בראשית · פרק מ״ה
אני יוסף: הדרמה הרגשית והמהפכה התיאולוגית של הסליחה
וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל־אֶחָיו אֲנִי יוֹסֵף הַעוֹד אָבִי חָי וְלֹא־יָכְלוּ אֶחָיו לַעֲנוֹת אֹתוֹ כִּי נִבְהֲלוּ מִפָּנָיו׃
פסוק ג'החיבוק הגדול של יוסף ואחיו
הלילה נספר על רגע מיוחד במינו של סליחה ואהבה. יוסף, שהיה עכשיו השליט החזק והחשוב ביותר במצרים, עמד בחדרו המפואר מול אחיו. האחים לא זיהו אותו בגלל בגדי המלכות שלו, אבל יוסף הרגיש שלבו עומד להתפוצץ מרוב געגועים. הוא ביקש מכל השומרים לצאת, ופרץ בבכי של שמחה. 'אני יוסף!' הוא אמר להם בקול רועד, 'האם אבא שלי עדיין חי?'. האחים נבהלו מאוד, אך יוסף ניגש אליהם בעדינות, חיבק אותם ואמר: 'אל תצטערו ואל תכעסו על עצמכם. הכל קרה לטובה כדי שאוכל לעזור לכם ולשמור עליכם ברעב הגדול'. יוסף חיבק בבכי את אחיו הקטן בנימין ואת כל שאר האחים, ושלח אותם להביא את אבא יעקב למצרים כדי שיוכלו לחיות כולם יחד באושר ובביטחון.
הפסוק מראה את הרגע שבו האמת מתגלה והחומות קורסות. יוסף לא מחפש נקמה אלא קשר משפחתי, והשאלה על אביו מראה מה באמת חשוב לו.
הסיפור המרגש של יוסף ואחיו מזמין אותנו לדבר עם הילדים על הערך העצום של סליחה ושלום בתוך המשפחה. יוסף מלמד אותנו שגם כאשר מישהו קרוב פוגע בנו, הבחירה לסלוח ולפתוח דף חדש מביאה איתה הקלה גדולה ושמחה לכולם. אפשר לשאול את הילד בעדינות: 'האם קרה פעם שכעסת על חבר או אח, ואיך הרגשת אחרי שהשלמתם וחיבקתם זה את זה?' השיחה הזו מחזקת את ההבנה שאהבה וחיבור משפחתי חזקים יותר מכל כעס זמני.
- איך לדעתך הרגיש יוסף כשהוא סוף סוף יכול היה לחבק את האחים שלו אחרי כל כך הרבה שנים?
- מדוע יוסף ביקש מאחיו 'אל תריבו בדרך' כשהם חזרו הביתה?
- איך אבא יעקב הרגיש כשהוא שמע את הבשורה המפתיעה שיוסף בנו האהוב עדיין חי?
הסוד הגדול של יוסף נחשף!
דמיינו שאתם עומדים בחדר מפואר בארמון מצרי גדול. פתאום, האיש החזק ביותר במצרים, הלבוש בגדי מלכות, מתחיל לבכות בקול רם כל כך שכולם שומעים! הוא מבקש מכל השומרים לצאת, ונשאר לבד עם קבוצת אנשים מבוהלים. האיש הזה הוא יוסף, והאנשים הם האחים שלו, שמכרו אותו לעבדות לפני שנים רבות ולא זיהו אותו. 'אני יוסף!' הוא קורא אליהם בדמעות, 'האם אבא שלי עדיין חי?'. האחים רועדים מפחד, אך יוסף מחבק אותם בחום ואומר: 'אל תפחדו ואל תכעסו על עצמכם. אלוהים שלח אותי לכאן כדי שאוכל להציל את כולכם מהרעב הגדול'. יוסף מבקש מהם למהר הביתה, לספר לאבא יעקב שהוא חי, ולהביא את כל המשפחה לגור איתו במצרים. הוא מחבק את אחיו הקטן בנימין, וכולם בוכים יחד מרוב שמחה והתרגשות.
יוסף מגלה לאחים שלו את הסוד הגדול ואומר להם: 'אני יוסף! האם אבא שלי עדיין חי?' האחים כל כך הופתעו ונבהלו שהם לא הצליחו להוציא מילה מהפה.
