בראשית · פרק מ״ד
ערבות, כפרה ומנהיגות: המבחן הגדול של יהודה
וְעַתָּה יֵשֶׁב־נָא עַבְדְּךָ תַּחַת הַנַּעַר עֶבֶד לַאדֹנִי וְהַנַּעַר יַעַל עִם־אֶחָיו׃
פסוק לגהגביע המוחבא והלב הרחב של יהודה
הלילה נספר על מבחן גדול שעברו אחים בדרך הביתה. יוסף, שהיה שליט חשוב במצרים, רצה לראות אם האחים שלו למדו לדאוג זה לזה. הוא החביא גביע כסף יפהפה בתוך השק של בנימין, האח הקטן ביותר. כשהאחים התחילו ללכת, השומרים של יוסף עצרו אותם ומצאו את הגביע! האחים היו עצובים מאוד וחזרו אל יוסף. יוסף אמר להם: 'רק בנימין יישאר אצלי כעבד, ואתם יכולים לחזור הביתה'. אבל אז יהודה עשה מעשה אמיץ ומרגש במיוחד. הוא ניגש ליוסף ואמר: 'אני לא יכול להשאיר את בנימין פה לבד. אבא שלנו כל כך אוהב אותו, ואם הוא לא יחזור, אבא יצטער עד מאוד. בבקשה, קח אותי במקומו! אני אהיה העבד שלך, רק תן לבנימין לחזור הביתה בשלום'. המעשה של יהודה הראה כמה הוא אוהב את אחיו ואת אביו, ומוכן להקריב הכל בשבילם.
יהודה מראה כאן מהי אחריות משפחתית אמיתית, כשהוא מוכן להקריב את עצמו כדי למנוע מאביו צער נורא.
הסיפור של יהודה מלמד אותנו על כוחה של ערבות הדדית ואחריות משפחתית. יהודה מבין שהגנה על אחיו הקטן ועל רגשותיו של אביו חשובה יותר מהחופש האישי שלו. תוכלו לנצל את הסיפור כדי לשוחח עם הילד על החשיבות של עזרה הדדית בתוך המשפחה או בין חברים: איך אנחנו יכולים לוותר קצת מעצמנו כדי לשמח או להגן על מישהו אחר שאנחנו אוהבים, ואיך מעשים כאלה מחזקים את הקשר בינינו.
- מדוע לדעתך יהודה היה מוכן להישאר במצרים במקום בנימין?
- איך היית מרגיש אם מישהו מהמשפחה או מחבריך היה מציע לעזור לך ברגע קשה?
- האם יש דרך שבה נוכל לעזור ולשמור אחד על השני בבית שלנו מחר?
הגביע המסתורי וההבטחה של יהודה
דמיינו שאתם יוצאים לדרך ארוכה הביתה, שמחים וטובי לב, ופתאום רודף אחריכם שומר וצועק: 'עצרו! גנבתם את גביע הכסף היקר של השליט!' זה בדיוק מה שקרה לאחי יוסף. הם לא ידעו שיוסף, השליט החזק של מצרים (שהוא בעצם אחיהם האבוד), החביא את הגביע שלו בתוך השק של בנימין הקטן כדי לבחון אותם. כשהשומר מצא את הגביע אצל בנימין, כולם היו עצובים ומבוהלים וחזרו בריצה לעיר. יוסף אמר: 'בנימין יישאר פה עבד, וכל השאר יכולים ללכת'. אבל אז קרה דבר מדהים. יהודה, האח הגדול והאמיץ, ניגש ליוסף ואמר לו בלב רועד: 'בבקשה, קח אותי במקום בנימין! אני אהיה העבד שלך, רק תן לבנימין לחזור הביתה לאבא הזקן שלנו, שלא ימות מרוב צער'. איזה אומץ לב מדהים!
יהודה מבקש מיוסף לקחת אותו כעבד במקום את בנימין הקטן, כדי שבנימין יוכל לחזור הביתה לאבא.
הידעתם? האחים היו כל כך בטוחים שהם לא גנבו כלום, שהם הציעו בעצם שמי שהגביע יימצא אצלו ייענש קשות, בלי לדעת שהגביע הוחבא אצל בנימין!
האם יוסף יקבל את ההצעה של יהודה וייקח אותו כעבד, או שהוא יגלה להם סוף-סוף את הסוד הגדול שלו? בפרק הבא נגלה!
