דברי הימים ב · פרק ל׳
פשרת הלב: המהפכה הרוחנית של חזקיהו
כִּי־חַנּוּן וְרַחוּם יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם וְלֹא־יָסִיר פָּנִים מִכֶּם אִם־תָּשׁוּבוּ אֵלָיו׃
פסוק טהמלך חזקיהו והחג של הלבבות
לפני שנים רבות, בירושלים היפה, מלך מלך טוב לב בשם חזקיהו. באותם ימים האנשים בארץ היו קצת עצובים ומרוחקים זה מזה. המלך חזקיהו רצה מאוד לשמח אותם ולחבר ביניהם, אז הוא החליט לארגן את חגיגת הפסח הכי גדולה שיש! הוא שלח רצים מהירים עם מכתבים לכל קצוות הארץ. חלק מהאנשים צחקו על השליחים, אבל רבים אחרים התרגשו, ארזו תיקים והגיעו לירושלים. כשהחג התחיל, המלך ראה שחלק מהאורחים לא הספיקו להתכונן כמו שצריך. במקום לכעוס, חזקיהו ביקש מאלוהים לשמור עליהם ולסלוח להם, כי הלב שלהם היה טוב ורוצה לשמוח. אלוהים שמע את התפילה והביא שמחה עצומה ללב של כולם. החגיגה הייתה כל כך נהדרת, שהם המשיכו לשיר ולרקוד עוד שבוע שלם!
הפסוק מזכיר לנו כהורים להציע לילדינו תמיד דרך חזרה וסליחה, מתוך חמלה וללא תנאים נוקשים.
הסיפור של חזקיהו מלמד אותנו על כוחה של קבלת האחר ועל החשיבות של כוונת הלב על פני ביצוע מושלם. כהורים, אנו יכולים להשתמש בסיפור כדי לשוחח עם הילד על כך שלא תמיד הכל מצליח לנו בדיוק כפי שתכננו, אבל מה שבאמת קובע זה שניסינו לעשות טוב מכל הלב. זו הזדמנות לחזק את הביטחון העצמי של הילד גם כשהוא חווה חוסר הצלחה טכני.
- אם היית מקבל מכתב מהמלך שמזמין אותך למסיבה גדולה, מה היית אורז בתיק שלך?
- המלך חזקיהו לא כעס על האורחים שלא הספיקו להתכונן. איך לדעתך הם הרגישו כשהם ראו שהוא מקבל אותם באהבה?
- מתי בפעם האחרונה הרגשת שמחה גדולה כמו האנשים שחגגו בירושלים?
ההזמנה הסודית של המלך חזקיהו
דמיינו שאתם מקבלים מכתב מיוחד, חתום בטבעת זהב של מלך! המלך חזקיהו, שמלך בירושלים לפני שנים רבות, רצה לעשות משהו מופלא: לחגוג את חג הפסח ביחד עם כל האנשים בארץ, גם אלו שגרים ממש רחוק. הוא שלח רצים מהירים עם מכתבים צבעוניים. חלק מהאנשים צחקו ולעגו להם, אבל רבים אחרים התרגשו מאוד והחליטו לבוא. כשהגיעו לירושלים, העיר התמלאה בשירה, בנגינה ובאורות שמחים. המלך חזקיהו ראה שלא כולם הספיקו להתכונן ולנקות את הלב, אז הוא התפלל בשבילם תפילה חמה, ואלוהים הטוב סלח לכולם. השמחה הייתה כל כך גדולה, שהם החליטו לחגוג שבעה ימים נוספים! כולם שרו ורקדו יחד כמו משפחה אחת גדולה ומאושרת.
אלוהים תמיד אוהב אותנו ומחכה שנחזור אליו, והוא תמיד מוכן לסלוח לנו בלב רחב.
הידעתם? השמחה בחג הזה הייתה כל כך עצומה, שהחליטו להאריך את החג ולחגוג שבועיים שלמים במקום שבוע אחד!
