דברים · פרק ג׳
מבט מן הפסגה: על גבולות ההנהגה והטרגדיה של משה
לֹא תִּירָאוּם כִּי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם הוּא הַנִּלְחָם לָכֶם׃
פסוק כבהנוף המרהיב מראש ההר
הלילה נספר על משה רבנו, המנהיג הגדול שהוביל את עם ישראל בדרכים ארוכות במדבר. העם עבר הרפתקאות רבות, ואפילו ניצח מלך ענק בשם עוג, שהייתה לו מיטה ענקית מברזל! עכשיו, כשהם ממש קרובים לארץ ישראל היפה, משה רצה יותר מכל דבר אחר להיכנס אליה יחד עם כולם. הוא עצם את עיניו, התפלל לה' וביקש: 'בבקשה, תן לי לעבור את הנהר ולראות את הארץ הטובה'. ה' ענה לו ברכות שהגיע הזמן להעביר את ההנהגה ליהושע הצעיר. אבל כדי לשמח את משה, ה' אמר לו לעלות לראש הר גבוה מאוד. משם, משה הביט רחוק-רחוק וראה את כל ההרים, העמקים והשדות הירוקים של הארץ המובטחת. משה הרגיש שלווה גדולה בליבו, ופנה לחזק ולעודד את יהושע לקראת המסע הבא.
הפסוק הזה מזכיר לנו לעזור לילדינו לשחרר את הפחד מהלא-נודע, ולטעת בהם ביטחון שיש מי ששומר עליהם.
הסיפור נוגע בערך של השלמה וקבלת שינויים. לפעמים ילדים חווים אכזבה קשה כשדברים לא מסתדרים בדיוק כפי שרצו (למשל, טיול שהתבטל או חבר שלא יכול לשחק). דרך דמותו של משה, אפשר להראות להם שגם כשחלום אחד לא מתגשם במלואו, אפשר למצוא נחמה ויופי בדרכים אחרות (כמו המבט מההר), וששינוי בהנהגה או בתוכנית הוא הזדמנות לצמיחה של מישהו אחר.
- איך לדעתך הרגיש משה כשהוא עמד על ראש ההר והביט על הארץ היפה מרחוק?
- אם היית יכול לבנות מיטה מיוחדת כמו של המלך עוג, ממה היא הייתה עשויה ואיך היא הייתה נראית?
- כשמשהו שאנחנו מאוד רוצים לא מסתדר, מה יכול לעזור לנו להרגיש טוב יותר?
המיטה של הענק והנוף מראש ההר
דמיינו שאתם עומדים על גבעה גבוהה, והרוח מלטפת את הפנים שלכם. עם ישראל נמצא ממש קרוב לארץ המובטחת! בדרך הם פגשו מלך ענק וחזק בשם עוג. הוא היה כל כך גדול, שהמיטה שלו הייתה עשויה מברזל חזק ובאורך של ארבעה מטרים! אבל ה' אמר למשה המנהיג: 'אל תפחדו', ועם ישראל ניצח באומץ. אחרי הניצחון, משה רצה יותר מכל דבר אחר להיכנס יחד עם כולם אל הארץ היפה והירוקה. הוא התפלל וביקש מה': 'בבקשה, תן לי רק לעבור את הנהר ולראות את הארץ'. אבל ה' ענה לו בעדינות שהגיע הזמן להעביר את התפקיד ליהושע הצעיר. ה' ביקש ממשה לעלות לראש הר גבוה, להביט בנוף המקסים וליהנות מהיופי שלו מרחוק. מה יקרה כשיהושע יקבל את הפיקוד? בפרק הבא נגלה!
אל תפחדו מאף אחד, כי ה' תמיד שומר עליכם ועוזר לכם לנצח במשימות הקשות שלכם.
המיטה של המלך עוג הייתה באורך של תשע אמות – זה בערך כמו אורך של מכונית משפחתית גדולה של ימינו!
משה מביט בארץ מרחוק ומחבק את יהושע המנהיג החדש. האם העם מוכן לצעד הבא? בפרק הבא נתחיל לגלות!
