דברים · פרק ד׳
הקול והאש: המאבק בשכחה והבניית הזהות הלאומית
רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד פֶּן־תִּשְׁכַּח אֶת־הַדְּבָרִים אֲשֶׁר־רָאוּ עֵינֶיךָ וּפֶן־יָסוּרוּ מִלְּבָבְךָ כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ׃
פסוק ט'הקול המיוחד שמדבר אל הלב
דמיין לך, חמוד, לילה חם במדבר. הכוכבים נוצצים בשמיים, ומשה רבנו, המנהיג הזקן והחכם, אוסף את כל העם סביב המדורה. הוא רוצה לספר להם משהו שהם לא ישכחו לעולם. 'זוכרים את ההר הגדול שהיה מלא באש ובענן?' הוא שואל בקול רך. 'שם שמענו קול נפלא ומיוחד, אבל לא ראינו שום פנים או צורה. ה' נתן לנו חוקים טובים כמו מתנות יקרות, כדי שנשמור אחד על השני ונהיה עם שמח וטוב'. משה מבקש מהם לזכור תמיד את הקול הזה ולספר עליו לילדים שלהם, וגם לילדים של הילדים שלהם. הוא מבטיח להם שאם הם ישמרו על הכללים הטובים האלה, הם יחיו בארץ החדשה בבטחה ובאושר גדול, וה' תמיד ישמור עליהם כי הוא אוהב אותם מאוד-מאוד.
הפסוק מדגיש שתפקידנו המרכזי כהורים הוא לא רק לדאוג לצרכים הפיזיים של ילדינו, אלא להעביר להם את הסיפור המשפחתי והערכי שלנו באופן חי ויומיומי.
הפרק מדגיש את החשיבות של העברת סיפורים וערכים מדור לדור ('והודעתם לבניך ולבני בניך'). כהורים, רגעי הלפני-שינה הם הזדמנות פז ליצור 'מסורת של זיכרון'. במקום רק להקריא סיפור, נסו לשתף את הילד בסיפור אמיתי מהילדות שלכם או מההיסטוריה המשפחתית. שיתוף כזה בונה אצל הילד תחושת שייכות חזקה, מחבר אותו לשורשים שלו ומעניק לו ביטחון רגשי עמוק בידיעה שהוא חלק משרשרת משפחתית ארוכה ואוהבת.
- אם היית יכול לשמוע קול שמספר לך משהו טוב מתוך ענן צבעוני, מה היית רוצה שהוא יגיד לך?
- איזה חוק או כלל שיש לנו בבית עוזר לך להרגיש בטוח ושמור?
- מהו הסיפור המשפחתי שאתה הכי אוהב לשמוע ממני או מסבא וסבתא?
הקול המסתורי מתוך האש
דמיין שאתה עומד מול הר ענק, וכולו בוער באש כתומה וגדולה שמגיעה עד השמיים! מסביב יש ענן כהה וערפל, ופתאום – אתה שומע קול חזק מדבר אליך מתוך האש, אבל אתה לא רואה אף אחד! זה בדיוק מה שקרה לעם ישראל בהר סיני. עכשיו, משה המנהיג הזקן והאהוב עומד מול העם רגע לפני שהם נכנסים לארץ ישראל החדשה. הוא מבקש מהם: 'בבקשה, אל תשכחו את היום המיוחד הזה! אל תנסו לצייר או לפסל את ה' מכל מיני חומרים, כי ה' הוא לא פסל ולא ציור – הוא קול שמדבר אל הלב שלכם'. משה מזכיר להם שהם עם מיוחד עם חוקים טובים ששומרים עליהם. הוא עצמו לא יוכל להיכנס איתם לארץ החדשה, אבל הוא רוצה שהם יצליחו ויהיו מאושרים.
משה מבקש מאיתנו לשמור על הלב שלנו ולא לשכוח את הדברים הטובים והנפלאים שקרו לנו, ולספר אותם תמיד לילדים שלנו.
הידעתם שמשה מזכיר לעם שהם שמעו את קול ה' מתוך האש אבל לא ראו שום צורה? זה כמו לשמוע מישהו מדבר אליכם בטלפון בלי לראות את הפנים שלו!