המבחן האחרון: האם האחים ישתנו?
בפרק זה, יוסף, המשנה למלך מצרים, מעמיד את אחיו במבחן הקיצוני ביותר. הוא מטמין בחשאי את גביע הכסף האישי שלו בשקו של בנימין, אחיו הצעיר והאהוב, ושולח את מנהל ביתו לרדוף אחריהם ולהאשים אותם בגניבה. כשהגביע נמצא אצל בנימין, האחים המומים וקורעים את בגדיהם מרוב צער. הם חוזרים למצרים, ושם יוסף מציע עסקה: בנימין יישאר במצרים כעבד, ושאר האחים משוחררים לחזור לביתם בכנען. זהו רגע האמת: בעבר, האחים מכרו את יוסף לעבדות בלי להניד עפעף. כעת, יש להם הזדמנות לנטוש את בנימין, בן רחל השני, ולהציל את עצמם. אך יהודה מסרב להפקיר את אחיו. הוא ניגש ליוסף ונושא נאום דרמטי, שבו הוא מציע להישאר כעבד במקום בנימין כדי להציל את אביהם משברון לב.
יהודה מוכן לוותר על החופש שלו ולהישאר במצרים כעבד, רק כדי שאחיו הקטן בנימין יחזור הביתה בשלום לאביהם המודאג.
ערבות הדדית פירושה לעמוד לצד חבר או בן משפחה כשהם בצרות, גם אם זה דורש מאיתנו מאמץ או ויתור אישי. אל תשאיר חברים מאחור.
זה כמו שחבר לכיתה מסתבך בטעות עם המנהל בגלל משהו קבוצתי, ובמקום שכולם יתחמקו ויגידו 'זה הוא עשה', מישהו מהקבוצה קם, לוקח אחריות ומגן עליו כדי שלא ייענש לבד.
הקרבה עצמית ברגע האמת
הסיפור מגיע לנקודת רתיחה דרמטית במצרים. יוסף, שמנהל משחק מתוח מול אחיו שעדיין לא מזהים אותו, מחליט לבצע תרגיל עוקץ אחרון. הוא מחביא את גביע הכסף שלו בשק של בנימין, האח הצעיר ביותר. כשהאחים יוצאים לדרך, שומריו של יוסף רודפים אחריהם, עורכים חיפוש ומגלים את הגביע אצל בנימין. האחים שבורים לחלוטין. הם חוזרים לארמון, שם יוסף מציב להם מלכודת מוסרית: בנימין יישאר אצלו כעבד, והם חופשיים ללכת הביתה. זהו שחזור מדויק של הסיטואציה שבה הם מכרו את יוסף בעבר. אלא שהפעם, יהודה לוקח פיקוד. בנאום ארוך ומרגש הוא מתאר את הקשר העמוק בין אביהם הזקן לבנימין, ומסביר שאביהם לא ישרוד את אובדנו. בסיום דבריו, יהודה מציע את העסקה האולטימטיבית: הוא יישאר כעבד במצרים, ובלבד שבנימין יחזור הביתה בשלום.
הפסוק הזה הוא לב הפרק ושיא נאומו של יהודה. כאן מתרחש התיקון הגדול למכירת יוסף: במקום להפקיר את בן רחל לחיי עבדות, יהודה מציע את חירותו שלו ומסכים להפוך לעבד במצרים כדי להציל את בנימין ולהגן על נפש אביו הזקן. זוהי עדות לשינוי המוסרי העמוק שעבר.