להביט קדימה ולדעת לשחרר
בפרק זה, עם ישראל ממשיך במסעו לארץ המובטחת ונתקל בעוג מלך הבשן, מלך עצום ממדים השולט בערים מבוצרות עם חומות גבוהות. למרות החשש הגדול, העם נוחל ניצחון מוחץ ומקבל שטחים נרחבים בעבר הירדן המזרחי. השבטים ראובן, גד וחצי המנשה מקבלים את האדמות הללו, אך משה דורש מהם להתגייס כחלוצים ולעזור לשאר השבטים לכבוש את הארץ. השיא של הפרק הוא אישי ומרגש: משה מתפלל לה' ומבקש בכל ליבו להיכנס לארץ כנען. ה' מסרב לבקשה ומורה לו להעביר את ההנהגה ליהושע. משה מתבקש לעלות לראש הפסגה, להסתכל על הארץ מרחוק, ולחזק את יהושע לקראת המשימה הגדולה שלו.
כשאתם עומדים מול אתגר ענק שנראה מפחיד, תזכרו שאתם לא לבד במערכה הזו ויש כוח גדול שמלווה אתכם.
כשאתם עובדים בקבוצה או בנבחרת, לפעמים צריך לדעת מתי לפנות את הבמה ולתת למישהו אחר להוביל, גם אם ממש רציתם להיות הכוכבים. לדעת לפרגן למנהיג הבא זו גדולה אמיתית.
זה כמו לעבוד קשה על פרויקט בבית הספר, להכין את כל התשתית, אבל ברגע האחרון של המצגת לתת לחבר לקבוצה להציג אותה כי זה מה שהכי נכון להצלחה של כולם.
רגע לפני קו הסיום: השיעור הכי קשה של משה
הפרק מתחיל בניצחון צבאי מזהיר של עם ישראל על עוג מלך הבשן, שליט ענק מיתולוגי ששלט על עשרות ערים בצורות ומבוצרות. השטחים שנכבשו מחולקים לשבטי ראובן, גד וחצי שבט מנשה, בתנאי שישמשו ככוח חלוץ ויעזרו לאחיהם בכיבוש הארץ המערבית. אך מאחורי הניצחונות הגדולים מסתתרת דרמה אנושית קורעת לב. משה, שהוביל את העם במשך ארבעים שנה במדבר, מתחנן בפני אלוהים שיאפשר לו לעבור את הירדן ולראות את הארץ הטובה. התשובה האלוהית היא 'לא' מוחלט וסופי. במקום כניסה לארץ, משה מקבל אישור רק להביט בה מראש הפסגה, ומצווה להכין, לחזק ולעודד את יהושע, שיחליף אותו בתפקיד המנהיג.
הפסוק חותם את המעבר בין הניצחונות הגדולים בעבר הירדן לבין ההכנה לכניסה לארץ כנען. משה פונה אל יהושע, המנהיג הצעיר שיחליף אותו, ומעניק לו את המפתח החשוב ביותר להצלחה: שחרור מהפחד המשתק. הזיכרון של הניצחונות על סיחון ועוג אינו אמור להוביל לגאווה צבאית, אלא להבנה עמוקה שהכוח האמיתי אינו טמון במספר הלוחמים או בנשקם, אלא בליווי האלוהי שמנחה אותם לאורך הדרך המאתגרת.
להעמקה בסיפור⌄
הפרק הזה מציב אותנו מול אחת הסיטואציות הכי טעונות ומרגשות בתנ"ך. מצד אחד, יש כאן סיפור הצלחה מטורף – ניצחון על עוג מלך הבשן, דמות כמעט מיתית עם מיטת ברזל ענקית שמסמלת את העוצמה הפיזית שלו. הכיבוש הזה משלים את ההשתלטות על עבר הירדן המזרחי ומעניק ביטחון עצום לעם. אבל החלק השני של הפרק לוקח אותנו למקום אינטימי וכואב. משה פותח את ליבו ומספר לנו על התפילה האישית שלו, תפילת 'ואתחנן'. הוא לא מבקש כבוד או עושר, אלא רק לגעת באדמה שהוא חלם עליה כל חייו.
