תנ״ך יקר פתח באפליקציה

דברים · פרק א׳

מבט אל המראה של ההיסטוריה: נאום הפרידה של משה

👑

וּבַמִּדְבָּר אֲשֶׁר רָאִיתָ אֲשֶׁר נְשָׂאֲךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ כַּאֲשֶׁר יִשָׂא־אִישׁ אֶת־בְּנוֹ בְּכָל־הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הֲלַכְתֶּם עַד־בֹּאֲכֶם עַד־הַמָּקוֹם הַזֶּה׃

פסוק לא
התאמת תוכן לפי גיל

הענן המגן והאומץ שבלב

הלילה, חמוד שלי, נספר על משה רבנו, המנהיג האהוב והחכם. משה עמד עם בני ישראל רגע לפני שנכנסו לארץ ישראל היפה והחדשה שלהם. הוא רצה להזכיר להם כמה אלוהים אוהב אותם. הוא אמר להם: 'זוכרים איך הלכנו במדבר הגדול? אלוהים שמר עלינו כמו שאבא חם ואוהב מרים את הילד שלו על הידיים כשהוא עייף'. משה הזכיר להם שביום היה ענן ענקי ששמר עליהם מהשמש החמה, ובלילה הייתה אש שהאירה להם את הדרך בחושך. לפעמים בני ישראל קצת פחדו וחשבו שהם לא חזקים מספיק, אבל משה לימד אותם שהכוח האמיתי נמצא בתוך הלב שלהם, כשהם מאמינים ובוטחים. עכשיו, כשהם מוכנים ואמיצים, הם יכולים לישון בשקט ולדעת שתמיד יש מי ששומר עליהם.

מה הפסוק אומר?

הפסוק הזה מראה לנו איך אלוהים מלווה אותנו ברגעים הקשים ביותר, בדיוק כמו שאנחנו מחבקים ומרימים את הילדים שלנו כשהם מתעייפים מהדרך.

טיפ להורים

הסיפור מדגיש את הדימוי המרגש של אלוהים הנושא את עמו 'כאשר ישא איש את בנו'. עבור ילדים, הדימוי הזה מעניק תחושת ביטחון עמוקה וידיעה שהם לעולם אינם לבד. כהורים, אנו יכולים להשתמש בסיפור כדי לשוחח עם הילד על פחדים מפני אתגרים חדשים (כמו גן חדש, משימה קשה או פחד מהחושך). נסו להזכיר לילד רגעים שבהם הוא פחד ובסוף הצליח, והדגישו שאתם תמיד שם כדי 'לשאת אותו' ולתמוך בו כשקשה לו, בדיוק כמו בסיפור.

שאלות לשיחה עם הילד
  • איך לדעתך מרגיש ילד שאבא או אמא מרימים אותו על הידיים כשקשה לו ללכת?
  • אם היית יכול לבחור ענן שישמור עליך ביום או אש מאירה בלילה, מה היית בוחר?
  • מתי הרגשת פעם קצת פוחד, אבל אז נזכרת שיש מישהו שאוהב אותך ועזר לך לקבל אומץ?

המסע הגדול והחיבוק של אבא

דמיין שאתה עומד על גבעה גבוהה, הרוח מלטפת את הפנים, ומולך נפרש מדבר ענק וצהוב. שם עומד משה, המנהיג החכם והזקן, ומדבר אל כל בני ישראל. הם עומדים להיכנס סוף-סוף לארץ ישראל היפה! משה רוצה להזכיר להם את כל מה שהם עברו יחד. הוא מספר איך אלוהים שמר עליהם כמו אבא טוב שמחבק ומציע עזרה, ואיך הוא מינה שופטים חכמים שיעזרו לכולם להסתדר בלי לריב. משה מזכיר להם גם רגעים קשים, כמו הפעם שבה הם שלחו חוקרים לראות את הארץ ופתאום נבהלו ופחדו להיכנס. אבל משה מבקש מהם: אל תפחדו עוד! תהיו אמיצים, כי הארץ הטובה מחכה לכם. רוצה לדעת מה קרה כשהם התחילו לצעוד?

מה הפסוק אומר?