אבל מה קרה ביום שאחרי המסיבה הגדולה? בפרק הבא נגלה איך האנשים החליטו לשנות את כל הארץ שלהם!
מכתב פתוח לכולם: המבצע של חזקיהו
המלך חזקיהו עולה לשלטון בתקופה קשה. העם מפולג, וממלכת ישראל הצפונית כמעט נחרבה על ידי אשור. חזקיהו מחליט לעשות צעד נועז: הוא שולח שליחים מהירים עם מכתבים לכל חלקי הארץ, ומזמין את כולם — גם את אלה שבדרך כלל לא מסתדרים איתם — לחגוג יחד את חג הפסח בירושלים. התגובות מעורבות: חלק מהאנשים לועגים לשליחים וצוחקים עליהם, אבל אחרים מחליטים להניח בצד את האגו ולבוא. בירושלים מתרחש מפגש מרגש של אחדות. אפילו כשיש בעיות טכניות ורבים לא הספיקו להתכונן כראוי לחג מבחינה דתית, חזקיהו מתפלל עליהם ואלוהים מקבל אותם באהבה. החגיגה הופכת להצלחה מטורפת, והם מחליטים להאריך אותה בשבוע נוסף של שמחה ואוכל טוב.
לא משנה כמה טעויות עשינו בעבר, תמיד יש לנו הזדמנות לתקן, כי אלוהים תמיד פותח לנו דלת חדשה.
כשאתם מנסים לארגן משהו קבוצתי או ליזום פיוס, אל תתנו למיעוט שלועג לכם להרוס. תתרכזו באלה שכן משתפים פעולה ורוצים בטוב.
זה כמו לנסות לאחד כיתה מפולגת אחרי ריב גדול על ידי הזמנה למסיבה משותפת. חלק מהילדים יצחקו בקבוצת הווטסאפ ויגידו שזה 'מביך', אבל מי שיגיע יזכה לחוויה מגבשת שלא תישכח.
לשבור את החוקים בשביל הלב: הפסח הלא מושלם של חזקיהו
חזקיהו מלך יהודה מבין שהדרך היחידה לשקם את העם אחרי שנים של הזנחה וחורבן היא ליצור חוויה משותפת חזקה. הוא יוזם חגיגת פסח המיועדת לכולם — גם לשרידי ממלכת ישראל הצפונית שספגה מכה אנושה מאשור. מכיוון שההכנות לוקחות זמן והכוהנים לא הספיקו להיערך, חזקיהו מקבל החלטה לא שגרתית: לדחות את החג בחודש שלם. הוא שולח שליחים לכל עבר. בצפון צוחקים עליהם, אבל קבוצות גדולות בכל זאת מגיעות לירושלים. כשהחג מתחיל, מתברר שרבים מהאורחים מהצפון לא הספיקו לעבור את תהליך הטהרה הנדרש לפי החוק היבש. במקום לגרש אותם או לפסול את השתתפותם, חזקיהו נושא תפילה מרגשת ומבקש מאלוהים לסלוח לכל מי שליבו מכוון לטוב, גם אם הטקס שלו לא מושלם. אלוהים מקבל את התפילה, והתוצאה היא חגיגה ספונטנית, שמחה ומשחררת שנמשכת שבועיים שלמים.
הפסוק מבטא את תמצית הגישה הדתית והרוחנית של הפרק: אלוהים אינו מחפש להעניש, אלא מחכה לשובם של בני האדם. חזקיהו משתמש במילים אלו כדי לשכנע את שרידי ממלכת ישראל הצפונית, שחוו חורבן וגלות קשים מידי אשור, שיש להם דרך חזרה הביתה — הן מבחינה גיאוגרפית והן מבחינה רוחנית. הפנייה מדגישה כי הלב והרצון להתקרב חשובים יותר מהעבר המורכב.
