בראשית · פרק מ״ג
השיבה למצרים: ערבות, חרדה ואירוניה בבית יוסף
וְאֵל שַׁדַּי יִתֵּן לָכֶם רַחֲמִים לִפְנֵי הָאִישׁ וְשִׁלַּח לָכֶם אֶת־אֲחִיכֶם אַחֵר וְאֶת־בִּנְיָמִין וַאֲנִי כַּאֲשֶׁר שָׁכֹלְתִּי שָׁכָלְתִּי׃
פסוק ידהמסע המרגש והסעודה המפתיעה
הערב נספר על הרעב הגדול שהיה בארץ כנען. לאחים של יוסף לא נשאר מה לאכול, והם היו חייבים לרדת שוב למצרים כדי לקנות מזון. אבל הייתה בעיה: השליט המצרי אמר להם שלא יסכים לעזור להם אם לא יביאו איתם את בנימין, האח הכי קטן. אבא יעקב פחד מאוד לשלוח את בנימין, אבל יהודה הבטיח לו: 'אני אשמור עליו בדרכים, ואחזיר אותו אליך בריא ושלם!'. יעקב הסכים ושלח איתם מתנות טעימות של דבש ושקדים. כשהגיעו למצרים, השליט המצרי – שהוא בעצם יוסף, אבל הם עדיין לא ידעו זאת – ראה את בנימין והתרגש כל כך עד שהיה צריך ללכת לחדרו כדי לבכות בשקט מרוב אהבה. הוא הזמין את כולם לסעודה חגיגית, נתן לבנימין את המנה הכי גדולה, וכולם אכלו ושמחו יחד.
הפסוק מראה את הרגע הקשה שבו הורה נאלץ לשחרר את ילדו לדרך עצמאית ומסוכנת, מתוך אמונה ותקווה לשלומו.
הפרק עוסק בערבות ואחריות משפחתית. יהודה לוקח אחריות על בנימין הצעיר ומבטיח לשמור עליו. זו הזדמנות מצוינת לדבר עם הילד על החשיבות של שמירה זה על זה בתוך המשפחה. תוכלו לשאול את הילד איך הוא מרגיש כשאחיו הגדול או אתם שומרים עליו, ואיך הוא יכול לקחת אחריות קטנה בבית (למשל, לעזור לסדר או לשמור על חבר/אח קטן). זה מחזק את תחושת השייכות והביטחון המשפחתי.
- למה לדעתך אבא יעקב כל כך פחד לשלוח את בנימין למצרים?
- איך היית מרגיש אם היית מקבל מנה גדולה פי חמישה מכולם, כמו בנימין?
- מה לדעתך יוסף הרגיש כשהוא ראה סוף סוף את אחיו הקטן אחרי כל כך הרבה שנים?
הבטחה של אח והסעודה המסתורית
דמיינו שאתם רעבים מאוד, והאוכל בבית נגמר! זה מה שקרה למשפחה של יעקב. כדי לקבל עוד אוכל במצרים הרחוקה, האחים חייבים להביא איתם את בנימין, האח הכי קטן וחביב. אבא יעקב פוחד מאוד לשלוח אותו, אבל יהודה האח הגדול מבטיח: 'אני אשמור עליו בכל מחיר!'. הם יוצאים לדרך עם מתנות מתוקות כמו דבש ושקדים. כשהם מגיעים, השליט המצרי הגדול – שהוא בעצם יוסף אחיהם האבוד, אבל הם לא מזהים אותו – רואה את בנימין ומתרגש כל כך עד שהוא רץ לחדרו לבכות מרוב שמחה! הוא מזמין אותם לארוחת צהריים חגיגית, ומושיב אותם בדיוק לפי הגיל שלהם. האחים המופתעים מביטים זה בזה ותוהים: איך הוא יודע עלינו הכל? ומה יקרה כשהם ירצו לחזור הביתה?
אבא יעקב מתפלל שאלוהים ישמור על בנימין הקטן בדרך הארוכה, ומבין שלפעמים צריך לשחרר את הפחד ולסמוך על אחרים.
בסעודה הגדולה, יוסף נתן לאחיו הקטן בנימין מנה גדולה פי חמישה מכל שאר האחים כדי להראות לו חיבה מיוחדת!