משה מסיים את דבריו ומחליט להקים שלוש ערי מקלט מיוחדות. למה הן משמשות? בפרק הבא נגלה!
להקשיב לקול, לא למסכים
בפרק ד' של ספר דברים, משה נושא נאום פרידה דרמטי לעם ישראל רגע לפני הכניסה לארץ כנען. הוא פותח בקריאה לשמור על החוקים והמשפטים שקיבלו, ומזהיר אותם לא להוסיף ולא לגרוע מהם. משה מחזיר אותם לזיכרון המכונן של מעמד הר סיני. הוא מדגיש נקודה קריטית: בהר סיני הם שמעו קול מתוך האש, אך לא ראו שום דמות או פסל. משה מזהיר אותם בחומרה מפני עשיית פסלים ותמונות של בני אדם, חיות או כוכבים, ומסביר שזה ישחית את הייחודיות שלהם. הוא מזכיר להם שה' הוא אל קנא, ואם הם יתחילו לעבוד אלילים, הם יאבדו את הארץ ויתפזרו בין העמים. יחד עם זאת, הוא מבטיח שאפילו במצבים הקשים ביותר, אם הם יחפשו את ה' בכל לבם – הם ימצאו אותו כי הוא אל רחום.
הפסוק הזה מזכיר לנו שהזהות שלנו נבנית מהסיפורים ומהחוויות שעברנו, ושאם לא נשמור עליהם באופן פעיל, הם פשוט ייעלמו עם הזמן.
כשאתם מנסים להחליט משהו חשוב, אל תלכו אוטומטית אחרי מה שנראה נוצץ או פופולרי ברשתות החברתיות. לפעמים הדברים הכי אמיתיים ובעלי ערך הם אלה שאי אפשר לראות בעיניים, אלא רק להרגיש בלב.
לעבוד פסל או תמונה זה כמו להעריץ דמות מושלמת באינסטגרם או בטיקטוק ולנסות לחקות אותה בדיוק, במקום להקשיב לקול הפנימי שלכם ולפתח את האופי האמיתי שלכם.
הסכנה שבשכחה: משה מציב גבולות
משה רבנו עומד מול דור חדש של ישראלים, רגע לפני שהם חוצים את נהר הירדן ונכנסים לארץ המובטחת. הוא יודע שהוא עצמו לא יעבור איתם, והנאום שלו בפרק ד' מלא בדאגה עמוקה לעתידם. משה דורש מהם לשמור על החוקים שקיבלו בלי לשנות אותם – לא להוסיף ולא להוריד. הוא מזכיר להם את מעמד הר סיני הדרמטי, שבו הם שמעו קול מתוך האש אך לא ראו שום תמונה או צורה פיזית. מתוך כך, הוא מזהיר אותם באזהרה חמורה מפני עשיית פסלים, ציורים או סגידה לשמש ולירח. משה מנבא שאם הם ישכחו את הברית הזו ויתחילו לחקות את העמים שמסביב, הם יגורשו מהארץ ויתפזרו בעולם. אבל גם אז, הוא משאיר פתח של תקווה: ה' הוא אל רחום, ואם הם יחפשו אותו בלב שלם מתוך הצרות שלהם, הוא תמיד יקבל אותם חזרה. בסוף הפרק, משה מקצה שלוש ערי מקלט בעבר הירדן המזרחי עבור אנשים שהרגו בשוגג.
פסוק זה מבטא את תמציתו של ספר דברים כולו: החובה לשמור על הזיכרון ההיסטורי והרוחני מפני שחיקת הזמן. משה מבין שהסכנה הגדולה ביותר של הדור הנכנס לארץ אינה פיזית, אלא השכחה וההתרגלות. הזיכרון אינו חוויה אינטלקטואלית בלבד, אלא חובה קיומית שיש להנחיל באופן פעיל לדורות הבאים כדי לשמר את הזהות והברית.