להעמקה בסיפור⌄
הסיפור הזה מציג דילמה מנהיגותית ורוחנית מרתקת. חזקיהו עומד בפני מציאות שבורה: העם מפוצל, המקדש היה סגור שנים, והמסורת כמעט נשכחה. הוא רוצה לחגוג את הפסח, חג החירות והאחדות, אבל המציאות לא משתפת פעולה. אין מספיק כוהנים טהורים בזמן, והעם לא מספיק להגיע לירושלים במועד המקורי. במקום להרים ידיים או לקיים אירוע קטן וסגור רק למי ש'בסדר', חזקיהו בוחר בגמישות. הוא דוחה את החג לחודש השני — צעד חריג ביותר שמראה שמבחינתו, המטרה של חיבור האנשים קודמת לדיוק הטכני של התאריך.\n\nהשליחים שהוא שולח לצפון פוגשים מציאות כואבת. ממלכת ישראל הצפונית נחרבה ברובה על ידי האימפריה האשורית, והתושבים שנשארו שם מלאי מרירות וציניות. חלקם לועגים לשליחים מירושלים. קל להבין אותם: אחרי אסון כזה, קשה להאמין בהבטחות חגיגיות. אבל חזקיהו לא נעלב. הוא מבין שהציניות היא לרוב מסכה לכאב. ואכן, קבוצות משמעותיות מהצפון מחליטות להגיע.\n\nרגעי השיא של הפרק מתרחשים כשהחגיגה מתחילה. מתברר שרבים מהבאים מהצפון אוכלים את קורבן הפסח כשהם לא טהורים מבחינה טקסית. לפי חוקי התורה היבשים, זהו חטא חמור. אבל חזקיהו מבין שהתעקשות על פרטים טכניים ברגע של התעוררות רוחנית תהרוס את הכל ותבריח את האנשים שזה עתה חזרו. הוא מתפלל: 'יהוה הטוב יכפר בעד כל לבבו הכין לדרוש האלוהים... ולא כטהרת הקודש'. התפילה הזו מייצגת מהפכה מחשבתית: הכוונה הפנימית של הלב חשובה וקדושה יותר מהדיוק הטקסי החיצוני. אלוהים מקבל את התפילה ו'מרפא' את העם. השמחה שמתפרצת בירושלים היא כל כך גדולה ואותנטית, שהמשתתפים מחליטים באופן ספונטני להמשיך לחגוג שבעה ימים נוספים. זהו שיעור מדהים על מנהיגות שיודעת מתי להקל, מתי לחבק ומתי להעדיף את האדם על פני המערכת.
אם היית חבר בוועדה המארגנת של החג, היית תומך בהחלטה של חזקיהו לאפשר לאנשים לא טהורים להשתתף, או שהיית חושש שזה יפגע בקדושת המקדש?
פשרת הלב: המהפכה הרוחנית של חזקיהו
חזקיהו מלך יהודה עולה לשלטון בתקופה של משבר לאומי ורוחני עמוק. לאחר שנים של הזנחה דתית ופילוג פוליטי, ובעוד ממלכת ישראל השכנה קורסת תחת לחץ אשורי, חזקיהו יוזם מהלך נועז של איחוד לאומי סביב חגיגת פסח המונית בירושלים. בשל קשיים לוגיסטיים ואי-מוכנות של הכוהנים במועד המקורי, הוא מקבל החלטה תקדימית לדחות את החג בחודש שלם. חזקיהו שולח שליחים מיוחדים מקצה הארץ ועד קצהָ, כולל לשבטי הצפון החרבים. למרות שלעג וציניות מקבלים את פני השליחים בחלק מהמחוזות, קבוצות רבות נענות לקריאה ומגיעות לירושלים. במהלך החג מתברר כי רבים מהעולים לא עברו את תהליכי הטהרה הנדרשים לפי חוקי התורה. חזקיהו בוחר שלא להדירם, אלא נושא תפילה לאלוהים שיסלח לכל מי שכיוון את ליבו לדרוש את האל, גם ללא הטהרה הטקסית. אלוהים נענה לתפילתו, והחג נחגג בשמחה כה עצומה, עד שהקהל מחליט ספונטנית להאריכו בשבוע נוסף.