התשובה של אלוהים, 'רב לך, אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה', היא קשוחה וכואבת. קל לראות בזה עונש יבש, אבל אם נסתכל על זה בצורה עמוקה יותר, יש כאן שיעור מדהים על גבולות ועל המשכיות. משה הוא מנהיג דור המדבר; תפקידו היה להביא את העם עד לשער, אך הדור החדש זקוק למנהיג מסוג אחר, ליהושע. אלוהים לא מבטל את משה, אלא מראה לו את התמונה הגדולה: הוא נותן לו לעלות לראש הפסגה ולראות את הארץ מכל כיווניה. המבט הזה הוא לא רק פיזי, הוא מבט של השלמה. משה מבין שהמפעל שלו ימשיך גם בלעדיו. המשימה שלו כעת היא לא להילחם, אלא להעצים את יהושע, לחזק אותו ולתת לו את ברכת הדרך. זה דורש אצילות נפש עצומה – לשמוח בהצלחה של מי שיחליף אותך, ולדעת שהתרומה שלך נשארת נצחית גם אם לא הגעת פיזית אל היעד.
אם הייתם במקומו של משה, האם הייתם מסוגלים להשקיע את כל האנרגיה שלכם בלחזק ולעודד את יהושע, המנהיג שיזכה להיכנס לארץ במקומכם?
מבט מן הפסגה: על גבולות ההנהגה והטרגדיה של משה
הפרק נפתח בתיאור המערכה הצבאית האחרונה בעבר הירדן המזרחי נגד עוג מלך הבשן, שליט בעל ממדי גוף עצומים שמשל בשישים ערים מבוצרות היטב. בני ישראל מנצחים בקרב באדרעי, מחרימים את ערי הבשן ומחלקים את השטח הכבוש בין שבטי ראובן, גד וחצי שבט מנשה. משה מתנה את קבלת הנחלות הללו בכך שגברי השבטים הללו יחצו את הירדן כחלוצים חמושים בראש הצבא, ויסייעו לאחיהם בכיבוש הארץ המערבית עד להשגת מנוחה ונחלה לכולם. לאחר הסדרת העניין הטריטוריאלי, פונה משה אל יהושע ומעודד אותו לקראת המלחמות הבאות בכנען. הפרק מגיע לשיאו הדרמטי והאישי כאשר משה מתאר את תפילתו הנואשת לאלוהים, בה הוא מתחנן לחצות את הירדן ולראות את הארץ הטובה. אלוהים מסרב לבקשה באופן נחרץ, מורה לו להפסיק לדבר על כך, ומצווה עליו לעלות לראש הפסגה כדי לצפות בארץ ממרחק, תוך הטלת המשימה לחזק ולאמץ את יהושע שינהיג את העם פנימה.
הפסוק חותם את המעבר בין הניצחונות הגדולים בעבר הירדן לבין ההכנה לכניסה לארץ כנען. משה פונה אל יהושע, המנהיג הצעיר שיחליף אותו, ומעניק לו את המפתח החשוב ביותר להצלחה: שחרור מהפחד המשתק. הזיכרון של הניצחונות על סיחון ועוג אינו אמור להוביל לגאווה צבאית, אלא להבנה עמוקה שהכוח האמיתי אינו טמון במספר הלוחמים או בנשקם, אלא בליווי האלוהי שמנחה אותם לאורך הדרך המאתגרת.
הדרש — קריאה לעומק⌄
פרק ג' של ספר דברים מציג ניגוד חריף ומתוחכם בין הניצחון הלאומי המזהיר לבין הטרגדיה האישית של המנהיג. החלק הראשון של הפרק מתמקד בכיבוש חבל ארגוב והבשן מידי עוג. הפירוט הגיאוגרפי והאדריכלי של ערי החומה הגבוהות, לצד האזכור המיתולוגי של ערש הברזל של עוג (תשע אמות אורכה), נועד להעצים את גודל ההישג הצבאי. הניצחון על עוג וסיחון אינו מוצג כהישג טקטי גרידא, אלא כעדות היסטורית לכך שההבטחה האלוהית מתגשמת במציאות. חלוקת הארץ לשני השבטים וחצי מדגישה את עקרון הערבות ההדדית: הבעלות על הקרקע מותנית במחויבות מוסרית וצבאית כלפי שאר חלקי העם. דרישת משה 'חלוצים תעברו' מייצרת מודל של סולידריות לאומית שבה אין אינדיבידואליזם מנותק.