להעמקה בסיפור⌄
בפרק הזה משה רבנו מתמודד עם אחד הפחדים הכי גדולים של כל מנהיג, מורה או הורה: מה יקרה לילדים שלי כשאני כבר לא אהיה שם כדי לשמור עליהם ולהדריך אותם? הדור שעומד מולו עומד להיכנס לארץ חדשה, מפותחת ומלאה בתרבויות זרות, נוצצות ומפתות מאוד. משה מבין שהאיום האמיתי על העם הוא לא הצבאות של עמי כנען, אלא השכחה, ההתרגלות וההתבוללות התרבותית שתגרום להם לאבד את הזהות המיוחדת שלהם. כדי להילחם בסכנת השכחה הזו, משה מחזיר אותם לחוויה המכוננת והכי חזקה שלהם כעם: מעמד הר סיני. הוא מדגיש פרט מעניין ומאוד יוצא דופן – 'ותמונה אינכם רואים זולתי קול'. למה זה כל כך חשוב לו? בעולם העתיק, לכל אל היה פסל, צורה, דמות או גוף פיזי שאפשר לראות ולגעת בו. משה מסביר שהאל של ישראל הוא משהו אחר לגמרי. הוא לא חומר שאפשר לצמצם אותו לתוך פסל של חיה או אדם, אלא הוא רעיון, קול, מוסר וצדק. ברגע שמנסים לצייר או לפסל את האלוהות, בעצם מקטינים אותה ומאבדים את החופש הרוחני. משה משתמש כאן בשיטה פסיכולוגית חזקה מאוד: הוא מציג להם את התרחיש הגרוע ביותר שלהם – מצב שבו הם ישכחו את הכל, יעבדו אלילים, יאבדו את המדינה שלהם ויתפזרו בכל העולם. אבל דווקא בתוך התחזית הקודרת והמפחידה הזו, הוא מציע נחמה אדירה ותקווה גדולה. הוא אומר להם שהקשר שלהם עם אלוהים הוא לא עסקה חד-פעמית שאם היא נשברת אז הכל נגמר. גם אם הם יפשלו בגדול וייפלו לתחתית, תמיד יש דרך חזרה. 'ובקשתם משם את ה' אלוהיך ומצאת, כי תדרשנו בכל לבבך'. בסופו של דבר, משה מראה להם שהחוקים שהם קיבלו הם לא עול כבד או עונש, אלא מקור לגאווה לאומית ואישית. הוא אומר להם שהעמים האחרים יסתכלו עליהם ויגידו בהערכה 'רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה'. החוקים האלה הם מה שמייחד אותם והופך אותם לחברה צודקת ומוסרית. הפרק נסגר עם הקמת שלוש ערי המקלט – צעד מעשי שמראה איך החוקים האלה מתורגמים מיד לחמלה ולצדק חברתי בשטח, עוד לפני שחוצים את הירדן.
אם היית צריך לבחור ערך אחד בלבד מהמשפחה או מהילדות שלך שאתה מבטיח לעצמך לעולם לא לשכוח, גם כשתהיה מבוגר ותחיה במקום רחוק, מה הוא היה ולמה?
הקול והאש: המאבק בשכחה והבניית הזהות הלאומית
דברים פרק ד' מהווה את אחד מנאומי המפתח של משה רבנו בספר דברים ובמקרא כולו. משה פונה אל בני ישראל הנמצאים בערבות מואב, רגע לפני כניסתם לארץ כנען ללא הנהגתו. הוא דורש מהם לציית לחוקים ולמשפטים שלימד אותם, ומזהיר מפני כל שינוי בהם – איסור מוחלט על הוספה או גריעה מהמצוות. משה מזכיר את חטא בעל פעור כדי להדגיש את סכנת העבודה הזרה, ומנגד מציג את הדבקות בה' כמקור לחיים. הוא קורא לעם לזכור את מעמד הר סיני (חורב), שבו חוו התגלות ייחודית: שמיעת קול אלוהי מתוך האש ללא כל תמונה או דמות פיזית. מתוך חוויה מופשטת זו, משה מזהיר בחומרה מפני עשיית פסלים, תמונות או סגידה לצבא השמיים. הוא מנבא שאם העם ישחית את דרכו ויפנה לעבודה זרה בארץ, הוא ייענש בגלות ובפיזור בין העמים, אך מבטיח כי ה' הרחום יקבל אותם חזרה אם ידרשו אותו בכל לבם. בסיום הפרק, משה מבדיל שלוש ערי מקלט בעבר הירדן המזרחי ומניח את התשתית להמשך מסירת התורה.
