תנ״ך יקר פתח באפליקציה

דברים · פרק ב׳

דברים ב': שרטוט גבולות הריבונות והמוסר הבינלאומי

👑

כִּי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בֵּרַכךָ בְּכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶךָ יָדַע לֶכְתְּךָ אֶת־הַמִּדְבָּר הַגָּדֹל הַזֶּה זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה יְהוָה אֱלֹהֶיךָ עִמָּךְ לֹא חָסַרְתָּ דָּבָר׃

פסוק ז'
התאמת תוכן לפי גיל

המסע של הדור החדש והשכנים הטובים

הלילה נספר על מסע מופלא של עם שלם שהלך במדבר המון שנים. כשהם התקרבו סוף-סוף לארץ החדשה והיפה שאלוהים הבטיח להם, אלוהים אמר למשה המנהיג: 'הקשיבו היטב, כשאתם עוברים ליד השכנים שלכם – כמו בני אדום, מואב ועמון – אל תתחילו איתם מלחמה ואל תיקחו את אדמתם. כבדו את הבית שלכם, וקנו מהם אוכל ומים בכסף מלא.' עם ישראל הקשיב להוראות, הלך בשקט והיה שכן למופת. אבל כשביקשו לעבור בנימוס בארצו של המלך סיחון, הוא לא הסכים בשום אופן ורצה להילחם בהם. עם ישראל נאלץ להיות אמיץ מאוד, הם נלחמו בסיחון, ניצחו באומץ רב, והמשיכו בדרכם בבטחה אל הארץ הטובה.

מה הפסוק אומר?

אפשר להזכיר לילדים שגם ברגעים של חוסר ודאות או שינוי גדול, תמיד יש לנו תמיכה וברכה שמלוות אותנו.

טיפ להורים

הסיפור בפרק זה מעניק לנו כלי חינוכי נהדר לשיחה על כבוד הדדי וגבולות אישיים. אלוהים מלמד את העם שלא כל מה שהם רוצים או יכולים לקחת בכוח אכן שייך להם, ויש לכבד את הטריטוריה של האחר. הורה יכול להקביל זאת לחיי היומיום של הילד: לכבד את המשחקים של החברים בגן, לבקש רשות לפני שלוקחים חפץ של אח, ולדעת שלכל אחד יש את הפינה שלו. יחד עם זאת, המפגש עם סיחון מלמד אותנו שלצד השאיפה לשלום, חשוב לפתח אומץ לעמוד על שלנו ולהגן על עצמנו כאשר מישהו מתנהג אלינו בחוסר הוגנות מוחלט.

שאלות לשיחה עם הילד
  • למה לדעתך אלוהים ביקש מעם ישראל לא להילחם בשכנים שלהם ולקנות מהם אוכל בכסף?
  • מה היית עושה אם חבר לא היה מרשה לך לעבור או לשחק איתו, כמו שהמלך סיחון עשה?
  • איך אנחנו יכולים להראות כבוד לחברים שלנו בבית הספר או בגן?

המסע הגדול והשכנים מההר

דמיינו שאתם הולכים ברגל המון שנים במדבר חם ויבש. פתאום, משה המנהיג אומר לכם: 'הגיע הזמן להסתובב וללכת צפונה!' בדרך אתם פוגשים עמים אחרים שגרים על הרים גבוהים. אלוהים מבקש מכם משהו מפתיע: 'אל תריבו איתם ואל תיקחו להם כלום! קנו מהם אוכל ומים בכסף מלא, כי האדמה הזו היא הבית שלהם.' עם ישראל מכבד את הגבולות ועובר בשקט ובשלום. אבל אז הם מגיעים למלך חזק בשם סיחון. משה מבקש ממנו בנימוס לעבור, אך סיחון מסרב ויוצא למלחמה! עם ישראל נאלץ להילחם באומץ, ומנצח בזכות העזרה של אלוהים. מה מחכה להם בהמשך הדרך?

מה הפסוק אומר?

אלוהים שמר על עם ישראל לאורך כל הדרך הארוכה במדבר, ודאג שלא יחסר להם שום דבר.

הידעת?

הידעתם? בארצות שעברנו לידן גרו פעם ענקים עצומים וחזקים מאוד, שלמקומיים היו שמות מצחיקים ומפחידים עבורם, כמו 'אֵמִים' ו'זַמְזֻמִּים'!