הידעתם שהבכי של יוסף היה כל כך חזק ורועש, ששמעו אותו בכל ארמון המלך פרעה?
האם אבא יעקב הזקן יאמין לסיפור המדהים של האחים? בפרק הבא נגלה מה קרה כשהם הגיעו הביתה!
החשיפה הגדולה: יוסף מוריד את המסיכה
יוסף, המשנה למלך מצרים, כבר לא יכול להמשיך במשחק. אחרי שהעמיד את אחיו בסדרת מבחנים קשים כדי לראות אם השתנו, הוא מחליט שהגיע הזמן לגלות את האמת. הוא מוציא את כל המצרים מהחדר ופורץ בבכי סוער. 'אני יוסף', הוא אומר לאחיו ההמומים, 'האם אבא עוד חי?'. האחים משתתקים מרוב פחד – הם בטוחים שעכשיו תגיע הנקמה הגדולה על כך שמכרו אותו לעבדות כשהיה נער. אבל יוסף מפתיע לחלוטין. במקום להעניש אותם, הוא מרגיע אותם ומסביר שהוא רואה בכל הסיפור תוכנית גדולה של אלוהים להציל את המשפחה מהרעב הכבד. הוא שולח אותם חזרה לכנען עם עגלות ומתנות כדי להביא את אבא יעקב ואת כל המשפחה למצרים.
יוסף חושף את האמת ומוריד את המסכה: 'אני יוסף, האם אבא עוד חי?' האחים שלו נכנסים להלם מוחלט ולא מסוגלים לענות מרוב פחד ותדהמה.
כשמישהו פוגע בכם ואחר כך מתחרט באמת, הבחירה לסלוח ולשחרר את הכעס היא לא חולשה – היא דורשת כוח נפשי עצום והיא הדבר היחיד שיאפשר לכם להמשיך הלאה בלב קל.
זה כמו לגלות שמישהו שהיה פעם יריב מר שלכם בלימודים, הפך למנהל של פרויקט ענק שאתם חייבים להתקבל אליו, ובמקום להתנקם בכם על העבר, הוא מחליט לתת לכם הזדמנות שנייה ולצרף אתכם לצוות שלו.
מפגש משפחתי טעון: כשהכוח לפגוע פוגש את הבחירה לסלוח
במשך שנים יוסף חי במצרים כאישיות בכירה, מנותק ממשפחתו שחשבה שהוא מת. כשאחיו מגיעים למצרים לקנות אוכל בגלל הרעב הכבד, הם לא מזהים אותו. יוסף בוחן אותם קשות, וברגע שהם מוכיחים שהם מוכנים להקריב את עצמם למען אחיהם הצעיר בנימין, הוא נשבר. יוסף מגרש את כל המצרים מהחדר וחושף את זהותו בבכי קורע לב: 'אני יוסף, העוד אבי חי?'. האחים נתקפים בהלם ופחד קיומי, מתוך ידיעה שיוסף יכול לחסל אותם ברגע. אבל במקום נקמה, יוסף מציע להם פיוס מוחלט ונחמה. הוא מסביר להם שהוא לא כועס, כי הוא מבין שהגלות שלו למצרים הייתה חלק מתוכנית להצלת המשפחה כולה מהרעב. הוא שולח אותם להביא את אביהם יעקב למצרים, ומצייד אותם בעגלות, בגדים ומזון.
זהו רגע השיא הדרמטי של הסיפור כולו. לאחר שנים של פירוד, הסתרה ומבחנים קשים, יוסף חושף את זהותו האמיתית בשתי מילים פשוטות ומטלטלות: 'אני יוסף'. השאלה המיידית שאחריה, 'העוד אבי חי', חושפת כי למרות מעמדו המלכותי במצרים, הוא נותר הבן המשתוקק לאביו. תגובת האחים – שתיקה מבוהלת – משקפת את עומק האשמה, הבושה והפחד מפני נקמה אפשרית.