פסוק זה מבטא את תמציתו של ספר דברים כולו: החובה לשמור על הזיכרון ההיסטורי והרוחני מפני שחיקת הזמן. משה מבין שהסכנה הגדולה ביותר של הדור הנכנס לארץ אינה פיזית, אלא השכחה וההתרגלות. הזיכרון אינו חוויה אינטלקטואלית בלבד, אלא חובה קיומית שיש להנחיל באופן פעיל לדורות הבאים כדי לשמר את הזהות והברית.
הדרש — קריאה לעומק⌄
פרק ד' בספר דברים הוא יצירה ספרותית ותיאולוגית מופתית, המעצבת את מושג הזיכרון הקולקטיבי של עם ישראל. משה רבנו, הניצב בפני מותו הקרב ומודע לכך שלא יחצה את הירדן, מבין שהאתגר הגדול של הדור הבא אינו כיבוש הארץ בחרב, אלא שימור הזהות הרוחנית והתרבותית בסביבה כנענית רוויית אלילות מפתה. המבנה הספרותי של הפרק נע במחזוריות מרתקת בין אזהרות חמורות לבין תיאור הדרת הייחודיות של ישראל. משה פותח בדרישה לשמיעה ('ועתה ישראל שמע אל החוקים') ומקשר אותה ישירות לחיים ולירושת הארץ. המילים המנחות בפרק הן 'שמר' ו'זכר' על הטיותיהן השונות, המופיעות שוב ושוב כעוגנים פסיכולוגיים. השמירה אינה רק טכנית, אלא קיומית: 'רק השמר לך ושמור נפשך מאוד פן תשכח'. לב הפרק עוסק בשחזור מעמד הר סיני (חורב). משה מדגיש את הניגוד הדרמטי בין הראייה לשמיעה: 'קול דברים אתם שומעים ותמונה אינכם רואים זולתי קול'. זוהי מהפכה פילוסופית מוחלטת ביחס לעולם העתיק. בעוד העמים השכנים סגדו לפסלים, תמונות וגרמי שמיים (השמש, הירח והכוכבים) – דברים מוחשיים שאפשר לראות ולמדוד – האלוהות המקראית מוצגת כטרנסצנדנטית, מופשטת, שאינה ניתנת לצמצום חומרי. הניסיון לייצג את האלוהים בחומר נתפס כהשחתה מוסרית ורוחנית. האש הבוערת עד לב השמיים מסמלת את העוצמה והנשגבות, אך הערפל והחושך שומרים על המסתורין ומונעים הגשמה. משה מזהיר כי סגידה לגרמי השמיים היא נחלתם של 'כל העמים', בעוד שעל ישראל להתעלות מעל המשיכה הטבעית למוחשי. משה אינו נמנע מלהזכיר את הטרגדיה האישית שלו: 'ויהוה התאנף בי על דבריכם וישבע לבלתי עברי את הירדן'. אזכור זה אינו רק ביטוי של כאב אישי, אלא כלי רטורי רב-עוצמה. אם משה, המנהיג הגדול, נענש בחומרה ולא יזכה להיכנס לארץ הטובה, על אחת כמה וכמה שהעם כולו חייב להיזהר ולא להפר את הברית. משה מציג את מצרים כ'כור הברזל' – דימוי מטלורגי מובהק לתהליך הזיקוק וההיתוך הקשה שעבר העם כדי להפוך ל'עם נחלה'. חלקו השני של הנאום מציג היסטוריוסופיה מרתקת. משה צופה פני עתיד ומנבא את הגלות כתוצאה של השחתה רוחנית בארץ ('כי תוליד בנים ובני בנים ונושנתם בארץ והשחתתם'). אך הגלות אינה סוף הסיפור. משה מציג את מושג התשובה: 'ובקשתם משם את יהוה אלוהיך ומצאת'. האלוהים אינו נוטש את בריתו, וההיסטוריה מונעת על ידי רחמים וזיכרון אבות. הפרק מסתיים בשאלות רטוריות נשגבות המדגישות את חוסר התקדימיות של יציאת מצרים ומעמד הר סיני בהיסטוריה האנושית: 'השמע עם קול אלוהים מדבר מתוך האש... ויחי?'. חתימת הפרק בהקצאת ערי המקלט בעבר הירדן (בצר, ראמות וגולן) אינה מקרית; היא מדגימה כיצד החוקים התיאורטיים והמופשטים מתורגמים מיד לפרקטיקה מוסרית של הגנה על חיי אדם וצדק חברתי, ומוכיחה כי התורה אינה רק אידיאה מופשטת אלא דרך חיים מעשית בשטח.
