹמָה לְיָרְאָם וּלְבַהֲלָם לְמַעַן יִלְכְּדוּ אֶת־הָעִיר׃
וַיְדַבְּרוּ אֶל־אֱלֹהֵי יְרוּשָׁלִָם כְּעַל אֱלֹהֵי עַמֵּי הָאָרֶץ מַעֲשֵׂה יְדֵי הָאָדָם׃
וַיִּתְפַּלֵּל יְחִזְקִיָּהוּ הַמֶּלֶךְ וִישַׁעְיָהוּ בֶן־אָמוֹץ הַנָּבִיא עַל־זֹאת וַיִּזְעֲקוּ הַשָּׁמָיִם׃
וַיִּשְׁלַח יְהוָה מַלְאָךְ וַיַּכְחֵד כָּל־גִּבּוֹר חַיִל וְנָגִיד וְשָׂר בְּמַחֲנֵה מֶלֶךְ אַשּׁוּר וַיָּשָׁב בְּבֹשֶׁת פָּנִים לְאַרְצוֹ וַיָּבֹא בֵּית אֱלֹהָיו ומיציאו [וּמִיצִיאֵי] מֵעָיו שָׁם הִפִּילֻהוּ בֶחָרֶב׃
וַיּוֹשַׁע יְהוָה אֶת־יְחִזְקִיָּהוּ וְאֵת יֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם מִיַּד סַנְחֵרִיב מֶלֶךְ־אַשּׁוּר וּמִיַּד־כֹּל וַיְנַהֲלֵם מִסָּבִיב׃
וְרַבִּים מְבִיאִים מִנְחָה לַיהוָה לִירוּשָׁלִַם וּמִגְדָּנוֹת לִיחִזְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה וַיִּנַּשֵּׂא לְעֵינֵי כָל־הַגּוֹיִם מֵאַחֲרֵי־כֵן׃
בַּיָּמִים הָהֵם חָלָה יְחִזְקִיָּהוּ עַד־לָמוּת וַיִּתְפַּלֵּל אֶל־יְהוָה וַיֹּאמֶר לוֹ וּמוֹפֵת נָתַן לוֹ׃
וְלֹא־כִגְמֻל עָלָיו הֵשִׁיב יְחִזְקִיָּהוּ כִּי גָבַהּ לִבּוֹ וַיְהִי עָלָיו קֶצֶף וְעַל־יְהוּדָה וִירוּשָׁלִָם׃
וַיִּכָּנַע יְחִזְקִיָּהוּ בְּגֹבַהּ לִבּוֹ הוּא וְיֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִָם וְלֹא־בָא עֲלֵיהֶם קֶצֶף יְהוָה בִּימֵי יְחִזְקִיָּהוּ׃
וַיְהִי לִיחִזְקִיָּהוּ עֹשֶׁר וְכָבוֹד הַרְבֵּה מְאֹד וְאֹצָרוֹת עָשָׂה־לוֹ לְכֶסֶף וּלְזָהָב וּלְאֶבֶן יְקָרָה וְלִבְשָׂמִים וּלְמָגִנִּים וּלְכֹל כְּלֵי חֶמְדָּה׃
וּמִסְכְּנוֹת לִתְבוּאַת דָּגָן וְתִירוֹשׁ וְיִצְהָר וְאֻרָוֺת לְכָל־בְּהֵמָה וּבְהֵמָה וַעֲדָרִים לָאֲוֵרוֹת׃
וְעָרִים עָשָׂה לוֹ וּמִקְנֵה־צֹאן וּבָקָר לָרֹב כִּי נָתַן־לוֹ אֱלֹהִים רְכוּשׁ רַב מְאֹד׃
וְהוּא יְחִזְקִיָּהוּ סָתַם אֶת־מוֹצָא מֵימֵי גִיחוֹן הָעֶלְיוֹן וַיַּישְּׁרֵם לְמַטָּה־מַּעְרָבָה לְעִיר דָּוִיד וַיַּצְלַח יְחִזְקִיָּהוּ בְּכָל־מַעֲשֵׂהוּ׃
וְכֵן בִּמְלִיצֵי שָׂרֵי בָּבֶל הַמְשַׁלְּחִים עָלָיו לִדְרֹשׁ הַמּוֹפֵת אֲשֶׁר הָיָה בָאָרֶץ עֲזָבוֹ הָאֱלֹהִים לְנַסּוֹתוֹ לָדַעַת כָּל־בִּלְבָבוֹ׃
וְיֶתֶר דִּבְרֵי יְחִזְקִיָּהוּ וַחֲסָדָיו הִנָּם כְּתוּבִים בַּחֲזוֹן יְשַׁעְיָהוּ בֶן־אָמוֹץ הַנָּבִיא עַל־סֵפֶר מַלְכֵי־יְהוּדָה וְיִשְׂרָאֵל׃
וַיִּשְׁכַּב יְחִזְקִיָּהוּ עִם־אֲבֹתָיו וַיִּקְבְּרֻהוּ בְּמַעֲלֵה קִבְרֵי בְנֵי־דָוִיד וְכָבוֹד עָשׂוּ־לוֹ בְמוֹתוֹ כָּל־יְהוּדָה וְיֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִָם וַיִּמְלֹךְ מְנַשֶּׁה בְנוֹ תַּחְתָּיו׃