הפסוק מבטא את תמצית הגישה הדתית והרוחנית של הפרק: אלוהים אינו מחפש להעניש, אלא מחכה לשובם של בני האדם. חזקיהו משתמש במילים אלו כדי לשכנע את שרידי ממלכת ישראל הצפונית, שחוו חורבן וגלות קשים מידי אשור, שיש להם דרך חזרה הביתה — הן מבחינה גיאוגרפית והן מבחינה רוחנית. הפנייה מדגישה כי הלב והרצון להתקרב חשובים יותר מהעבר המורכב.
הדרש — קריאה לעומק⌄
פרק ל' בספר דברי הימים ב' מציג את אחד הרגעים הדרמטיים והמרתקים ביותר של רפורמה דתית ומנהיגותית במקרא. חזקיהו מלך יהודה אינו מסתפק בשיקום פיזי של המקדש; הוא מבין כי שיקום אמיתי דורש איחוד לבבות של עם שבור ומפולג. המהלך שלו לפנות לשרידי ממלכת ישראל הצפונית, זמן קצר לאחר חורבנה בידי אשור, הוא אקט פוליטי ודתי מבריק של פיוס לאומי. חזקיהו קורא להם לשוב אל אלוהי אבותיהם, תוך שהוא מציע להם בית רוחני בירושלים.\n\nהמבנה הספרותי של הפרק נע סביב הניגוד בין הפורמליזם הדתי לבין המציאות האנושית המורכבת. המתח הזה מתבטא כבר בהחלטה הראשונית לקיים את הפסח בחודש השני (אייר) במקום בחודש הראשון (ניסן). הסיבה הרשמית היא טכנית — הכוהנים לא הספיקו להתקדש והעם לא נאסף. אך ברקע עומדת ההבנה העמוקה של חזקיהו כי עדיף חג לא מושלם בזמן חריג, מאשר חג מושלם שאיש אינו משתתף בו. מילה מנחה בולטת בפרק היא 'לב' ('לב אחד', 'הכין לבבו'), המדגישה כי מוקד הרפורמה אינו המקדש הפיזי, אלא המקדש שבלב.\n\nהתגובות לקריאתו של חזקיהו משקפות את המורכבות החברתית של התקופה. הרצים העוברים מאפרים ומנשה ועד זבולון נתקלים בלעג ובבוז. הציניות של תושבי הצפון מובנת על רקע הטראומה הלאומית שחוו; קל ללעוג להצעות של פיוס דתי כשהבית שלך חרב. עם זאת, הטקסט מדגיש כי 'אנשים מאשר ומנשה ומזבולון נכנעו ויבואו לירושלים'. ביהודה, לעומת זאת, שוררת אחדות מוחלטת המיוחסת ליד האלוהים ('לתת להם לב אחד').\n\nנקודת השיא התיאולוגית של הפרק מתרחשת כאשר מתברר כי רבים מהעולים מהצפון אכלו את קורבן הפסח בטומאה, בניגוד להלכה הכתובה. במקום לעצור את החגיגה או להעניש את המפרים, חזקיהו יוצר תקדים רוחני עצום. הוא מתפלל עבורם: 'יהוה הטוב יכפר בעד כל לבבו הכין לדרוש האלוהים... ולא כטהרת הקודש'. תפילה זו מציבה את האוריינטציה הפנימית של האדם — הכנת הלב — מעל לסטטוס הטקסי החיצוני. המענה האלוהי המיידי ('וירפא את העם') מהווה אישור אלוהי לגישה הרפורמיסטית והחומלת הזו.\n\nהתוצאה של הכלה זו היא שמחה מתפרצת שאינה ניתנת להכלה במסגרת הזמן הרגילה. הקהל מחליט להאריך את החג בשבעה ימים נוספים, צעד הדורש תרומות ענק של בהמות מצד המלך והשרים. השמחה הגדולה בירושלים, שלא נראתה כמוה מאז ימי שלמה המלך (תקופת הזוהר של הממלכה המאוחדת), מסמלת את התיקון ההיסטורי של הקרע בעם. הפרק נחתם בברכת הכוהנים והלויים, שתפילתם מגיעה עד לשמים, עדות לכך שהאל שוכן היכן שיש אחדות, חמלה וכוונת לב כנה.