מה יקרה בפרק הבא?

מה יקרה כשעם ישראל יפגוש מלך ענק עוד יותר בפרק הבא?

חוקי המשחק במדבר: למי יש זכות על הארץ?

לאחר שלושים ושמונה שנים של נדודים מפרכים במדבר, בני ישראל מתכוננים סוף-סוף להיכנס לארץ המובטחת. משה המנהיג מסביר להם את חוקי המשחק החדשים: אלוהים מציב להם גבולות ברורים ומורה להם לא להתגרות או להילחם בבני עשיו, במואב ובבני עמון. הסיבה לכך היא שאלוהים העניק לעמים הללו את נחלתם, ועל ישראל לכבד את ריבונותם ולקנות מהם אוכל ומים בכסף מלא. אולם, כאשר הם מגיעים לגבולו של סיחון מלך חשבון, המצב משתנה. משה מציע לו הסכם שלום ומעבר שקט, אך סיחון מסרב בתוקף ויוצא להילחם בישראל. בלית ברירה, העם נאלץ להילחם, מנצח בקרב וכובש את השטח הראשון שלו בעבר הירדן.

מה הפסוק אומר?

גם כשנראה שהמסע קשה וארוך מדי, הפסוק מזכיר שיש מי שמלווה אותנו ושומר עלינו לאורך כל הדרך.

Life Hack

לדעת מתי לעצור. כוח אמיתי הוא לא להילחם בכל מי שנקרה בדרכך, אלא לדעת לכבד גבולות של אחרים גם כשאתה חזק מהם.

מקבילה מודרנית

זה כמו לדעת שלא כל משחק בחצר שייך לך. אם ילדים אחרים תפסו את המגרש קודם, אתה לא בא ומגרש אותם בכוח רק כי אתה יכול, אלא מכבד את התור שלהם.

גבולות הכוח: השיעור הדיפלומטי של משה במדבר

בפרק זה משה משחזר בפני העם את השלבים המכריעים של סוף המסע הממושך במדבר, כאשר דור הלוחמים הישן הולך לעולמו והדור החדש והצעיר מתחיל לנוע צפונה לעבר הארץ המובטחת. אלוהים מבהיר להם שיש עמים שאסור להם לגעת בהם או להתגרות בהם במלחמה: בני עשיו שיושבים בשעיר, המואבים והעמונים. למרות שלישראל יש כוח צבאי משמעותי, עליהם לכבד את הריבונות של העמים הללו, לעקוף את שטחם ולקנות מהם אספקת מזון ומים בכסף מלא. הכל משתנה לחלוטין כשהם נתקלים בסיחון מלך חשבון האמורי. משה מנסה לפעול בדרכים דיפלומטיות ומציע לו הסכם מעבר שלום תמורת תשלום, אך סיחון מסרב בתוקף ויוצא למלחמה כוללת נגד ישראל. הסירוב העיקש הזה, שנובע מהקשחת לבבו על ידי אלוהים, מוביל לעימות צבאי שבו ישראל מנצחים לחלוטין, מביסים את צבאו של סיחון וכובשים את ארצו, מה שמסמן את הניצחון הטריטוריאלי הראשון של העם בדרכו לארץ.

מה הפסוק אומר?

הפסוק מזכיר לעם, רגע לפני שהם מתחילים להילחם ולכבוש, שהמדבר הגדול והמאיים לא הכניע אותם בזכות הדאגה האלוהית המתמדת. השמירה הזו לא הייתה רק הישרדותית, אלא ברכה אקטיבית בכל מעשה ידיהם. זהו עוגן של ביטחון עצמי ואמונה שמלווה אותם לקראת המפגש עם האתגרים הצבאיים והמדיניים שבדרך.