אולם, הלב הרגשי והפילוסופי של הפרק טמון בתפילת משה ('ואתחנן') ובסירוב האלוהי. משה, שהקריב את חייו האישיים למען העם, מבקש חסד חד-פעמי: 'אעברה נא ואראה'. השימוש בלשון תחנונים חושף את הפגיעות העמוקה של המנהיג הענק הזה. תשובת ה' – 'רב לך, אל תוסף דבר אלי עוד' – היא אחת התשובות המהדהדות והקשות במקרא. פרשנים רבים התחבטו בשאלת חומרת העונש, אך ברמה הספרותית והפילוסופית, הסירוב חושף את המגבלה המובנית של הקיום האנושי. אפילו משה, האיש הקרוב ביותר לאלוהים, כפוף לחוקיות, לגבולות ולזמן.
הפתרון האלוהי אינו ניכור מוחלט אלא פשרה ויזואלית: 'עלה ראש הפסגה ושא עיניך'. הראייה מחליפה את הנגיעה. המבט הפנורמי מכל רוחות השמיים מעניק למשה הבנה קוסמית של הארץ, חוויה רוחנית שמחליפה את הכיבוש הפיזי. בנוסף, המעבר המיידי לציווי 'וצו את יהושע וחזקהו ואמצהו' מעביר את מרכז הכובד מהאינדיבידואל אל הכלל. המנהיגות אינה רכוש פרטי אלא שליחות זמנית; ההמשכיות של הרעיון חשובה יותר מהגשמתו האישית של המנהיג. משה נדרש להתעלות מעל אכזבתו האישית כדי להעצים את יורשו, ובכך הוא מגיע לדרגה הגבוהה ביותר של אצילות מנהיגותית.
- הפרדה בין הגשמה אישית להצלחת המפעל המשותףבחיים המקצועיים או הקהילתיים, אנו משקיעים לעיתים שנים בהקמת פרויקט או ארגון, אך נאלצים לעזוב לפני שהפרויקט מגיע לשיא תפארתו. הלקח של משה מלמד אותנו שההצלחה האמיתית היא לבנות משהו שיכול לשגשג ולגדול גם בלעדינו, מתוך הבנה שתפקידנו היה זמני וחשוב בשרשרת.
- סולידריות מותנית בהקרבה עצמיתכאשר אדם מגיע לרווחה כלכלית או אישית (כמו השבטים שקיבלו את נחלתם), קיימת נטייה טבעית להסתגר בדלת אמותיו. הדרישה לצאת כחלוצים מזכירה לנו כי חוסנה של חברה נמדד בנכונות של המבוססים שבה להמשיך ולשאת בנטל לטובת אלו שעדיין נאבקים מאחור.
- מציאת השלמה בראיית התמונה הגדולהכאשר אנו נתקלים בסירוב מוחלט של המציאות לתוכניות שלנו (כמו מחלה, אובדן הזדמנות קריירה או פרידה), היכולת 'לעמוד על ראש הפסגה' – כלומר, להביט על חיינו מנקודת מבט רחבה יותר, להעריך את מה שכן השגנו ולראות את ההמשכיות של השפעתנו על אחרים – היא המפתח להשלמה נפשית.
הפרק מעלה את הדילמה המוסרית והתיאולוגית של גבולות הצדק מול הדין היבש: האם ראוי שמנהיג שהקריב את כל חייו למען הכלל ייענש בסירוב כה מוחלט לבקשתו האחרונה והצנועה ביותר? המתח בין מידת הרחמים למידת הדין נותר בלתי פתור, ומאלץ את הקורא להתמודד עם התפיסה שהתוכנית ההיסטורית הגדולה קודמת לעיתים לאושר ולצדק האישי של היחיד, נשגב ככל שיהיה.