האחים שמחים ושותים יחד עם השליט המצרי, אבל הם לא יודעים שיוסף מכין להם הפתעה מותחת במיוחד... מה יקרה בפרק הבא?
המלכודת המצרית: האחים חוזרים אל השליט המסתורי
הרעב בארץ כנען כבד, והמזון שקנו האחים במצרים אזל. יעקב מבקש מהם לחזור ולקנות אוכל, אך הם מסבירים לו ששליט מצרים הציב תנאי נוקשה: הם לא יראו את פניו ללא אחיהם הצעיר, בנימין. יעקב חרד לשלומו של בנימין, אך יהודה לוקח על עצמו ערבות אישית ומבטיח להחזירו בשלום. בלית ברירה, יעקב משלח אותם עם מנחה יקרה וכסף כפול. כשהם מגיעים למצרים, יוסף רואה את בנימין ומתמלא התרגשות עצומה. הוא מורה להכין עבורם סעודה בביתו. האחים, המבועתים מכך שהובאו לבית השליט (וחוששים שיואשמו בגניבת הכסף מהפעם הקודמת), מנסים להסביר את עצמם למנהל הבית, אך הוא מרגיע אותם ומשחרר אליהם את שמעון. בסעודה, יוסף בקושי מצליח לעצור את דמעותיו למראה בנימין, ומושיב את האחים בסדר מופתי לפי גילם, דבר שמפיל עליהם תדהמה מוחלטת.
יעקב מבין שאין לו ברירה אלא לשלוח את בנימין למצרים, והוא מתפלל לטוב תוך השלמה עם כך שלא הכל בשליטתו.
כשאתם נקלעים לאי הבנה או חוששים שמאשימים אתכם במשהו שלא עשיתם, אל תחכו שהמצב יתפוצץ. גשו ישירות ובצורה מכבדת להסביר את הצד שלכם, בדיוק כפי שהאחים פנו למנהל הבית של יוסף מיד בכניסה.
זה כמו שקבוצת חברים מואשמת בהעתקה במבחן בגלל טעות במערכת. במקום לברוח או להילחם, נציג מהקבוצה ניגש למורה ברוגע, מציג את העובדות ומגלה שהמורה בכלל רצה להזמין אותם לעזור בפרויקט מיוחד.
לשחרר את הפחד: המפגש הטעון במצרים
הסיפור של פרק מ"ג מתחיל בנקודת שבירה: הרעב בארץ כנען כבד, והמשפחה של יעקב נשארת בלי אוכל. יעקב רוצה שהבנים יחזרו למצרים לקנות מזון, אבל יש בעיה ענקית. השליט המצרי המסתורי (שהוא בעצם יוסף, אחיהם שהם מכרו לעבדות ושחשבו שמת) הבהיר להם היטב: אל תחזרו בלי בנימין, האח הקטן. יעקב מסרב בכל תוקף; הוא כבר איבד את יוסף ואת שמעון שמוחזק כבן ערובה, והוא לא מוכן לסכן את בנימין. כאן יהודה נכנס לתמונה ולוקח אחריות אישית מלאה על בנימין. יעקב נאלץ להסכים, ושולח אותם עם מתנות יקרות וכסף כפול כדי להחזיר את הכסף שנמצא בשקיהם בפעם הקודמת. כשהם מגיעים למצרים, יוסף רואה את בנימין ומתרגש כל כך שהוא חייב לברוח לחדר צדדי כדי לבכות בלי שיראו אותו. הוא מזמין אותם לסעודה חגיגית בביתו, שם הוא מושיב אותם בדיוק לפי סדר הגילאים שלהם. האחים המומים מהידע שלו, אך נהנים מהאירוח ומחלקו המוגדל של בנימין, בלי לדעת שהדרמה האמיתית רק מתחילה.
הפסוק מייצג את נקודת המפנה הרגשית של יעקב אבינו. לאחר התנגדות ממושכת וחרדה עמוקה לגורל בנימין, בנו האחרון שנותר מרחל אהובתו, יעקב משחרר את האחיזה ומפקיד את גורל משפחתו בידי שמיים. המילים 'כאשר שכלתי שכלתי' מבטאות השלמה כואבת אך אמיצה עם המציאות, לצד תפילה לחמלה ולרחמים מצד השליט המצרי המסתורי.