אלוהים שמר על בני ישראל במדבר כמו שאבא חם ואוהב מרים את הילד שלו על הידיים ומגן עליו לאורך כל הדרך.

הידעת?

בני ישראל הלכו במדבר במשך 40 שנה, אבל הדרך הישירה מהר סיני לארץ ישראל הייתה אמורה לקחת רק 11 ימים!

מה יקרה בפרק הבא?

בפרק הבא נגלה אילו עמים מוזרים פגשו בני ישראל בדרך, ואיך הם הצליחו לעבור אותם בשלום!

משה פותח את הלב: הזיכרונות ששינו הכל

רגע לפני שבני ישראל חוצים את נהר הירדן ונכנסים לארץ המובטחת, משה רבנו אוסף את כולם לנאום פרידה דרמטי בערבות מואב. משה יודע שהוא עצמו לא ייכנס לארץ, ולכן חשוב לו להכין את הדור הצעיר. הוא חוזר איתם אחורה בזמן: הוא מזכיר איך הקים מערכת משפט צודקת כדי להקל על העומס, ואיך הגיעו לקצה הארץ ושילחו מרגלים. במקום לשמוח על הפירות המדהימים שהמרגלים הביאו, העם נתקף בפאניקה מוחלטת בגלל השמועות על ענקים וערים בצורות. הפחד הזה הוביל למרד, לחוסר אמון באלוהים, ולעונש כבד של ארבעים שנות נדודים במדבר. משה מספר את זה לא כדי להעניש, אלא כדי שהדור החדש ילמד מהטעויות של הוריו ולא ייתן לפחד לנהל אותו שוב.

מה הפסוק אומר?

משה מזכיר לעם שאלוהים דאג להם כמו אבא שסוחב את הבן שלו כשקשה לו ללכת, כדי שהם יבינו שיש להם על מי לסמוך.

Life Hack

כשאתם עומדים מול אתגר מפחיד (כמו מבחן קשה או כניסה לקבוצה חדשה), אל תתמקדו רק ב'ענקים' ובקשיים. תזכרו בהצלחות העבר שלכם ובכוחות שיש לכם כדי לקבל ביטחון.

מקבילה מודרנית

זה כמו לעבוד קשה על פרויקט קבוצתי בבית הספר, להגיע לרגע ההצגה מול כל הכיתה, ופתאום ברגע האחרון לקבל רגליים קרות, להחליט שלא מציגים, ולהרוס את כל העבודה הקשה בגלל פחד קהל זמני.

נאום המוטיבציה הגדול בהיסטוריה

ספר דברים נפתח בנאום דרמטי של משה רבנו בערבות מואב, רגע לפני מותו ורגע לפני שהעם נכנס לארץ ישראל בלעדיו. משה פונה לדור החדש – אלה שגדלו במדבר ולא חוו את מצרים – ומנסה לצייד אותם בשיעור היסטורי שימנע מהם לחזור על טעויות העבר. הוא מתחיל בתיאור המבנה החברתי שהקים, כולל מינוי מנהיגים ושופטים שיעשו צדק ללא משוא פנים. משם הוא עובר לנקודה הכואבת ביותר: חטא המרגלים בקדש ברנע. משה משחזר איך העם ביקש לשלוח חוקרים, ואיך למרות הדיווחים על טוב הארץ, הם נתקפו בחרדה משתקת, התלוננו באוהלים והאשימו את אלוהים בשנאה כלפיהם. התוצאה הייתה טרגית: דור שלם איבד את הזכות להיכנס לארץ. אפילו הניסיון המאוחר שלהם להילחם בכוח, בניגוד לציווי, הסתיים בתבוסה מוחצת. משה מציב בפניהם מראה נוקבת כדי להראות להם שפחד וחוסר אמון הם האויבים האמיתיים שלהם, ולא העמים שיושבים בארץ.

מה הפסוק אומר?