- העדפת האדם והרוח על פני הפרוטוקול היבשבארגונים, בקהילות ואפילו במשפחות, אנו נוטים לעיתים להיצמד לנהלים, חוקים וכללים נוקשים מתוך רצון לשמור על סדר או איכות. עם זאת, ברגעים של משבר או הזדמנות לחיבור, מנהיגות אמיתית נמדדת ביכולת להגמיש את הכללים לטובת רווחתם הנפשית והרוחנית של האנשים. כאשר עובד או בן משפחה זקוקים להכלה, הצעד הנכון הוא להעדיף את כוונתם הטובה על פני עמידה דווקנית בנהלים.
- פיוס דורש פנייה אקטיבית וסבלנות לציניותכאשר מנסים לאחות קרע ישן — בין אם מדובר בסכסוך משפחתי או ביריבות מקצועית — יש לצפות להתנגדות, חשדנות ואף ללעג מצד הצד השני. יוזם הפיוס צריך להבין שהציניות היא מנגנון הגנה מפני פגיעה נוספת. התמדה בהושטת היד, כפי שעשה חזקיהו, מאפשרת לאלו שמוכנים לכך להיענות, ויוצרת בסיס לשינוי הדרגתי ועמוק.
- כוחה של חגיגה משותפת ככלי לריפוי קבוצתיחוויות רגשיות חיוביות משותפות — כמו ארוחות, טקסים או חגיגות — הן בעלות כוח מרפא עצום לקבוצות שחוו משבר או פילוג. אל תמעיטו בערכם של אירועים חברתיים ספונטניים או ממוסדים. יצירת מרחב שבו אנשים יכולים לשמוח יחד, להניח בצד את המחלוקות היומיומיות ולהרגיש חלק ממשהו גדול יותר, היא כלי קריטי לבניית חוסן קהילתי ואישי.
הפרק מעלה דילמה עתיקת יומין שנותרה פתוחה עד היום: מהו הגבול בין שמירה על מסגרת חוקית וטקסית נוקשה (החיונית לשמירה על זהות וסדר לאורך זמן) לבין הגמישות וההכלה הנדרשות כדי למנוע ניכור ודחייה של הפרט? חזקיהו פורץ את הגבולות לטובת ההכלה, אך מותיר אותנו עם השאלה מתי פשרה על הכללים הופכת מאקט של חמלה לאובדן מוחלט של הסטנדרט והזהות.