להעמקה בסיפור⌄
הפרק הזה מביא לקצה את המתח המשפחתי שנבנה מאז מכירת יוסף, והוא פותח לנו חלון מדהים לשינוי שעוברות הדמויות. אם נסתכל על יעקב, הוא נמצא במצב של חרדה משתקת. הוא כבר איבד את יוסף, שמעון מוחזק בכלא המצרי, ועכשיו דורשים ממנו לשלוח את בנימין, הבן האחרון שנותר לו מרחל אהובתו. יעקב מנסה להיאחז במוכר ולסרב, אבל הרעב הכבד לא משאיר לו ברירה. ברגע השיא, הוא עובר תהליך של השלמה אמיצה ומבטא זאת במילים הכואבות 'כאשר שכלתי שכלתי'. הוא מבין שיש רגעים בחיים שבהם צריך לשחרר את הפחד, להפסיק לנסות לשלוט בהכל, ולסמוך על האנשים סביבנו ועל אלוהים. מן העבר השני, אנחנו רואים את המהפך העצום של יהודה. יהודה הוא זה שהציע בעבר למכור את יוסף לעבדות. כעת, הוא מציב את עצמו כערב אישי לשלומו של בנימין: 'אנכי אערבנו, מידי תבקשנו'. זו לא סתם הבטחה יבשה, אלא לקיחת אחריות אמיתית ותיקון של טעות העבר שלו. הוא מוכן לשלם כל מחיר ובלבד שהמשפחה תישאר מאוחדת ובנימין יחזור בשלום. כשהאחים מגיעים למצרים, המתח רק עולה. הם בטוחים שההזמנה לביתו של השליט המצרי היא מלכודת שנועדה להפוך אותם לעבדים בגלל הכסף שנמצא בשקים שלהם בפעם הקודמת. הפחד שלהם כל כך גדול שהם עוצרים את מנהל הבית כבר בפתח ומנסים להסביר את עצמם. להפתעתם, המנהל מרגיע אותם ואומר להם שהכל בסדר ושחרר אליהם את שמעון. השיא הרגשי של הפרק מתרחש כשיוסף נכנס ורואה את בנימין, אחיו מאותה האם. התורה מתארת ש'נכמרו רחמיו' – הלב שלו פשוט נקרע מרוב אהבה וגעגוע. הוא לא מצליח להחזיק את הדמעות ובורח לחדר פנימי כדי לבכות בשקט. כשהוא יוצא, הוא שוטף פנים, מתאפק ומנהל איתם סעודה מוזרה ומפתיעה. הוא מושיב אותם בדיוק לפי סדר הגילאים שלהם, מה שגורם להם לתדהמה מוחלטת, ומעניק לבנימין מנה גדולה פי חמישה. יוסף בעצם בוחן אותם בשקט: האם הם עדיין מקנאים באח המועדף, או שהם למדו לאהוב ולשמור זה על זה? הפרק מסתיים כשהם שותים ומשתכרים יחד, רגע לפני שהמבחן הגדול באמת מתחיל.
אם היית במקומו של יהודה, האם היית מוכן לקחת אחריות אישית כזו על אח שלך, בידיעה שאם יקרה לו משהו – אבא שלך לעולם לא יסלח לך?