להעמקה בסיפור

הפרק הזה מציג דינמיקה מרתקת של גיאופוליטיקה ומוסר בינלאומי בתקופת המקרא, ומספק לנו הצצה לאופן שבו עם צעיר נדרש להתנהג כשהוא מחזיק בכוח צבאי משמעותי. משה מתאר את המעבר של בני ישראל ליד שלוש ממלכות שונות באזור: אדום, מואב ועמון. בכל המקרים הללו, אלוהים פונה אל משה ומטיל איסור מוחלט לפתוח במלחמה או לתבוע בעלות על השטח שלהם. ההסבר המקראי לכך הוא היסטורי ומשפחתי: העמים האלה הם קרובי משפחה של ישראל (בני עשיו ובני לוט), ואלוהים העניק להם את נחלתם בדיוק כפי שהבטיח לישראל את ארץ כנען. זהו שיעור מוסרי עמוק מאוד: הבטחה אלוהית וריבונות אינן חלות רק על ישראל, אלא הן חלק מסדר עולמי רחב שבו לכל עם יש מקום משלו וזכויות משלו על אדמתו. ישראל נדרשים לנהוג באיפוק יוצא דופן, לשלם על משאבים בסיסיים כמו מים ומזון בכסף מלא, ולא להתפתות לכיבוש קל רק בגלל שיש להם את הכוח לעשות זאת. המתח בסיפור נבנה כאשר העם מגיע לגבולו של סיחון מלך חשבון האמורי. כאן, משה מנסה ליישם את אותה גישה שוחרת שלום שיישם מול העמים הקודמים, ושולח שליחים עם הצעת מעבר הוגנת ומנומסת. אולם, סיחון מסרב בכל תוקף ואף יוצא עם צבאו לקראת ישראל. הסירוב הזה, שמתואר בטקסט כהקשחת לב אלוהית, משנה את כללי המשחק לחלוטין. ברגע שהצד השני מסרב לשלום ובוחר בתוקפנות אקטיבית ובחסימת הדרך, המלחמה הופכת למוצדקת והכרחית לחלוטין לצורך הישרדות והתקדמות. הניצחון המוחץ על סיחון מסמן את תחילת ההתנחלות של ישראל בעבר הירדן המזרחי, וממחיש את ההבדל בין כיבוש תוקפני לבין הגנה עצמית ומימוש ייעוד. דרך הסיפור הזה, אנחנו רואים שהתורה מנסה לחנך את העם הצעיר לא להיות אימפריה כובשת שדורסת כל מה שעומד בדרכה, אלא לפעול מתוך כבוד לחוקים בינלאומיים ולגבולות של אחרים. רק כשאין ברירה אחרת, וכאשר השלום נדחה על ידי הצד השני, יש לצאת למלחמה נחושה ובלתי מתפשרת כדי להבטיח את העתיד הלאומי. בנוסף, ההערות ההיסטוריות המשולבות בפרק על הענקים שחיו באזור בעבר, כמו האמים והזמזומים, באות להראות שההיסטוריה דינמית ועמים משתנים, אך הצדק האלוהי נשאר קבוע. העמים שיושבים כעת בארץ קיבלו אותה בזכות, ועל ישראל לזכור שגם מעמדם שלהם בארץ המובטחת יהיה תלוי בהתנהגותם המוסרית ובשמירה על חוקי הברית.

שאלה למחשבה

אם הייתם מנהיגים את העם, האם הייתם מנסים להציע שלום לסיחון למרות שידעתם שהוא עלול לסרב, או שהייתם תוקפים מיד כדי להשיג יתרון הפתעה?

דברים ב': שרטוט גבולות הריבונות והמוסר הבינלאומי

פרק ב' בספר דברים מציג את נאומו ההיסטורי של משה המנהיג, המשחזר את שלבי המעבר של בני ישראל מהמדבר אל סף הארץ המובטחת. לאחר שלושים ושמונה שנים שבהן גווע דור המדבר הישן בעקבות חטא המרגלים, הדור החדש והצעיר פונה צפונה ומקיף את אזור הר שעיר. משה מתאר את הצווים האלוהיים המגבילים את כוחם הצבאי של ישראל: נאסר עליהם להתגרות או להילחם בבני עשיו באדום, ובבני לוט במואב ובעמון, שכן נחלותיהם ניתנו להם מידי שמים כירושה היסטורית משפחתית. ישראל נדרשים לעקוף את שטחיהם, לרכוש מהם מזון ומים בכסף מלא, תוך שמירה על יחסי שכנות מכבדים ואיפוק צבאי מוחלט. לעומת זאת, מול סיחון מלך חשבון האמורי, הדינמיקה משתנה לחלוטין. משה מנסה לפתוח בגישה דיפלומטית ושולח שליחים עם הצעת שלום ומעבר שקט, אך סיחון מסרב בתוקף וחוסם את דרכם באופן פעיל. בעקבות הסירוב, אלוהים מורה לישראל לצאת למלחמה. ישראל מביסים את צבאו של סיחון בקרב יאהץ, מחרימים את עריו וכובשים את כל שטחו הגיאוגרפי מערוער ועד הגלעד, ובכך משיגים את נחלתם הטריטוריאלית הראשונה בעבר הירדן המזרחי.