📖 קראו את הפרק המלא⌄
וַיִּשְׁלַח יְחִזְקִיָּהוּ עַל־כָּל־יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה וְגַם־אִגְּרוֹת כָּתַב עַל־אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה לָבוֹא לְבֵית־יְהוָה בִּירוּשָׁלִָם לַעֲשׂוֹת פֶּסַח לַיהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל׃
וַיִּוָּעַץ הַמֶּלֶךְ וְשָׂרָיו וְכָל־הַקָּהָל בִּירוּשָׁלִָם לַעֲשׂוֹת הַפֶּסַח בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי׃
כִּי לֹא יָכְלוּ לַעֲשֹׂתוֹ בָּעֵת הַהִיא כִּי הַכֹּהֲנִים לֹא־הִתְקַדְּשׁוּ לְמַדַּי וְהָעָם לֹא־נֶאֶסְפוּ לִירוּשָׁלִָם׃
וַיִּישַׁר הַדָּבָר בְּעֵינֵי הַמֶּלֶךְ וּבְעֵינֵי כָּל־הַקָּהָל׃
וַיַּעֲמִידוּ דָבָר לְהַעֲבִיר קוֹל בְּכָל־יִשְׂרָאֵל מִבְּאֵר־שֶׁבַע וְעַד־דָּן לָבוֹא לַעֲשׂוֹת פֶּסַח לַיהוָה אֱלֹהֵי־יִשְׂרָאֵל בִּירוּשָׁלִָם כִּי לֹא לָרֹב עָשׂוּ כַּכָּתוּב׃
וַיֵּלְכוּ הָרָצִים בָּאִגְּרוֹת מִיַּד הַמֶּלֶךְ וְשָׂרָיו בְּכָל־יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה וּכְמִצְוַת הַמֶּלֶךְ לֵאמֹר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שׁוּבוּ אֶל־יְהוָה אֱלֹהֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיִשְׂרָאֵל וְיָשֹׁב אֶל־הַפְּלֵיטָה הַנִּשְׁאֶרֶת לָכֶם מִכַּף מַלְכֵי אַשּׁוּר׃
וְאַל־תִּהְיוּ כַּאֲבוֹתֵיכֶם וְכַאֲחֵיכֶם אֲשֶׁר מָעֲלוּ בַּיהוָה אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיהֶם וַיִּתְּנֵם לְשַׁמָּה כַּאֲשֶׁר אַתֶּם רֹאִים׃
עַתָּה אַל־תַּקְשׁוּ עָרְפְּכֶם כַּאֲבוֹתֵיכֶם תְּנוּ־יָד לַיהוָה וּבֹאוּ לְמִקְדָּשׁוֹ אֲשֶׁר הִקְדִּישׁ לְעוֹלָם וְעִבְדוּ אֶת־יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם וְיָשֹׁב מִכֶּם חֲרוֹן אַפּוֹ׃
כִּי בְשׁוּבְכֶם עַל־יְהוָה אֲחֵיכֶם וּבְנֵיכֶם לְרַחֲמִים לִפְנֵי שׁוֹבֵיהֶם וְלָשׁוּב לָאָרֶץ הַזֹּאת כִּי־חַנּוּן וְרַחוּם יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם וְלֹא־יָסִיר פָּנִים מִכֶּם אִם־תָּשׁוּבוּ אֵלָיו׃
וַיִּהְיוּ הָרָצִים עֹבְרִים מֵעִיר לָעִיר בְּאֶרֶץ־אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה וְעַד־זְבֻלוּן וַיִּהְיוּ מַשְׂחִיקִים עֲלֵיהֶם וּמַלְעִגִים בָּם׃
אַךְ־אֲנָשִׁים מֵאָשֵׁר וּמְנַשֶּׁה וּמִזְּבֻלוּן נִכְנְעוּ וַיָּבֹאוּ לִירוּשָׁלִָם׃
גַּם בִּיהוּדָה הָיְתָה יַד הָאֱלֹהִים לָתֵת לָהֶם לֵב אֶחָד לַעֲשׂוֹת מִצְוַת הַמֶּלֶךְ וְהַשָּׂרִים בִּדְבַר יְהוָה׃
וַיֵּאָסְפוּ יְרוּשָׁלִַם עַם־רָב לַעֲשׂוֹת אֶת־חַג הַמַּצּוֹת בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי קָהָל לָרֹב מְאֹד׃