להעמקה בסיפור⌄
מה שקורה בפרק הזה הוא אחד הרגעים הכי אנושיים והכי מורכבים בתנ'ך. יוסף נמצא בעמדת כוח מוחלטת. הוא שליט מצרים, המדינה החזקה בעולם באותה תקופה, ואחיו עומדים לפניו כנועים וחסרי אונים. הם בטוחים שהנה מגיע רגע התשלום על הפשע הנורא שעשו לו כשמכרו אותו לעבדות. אבל יוסף עושה משהו שמנוגד לחלוטין לאינסטינקט האנושי של נקמה. הוא בוחר להסתכל על הסיפור האישי שלו דרך משקפיים רחבים בהרבה. הוא אומר להם משפט מדהים: 'לא אתם שלחתם אותי הנה כי האלוהים'. במילים פשוטות, יוסף מציע להם נרטיב חדש לחיים שלהם. הוא משחרר אותם מהאשמה המעיקה ומסביר שהסבל שהוא עבר בבור, בכלא ובבדידות במצרים, לא היה לחינם. הייתה לו מטרה: להכין תשתית שתציל את כל המשפחה מרעב של חמש שנים נוספות שעוד צפויות באזור. המעבר הזה, מרודף פגוע למציל משפחתי, דורש בגרות נפשית יוצאת דופן. יוסף לא מתעלם מהעבר – הוא מזכיר להם 'אשר מכרתם אותי' – אבל הוא מסרב לתת לעבר לנהל את ההווה והעתיד שלהם. הוא מבין שהמשפחה הזו חייבת להתאחד כדי לשרוד. המפגש הרגשי עם בנימין, אחיו מאותה אם, והדאגה המיידית לאביו הזקן יעקב, מראים שמתחת לבגדי המלכות המצריים פעם לב עברי חם שמעולם לא שכח מאין בא. כשיעקב מקבל את הבשורה בכנען, הלב שלו כמעט מפסיק לפעום מרוב תדהמה. רק כשהוא רואה את העגלות המצריות המפוארות שיוסף שלח, הוא מבין שזה אמיתי. הרוח שלו חוזרת אליו, והוא מוכן לצאת למסע האחרון של חייו כדי לראות את בנו האהוב.
אם הייתם במקום האחים של יוסף, האם הייתם מסוגלים להאמין לו לחלוטין כשהוא אומר שהוא סולח לכם, או שהייתם ממשיכים לחשוש שהוא מתכנן נקמה סודית?
אני יוסף: הדרמה הרגשית והמהפכה התיאולוגית של הסליחה
בראשית פרק מ"ה מביא אל שיאו את אחד הסיפורים הדרמטיים ביותר במקרא. יוסף, כעת המשנה למלך מצרים והאיש החזק באימפריה, עומד מול אחיו שהגיעו מארץ כנען מוכת הרעב כדי לקנות מזון. האחים אינם מזהים אותו בשל בגדיו המצריים ושנות הפירוד הרבות, והם נתונים לחסדיו לאחר שיוסף העמיד אותם במבחנים פסיכולוגיים קשים. בפרק זה, יוסף אינו יכול עוד לעצור את סערת רגשותיו. הוא מורה לכל משרתיו המצרים לצאת מהחדר, נותר לבדו עם אחיו, ופורץ בבכי עז שנשמע בכל ארמון פרעה. הוא חושף את זהותו במילים 'אני יוסף, העוד אבי חי?'. האחים נתקפים בהלם ובבהלה עמוקה, מתוך פחד מנקמה קטלנית על כך שמכרו אותו לעבדות בצעירותו. יוסף ממהר להרגיע אותם, מזמין אותם להתקרב ומציג פרשנות מפתיעה לאירועי העבר: הוא מסביר שמכירתו למצרים הייתה למעשה שליחות אלוהית שנועדה להציל את המשפחה כולה מן הרעב הכבד. הוא מנחה אותם לחזור במהירות לכנען, לבשר לאביהם יעקב כי בנו חי ולשכנע אותו לרדת עם כל משפחתו ורכושו למצרים, שם יתיישבו בארץ גושן הפורייה ויוכלו להתקיים בכבוד בחמש שנות הרעב הנותרות. האחים יוצאים לדרך מצוידים בעגלות ומתנות, וכשהם מגיעים ליעקב ומבשרים לו את הבשורה, רוחו שבה אליו והוא מחליט לרדת למצרים כדי לראות את בנו לפני מותו.
זהו רגע השיא הדרמטי של הסיפור כולו. לאחר שנים של פירוד, הסתרה ומבחנים קשים, יוסף חושף את זהותו האמיתית בשתי מילים פשוטות ומטלטלות: 'אני יוסף'. השאלה המיידית שאחריה, 'העוד אבי חי', חושפת כי למרות מעמדו המלכותי במצרים, הוא נותר הבן המשתוקק לאביו. תגובת האחים – שתיקה מבוהלת – משקפת את עומק האשמה, הבושה והפחד מפני נקמה אפשרית.