הפסוק מתאר את מערכת היחסים האינטימית והמגוננת בין אלוהים לעמו לאורך שנות הנדודים במדבר. משה משתמש בדימוי חם של אב הנושא את בנו על כפיו כדי להזכיר לעם שהקשיים שעברו לא היו נטישה, אלא ליווי צמוד ואוהב. זהו לב הפרק משום שהוא מעמיד בניגוד חריף את דאגת האל מול חוסר האמון והפחד של העם, שהובילו לעיכוב הכניסה לארץ.

להעמקה בסיפור

הפרק הראשון של ספר דברים הוא בעצם פתיחה של ספר שלם שהוא נאום פרידה אחד ארוך. כדי להבין את הסיטואציה, צריך לדמיין את האווירה: בני ישראל נמצאים בערבות מואב, ממש מול יריחו, מביטים אל הארץ שהם חלמו עליה במשך ארבעים שנה. משה, המנהיג שליווה אותם מהרגע הראשון, כבר זקן מאוד ויודע שהוא עומד למות כאן, בעבר הירדן. הוא מסתכל על הדור הצעיר שעומד מולו – דור שלא הכיר את השעבוד במצרים וגם לא את קריעת ים סוף – ומבין שהם חייבים לעבור תהליך של התבגרות מזורזת כדי לשרוד את המשימה שלפניהם. מה שמעניין כאן הוא הדרך שבה משה בוחר לספר את ההיסטוריה. הוא לא מציג גרסה רשמית ויבשה, אלא משחזר את האירועים מנקודת מבטו האישית והרגשית. הוא מתחיל בקושי שלו להנהיג לבד: 'איכה אשא לבדי טרחכם ומשאכם וריבכם'. המשפט הזה חושף את האנושיות של משה ואת הלחץ העצום שהיה נתון בו. הפתרון שלו היה ביזור סמכויות – מינוי שופטים ומנהיגים מקומיים. משה מדגיש בפני השופטים את החשיבות של צדק מוחלט: לא לפחד מאף אחד ולא להפלות בין עשיר לעני, כי המשפט שייך לאלוהים. אבל לב הפרק הוא השחזור של אסון המרגלים. משה מזכיר להם שהיוזמה לשלוח מרגלים הגיעה מהעם עצמו ('ותקרבון אלי כולכם'). משה הסכים, אבל התוצאה הייתה קטסטרופלית. כשהמרגלים חזרו וסיפרו על ערים בצורות וענקים, העם נשבר. משה משתמש במילים קשות כמו 'ותרגנו באוהליכם' ומתאר את האמירה המזעזעת של העם: 'בשנאת ה' אותנו הוציאנו מארץ מצרים'. זוהי האשמה קשה שמראה על עיוות מוחלט של המציאות מתוך פחד. משה מנסה להסביר להם שהפחד מעוור את העיניים. הוא מזכיר להם שאלוהים נשא אותם במדבר כמו שאב נושא את בנו, ושהוא הלך לפניהם באש ובענן כדי למצוא להם מקום לחנות. למרות זאת, העם סירב להאמין. העונש היה כבד – עיכוב של ארבעים שנה במדבר ומות הדור ההוא. אפילו הניסיון של העם לתקן את המצב מיד לאחר מכן על ידי יציאה למלחמה עצמאית (המעפילים) הסתיים בכישלון מוחץ, כי הם פעלו מתוך אשמה ואימפולסיביות ולא מתוך הקשבה ואמונה. המסר שמשה מעביר כאן הוא אקטואלי לחלוטין: מנהיגות אמיתית דורשת חלוקת סמכויות וצדק, והצלחה דורשת אמון ותזמון. כשפועלים מתוך פחד או מתוך היסטריה וניסיון לפצות על טעויות בכוח, התוצאה היא תבוסה. הדרך היחידה להתקדם היא ללמוד להביט לקושי בעיניים, לזכור את התמיכה שקיבלנו בעבר, ולפעול באחריות ובאומץ.

שאלה למחשבה

אם הייתם חלק מהעם באותו רגע באוהלים, ושומעים את הדיווחים המפחידים של המרגלים, מה לדעתכם היה עוזר לכם לבחור באומץ במקום בפחד?