וַיָּקֻמוּ וַיָּסִירוּ אֶת־הַמִּזְבְּחוֹת אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלִָם וְאֵת כָּל־הַמְקַטְּרוֹת הֵסִירוּ וַיַּשְׁלִיכוּ לְנַחַל קִדְרוֹן׃
וַיִּשְׁחֲטוּ הַפֶּסַח בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי וְהַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם נִכְלְמוּ וַיִּתְקַדְּשׁוּ וַיָּבִיאוּ עֹלוֹת בֵּית יְהוָה׃
וַיַּעַמְדוּ עַל־עָמְדָם כְּמִשְׁפָּטָם כְּתוֹרַת מֹשֶׁה אִישׁ־הָאֱלֹהִים הַכֹּהֲנִים זֹרְקִים אֶת־הַדָּם מִיַּד הַלְוִיִּם׃
כִּי־רַבַּת בַּקָּהָל אֲשֶׁר לֹא־הִתְקַדָּשׁוּ וְהַלְוִיִּם עַל־שְׁחִיטַת הַפְּסָחִים לְכֹל לֹא טָהוֹר לְהַקְדִּישׁ לַיהוָה׃
כִּי מַרְבִּית הָעָם רַבַּת מֵאֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה יִשָּׂשכָר וּזְבֻלוּן לֹא הִטֶּהָרוּ כִּי־אָכְלוּ אֶת־הַפֶּסַח בְּלֹא כַכָּתוּב כִּי הִתְפַּלֵּל יְחִזְקִיָּהוּ עֲלֵיהֶם לֵאמֹר יְהוָה הַטּוֹב יְכַפֵּר בְּעַד׃
כָּל־לְבָבוֹ הֵכִין לִדְרוֹשׁ הָאֱלֹהִים יְהוָה אֱלֹהֵי אֲבוֹתָיו וְלֹא כְּטָהֳרַת הַקֹּדֶשׁ׃
וַיִּשְׁמַע יְהוָה אֶל־יְחִזְקִיָּהוּ וַיִּרְפָּא אֶת־הָעָם׃
וַיַּעֲשׂוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל הַנִּמְצְאִים בִּירוּשָׁלִַם אֶת־חַג הַמַּצּוֹת שִׁבְעַת יָמִים בְּשִׂמְחָה גְדוֹלָה וּמְהַלְלִים לַיהוָה יוֹם בְּיוֹם הַלְוִיִּם וְהַכֹּהֲנִים בִּכְלֵי־עֹז לַיהוָה׃
וַיְדַבֵּר יְחִזְקִיָּהוּ עַל־לֵב כָּל־הַלְוִיִּם הַמַּשְׂכִּילִים שֵׂכֶל־טוֹב לַיהוָה וַיֹּאכְלוּ אֶת־הַמּוֹעֵד שִׁבְעַת הַיָּמִים מְזַבְּחִים זִבְחֵי שְׁלָמִים וּמִתְוַדִּים לַיהוָה אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיהֶם׃
וַיִּוָּעֲצוּ כָּל־הַקָּהָל לַעֲשׂוֹת שִׁבְעַת יָמִים אֲחֵרִים וַיַּעֲשׂוּ שִׁבְעַת־יָמִים שִׂמְחָה׃
כִּי חִזְקִיָּהוּ מֶלֶךְ־יְהוּדָה הֵרִים לַקָּהָל אֶלֶף פָּרִים וְשִׁבְעַת אֲלָפִים צֹאן וְהַשָּׂרִים הֵרִימוּ לַקָּהָל פָּרִים אֶלֶף וְצֹאן עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים וַיִּתְקַדְּשׁוּ כֹהֲנִים לָרֹב׃
וַיִּשְׂמְחוּ כָּל־קְהַל יְהוּדָה וְהַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם וְכָל־הַקָּהָל הַבָּאִים מִיִּשְׂרָאֵל וְהַגֵּרִים הַבָּאִים מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְהַיּוֹשְׁבִים בִּיהוּדָה׃
וַתְּהִי שִׂמְחָה־גְדוֹלָה בִּירוּשָׁלִָם כִּי מִימֵי שְׁלֹמֹה בֶן־דָּוִיד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל לֹא כָזֹאת בִּירוּשָׁלִָם׃
וַיָּקֻמוּ הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וַיְבָרֲכוּ אֶת־הָעָם וַיִּשָּׁמַע בְּקוֹלָם וַתָּבוֹא תְפִלָּתָם לִמְעוֹן קָדְשׁוֹ לַשָּׁמָיִם׃