הדרש — קריאה לעומק⌄
המפגש בפרק מ"ה אינו רק שיא רגשי, אלא גם נקודת מפנה תיאולוגית ופילוסופית עמוקה בהבנת ההשגחה האלוהית והבחירה החופשית. יוסף, שניהל עד כה משחק תפקידים מתוחכם ומרוחק מול אחיו, נשבר כאשר הוא עד לערבות ההדדית של יהודה כלפי בנימין. זוהי ההוכחה שהאחים עברו תהליך של תיקון ותשובה, ואינם עוד אותם אנשים שהפקירו אותו בבור. הבכי של יוסף, המהדהד בארמון פרעה, מסמן את קריסת המסיכה המצרית המלאכותית וחזרתו אל זהותו המשפחתית והעברית. הגילוי 'אני יוסף' מכה באחים כרעם ביום בהיר. תגובתם – 'ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו' – מביעה את האשמה המצטברת של שנים ואת הפחד הטבעי מפני כוחו הבלתי מוגבל של השליט המצרי. בשלב זה, יוסף יכול היה לבחור בנקמה צודקת לכאורה, אך הוא בוחר בנתיב הופכי לחלוטין. הוא משתמש במונח 'למחיה שלחני אלוהים לפניכם' כדי להגדיר מחדש את ההיסטוריה המשפחתית. יוסף אינו מתכחש לחטאם של האחים ('אשר מכרתם אותי'), אך הוא מפקיע את האירוע מהקשרו המצומצם של סכסוך אנושי ומעלה אותו לרמת ההשגחה האלוהית. בכך הוא מעניק לאחיו מתנה כפולה: לא רק הצלה פיזית מרעב, אלא גם שחרור נפשי מעול האשמה המעיק. תפיסה זו מציגה דיאלקטיקה מורכבת: מעשיהם הרעים של בני האדם משתלבים בתוך תוכנית אלוהית גדולה יותר המכוונת לטוב. יוסף רואה בעצמו כלי שרת של ההשגחה ('לא אתם שלחתם אותי הנה כי האלוהים'), תובנה המאפשרת לו להתעלות מעל הפגיעה האישית. המעבר של המשפחה למצרים, המאורגן ביוזמת יוסף ובאישורו הנלהב של פרעה, מסמן את תחילתה של תקופה חדשה – ירידת בני ישראל למצרים, שתהפוך בהמשך לכור ההיתוך של העם. השינוי שעובר על יעקב בכנען, מצרות ויגון אל רוח חיים חדשה ('ותחי רוח יעקב אביהם'), חותם את הפרק בתיקון השבר הגדול של המשפחה, ומכין את הקרקע למפגש הדורות הבא.
- הגדרת הנרטיב מחדש כמפתח לסליחהכאשר אנו נפגעים מאדם קרוב, קל להישאר לכודים בתוך תפקיד הקורבן ולשחזר את העוול שנעשה לנו. יוסף מלמד אותנו שסליחה אמיתית דורשת לעיתים מאמץ קוגניטיבי לשנות את הסיפור שאנו מספרים לעצמנו על האירוע. מציאת משמעות רחבה יותר או הבנה של הנסיבות שהובילו לפגיעה יכולות לשחרר אותנו ואת הפוגע מהכלא של העבר.
- ערבות הדדית כמפתח לתיקון מערכות יחסיםהשינוי ביחסו של יוסף לאחיו מתרחש רק לאחר שהוא רואה אותם פועלים מתוך ערבות הדדית ומגינים על בנימין. במערכות יחסים מקצועיות או משפחתיות שחוו שבר עמוק, שיקום האמון אינו יכול להתבסס על מילים בלבד. הוא דורש הוכחה מעשית של שינוי התנהגותי ומחויבות לערכים משותפים ברגע האמת.
- מניעת סכסוכים עתידיים ברגעי מעבר רגישיםאזהרתו של יוסף לאחיו 'אל תרגזו בדרך' מראה על הבנה פסיכולוגית עמוקה. דווקא לאחר רגעי הקלה ופיוס גדולים, אנשים נוטים לשקוע בניתוח העבר ולהאשים זה את זה ('מי אשם יותר במכירה?'). כאשר מובילים פרויקט משותף או עוברים שינוי משמעותי בארגון או במשפחה, יש לגלות ערנות למתחים קטנוניים שעלולים להתעורר בדרך, ולמקד את האנרגיה במטרה המשותפת.