- הסכנה שבצמצום הערכים לחומר (הגשמה)בעולם המודרני, קל מאוד לצמצם מושגים מופשטים כמו הצלחה, אהבה או אושר לתוך מדדים חומריים – כסף, לייקים, או מראה חיצוני (ה'פסלים' המודרניים). הפרק מזכיר לנו שהדברים החשובים באמת אינם ניתנים לצמצום פיזי או חזותי. שמירה על עולם ערכים פנימי ומופשט מגינה עלינו מפני ריקנות רוחנית.
- הזיכרון ככלי אקטיבי לעיצוב העתידזיכרון אינו תהליך פסיבי של נוסטלגיה, אלא מאמץ יומיומי מודע. במערכות יחסים, בקריירה או בחיים האישיים, קל לשכוח את הרגעים המכוננים ואת ההבטחות שנתנו ברגעי שיא. עלינו לייצר 'טקסי זיכרון' פעילים – שיחות, כתיבה או מסורות – כדי לשמור על האש הפנימית ולא לאפשר לשגרה לשחוק את המחויבויות שלנו.
- תשובה ותיקון מתוך המשברכשאנו חווים כישלון חריף או משבר אישי עמוק (בדומה לתחזית הגלות של משה), התחושה הראשונית היא של אובדן דרך מוחלט. הלקח המקראי מראה שהמשבר עצמו יכול להוות נקודת זינוק לגילוי מחדש של העצמי. החיפוש בלב שלם ('ובקשתם משם... בכל לבבך ובכל נפשך') פותח פתח לשיקום ולבנייה מחדש, מתוך הבנה שהעבר אינו גזר דין סופי.
הפרק מציג מתח מובנה בין חומר לרוח, ובין הצורך האנושי במוחשיות לבין הדרישה הדתית למופשטות. בני האדם זקוקים מטבעם לייצוגים ויזואליים כדי לתפוס רעיונות (כפי שמעידה הנטייה המתמדת של העם לעשות פסל ומסכה), אך משה דורש נאמנות מוחלטת לקול בלתי נראה. האם חברה אנושית מסוגלת לאורך זמן לשמר מערכת ערכים ואמונה מופשטת לחלוטין ללא עזרים חומריים וטקסים מוחשיים?
📖 קראו את הפרק המלא⌄
וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל שְׁמַע אֶל־הַחֻקִּים וְאֶל־הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר אָנֹכִי מְלַמֵּד אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת לְמַעַן תִּחְיוּ וּבָאתֶם וִירִשְׁתֶּם אֶת־הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם נֹתֵן לָכֶם׃
לֹא תֹסִפוּ עַל־הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם וְלֹא תִגְרְעוּ מִמֶּנּוּ לִשְׁמֹר אֶת־מִצְוֺת יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם׃
עֵינֵיכֶם הָרֹאֹת אֵת אֲשֶׁר־עָשָׂה יְהוָה בְּבַעַל פְּעוֹר כִּי כָל־הָאִישׁ אֲשֶׁר הָלַךְ אַחֲרֵי בַעַל־פְּעוֹר הִשְׁמִידוֹ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ מִקִּרְבֶּךָ׃
וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּיהוָה אֱלֹהֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם׃
רְאֵה לִמַּדְתִּי אֶתְכֶם חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים כַּאֲשֶׁר צִוַּנִי יְהוָה אֱלֹהָי לַעֲשׂוֹת כֵּן בְּקֶרֶב הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם בָּאִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ׃
וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם כִּי הִוא חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם לְעֵינֵי הָעַמִּים אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן אֵת כָּל־הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאָמְרוּ רַק עַם־חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה׃
כִּי מִי־גוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר־לוֹ אֱלֹהִים קְרֹבִים אֵלָיו כַּיהוָה אֱלֹהֵינוּ בְּכָּל־קָרְאֵנוּ אֵלָיו׃
וּמִי גּוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר־לוֹ חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים צַדִּיקִם כְּכֹל הַתּוֹרָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם׃
רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד פֶּן־תִּשְׁכַּח אֶת־הַדְּבָרִים אֲשֶׁר־רָאוּ עֵינֶיךָ וּפֶן־יָסוּרוּ מִלְּבָבְךָ כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ׃
יוֹם אֲשֶׁר עָמַדְתָּ לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּחֹרֵב בֶּאֱמֹר יְהוָה אֵלַי הַקְהֶל־לִי אֶת־הָעָם וְאַשְׁמִעֵם אֶת־דְּבָרָי אֲשֶׁר יִלְמְדוּן לְיִרְאָה אֹתִי כָּל־הַיָּמִים אֲשֶׁר הֵם חַיִּים עַל־הָאֲדָמָה וְאֶת־בְּנֵיהֶם יְלַמֵּדוּן׃
וַתִּקְרְבוּן וַתַּעַמְדוּן תַּחַת הָהָר וְהָהָר בֹּעֵר בָּאֵשׁ עַד־לֵב הַשָּׁמַיִם חֹשֶׁךְ עָנָן וַעֲרָפֶל׃
וַיְדַבֵּר יְהוָה אֲלֵיכֶם מִתּוֹךְ הָאֵשׁ קוֹל דְּבָרִים אַתֶּם שֹׁמְעִים וּתְמוּנָה אֵינְכֶם רֹאִים זוּלָתִי קוֹל׃
וַיַּגֵּד לָכֶם אֶת־בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר צִוָּה אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת עֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים וַיִּכְתְּבֵם עַל־שְׁנֵי לֻחוֹת אֲבָנִים׃
וְאֹתִי צִוָּה יְהוָה בָּעֵת הַהִוא לְלַמֵּד אֶתְכֶם חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים לַעֲשֹׂתְכֶם אֹתָם בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ׃
וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם כִּי לֹא רְאִיתֶם כָּל־תְּמוּנָה בְּיוֹם דִּבֶּר יְהוָה אֲלֵיכֶם בְּחֹרֵב מִתּוֹךְ הָאֵשׁ׃
פֶּן־תַּשְׁחִתוּן וַעֲשִׂיתֶם לָכֶם פֶּסֶל תְּמוּנַת כָּל־סָמֶל תַּבְנִית זָכָר אוֹ נְקֵבָה׃
תַּבְנִית כָּל־בְּהֵמָה אֲשֶׁר בָּאָרֶץ תַּבְנִית כָּל־צִפּוֹר כָּנָף אֲשֶׁר תָּעוּף בַּשָּׁמָיִם׃
תַּבְנִית כָּל־רֹמֵשׂ בָּאֲדָמָה תַּבְנִית כָּל־דָּגָה אֲשֶׁר־בַּמַּיִם מִתַּחַת לָאָרֶץ׃
וּפֶן־תִּשָּׂא עֵינֶיךָ הַשָּׁמַיְמָה וְרָאִיתָ אֶת־הַשֶּׁמֶשׁ וְאֶת־הַיָּרֵחַ וְאֶת־הַכּוֹכָבִים כֹּל צְבָא הַשָּׁמַיִם וְנִדַּחְתָּ וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לָהֶם וַעֲבַדְתָּם אֲשֶׁר חָלַק יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֹתָם לְכֹל הָעַמִּים תַּחַת כָּל־הַשָּׁמָיִם׃