מה הפסוק אומר?

הפסוק מזכיר לעם, רגע לפני שהם מתחילים להילחם ולכבוש, שהמדבר הגדול והמאיים לא הכניע אותם בזכות הדאגה האלוהית המתמדת. השמירה הזו לא הייתה רק הישרדותית, אלא ברכה אקטיבית בכל מעשה ידיהם. זהו עוגן של ביטחון עצמי ואמונה שמלווה אותם לקראת המפגש עם האתגרים הצבאיים והמדיניים שבדרך.

הדרש — קריאה לעומק

בניתוח ספרותי והגותי מעמיק של פרק ב' בספר דברים, אנו נחשפים למניפסט תיאולוגי-פוליטי מכונן המגדיר את יחסי החוץ והמוסר הבינלאומי של עם ישראל בראשית דרכו הלאומית. מבחינה מבנית, הפרק מעוצב סביב השוואה וניגוד בין שתי קטגוריות של עמים: אלו שגבולותיהם חסינים מפני פגיעה ישראלית (אדום, מואב ועמון) לבין הממלכה האמורית של סיחון מלך חשבון, המיועדת לכיבוש ולהשמדה. משה מדגיש לאורך כל הנאום את מושג ה'ירושה' – מונח מפתח המופיע שוב ושוב בטקסט. ירושה זו אינה מושג בלעדי לעם הנבחר; אלוהים מוצג כאן כריבון ההיסטוריה העולמית כולה, המחלק נחלות ואדמות לעמים השונים על פי צדק היסטורי (הר שעיר לעשיו, וארץ ער לבני לוט). תפיסה זו משמשת כבלם מוסרי חריף נגד שוביניזם לאומי, ומחנכת את ישראל לראות את עצמם כחלק ממערכת קוסמית של גבולות אלוהיים שיש לכבדם. ההערות האתנוגרפיות וההיסטוריות המשולבות בפרק, העוסקות בעמים הקדומים שחיו באזור (כמו האמים, הרפאים, החורים והזמזומים), אינן סתם אנקדוטות גיאוגרפיות. הן משרתות מטרה ספרותית ורעיונית ברורה: להראות כי עמים עולים ויורדים, אימפריות קורסות ונעלמות, וכי היציבות הטריטוריאלית של כל עם תלויה ברצון האלוהי ובמוסריותו. כשם שבני עשיו השמידו את החורים וישבו תחתם, וכפי שבני עמון ירשו את הרפאים, כך גם ישראל עתידים לרשת את עמי כנען – אך עליהם לזכור כי הבעלות על הארץ אינה מובנת מאליה אלא מותנית. המעבר הפיזי בנחל זרד מסמן את קו התפר הדורי והרוחני של המסע. משה מציין במפורש כי שלושים ושמונה השנים שחלפו מקדש ברנע ועד חציית הנחל שימשו לחיסולו הפיזי של דור המדבר הישן – דור הלוחמים שחטא במרידה ובחוסר אמונה. מותם המלא של אנשי המלחמה הללו מאפשר את עלייתו של דור חדש, חופשי מטראומת העבדות, המוכן נפשית ורוחנית לאתגרי הכיבוש וההתנחלות. המפגש עם סיחון מלך חשבון מהווה את טבילת האש הראשונה של הדור החדש הזה. משה נוקט בטקטיקה דיפלומטית מובהקת של 'דברי שלום', המהווה תקדים משפטי ומוסרי לפנייה לשלום ולמשא ומתן לפני פתיחה באש. סירובו העיקש של סיחון, המתואר כתוצאה של הקשחת לב אלוהית, מעביר את העימות ממישור הדיפלומטיה למישור של הכרח קיומי והגנה עצמית. המלחמה בסיחון מתוארת במונחים קשים של 'חרם' (השמדה טוטאלית של עריו), צעד המבטא את חומרת העימות עם התרבות האמורית ואת הצורך בביסוס הרתעה צבאית מוחלטת באזור. הפרק מעמיד אפוא איזון מורכב ומרתק בין איפוק מוסרי וכיבוד ריבונות האחר לבין נחישות צבאית חסרת פשרות מול תוקפנות וסרבנות שלום.