📖 קראו את הפרק המלא⌄
וַנֵּפֶן וַנַּעַל דֶּרֶךְ הַבָּשָׁן וַיֵּצֵא עוֹג מֶלֶךְ־הַבָּשָׁן לִקְרָאתֵנוּ הוּא וְכָל־עַמּוֹ לַמִּלְחָמָה אֶדְרֶעִי׃
וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלַי אַל־תִּירָא אֹתוֹ כִּי בְיָדְךָ נָתַתִּי אֹתוֹ וְאֶת־כָּל־עַמּוֹ וְאֶת־אַרְצוֹ וְעָשִׂיתָ לּוֹ כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתָ לְסִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר יוֹשֵׁב בְּחֶשְׁבּוֹן׃
וַיִּתֵּן יְהוָה אֱלֹהֵינוּ בְּיָדֵנוּ גַּם אֶת־עוֹג מֶלֶךְ־הַבָּשָׁן וְאֶת־כָּל־עַמּוֹ וַנַּכֵּהוּ עַד־בִּלְתִּי הִשְׁאִיר־לוֹ שָׂרִיד׃
וַנִּלְכֹּד אֶת־כָּל־עָרָיו בָּעֵת הַהִוא לֹא הָיְתָה קִרְיָה אֲשֶׁר לֹא־לָקַחְנוּ מֵאִתָּם שִׁשִּׁים עִיר כָּל־חֶבֶל אַרְגֹּב מַמְלֶכֶת עוֹג בַּבָּשָׁן׃
כָּל־אֵלֶּה עָרִים בְּצֻרוֹת חוֹמָה גְבֹהָה דְּלָתַיִם וּבְרִיחַ לְבַד מֵעָרֵי הַפְּרָזִי הַרְבֵּה מְאֹד׃
וַנַּחֲרֵם אוֹתָם כַּאֲשֶׁר עָשִׂינוּ לְסִיחֹן מֶלֶךְ חֶשְׁבּוֹן הַחֲרֵם כָּל־עִיר מְתִם הַנָּשִׁים וְהַטָּף׃
וְכָל־הַבְּהֵמָה וּשְׁלַל הֶעָרִים בַּזּוֹנוּ לָנוּ׃
וַנִּקַּח בָּעֵת הַהִוא אֶת־הָאָרֶץ מִיַּד שְׁנֵי מַלְכֵי הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן מִנַּחַל אַרְנֹן עַד־הַר חֶרְמוֹן׃
צִידֹנִים יִקְרְאוּ לְחֶרְמוֹן שִׂרְיֹן וְהָאֱמֹרִי יִקְרְאוּ־לוֹ שְׂנִיר׃
כֹּל עָרֵי הַמִּישֹׁר וְכָל־הַגִּלְעָד וְכָל־הַבָּשָׁן עַד־סַלְכָה וְאֶדְרֶעִי עָרֵי מַמְלֶכֶת עוֹג בַּבָּשָׁן׃
כִּי רַק־עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן נִשְׁאַר מִיֶּתֶר הָרְפָאִים הִנֵּה עַרְשׂוֹ עֶרֶשׂ בַּרְזֶל הֲלֹה הִוא בְּרַבַּת בְּנֵי עַמּוֹן תֵּשַׁע אַמּוֹת אָרְכָּהּ וְאַרְבַּע אַמּוֹת רָחְבָּהּ בְּאַמַּת־אִישׁ׃
וְאֶת־הָאָרֶץ הַזֹּאת יָרַשְׁנוּ בָּעֵת הַהִוא מֵעֲרֹעֵר אֲשֶׁר־עַל־נַחַל אַרְנֹן וַחֲצִי הַר־הַגִּלְעָד וְעָרָיו נָתַתִּי לָרֻאוּבֵנִי וְלַגָּדִי׃
וְיֶתֶר הַגִּלְעָד וְכָל־הַבָּשָׁן מַמְלֶכֶת עוֹג נָתַתִּי לַחֲצִי שֵׁבֶט הַמְנַשֶּׁה כֹּל חֶבֶל הָאַרְגֹּב לְכָל־הַבָּשָׁן הַהוּא יִקָּרֵא אֶרֶץ רְפָאִים׃
יָאִיר בֶּן־מְנַשֶּׁה לָקַח אֶת־כָּל־חֶבֶל אַרְגֹּב עַד־גְּבוּל הַגְּשׁוּרִי וְהַמַּעֲכָתִי וַיִּקְרָא אֹתָם עַל־שְׁמוֹ אֶת־הַבָּשָׁן חַוֺּת יָאִיר עַד הַיּוֹם הַזֶּה׃
וּלְמָכִיר נָתַתִּי אֶת־הַגִּלְעָד׃