להעמקה בסיפור⌄
בפרק הזה אנחנו עדים לאחד מרגעי השיא הספרותיים והפסיכולוגיים הגדולים ביותר בתנ"ך. יוסף לא פועל כאן מתוך נקמה פשוטה, אלא מתוך רצון לבחון האם אחיו עברו שינוי פנימי אמיתי. הוא יוצר במכוון סיטואציה שמשחזרת את העבר: אח מועדף (בנימין, הבן השני של רחל האהובה) עומד להינטש לעבדות במצרים, בעוד שאר האחים יכולים לצאת לחופשי. בעבר, קנאתם של האחים ביוסף הובילה אותם למכור אותו. כעת, יוסף בודק האם הם יחזרו על אותו דפוס ויפקירו את בנימין כדי להציל את עצמם. התשובה של האחים, ובראשם יהודה, היא תיקון מוחלט. יהודה, שהיה זה שהציע במקור למכור את יוסף לעבדות, הוא כעת זה שמוכן להפוך לעבד בעצמו כדי להציל את בנימין. הנאום של יהודה מול יוסף הוא יצירת מופת של רטוריקה ורגש. הוא לא מתווכח עם העובדות ולא מנסה להוכיח את חפותם של האחים, אלא פונה אל הלב של השליט המצרי דרך דמותו של האב הזקן והשבור שמחכה בבית. המילים של יהודה חושפות את ההבנה העמוקה שלו לגבי ההשלכות של מעשיו בעבר על אביו, ואת הנכונות שלו לשאת באחריות מלאה. דרך המהלך הזה, יהודה מגדיר מחדש מהי מנהיגות ומהי ערבות משפחתית, ומכשיר את הקרקע לפיוס הגדול שעתיד לבוא.
אם הייתם במקום יהודה, האם הייתם מוכנים לוותר על כל העתיד והחופש שלכם ולהפוך לעבדים במדינה זרה רק כדי לקיים הבטחה ולהציל את המשפחה שלכם?
ערבות, כפרה ומנהיגות: המבחן הגדול של יהודה
פרק מ"ד מביא אל שיאו את המבחן הפסיכולוגי המורכב שיוסף מעמיד בו את אחיו. לאחר סעודה משותפת, יוסף מורה למנהל ביתו למלא את אמתחות האחים במזון, להשיב את כספם בחשאי, ולהטמין את גביע הכסף האישי שלו בשקו של בנימין, הצעיר באחים. עם שחר, האחים משולחים לדרכם, אך לא מספיקים להתרחק לפני שמנהל הבית רודף אחריהם ומאשים אותם בגניבת הגביע המשמש את יוסף לניחוש. בטוחים בחפותם, האחים מצהירים כי מי שהגביע יימצא אצלו יומת, והשאר יהיו לעבדים. החיפוש מתחיל מהאח הבכור ומסתיים בצעיר, והגביע מתגלה באמתחת בנימין. האחים קורעים את בגדיהם וחוזרים למצרים שבורי לב. בפניהם מוצבת הברירה האולטימטיבית: יוסף מצהיר כי רק בנימין יישאר כעבד, ואילו הם חופשיים לשוב לאביהם בכנען. בנקודה זו ניגש יהודה אל יוסף ונושא נאום דרמטי המפרט את השתלשלות האירועים, את אהבתו העמוקה של יעקב לבנימין, ואת הסכנה המוחשית לחיי האב אם הנער לא ישוב. יהודה חותם את דבריו בהצעה להחליף את בנימין ולהישאר כעבד במקומו.
הפסוק הזה הוא לב הפרק ושיא נאומו של יהודה. כאן מתרחש התיקון הגדול למכירת יוסף: במקום להפקיר את בן רחל לחיי עבדות, יהודה מציע את חירותו שלו ומסכים להפוך לעבד במצרים כדי להציל את בנימין ולהגן על נפש אביו הזקן. זוהי עדות לשינוי המוסרי העמוק שעבר.