וְאֶתְכֶם לָקַח יְהוָה וַיּוֹצִא אֶתְכֶם מִכּוּר הַבַּרְזֶל מִמִּצְרָיִם לִהְיוֹת לוֹ לְעַם נַחֲלָה כַּיּוֹם הַזֶּה׃
וַיהוָה הִתְאַנֶּף־בִּי עַל־דִּבְרֵיכֶם וַיִּשָּׁבַע לְבִלְתִּי עָבְרִי אֶת־הַיַּרְדֵּן וּלְבִלְתִּי־בֹא אֶל־הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה׃
כִּי אָנֹכִי מֵת בָּאָרֶץ הַזֹּאת אֵינֶנִּי עֹבֵר אֶת־הַיַּרְדֵּן וְאַתֶּם עֹבְרִים וִירִשְׁתֶּם אֶת־הָאָרֶץ הַטּוֹבָה הַזֹּאת׃
הִשָּׁמְרוּ לָכֶם פֶּן־תִּשְׁכְּחוּ אֶת־בְּרִית יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר כָּרַת עִמָּכֶם וַעֲשִׂיתֶם לָכֶם פֶּסֶל תְּמוּנַת כֹּל אֲשֶׁר צִוְּךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ׃
כִּי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֵשׁ אֹכְלָה הוּא אֵל קַנָּא׃
כִּי־תוֹלִיד בָּנִים וּבְנֵי בָנִים וְנוֹשַׁנְתֶּם בָּאָרֶץ וְהִשְׁחַתֶּם וַעֲשִׂיתֶם פֶּסֶל תְּמוּנַת כֹּל וַעֲשִׂיתֶם הָרַע בְּעֵינֵי יְהוָה־אֱלֹהֶיךָ לְהַכְעִיסוֹ׃
הַעִידֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת־הַשָּׁמַיִם וְאֶת־הָאָרֶץ כִּי־אָבֹד תֹּאבֵדוּן מַהֵר מֵעַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים אֶת־הַיַּרְדֵּן שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ לֹא־תַאֲרִיכֻן יָמִים עָלֶיהָ כִּי הִשָּׁמֵד תִּשָּׁמֵדוּן׃
וְהֵפִיץ יְהוָה אֶתְכֶם בָּעַמִּים וְנִשְׁאַרְתֶּם מְתֵי מִסְפָּר בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר יְנַהֵג יְהוָה אֶתְכֶם שָׁמָּה׃
וַעֲבַדְתֶּם־שָׁם אֱלֹהִים מַעֲשֵׂה יְדֵי אָדָם עֵץ וָאֶבֶן אֲשֶׁר לֹא־יִרְאוּן וְלֹא יִשְׁמְעוּן וְלֹא יֹאכְלוּן וְלֹא יְרִיחֻן׃
וּבִקַּשְׁתֶּם מִשָּׁם אֶת־יְהוָה אֱלֹהֶיךָ וּמָצָאתָ כִּי תִדְרְשֶׁנּוּ בְּכָל־לְבָבְךָ וּבְכָל־נַפְשֶׁךָ׃
בַּצַּר לְךָ וּמְצָאוּךָ כֹּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים וְשַׁבְתָּ עַד־יְהוָה אֱלֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְּקֹלוֹ׃
כִּי אֵל רַחוּם יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לֹא יַרְפְּךָ וְלֹא יַשְׁחִיתֶךָ וְלֹא יִשְׁכַּח אֶת־בְּרִית אֲבֹתֶיךָ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לָהֶם׃
כִּי שְׁאַל־נָא לְיָמִים רִאשֹׁנִים אֲשֶׁר־הָיוּ לְפָנֶיךָ לְמִן־הַיּוֹם אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים אָדָם עַל־הָאָרֶץ וּלְמִקְצֵה הַשָּׁמַיִם וְעַד־קְצֵה הַשָּׁמָיִם הֲנִהְיָה כַּדָּבָר הַגָּדוֹל הַזֶּה אוֹ הֲנִשְׁמַע כָּמֹהוּ׃
הֲשָׁמַע עָם קוֹל אֱלֹהִים מְדַבֵּר מִתּוֹךְ־הָאֵשׁ כַּאֲשֶׁר־שָׁמַעְתָּ אַתָּה וַיֶּחִי׃