וְלָרֻאוּבֵנִי וְלַגָּדִי נָתַתִּי מִן־הַגִּלְעָד וְעַד־נַחַל אַרְנֹן תּוֹךְ הַנַּחַל וּגְבֻל וְעַד יַבֹּק הַנַּחַל גְּבוּל בְּנֵי עַמּוֹן׃
וְהָעֲרָבָה וְהַיַּרְדֵּן וּגְבֻל מִכִּנֶּרֶת וְעַד יָם הָעֲרָבָה יָם הַמֶּלַח תַּחַת אַשְׁדֹּת הַפִּסְגָּה מִזְרָחָה׃
וָאֲצַו אֶתְכֶם בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם נָתַן לָכֶם אֶת־הָאָרֶץ הַזֹּאת לְרִשְׁתָּהּ חֲלוּצִים תַּעַבְרוּ לִפְנֵי אֲחֵיכֶם בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל כָּל־בְּנֵי־חָיִל׃
רַק נְשֵׁיכֶם וְטַפְּכֶם וּמִקְנֵכֶם יָדַעְתִּי כִּי־מִקְנֶה רַב לָכֶם יֵשְׁבוּ בְּעָרֵיכֶם אֲשֶׁר נָתַתִּי לָכֶם׃
עַד אֲשֶׁר־יָנִיחַ יְהוָה לַאֲחֵיכֶם כָּכֶם וְיָרְשׁוּ גַם־הֵם אֶת־הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם נֹתֵן לָהֶם בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן וְשַׁבְתֶּם אִישׁ לִירֻשָּׁתוֹ אֲשֶׁר נָתַתִּי לָכֶם׃
וְאֶת־יְהוֹשׁוּעַ צִוֵּיתִי בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר עֵינֶיךָ הָרֹאֹת אֵת כָּל־אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם לִשְׁנֵי הַמְּלָכִים הָאֵלֶּה כֵּן־יַעֲשֶׂה יְהוָה לְכָל־הַמַּמְלָכוֹת אֲשֶׁר אַתָּה עֹבֵר שָׁמָּה׃
לֹא תְִּירָאוּם כִּי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם הוּא הַנִּלְחָם לָכֶם׃
וָאֶתְחַנַּן אֶל־יְהוָה בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר׃
אֲדֹנָי יְהוִה אַתָּה הַחִלּוֹתָ לְהַרְאוֹת אֶת־עַבְדְּךָ אֶת־גָּדְלְךָ וְאֶת־יָדְךָ הַחֲזָקָה אֲשֶׁר מִי־אֵל בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ אֲשֶׁר־יַעֲשֶׂה כְמַעֲשֶׂיךָ וְכִגְבוּרֹתֶךָ׃
אֶעְבְּרָה־נָּא וְאֶרְאֶה אֶת־הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה וְהַלְּבָנוֹן׃
וַיִּתְעַבֵּר יְהוָה בִּי לְמַעַנְכֶם וְלֹא שָׁמַע אֵלָי וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלַי רַב־לָךְ אַל־תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד בַּדָּבָר הַזֶּה׃
עֲלֵה רֹאשׁ הַפִּסְגָּה וְשָׂא עֵינֶיךָ יָמָּה וְצָפֹנָה וְתֵימָנָה וּמִזְרָחָה וּרְאֵה בְעֵינֶיךָ כִּי־לֹא תַעֲבֹר אֶת־הַיַּרְדֵּן הַזֶּה׃
וְצַו אֶת־יְהוֹשֻׁעַ וְחַזְּקֵהוּ וְאַמְּצֵהוּ כִּי־הוּא יַעֲבֹר לִפְנֵי הָעָם הַזֶּה וְהוּא יַנְחִיל אוֹתָם אֶת־הָאָרֶץ אֲשֶׁר תִּרְאֶה׃
וַנֵּשֶׁב בַּגָּיְא מוּל בֵּית פְּעוֹר׃