מבט אל המראה של ההיסטוריה: נאום הפרידה של משה

ספר דברים נפתח בנאומו המונומנטלי של משה רבנו בערבות מואב, בעבר הירדן המזרחי, באחד לחודש העשתי-עשר של השנה הארבעים לצאת בני ישראל ממצרים. משה, המודע לכך שימיו ספורים ושלא יזכה לחצות את הירדן, פונה אל הדור החדש שעומד לרשת את הארץ. הוא פותח בסקירה היסטורית ומשפטית של המסע שהחל בהר חורב (סיני). משה משחזר את הרגע שבו הבין כי אינו יכול לשאת את עול הנהגת העם לבדו, ומתאר את הקמת מערכת המשפט המבוזרת המבוססת על שופטים חכמים וישרים המצווים לשפוט בצדק מוחלט ללא משוא פנים. בהמשך, משה עובר לנקודת השבר המרכזית של המסע במדבר: חטא המרגלים בקדש ברנע. הוא מתאר כיצד העם יזם את שליחת המרגלים, וכיצד למרות עדותם על טוב הארץ, נתקף העם בפחד קיומי משתק, התלונן באוהליו והאשים את אלוהים בשנאה. משה משחזר את תגובת האל הזועמת, את גזירת הנדודים ואת מות דור המדבר, למעט כלב ויהושע. הפרק נחתם בתיאור הניסיון הכושל והמרדני של המעפילים להילחם באמורי ללא אישור אלוהי, ניסיון שהסתיים בתבוסה מוחצת ובשיבה מרה לקדש.

מה הפסוק אומר?

הפסוק מתאר את מערכת היחסים האינטימית והמגוננת בין אלוהים לעמו לאורך שנות הנדודים במדבר. משה משתמש בדימוי חם של אב הנושא את בנו על כפיו כדי להזכיר לעם שהקשיים שעברו לא היו נטישה, אלא ליווי צמוד ואוהב. זהו לב הפרק משום שהוא מעמיד בניגוד חריף את דאגת האל מול חוסר האמון והפחד של העם, שהובילו לעיכוב הכניסה לארץ.

הדרש — קריאה לעומק

נאום הפתיחה של ספר דברים אינו רק חזרה כרונולוגית על אירועים היסטוריים, אלא ניתוח פסיכולוגי, תיאולוגי וספרותי עמוק של מערכת היחסים בין מנהיג, עם ואלוהים. משה בוחר לפתוח את דבריו דווקא בציון המרחק הגיאוגרפי: 'אחד עשר יום מחורב... עד קדש ברנע'. ציון דרך זה נושא בחובו אירוניה דרמטית כואבת – מסע שהיה אמור לקחת פחות משבועיים נפרש על פני ארבעים שנה של נדודים מפרכים. המרחק הפיזי הקצר מדגיש את גודל ההחמצה הרוחנית והמנטלית של העם. המבנה הספרותי של הפרק נע בין סדר וארגון לבין כאוס ופחד. בחלק הראשון, משה מתאר את כינון המבנה החברתי והמשפטי. השימוש במילים המנחות 'שא', 'משא' ו'ריב' מדגיש את כובד משקל המנהיגות. משה מציג מודל של ביזור סמכויות המבוסס על חוכמה, תבונה ויושרה. הציווי לשופטים – 'לא תכירו פנים במשפט, כקטן כגדול תשמעון' – מציב סטנדרט מוסרי מהפכני לתקופתו, שבו הצדק אינו תלוי במעמד חברתי או בכוח פוליטי. חוק ומשפט הם הבסיס ליצירת חברה בריאה המסוגלת לרשת ארץ. אולם, הסדר החברתי קורס אל מול הפחד הקולקטיבי בסיפור המרגלים. משה חושף את הדינמיקה ההרסנית של החרדה. בניגוד לתיאור בספר במדבר, שבו היוזמה לשליחת המרגלים מוצגת כציווי אלוהי, כאן משה מדגיש שהיוזמה הגיעה מלמטה: 'ותקרבון אלי כולכם'. משה נענה לבקשה מתוך רצון לחזק את ביטחונם, אך הפחד הפך את המידע המודיעיני לכלי של דמורליזציה. המילים 'ותרגנו באוהליכם' מציירות תמונה חזקה של לחישות סתרים, שמועות מרושעות והיסטריה המופצת בחדרי חדרים. האמירה של העם 'בשנאת ה' אותנו הוציאנו מארץ מצרים' היא שיא של עיוות פסיכולוגי – השלכה של הפחד הפנימי שלהם על כוונותיו של האל. משה מנסה להילחם בנרטיב הפחד באמצעות תזכורת של חסד: האל נשא אותם במדבר 'כאשר ישא איש את בנו'. הדימוי המשפחתי והאינטימי הזה עומד בניגוד חריף להאשמה בשנאה. אך הטרגדיה היא שהעם נותר אטום לזיכרון החסד. התגובה האלוהית היא חריפה אך מידתית: מי שסירב להאמין ביכולתו לרשת את הארץ, אכן לא יירש אותה. סיומו של הפרק בפרשת המעפילים מדגים את הפתולוגיה של האשמה. לאחר שנגזרה הגזירה, העם עובר מקיצוניות אחת (פחד וסירוב לפעול) לקיצוניות שנייה (ביטחון עצמי מופרז ופעולה אימפולסיבית בניגוד לציווי). הניסיון 'לפצות' על חטא המרגלים באמצעות מלחמה עצמאית מסתיים באסון, ומלמד שחרטה אמיתית אינה ניסיון לכפות את רצוננו בכוח כדי למחוק את העבר, אלא קבלת הדין ועבודה פנימית עמוקה של תיקון ובניית אמון מחדש.