הפרק מעלה את השאלה הפילוסופית המורכבת של היחס בין בחירה חופשית להשגחה אלוהית: אם מכירתו של יוסף הייתה חלק מתוכנית אלוהית מראש כדי להציל את המשפחה ('כי למחיה שלחני אלוהים לפניכם'), האם האחים עדיין נושאים באחריות מוסרית וחטא על מעשה המכירה? יוסף מצד אחד מזכיר להם שהם מכרו אותו, אך מצד שני טוען 'לא אתם שלחתם אותי הנה כי האלוהים', ובכך משאיר את המתח שבין אחריות האדם לבין הגזירה האלוהית ללא פתרון חד-משמעי.
📖 קראו את הפרק המלא⌄
וְלֹא־יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק לְכֹל הַנִּצָּבִים עָלָיו וַיִּקְרָא הוֹצִיאוּ כָל־אִישׁ מֵעָלָי וְלֹא־עָמַד אִישׁ אִתּוֹ בְּהִתְוַדַּע יוֹסֵף אֶל־אֶחָיו׃
וַיִּתֵּן אֶת־קֹלוֹ בִּבְכִי וַיִּשְׁמְעוּ מִצְרַיִם וַיִּשְׁמַע בֵּית פַּרְעֹה׃
וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל־אֶחָיו אֲנִי יוֹסֵף הַעוֹד אָבִי חָי וְלֹא־יָכְלוּ אֶחָיו לַעֲנוֹת אֹתוֹ כִּי נִבְהֲלוּ מִפָּנָיו׃
וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל־אֶחָיו גְּשׁוּ־נָא אֵלַי וַיִּגָּשׁוּ וַיֹּאמֶר אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם אֲשֶׁר־מְכַרְתֶּם אֹתִי מִצְרָיְמָה׃
וְעַתָּה אַל־תֵּעָצְבוּ וְאַל־יִחַר בְּעֵינֵיכֶם כִּי־מְכַרְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם׃
כִּי־זֶה שְׁנָתַיִם הָרָעָב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ וְעוֹד חָמֵשׁ שָׁנִים אֲשֶׁר אֵין־חָרִישׁ וְקָצִּיר׃
וַיִּשְׁלָחֵנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם לָשׂוּם לָכֶם שְׁאֵרִית בָּאָרֶץ וּלְהַחֲיוֹת לָכֶם לִפְלֵיטָה גְּדֹלָה׃
וְעַתָּה לֹא־אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי הָאֱלֹהִים וַיְשִׂימֵנִי לְאָב לְפַרְעֹה וּלְאָדוֹן לְכָל־בֵּיתוֹ וּמֹשֵׁל בְּכָל־אֶרֶץ מִצְרָיִם׃
מַהֲרוּ וַעֲלוּ אֶל־אָבִי וַאֲמַרְתֶּם אֵלָיו כֹּה אָמַר בִּנְךָ יוֹסֵף שָׂמַנִי אֱלֹהִים לְאָדוֹן לְכָל־מִצְרָיִם רְדָה אֵלַי אַל־תַּעֲמֹד׃
וְיָשַׁבְתָּ בְאֶרֶץ־גֹּשֶׁן וְהָיִיתָ קָרוֹב אֵלַי אַתָּה וּבָנֶיךָ וּבְנֵי בָנֶיךָ וְצֹאנְךָ וּבְקָרְךָ וְכָל־אֲשֶׁר־לָךְ׃
וְכִלְכַּלְתִּי אֹתְךָ שָׁם כִּי־עוֹד חָמֵשׁ שָׁנִים רָעָב פֶּן־תִּוָּרֵשׁ אַתָּה וּבֵיתְךָ וְכָל־אֲשֶׁר־לָךְ׃