לקחים לחיים
  • הכרה בגבולות הלגיטימיים של הזולתבחיים המקצועיים והאישיים, עלינו לזהות את הגבולות שבהם הריבונות שלנו מסתיימת ומתחילה זו של האחר. פלישה לטריטוריה מקצועית או אישית של קולגה, גם כאשר יש לנו יתרון כוח זמני, מערערת את האמון ואת היציבות המערכתית לטווח הארוך.
  • מיצוי תהליכי שלום והידברותלפני פנייה לצעדים חד-צדדיים, משפטיים או עימותיים בסכסוך עסקי או משפחתי, חובה להציע ערוץ הידברות הוגן וגלוי. הצעת השלום של משה לסיחון מלמדת שגם כאשר צפוי סירוב, המוסר מחייב מתן הזדמנות לשלום.
  • מעבר נחרץ מאיפוק לפעולה בעת איוםכאשר ניסיונות הפשרה נדחים והצד השני בוחר בעימות גלוי, המשך האיפוק עלול להתפרש כחולשה ולהוביל לפגיעה קשה. במצבים כאלה נדרשת מעבר מהיר לפעולה נחושה ותקיפה להגנה על האינטרסים והערכים שלנו.
היבט פילוסופי

המתח שבין הבחירה החופשית להשגחה אלוהית: כיצד ניתן ליישב את פניית השלום של משה לסיחון עם העובדה שאלוהים הקשה את רוחו ואמץ את לבבו של סיחון כדי להביא למפלתו? האם לסיחון הייתה הזדמנות אמיתית לבחור בשלום?

📖 קראו את הפרק המלא

וַנֵּפֶן וַנִּסַּע הַמִּדְבָּרָה דֶּרֶךְ יַם־סוּף כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה אֵלָי וַנָּסָב אֶת־הַר־שֵׂעִיר יָמִים רַבִּים׃

וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלַי לֵאמֹר׃

רַב־לָכֶם סֹב אֶת־הָהָר הַזֶּה פְּנוּ לָכֶם צָפֹנָה׃

וְאֶת־הָעָם צַו לֵאמֹר אַתֶּם עֹבְרִים בִּגְבוּל אֲחֵיכֶם בְּנֵי־עֵשָׂו הַיֹּשְׁבִים בְּשֵׂעִיר וְיִירְאוּ מִכֶּם וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד׃

אַל־תִּתְגָּרוּ בָם כִּי לֹא־אֶתֵּן לָכֶם מֵאַרְצָם עַד מִדְרַךְ כַּף־רָגֶל כִּי־יְרֻשָּׁה לְעֵשָׂו נָתַתִּי אֶת־הַר שֵׂעִיר׃

אֹכֶל תִּשְׁבְּרוּ מֵאִתָּם בַּכֶּסֶף וַאֲכַלְתֶּם וְגַם־מַיִם תִּכְרוּ מֵאִתָּם בַּכֶּסֶף וּשְׁתִיתֶם׃

כִּי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בֵּרַכְךָ בְּכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶךָ יָדַע לֶכְתְּךָ אֶת־הַמִּדְבָּר הַגָּדֹל הַזֶּה זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה יְהוָה אֱלֹהֶיךָ עִמָּךְ לֹא חָסַרְתָּ דָּבָר׃

וַנַּעֲבֹר מֵאֵת אַחֵינוּ בְנֵי־עֵשָׂו הַיֹּשְׁבִים בְּשֵׂעִיר מִדֶּרֶךְ הָעֲרָבָה מֵאֵילַת וּמֵעֶצְיֹן גָּבֶר וַנֵּפֶן וַנַּעֲבֹר דֶּרֶךְ מִדְבַּר מוֹאָב׃

וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלַי אֶל־תָּצַר אֶת־מוֹאָב וְאַל־תִּתְגָּר בָּם מִלְחָמָה כִּי לֹא־אֶתֵּן לְךָ מֵאַרְצוֹ יְרֻשָּׁה כִּי לִבְנֵי־לוֹט נָתַתִּי אֶת־עָר יְרֻשָּׁה׃

הָאֵמִים לְפָנִים יָשְׁבוּ בָהּ עַם גָּדוֹל וְרַב וָרָם כָּעֲנָקִים׃

רְפָאִים יֵחָשְׁבוּ אַף־הֵם כָּעֲנָקִים וְהַמֹּאָבִים יִקְרְאוּ לָהֶם אֵמִים׃

וּבְשֵׂעִיר יָשְׁבוּ הַחֹרִים לְפָנִים וּבְנֵי עֵשָׂו יִירָשׁוּם וַיַּשְׁמִידוּם מִפְּנֵיהֶם וַיֵּשְׁבוּ תַּחְתָּם כַּאֲשֶׁר עָשָׂה יִשְׂרָאֵל לְאֶרֶץ יְרֻשָּׁתוֹ אֲשֶׁר־נָתַן יְהוָה לָהֶם׃

עַתָּה קֻמוּ וְעִבְרוּ לָכֶם אֶת־נַחַל זָרֶד וַנַּעֲבֹר אֶת־נַחַל זָרֶד׃

וְהַיָּמִים אֲשֶׁר־הָלַכְנוּ מִקָּדֵשׁ בַּרְנֵעַ עַד אֲשֶׁר־עָבַרְנוּ אֶת־נַחַל זֶרֶד שְׁלֹשִׁים וּשְׁמֹנֶה שָׁנָה עַד־תֹּם כָּל־הַדּוֹר אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה מִקֶּרֶב הַמַּחֲנֶה כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהוָה לָהֶם׃

וְגַם יַד־יְהוָה הָיְתָה בָּם לְהֻמָּם מִקֶּרֶב הַמַּחֲנֶה עַד תֻּמָּם׃

וַיְהִי כַאֲשֶׁר־תַּמּוּ כָּל־אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה לָמוּת מִקֶּרֶב הָעָם׃

וַיְדַבֵּר יְהוָה אֵלַי לֵאמֹר׃

אַתָּה עֹבֵר הַיּוֹם אֶת־גְּבוּל מוֹאָב אֶת־עָר׃

וְקָרַבְתָּ מוּל בְּנֵי עַמּוֹן אַל־תְּצֻרֵם וְאַל־תִּתְגָּר בָּם כִּי לֹא־אֶתֵּן מֵאֶרֶץ בְּנֵי־עַמּוֹן לְךָ יְרֻשָּׁה כִּי לִבְנֵי־לוֹט נְתַתִּיהָ יְרֻשָּׁה׃

אֶרֶץ־רְפָאִים תֵּחָשֵׁב אַף־הִוא רְפָאִים יָשְׁבוּ־בָהּ לְפָנִים וְהָעַמֹּנִים יִקְרְאוּ לָהֶם זַמְזֻמִּים׃

עַם גָּדוֹל וְרַב וָרָם כָּעֲנָקִים וַיַּשְׁמִידֵם יְהוָה מִפְּנֵיהֶם וַיִּירָשֻׁם וַיֵּשְׁבוּ תַחְתָּם׃

כַּאֲשֶׁר עָשָׂה לִבְנֵי עֵשָׂו הַיֹּשְׁבִים בְּשֵׂעִיר אֲשֶׁר הִשְׁמִיד אֶת־הַחֹרִי מִפְּנֵיהֶם וַיִּירָשֻׁם וַיֵּשְׁבוּ תַחְתָּם עַד הַיּוֹם הַזֶּה׃

וְהָעַוִּים הַיֹּשְׁבִים בַּחֲצֵרִים עַד־עַזָּה כַּפְתֹּרִים הַיֹּצְאִים מִכַּפְתּוֹר הִשְׁמִידֻם וַיֵּשְׁבוּ תַחְתָּם׃