לקחים לחיים
  • צדק עיוור כבסיס לחוסן חברתיהציווי לשופטים 'לא תכירו פנים במשפט' רלוונטי לכל מי שמחזיק בעמדת השפעה או ניהול. בין אם מדובר בקבלת החלטות במקום העבודה, בניהול צוות או בפתרון סכסוכים משפחתיים – הנטייה האנושית היא להעדיף את המקורבים או להירתע מאנשים בעלי כוח. הפרק מלמד שהבסיס ליציבות של כל מערכת הוא המחויבות לאמת אובייקטיבית ולשוויון מלא, ללא קשר למעמד או לקשרים אישיים.
  • הסכנה שב'ריגונו באוהלים' (שמועות ולחישות)השבר הגדול של העם התחיל בלחישות בתוך האוהלים, הרחק מהעין הציבורית. בארגונים מודרניים, בקהילות או בקבוצות חברתיות, תרבות של שמועות, רכילות מאחורי הגב ופרשנות שלילית של כוונות ההנהלה יכולה להחריב פרויקטים שלמים ולייצר דמורליזציה. הלקח הוא שיש לטפל בחששות ובקשיים באופן גלוי וישיר, ולא לתת ללחישות פנימיות להרעיל את האווירה הקבוצתית.
  • הבחנה בין חרטה בונה לבין תגובה אימפולסיביתסיפור המעפילים מראה שכאשר אנחנו עושים טעות קשה, התגובה הראשונה שלנו היא לעיתים קרובות ניסיון נואש ואימפולסיבי 'לתקן' אותה מיד, מתוך תחושת אשמה ופאניקה. פעולות כאלה, הנעשות ללא שיקול דעת ותזמון נכון, לרוב רק מחמירות את המצב. חרטה אמיתית דורשת מאיתנו לעצור, לשאת באחריות לתוצאות, ולבנות מחדש את האמון בצורה מתונה, עקבית ושקולה.
היבט פילוסופי

הפרק מעלה מתח פילוסופי עמוק סביב שאלת האחריות המשותפת והעונש הקולקטיבי: מדוע חטאם של המרגלים והפחד של העם הובילו לענישתו של משה עצמו ('גם בי התאנף ה' בגללכם')? האם מנהיג נושא באחריות מוסרית וקיומית לכישלונותיהם של מונהגיו, גם כאשר הוא עצמו פעל כשורה וניסה למנוע את האסון? שאלה זו נותרת פתוחה ומדהדת לאורך ההיסטוריה של המנהיגות האנושית.