הדרש — קריאה לעומק⌄
פרק מ"ד מהווה את אחת מנקודות המפנה הדרמטיות ביותר במחזור סיפורי יוסף ואחיו, ובו נבחנת שאלת התיקון והתשובה הלכה למעשה. יוסף, בתפקידו כמשנה למלך מצרים, מעצב במיומנות פסיכולוגית מבריקה סיטואציה המשחזרת במדויק את הדינמיקה המשפחתית שהובילה למכירתו שלו שנים רבות קודם לכן. שוב עומד בפני האחים בן מועדף של רחל (בנימין), שוב הוא מואשם ומצוי בסכנת עבדות במצרים, ושוב יש לאחים הזדמנות קלה להיפטר ממנו, להציל את עורם ולחזור לביתם חופשיים. המעשה של יוסף אינו נובע מנקמנות גרידא, אלא משמש כמבחן מוסרי מבוקר: האם האחים השתנו? האם הם עדיין נשלטים על ידי קנאה ואנוכיות, או שמא פיתחו סולידריות וערבות הדדית? נאומו של יהודה הוא מופת ספרותי ורטורי, המבטא את השינוי המוסרי העמוק שעבר. יהודה אינו מנסה להתווכח עם אשמת הגניבה או להציע פתרונות משפטיים; הוא מבין שההתמודדות אינה מול מערכת החוק היבשה, אלא מול הלב של השליט ומול הגורל המשפחתי. בנאומו, יהודה משתמש שוב ושוב במילים 'אב' ו'נער' (או 'אח'), ובכך מעמיד במרכז את מערכות היחסים המשפחתיות ואת הפגיעות של אביו הזקן, יעקב. הוא מתאר ברגישות קורעת לב את נפשו של האב הקשורה בנפש הבן, ומודה למעשה באחריות שלו עצמו כמי שערב לשלומו של בנימין. השיא המוסרי של הפרק מתרחש כאשר יהודה מציע את עצמו כעבד תחת בנימין. זהו אקט של הקרבה עצמית מוחלטת המהווה את התיקון המושלם לחטא המכירה. יהודה, שהיה היוזם של מכירת יוסף לעבדות, הוא כעת זה שמוכן לוותר על חירותו שלו כדי להציל את אחיו הצעיר מעבדות. בכך, יהודה מדגים את המושג של 'תשובת המשקל' – עמידה באותו ניסיון ובחירה בנתיב הפוך לחלוטין. נכונות זו להקרבה עצמית היא שמסירה את המחיצות ומאפשרת את הגילוי והפיוס הגדול בפרק הבא.
- תשובת המשקל והתיקון המעשיחרטה אמיתית אינה מתמצה בהבעת צער מילולית, אלא נמדדת ביכולת לפעול אחרת כאשר נקלעים לסיטואציה דומה לזו שבה כשלנו בעבר. כאשר אנו מזהים דפוס התנהגות פוגעני ישן במערכות יחסים או בעבודה, המבחן האמיתי שלנו הוא היכולת לבחור בהקרבה או בוויתור אישי כדי לתקן את המעוות.
- ערבות ומנהיגות מתוך אחריותמנהיגות אמיתית נמדדת ברגעי משבר, כאשר אדם מוכן לשאת בתוצאות ולשלם מחיר אישי למען הכלל או למען החלש. בעולם המודרני, הדבר מתבטא בנכונות של מנהל לגבות את עובדיו ברגע של כישלון, או של בן משפחה לקחת על עצמו עול רגשי או כלכלי כדי להגן על יציבות התא המשפחתי.
- הבנת הפגיעות של האחרנאומו של יהודה מבוסס על הבנה עמוקה של סבלו של אביו. לעיתים קרובות, פתרון קונפליקטים אינו דורש צדק משפטי יבש, אלא פיתוח אמפתיה עמוקה לפגיעות ולקשיים של הצד השני. זיהוי הכאב של הזולת ופעולה מתוכו יכולים לפרוץ חומות של כעס וחשדנות.
הפרק מעמיד במרכזו את המתח בין צדק פורמלי לחמלה וערבות מוסרית. מבחינה חוקית יבשה, בנימין נמצא אשם בגניבה (הגביע נמצא באמתחתו), ויוסף פועל לכאורה במסגרת הסמכות המשפטית שלו כשהוא גוזר עליו עבדות. עם זאת, יהודה מציג טיעון המבוסס על מוסר של חמלה ואחריות משפחתית, המערער על הפתרון המשפטי הפשוט. הדילמה העולה היא: האם נכון לעקוף את הדין והצדק הפורמלי למען מניעת סבל משפחתי ואישי, וכיצד מערכת חוקית יכולה להכיל בתוכה את מושג הערבות ההדדית מבלי לאבד את תוקפה?