אוֹ הֲנִסָּה אֱלֹהִים לָבוֹא לָקַחַת לוֹ גוֹי מִקֶּרֶב גּוֹי בְּמַסֹּת בְּאֹתֹת וּבְמוֹפְתִים וּבְמִלְחָמָה וּבְיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבְמוֹרָאִים גְּדֹלִים כְּכֹל אֲשֶׁר־עָשָׂה לָכֶם יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם בְּמִצְרַיִם לְעֵינֶיךָ׃
אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת כִּי יְהוָה הוּא הָאֱלֹהִים אֵין עוֹד מִלְבַדּוֹ׃
מִן־הַשָּׁמַיִם הִשְׁמִיעֲךָ אֶת־קֹלוֹ לְיַסְּרֶךָּ וְעַל־הָאָרֶץ הֶרְאֲךָ אֶת־אִשּׁוֹ הַגְּדוֹלָה וּדְבָרָיו שָׁמַעְתָּ מִתּוֹךְ הָאֵשׁ׃
וְתַחַת כִּי אָהַב אֶת־אֲבֹתֶיךָ וַיִּבְחַר בְּזַרְעוֹ אַחֲרָיו וַיּוֹצִאֲךָ בְּפָנָיו בְּכֹחוֹ הַגָּדֹל מִמִּצְרָיִם׃
לְהוֹרִישׁ גּוֹיִם גְּדֹלִים וַעֲצֻמִים מִמְּךָ מִפָּנֶיךָ לַהֲבִיאֲךָ לָתֶת־לְךָ אֶת־אַרְצָם נַחֲלָה כַּיּוֹם הַזֶּה׃
וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל־לְבָבֶךָ כִּי יְהוָה הוּא הָאֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל־הָאָרֶץ מִתָּחַת אֵין עוֹד׃
וְשָׁמַרְתָּ אֶת־חֻקָּיו וְאֶת־מִצְוֺתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם אֲשֶׁר יִיטַב לְךָ וּלְבָנֶיךָ אַחֲרֶיךָ וּלְמַעַן תַּאֲרִיךְ יָמִים עַל־הַאֲדָמָה אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ כָּל־הַיָּמִים׃
אָז יַבְדִּיל מֹשֶׁה שָׁלֹשׁ עָרִים בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן מִזְרְחָה שָׁמֶשׁ׃
לָנֻס שָׁמָּה רוֹצֵחַ אֲשֶׁר יִרְצַח אֶת־רֵעֵהוּ בִּבְלִי־דַעַת וְהוּא לֹא־שֹׂנֵא לוֹ מִתְּמוֹל שִׁלְשׁוֹם וְנָס אֶל־אַחַת מִן־הֶעָרִים הָאֵל וָחָי׃
אֶת־בֶּצֶר בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ הַמִּישֹׁר לָרֻאוּבֵנִי וְאֶת־רָאמֹת בַּגִּלְעָד לַגָּדִי וְאֶת־גּוֹלָן בַּבָּשָׁן לַמְנַשִּׁי׃
וְזֹאת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר־שָׂם מֹשֶׁה לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל׃
אֵלֶּה הָעֵדֹת וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּצֵאתָם מִמִּצְרָיִם׃
בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בַּגַּיְא מוּל בֵּית פְּעוֹר בְּאֶרֶץ סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר יוֹשֵׁב בְּחֶשְׁבּוֹן אֲשֶׁר הִכָּה מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּצֵאתָם מִמִּצְרָיִם׃
וַיִּירְשׁוּ אֶת־אַרְצוֹ וְאֶת־אֶרֶץ עוֹג מֶלֶךְ־הַבָּשָׁן שְׁנֵי מַלְכֵי הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן מִזְרַח שָׁמֶשׁ׃
מֵעֲרֹעֵר אֲשֶׁר עַל־שְׂפַת־נַחַל אַרְנֹן וְעַד־הַר שִׂיאֹן הוּא חֶרְמוֹן׃
וְכָל־הָעֲרָבָה עֵבֶר הַיַּרְדֵּן מִזְרָחָה וְעַד יָם הָעֲרָבָה תַּחַת אַשְׁדֹּת הַפִּסְגָּה׃