📖 קראו את הפרק המלא

אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל־כָּל־יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בַּמִּדְבָּר בָּעֲרָבָה מוֹל סוּף בֵּין־פָּארָן וּבֵין־תֹּפֶל וְלָבָן וַחֲצֵרֹת וְדִי זָהָב׃

אַחַד עָשָׂר יוֹם מֵחֹרֵב דֶּרֶךְ הַר־שֵׂעִיר עַד קָדֵשׁ בַּרְנֵעַ׃

וַיְהִי בְּאַרְבָּעִים שָׁנָה בְּעַשְׁתֵּי־עָשָׂר חֹדֶשׁ בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֹתוֹ אֲלֵהֶם׃

אַחֲרֵי הַכֹּתוֹ אֵת סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר יוֹשֵׁב בְּחֶשְׁבּוֹן וְאֵת עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן אֲשֶׁר־יוֹשֵׁב בְּעַשְׁתָּרֹת בְּאֶדְרֶעִי׃

בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בְּאֶרֶץ מוֹאָב הוֹאִיל מֹשֶׁה בֵּאֵר אֶת־הַתּוֹרָה הַזֹּאת לֵאמֹר׃

יְהוָה אֱלֹהֵינוּ דִּבֶּר אֵלֵינוּ בְּחֹרֵב לֵאמֹר רַב־לָכֶם שֶׁבֶת בָּהָר הַזֶּה׃

פְּנוּ וּסְעוּ לָכֶם וּבֹאוּ הַר הָאֱמֹרִי וְאֶל־כָּל־שְׁכֵנָיו בָּעֲרָבָה בָהָר וּבַשְּׁפֵלָה וּבַנֶּגֶב וּבְחוֹף הַיָּם אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי וְהַלְּבָנוֹן עַד־הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר־פְּרָת׃

רְאֵה נָתַתִּי לִפְנֵיכֶם אֶת־הָאָרֶץ בֹּאוּ וּרְשׁוּ אֶת־הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהוָה לַאֲבֹתֵיכֶם לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לָתֵת לָהֶם וּלְזַרְעָם אַחֲרֵיהֶם׃

וָאֹמַר אֲלֵכֶם בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר לֹא־אוּכַל לְבַדִּי שְׂאֵת אֶתְכֶם׃

יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם הִרְבָּה אֶתְכֶם וְהִנְּכֶם הַיּוֹם כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם לָרֹב׃

יְהוָה אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵכֶם יֹסֵף עֲלֵיכֶם כָּכֶם אֶלֶף פְּעָמִים וִיבָרֵךְ אֶתְכֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָכֶם׃

אֵיכָה אֶשָּׂא לְבַדִּי טָרְחֲכֶם וּמַשַּׂאֲכֶם וְרִיבְכֶם׃

הָבוּ לָכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וּנְבֹנִים וִידֻעִים לְשִׁבְטֵיכֶם וַאֲשִׂימֵם בְּרָאשֵׁיכֶם׃

וַתַּעֲנוּ אֹתִי וַתֹּאמְרוּ טוֹב־הַדָּבָר אֲשֶׁר־דִּבַּרְתָּ לַעֲשׂוֹת׃

וָאֶקַּח אֶת־רָאשֵׁי שִׁבְטֵיכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וִידֻעִים וָאֶתֵּן אֹתָם רָאשִׁים עֲלֵיכֶם שָׂרֵי אֲלָפִים וְשָׂרֵי מֵאוֹת וְשָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת וְשֹׁטְרִים לְשִׁבְטֵיכֶם׃

וָאֲצַוֶּה אֶת־שֹׁפְטֵיכֶם בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר שָׁמֹעַ בֵּין־אֲחֵיכֶם וּשְׁפַטְתֶּם צֶדֶק בֵּין־אִישׁ וּבֵין־אָחִיו וּבֵין גֵּרוֹ׃

לֹא־תַכִּירוּ פָנִים בַּמִּשְׁפָּט כַּקָּטֹן כַּגָּדֹל תִּשְׁמָעוּן לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי־אִישׁ כִּי הַמִּשְׁפָּט לֵאלֹהִים הוּא וְהַדָּבָר אֲשֶׁר יִקְשֶׁה מִכֶּם תַּקְרִבוּן אֵלַי וּשְׁמַעְתִּיו׃