📖 קראו את הפרק המלא⌄
וַיְצַו אֶת־אֲשֶׁר עַל־בֵּיתוֹ לֵאמֹר מַלֵּא אֶת־אַמְתְּחֹת הָאֲנָשִׁים אֹכֶל כַּאֲשֶׁר יוּכְלוּן שְׂאֵת וְשִׂים כֶּסֶף־אִישׁ בְּפִי אַמְתַּחְתּוֹ׃
וְאֶת־גְּבִיעִי גְּבִיעַ הַכֶּסֶף תָּשִׂים בְּפִי אַמְתַּחַת הַקָּטֹן וְאֵת כֶּסֶף שִׁבְרוֹ וַיַּעַשׂ כִּדְבַר יוֹסֵף אֲשֶׁר דִּבֵּר׃
הַבֹּקֶר אוֹר וְהָאֲנָשִׁים שֻׁלְּחוּ הֵמָּה וַחֲמֹרֵיהֶם׃
הֵם יָצְאוּ אֶת־הָעִיר לֹא הִרְחִיקוּ וְיוֹסֵף אָמַר לַאֲשֶׁר עַל־בֵּיתוֹ קוּם רְדֹף אַחֲרֵי הָאֲנָשִׁים וְהִשַּׂגְתָּם וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם לָמָּה שִׁלַּמְתֶּם רָעָה תַּחַת טוֹבָה׃
הֲלוֹא זֶה אֲשֶׁר יִשְׁתֶּה אֲדֹנִי בּוֹ וְהוּא נַחֵשׁ יְנַחֵשׁ בּוֹ הֲרֵעֹתֶם אֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם׃
וַיַּשִּׂגֵם וַיְדַבֵּר אֲלֵהֶם אֶת־הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה׃
וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו לָמָּה יְדַבֵּר אֲדֹנִי כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה חָלִילָה לַעֲבָדֶיךָ מֵעֲשׂוֹת כַּדָּבָר הַזֶּה׃
הֵן כֶּסֶף אֲשֶׁר מָצָאנוּ בְּפִי אַמְתְּחֹתֵינוּ הֱשִׁיבֹנוּ אֵלֶיךָ מֵאֶרֶץ כְּנָעַן וְאֵיךְ נִגְנֹב מִבֵּית אֲדֹנֶיךָ כֶּסֶף אוֹ זָהָב׃
אֲשֶׁר יִמָּצֵא אִתּוֹ מֵעֲבָדֶיךָ וָמֵת וְגַם־אֲנַחְנוּ נִהְיֶה לַאדֹנִי לַעֲבָדִים׃
וַיֹּאמֶר גַּם־עַתָּה כְדִבְרֵיכֶם כֶּן־הוּא אֲשֶׁר יִמָּצֵא אִתּוֹ יִהְיֶה־לִּי עָבֶד וְאַתֶּם תִּהְיוּ נְקִיִּם׃
וַיְמַהֲרוּ וַיּוֹרִדוּ אִישׁ אֶת־אַמְתַּחְתּוֹ אָרְצָה וַיִּפְתְּחוּ אִישׁ אַמְתַּחְתּוֹ׃
וַיְחַפֵּשׂ בַּגָּדוֹל הֵחֵל וּבַקָּטֹן כִּלָּה וַיִּמָּצֵא הַגָּבִיעַ בְּאַמְתַּחַת בִּנְיָמִן׃
וַיִּקְרְעוּ שִׂמְלֹתָם וַיַּעֲמֹס אִישׁ עַל־חֲמֹרוֹ וַיָּשֻׁבוּ הָעִירָה׃
וַיָּבֹא יְהוּדָה וְאֶחָיו בֵּיתָה יוֹסֵף וְהוּא עוֹדֶנּוּ שָׁם וַיִּפְּלוּ לְפָנָיו אָרְצָה׃
וַיֹּאמֶר לָהֶם יוֹסֵף מָה־הַמַּעֲשֶׂה הַזֶּה אֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם הֲלוֹא יְדַעְתֶּם כִּי־נַחֵשׁ יְנַחֵשׁ אִישׁ אֲשֶׁר כָּמֹנִי׃
וַיֹּאמֶר יְהוּדָה מַה־נֹּאמַר לַאדֹנִי מַה־נְּדַבֵּר וּמַה־נִּצְטַדָּק הָאֱלֹהִים מָצָא אֶת־עֲוֺן עֲבָדֶיךָ הִנֶּנּוּ עֲבָדִים לַאדֹנִי גַּם־אֲנַחְנוּ גַּם אֲשֶׁר־נִמְצָא הַגָּבִיעַ בְּיָדוֹ׃