קוּמוּ סְּעוּ וְעִבְרוּ אֶת־נַחַל אַרְנֹן רְאֵה נָתַתִּי בְיָדְךָ אֶת־סִיחֹן מֶלֶךְ־חֶשְׁבּוֹן הָאֱמֹרִי וְאֶת־אַרְצוֹ הָחֵל רָשׁ וְהִתְגָּר בּוֹ מִלְחָמָה׃

הַיּוֹם הַזֶּה אָחֵל תֵּת פַּחְדְּךָ וְיִרְאָתְךָ עַל־פְּנֵי הָעַמִּים תַּחַת כָּל־הַשָּׁמָיִם אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן שִׁמְעֲךָ וְרָגְזוּ וְחָלוּ מִפָּנֶיךָ׃

וָאֶשְׁלַח מַלְאָכִים מִמִּדְבַּר קְדֵמוֹת אֶל־סִיחוֹן מֶלֶךְ חֶשְׁבּוֹן דִּבְרֵי שָׁלוֹם לֵאמֹר׃

אֶעְבְּרָה בְאַרְצֶךָ בַּדֶּרֶךְ בַּדֶּרֶךְ אֵלֵךְ לֹא אָסוּר יָמִין וּשְׂמֹאול׃

אֹכֶל בַּכֶּסֶף תַּשְׁבִּרֵנִי וְאָכַלְתִּי וּמַיִם בַּכֶּסֶף תִּתֶּן־לִי וְשָׁתִיתִי רַק אֶעְבְּרָה בְרַגְלָי׃

כַּאֲשֶׁר עָשׂוּ־לִי בְּנֵי עֵשָׂו הַיֹּשְׁבִים בְּשֵׂעִיר וְהַמּוֹאָבִים הַיֹּשְׁבִים בְּעָר עַד אֲשֶׁר־אֶעֱבֹר אֶת־הַיַּרְדֵּן אֶל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר־יְהוָה אֱלֹהֵינוּ נֹתֵן לָנוּ׃

וְלֹא אָבָה סִיחֹן מֶלֶךְ חֶשְׁבּוֹן הַעֲבִרֵנוּ בּוֹ כִּי־הִקְשָׁה יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֶת־רוּחוֹ וְאִמֵּץ אֶת־לְבָבוֹ לְמַעַן תִּתּוֹ בְיָדְךָ כַּיּוֹם הַזֶּה׃

וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלַי רְאֵה הַחִלֹּתִי תֵּת לְפָנֶיךָ אֶת־סִיחֹן וְאֶת־אַרְצוֹ הָחֵל רָשׁ לָרֶשֶׁת אֶת־אַרְצוֹ׃

וַיֵּצֵא סִיחֹן לִקְרָאתֵנוּ הוּא וְכָל־עַמּוֹ לַמִּלְחָמָה יָהְצָה׃

וַיִּתְּנֵהוּ יְהוָה אֱלֹהֵינוּ לְפָנֵינוּ וַנַּךְ אֹתוֹ וְאֶת־בנו [בָּנָיו] וְאֶת־כָּל־עַמּוֹ׃

וַנִּלְכֹּד אֶת־כָּל־עָרָיו בָּעֵת הַהִוא וַנַּחֲרֵם אֶת־כָּל־עִיר מְתִם וְהַנָּשִׁים וְהַטָּף לֹא הִשְׁאַרְנוּ שָׂרִיד׃

רַק הַבְּהֵמָה בָּזַזְנוּ לָנוּ וּשְׁלַל הֶעָרִים אֲשֶׁר לָכָדְנוּ׃

מֵעֲרֹעֵר אֲשֶׁר עַל־שְׂפַת־נַחַל אַרְנֹן וְהָעִיר אֲשֶׁר בַּנַּחַל וְעַד־הַגִּלְעָד לֹא הָיְתָה קִרְיָה אֲשֶׁר שָׂגְבָה מִמֶּנּוּ אֶת־הַכֹּל נָתַן יְהוָה אֱלֹהֵינוּ לְפָנֵינוּ׃

רַק אֶל־אֶרֶץ בְּנֵי־עַמּוֹן לֹא קָרָבְתָּ כָּל־יַד נַחַל יַבֹּק וְעָרֵי הָהָר וְכֹל אֲשֶׁר־צִוָּה יְהוָה אֱלֹהֵינוּ׃

המשיכו לקרוא באפליקציה ←