וָאֲצַוֶּה אֶתְכֶם בָּעֵת הַהִוא אֵת כָּל־הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּן׃

וַנִּסַּע מֵחֹרֵב וַנֵּלֶךְ אֵת כָּל־הַמִּדְבָּר הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא הַהוּא אֲשֶׁר רְאִיתֶם דֶּרֶךְ הַר הָאֱמֹרִי כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֱלֹהֵינוּ אֹתָנוּ וַנָּבֹא עַד קָדֵשׁ בַּרְנֵעַ׃

וָאֹמַר אֲלֵכֶם בָּאתֶם עַד־הַר הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר־יְהוָה אֱלֹהֵינוּ נֹתֵן לָנוּ׃

רְאֵה נָתַן יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְפָנֶיךָ אֶת־הָאָרֶץ עֲלֵה רֵשׁ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתֶיךָ לָךְ אַל־תִּירָא וְאַל־תֵּחָת׃

וַתִּקְרְבוּן אֵלַי כֻּלְּכֶם וַתֹּאמְרוּ נִשְׁלְחָה אֲנָשִׁים לְפָנֵינוּ וְיַחְפְּרוּ־לָנוּ אֶת־הָאָרֶץ וְיָשִׁבוּ אֹתָנוּ דָּבָר אֶת־הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר נַעֲלֶה־בָּהּ וְאֵת הֶעָרִים אֲשֶׁר נָבֹא אֲלֵיהֶן׃

וַיִּיטַב בְּעֵינַי הַדָּבָר וָאֶקַּח מִכֶּם שְׁנֵים עָשָׂר אֲנָשִׁים אִישׁ אֶחָד לַשָּׁבֶט׃

וַיִּפְנוּ וַיַּעֲלוּ הָהָרָה וַיָּבֹאוּ עַד־נַחַל אֶשְׁכֹּל וַיְרַגְּלוּ אֹתָהּ׃

וַיִּקְחוּ בְיָדָם מִפְּרִי הָאָרֶץ וַיּוֹרִדוּ אֵלֵינוּ וַיָּשִׁבוּ אֹתָנוּ דָבָר וַיֹּאמְרוּ טוֹבָה הָאָרֶץ אֲשֶׁר־יְהוָה אֱלֹהֵינוּ נֹתֵן לָנוּ׃

וְלֹא אֲבִיתֶם לַעֲלֹת וַתַּמְרוּ אֶת־פִּי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם׃

וַתֵּרָגְנוּ בְאָהֳלֵיכֶם וַתֹּאמְרוּ בְּשִׂנְאַת יְהוָה אֹתָנוּ הוֹצִיאָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לָתֵת אֹתָנוּ בְּיַד הָאֱמֹרִי לְהַשְׁמִידֵנוּ׃

אָנָה אֲנַחְנוּ עֹלִים אַחֵינוּ הֵמַסּוּ אֶת־לְבָבֵנוּ לֵאמֹר עַם גָּדוֹל וָרָם מִמֶּנּוּ עָרִים גְּדֹלֹת וּבְצוּרֹת בַּשָּׁמָיִם וְגַם־בְּנֵי עֲנָקִים רָאִינוּ שָׁם׃

וָאֹמַר אֲלֵכֶם לֹא־תַעַרְצוּן וְלֹא־תִירְאוּן מֵהֶם׃

יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ לִפְנֵיכֶם הוּא יִלָּחֵם לָכֶם כְּכֹל אֲשֶׁר עָשָׂה אִתְּכֶם בְּמִצְרַיִם לְעֵינֵיכֶם׃

וּבַמִּדְבָּר אֲשֶׁר רָאִיתָ אֲשֶׁר נְשָׂאֲךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ כַּאֲשֶׁר יִשָׂא־אִישׁ אֶת־בְּנוֹ בְּכָל־הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הֲלַכְתֶּם עַד־בֹּאֲכֶם עַד־הַמָּקוֹם הַזֶּה׃