וַיֹּאמֶר חָלִילָה לִּי מֵעֲשׂוֹת זֹאת הָאִישׁ אֲשֶׁר נִמְצָא הַגָּבִיעַ בְּיָדוֹ הוּא יִהְיֶה־לִּי עָבֶד וְאַתֶּם עֲלוּ לְשָׁלוֹם אֶל־אֲבִיכֶם׃
וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה וַיֹּאמֶר בִּי אֲדֹנִי יְדַבֶּר־נָא עַבְדְּךָ דָבָר בְּאָזְנֵי אֲדֹנִי וְאַל־יִחַר אַפְּךָ בְּעַבְדֶּךָ כִּי כָמוֹךָ כְּפַרְעֹה׃
אֲדֹנִי שָׁאַל אֶת־עֲבָדָיו לֵאמֹר הֲיֵשׁ־לָכֶם אָב אוֹ־אָח׃
וַנֹּאמֶר אֶל־אֲדֹנִי יֶשׁ־לָנוּ אָב זָקֵן וְיֶלֶד זְקֻנִים קָטָן וְאָחִיו מֵת וַיִּוָּתֵר הוּא לְבַדּוֹ לְאִמּוֹ וְאָבִיו אֲהֵבוֹ׃
וַתֹּאמֶר אֶל־עֲבָדֶיךָ הוֹרִדֻהוּ אֵלָי וְאָשִׂימָה עֵינִי עָלָיו׃
וַנֹּאמֶר אֶל־אֲדֹנִי לֹא־יוּכַל הַנַּעַר לַעֲזֹב אֶת־אָבִיו וְעָזַב אֶת־אָבִיו וָמֵת׃
וַתֹּאמֶר אֶל־עֲבָדֶיךָ אִם־לֹא יֵרֵד אֲחִיכֶם הַקָּטֹן אִתְּכֶם לֹא תֹסִפוּן לִרְאוֹת פָּנָי׃
וַיְהִי כִּי עָלִינוּ אֶל־עַבְדְּךָ אָבִי וַנַּגֶּד־לוֹ אֵת דִּבְרֵי אֲדֹנִי׃
וַיֹּאמֶר אָבִינוּ שֻׁבוּ שִׁבְרוּ־לָנוּ מְעַט־אֹכֶל׃
וַנֹּאמֶר לֹא נוּכַל לָרֶדֶת אִם־יֵשׁ אָחִינוּ הַקָּטֹן אִתָּנוּ וְיָרַדְנוּ כִּי־לֹא נוּכַל לִרְאוֹת פְּנֵי הָאִישׁ וְאָחִינוּ הַקָּטֹן אֵינֶנּוּ אִתָּנוּ׃
וַיֹּאמֶר עַבְדְּךָ אָבִי אֵלֵינוּ אַתֶּם יְדַעְתֶּם כִּי שְׁנַיִם יָלְדָה־לִּי אִשְׁתִּי׃
וַיֵּצֵא הָאֶחָד מֵאִתִּי וָאֹמַר אַךְ טָרֹף טֹרָף וְלֹא רְאִיתִיו עַד־הֵנָּה׃
וּלְקַחְתֶּם גַּם־אֶת־זֶה מֵעִם פָּנַי וְקָרָהוּ אָסוֹן וְהוֹרַדְתֶּם אֶת־שֵׂיבָתִי בְּרָעָה שְׁאֹלָה׃
וְעַתָּה כְּבֹאִי אֶל־עַבְדְּךָ אָבִי וְהַנַּעַר אֵינֶנּוּ אִתָּנוּ וְנַפְשׁוֹ קְשׁוּרָה בְנַפְשׁוֹ׃
וְהָיָה כִּרְאוֹתוֹ כִּי־אֵין הַנַּעַר וָמֵת וְהוֹרִידוּ עֲבָדֶיךָ אֶת־שֵׂיבַת עַבְדְּךָ אָבִינוּ בְּיָגוֹן שְׁאֹלָה׃
כִּי עַבְדְּךָ עָרַב אֶת־הַנַּעַר מֵעִם אָבִי לֵאמֹר אִם־לֹא אֲבִיאֶנּוּ אֵלֶיךָ וְחָטָאתִי לְאָבִי כָּל־הַיָּמִים׃
וְעַתָּה יֵשֶׁב־נָא עַבְדְּךָ תַּחַת הַנַּעַר עֶבֶד לַאדֹנִי וְהַנַּעַר יַעַל עִם־אֶחָיו׃
כִּי־אֵיךְ אֶעֱלֶה אֶל־אָבִי וְהַנַּעַר אֵינֶנּוּ אִתִּי פֶּן אֶרְאֶה בָרָע אֲשֶׁר יִמְצָא אֶת־אָבִי׃