וְהִנֵּה עֵינֵיכֶם רֹאוֹת וְעֵינֵי אָחִי בִנְיָמִין כִּי־פִי הַמְדַבֵּר אֲלֵיכֶם׃
וְהִגַּדְתֶּם לְאָבִי אֶת־כָּל־כְּבוֹדִי בְּמִצְרַיִם וְאֵת כָּל־אֲשֶׁר רְאִיתֶם וּמִהַרְתֶּם וְהוֹרַדְתֶּם אֶת־אָבִי הֵנָּה׃
וַיִּפֹּל עַל־צַוְּארֵי בִנְיָמִן־אָחִיו וַיֵּבְךְּ וּבִנְיָמִן בָּכָה עַל־צַוָּארָיו׃
וַיְנַשֵּׁק לְכָל־אֶחָיו וַיֵּבְךְּ עֲלֵיהֶם וְאַחֲרֵי כֵן דִּבְּרוּ אֶחָיו אִתּוֹ׃
וְהַקֹּל נִשְׁמַע בֵּית פַּרְעֹה לֵאמֹר בָּאוּ אֲחֵי יוֹסֵף וַיִּיטַב בְּעֵינֵי פַרְעֹה וּבְעֵינֵי עֲבָדָיו׃
וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל־יוֹסֵף אֱמֹר אֶל־אַחֶיךָ זֹאת עֲשׂוּ טַעֲנוּ אֶת־בְּעִירְכֶם וּלְכוּ־בֹאוּ אַרְצָה כְּנָעַן׃
וּקְחוּ אֶת־אֲבִיכֶם וְאֶת־בָּתֵּיכֶם וּבֹאוּ אֵלָי וְאֶתְּנָה לָכֶם אֶת־טוּב אֶרֶץ מִצְרַיִם וְאִכְלוּ אֶת־חֵלֶב הָאָרֶץ׃
וְאַתָּה צֻוֵּיתָה זֹאת עֲשׂוּ קְחוּ־לָכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עֲגָלוֹת לְטַפְּכֶם וְלִנְשֵׁיכֶם וּנְשָׂאתֶם אֶת־אֲבִיכֶם וּבָאתֶם׃
וְעֵינְכֶם אַל־תָּחֹס עַל־כְּלֵיכֶם כִּי־טוּב כָּל־אֶרֶץ מִצְרַיִם לָכֶם הוּא׃
וַיַּעֲשׂוּ־כֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּתֵּן לָהֶם יוֹסֵף עֲגָלוֹת עַל־פִּי פַרְעֹה וַיִּתֵּן לָהֶם צֵדָה לַדָּרֶךְ׃
לְכֻלָּם נָתַן לָאִישׁ חֲלִפוֹת שְׂמָלֹת וּלְבִנְיָמִן נָתַן שְׁלֹשׁ מֵאוֹת כֶּסֶף וְחָמֵשׁ חֲלִפֹת שְׂמָלֹת׃
וּלְאָבִיו שָׁלַח כְּזֹאת עֲשָׂרָה חֲמֹרִים נֹשְׂאִים מִטּוּב מִצְרָיִם וְעֶשֶׂר אֲתֹנֹת נֹשְׂאֹת בָּר וָלֶחֶם וּמָזוֹן לְאָבִיו לַדָּרֶךְ׃
וַיְשַׁלַּח אֶת־אֶחָיו וַיֵּלֵכוּ וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אַל־תִּרְגְּזוּ בַּדָּרֶךְ׃
וַיַּעֲלוּ מִמִּצְרָיִם וַיָּבֹאוּ אֶרֶץ כְּנַעַן אֶל־יַעֲקֹב אֲבִיהֶם׃
וַיַּגִּדוּ לוֹ לֵאמֹר עוֹד יוֹסֵף חַי וְכִי־הוּא מֹשֵׁל בְּכָל־אֶרֶץ מִצְרָיִם וַיָּפָג לִבּוֹ כִּי לֹא־הֶאֱמִין לָהֶם׃
וַיְדַבְּרוּ אֵלָיו אֵת כָּל־דִּבְרֵי יוֹסֵף אֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵהֶם וַיַּרְא אֶת־הָעֲגָלוֹת אֲשֶׁר־שָׁלַח יוֹסֵף לָשֵׂאת אֹתוֹ וַתְּחִי רוּחַ יַעֲקֹב אֲבִיהֶם׃
וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל רַב עוֹד־יוֹסֵף בְּנִי חָי אֵלְכָה וְאֶרְאֶנּוּ בְּטֶרֶם אָמוּת׃