וּבַדָּבָר הַזֶּה אֵינְכֶם מַאֲמִינִם בַּיהוָה אֱלֹהֵיכֶם׃

הַהֹלֵךְ לִפְנֵיכֶם בַּדֶּרֶךְ לָתוּר לָכֶם מָקוֹם לַחֲנֹתְכֶם בָּאֵשׁ לַיְלָה לַרְאֹתְכֶם בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר תֵּלְכוּ־בָהּ וּבֶעָנָן יוֹמָם׃

וַיִּשְׁמַע יְהוָה אֶת־קוֹל דִּבְרֵיכֶם וַיִּקְצֹף וַיִּשָּׁבַע לֵאמֹר׃

אִם־יִרְאֶה אִישׁ בָּאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה הַדּוֹר הָרָע הַזֶּה אֵת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לָתֵת לַאֲבֹתֵיכֶם׃

זוּלָתִי כָּלֵב בֶּן־יְפֻנֶּה הוּא יִרְאֶנָּה וְלוֹ־אֶתֵּן אֶת־הָאָרֶץ אֲשֶׁר דָּרַךְ־בָּהּ וּלְבָנָיו יַעַן אֲשֶׁר מִלֵּא אַחֲרֵי יְהוָה׃

גַּם־בִּי הִתְאַנַּף יְהוָה בִּגְלַלְכֶם לֵאמֹר גַּם־אַתָּה לֹא־תָבֹא שָׁם׃

יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן הָעֹמֵד לְפָנֶיךָ הוּא יָבֹא שָׁמָּה אֹתוֹ חַזֵּק כִּי־הוּא יַנְחִלֶנָּה אֶת־יִשְׂרָאֵל׃

וְטַפְּכֶם אֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם לָבַז יִהְיֶה וּבְנֵיכֶם אֲשֶׁר לֹא־יָדְעוּ הַיּוֹם טוֹב וָרָע הֵמָּה יָבֹאוּ שָׁמָּה וְלָהֶם אֶתְּנֶנָּה וְהֵם יִירָשׁוּהָּ׃

וְאַתֶּם פְּנוּ לָכֶם וּסְעוּ הַמִּדְבָּרָה דֶּרֶךְ יַם־סוּף׃

וַתַּעֲנוּ וַתֹּאמְרוּ אֵלַי חָטָאנוּ לַיהוָה אֲנַחְנוּ נַעֲלֶה וְנִלְחַמְנוּ כְּכֹל אֲשֶׁר־צִוָּנוּ יְהוָה אֱלֹהֵינוּ וַתַּחְגְּרוּ אִישׁ אֶת־כְּלֵי מִלְחַמְתּוֹ וַתָּהִינוּ לַעֲלֹת הָהָרָה׃

וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלַי אֱמֹר לָהֶם לֹא תַעֲלוּ וְלֹא־תִלָּחֲמוּ כִּי אֵינֶנִּי בְּקִרְבְּכֶם וְלֹא תִּנָּגְפוּ לִפְנֵי אֹיְבֵיכֶם׃

וָאֲדַבֵּר אֲלֵיכֶם וְלֹא שְׁמַעְתֶּם וַתַּמְרוּ אֶת־פִּי יְהוָה וַתָּזִדוּ וַתַּעֲלוּ הָהָרָה׃

וַיֵּצֵא הָאֱמֹרִי הַיֹּשֵׁב בָּהָר הַהוּא לִקְרַאתְכֶם וַיִּרְדְּפוּ אֶתְכֶם כַּאֲשֶׁר תַּעֲשֶׂינָה הַדְּבֹרִים וַיַּכְּתוּ אֶתְכֶם בְּשֵׂעִיר עַד־חָרְמָה׃

וַתָּשֻׁבוּ וַתִּבְכּוּ לִפְנֵי יְהוָה וְלֹא־שָׁמַע יְהוָה בְּקֹלְכֶם וְלֹא הֶאֱזִין אֲלֵיכֶם׃

וַתֵּשְׁבוּ בְקָדֵשׁ יָמִים רַבִּים כַּיָּמִים אֲשֶׁר יְשַׁבְתֶּם׃

המשיכו לקרוא באפליקציה ←