השיבה למצרים: ערבות, חרדה ואירוניה בבית יוסף
פרק מ"ג מתאר את המערכה השנייה במסע בני יעקב למצרים בצל הרעב הכבד בכנען. לאחר שהמזון שהביאו מהמסע הראשון אוזל, יעקב דורש מבניו לשוב למצרים לרכוש שבר. האחים, בהובלת יהודה, מבהירים לו כי השליט המצרי התנה את קבלתם בהבאת אחיהם הצעיר בנימין. יעקב, שחווה בעבר את אובדן יוסף ושמעון (המוחזק כבן ערובה במצרים), מסרב בתוקף מתוך חרדה עמוקה. יהודה מציע ערבות אישית מוחלטת לשלומו של בנימין, ובכך משכנע את אביו לשחררו. יעקב מתרצה, מצייד אותם במנחה מזימרת הארץ (צרי, דבש, שקדים) ובכסף כפול כדי להשיב את הכסף המסתורי שנמצא באמתחותיהם במסע הקודם, ונושא תפילה לשלומם. עם הגעתם למצרים, יוסף מבחין בבנימין ומורה למנהל ביתו להכין עבורם סעודת צהריים מפוארת בביתו. האחים, המפרשים את ההזמנה כאיום וכניסיון להעבידם בגלל פרשת הכסף, ממהרים להסביר את עצמם למנהל הבית בפתח המבנה. המנהל מרגיע אותם, משחרר את שמעון ומכניסם פנימה. בבוא יוסף, הם משתחווים לו ומגישים את המנחה. למראה בנימין, אחיו מאמו, יוסף נתקף התרגשות עזה ונאלץ לבכות בסתר בחדרו. לאחר מכן, הוא מתאפק, עורך סעודה ומושיב את האחים בסדר כרונולוגי מדויק לפי גילם, דבר המעורר בהם תדהמה. הוא מעניק לבנימין משאת גדולה פי חמישה משל כולם, והם שותים ומשתכרים עמו.
הפסוק מייצג את נקודת המפנה הרגשית של יעקב אבינו. לאחר התנגדות ממושכת וחרדה עמוקה לגורל בנימין, בנו האחרון שנותר מרחל אהובתו, יעקב משחרר את האחיזה ומפקיד את גורל משפחתו בידי שמיים. המילים 'כאשר שכלתי שכלתי' מבטאות השלמה כואבת אך אמיצה עם המציאות, לצד תפילה לחמלה ולרחמים מצד השליט המצרי המסתורי.
הדרש — קריאה לעומק⌄
בראשית פרק מ"ג מהווה יצירת מופת ספרותית המשלבת מתח פסיכולוגי, אירוניה דרמטית מתוחכמת ותהליכי תיקון פנימיים של הגיבורים. הפרק נפתח בדיאלוג מתוח בין יעקב לבניו, המדגיש את הניגוד בין המציאות הפיזית הכופה (הרעב הכבד) לבין המחסום הרגשי של יעקב (החרדה לאבד את בנימין). יעקב, המכונה כאן 'ישראל' ברגעים שבהם הוא נדרש למנהיגות לאומית ומשפחתית, מנסה להיאחז בעבר, אך יהודה מציב מולו מראה ריאליסטית: ללא בנימין, אין להם קיום. הערבות של יהודה ('אנכי אערבנו מידי תבקשנו') אינה רק התחייבות משפטית אלא תיקון מוסרי עמוק. יהודה, שהיה הדמות המרכזית במכירת יוסף, מציב כעת את עצמו כחיץ להגנת אחיו הצעיר. זהו הצעד הראשון בשיקום התא המשפחתי השבור. יעקב נעתר לבסוף, ומעבר לשילוח בנימין הוא נוקט בטקטיקות דיפלומטיות מוכרות: שליחת מנחה מכובדת וכסף משנה. משפטו המסיים 'ואני כאשר שכלתי שכלתי' מסמן את המעבר מחרדה משתקת להשלמה קיומית אקטיבית. עם הגעת האחים למצרים, העלילה עוברת לזירה של אירוניה דרמטית מובהקת. הקורא יודע שהשליט המצרי הוא יוסף, אך האחים שרויים בפחד קיומי. הזמנתם לבית יוסף מתפרשת אצלם כקנוניה משפטית ('להתגולל עלינו ולהתנפל עלינו'). הפער בין כוונותיו המיטיבות של יוסף לבין פרשנותם המבוהלת של האחים מייצר מתח פסיכולוגי כפול. הדיאלוג שלהם עם מנהל הבית בפתח הבית חושף את ישרותם המחודשת: הם אינם מנסים להסתיר את הכסף אלא להשיבו. תשובת המנהל ('אלוהיכם ואלוהי אביכם נתן לכם מטמון') מכניסה מימד תיאולוגי של השגחה נסתרת, המרגיעה את רוחם זמנית. שיאו הרגשי של הפרק מתרחש במפגש הפיזי בין יוסף לבנימין. המילים 'כי נכמרו רחמיו אל אחיו' מתארות סערת נפש פיזיולוגית כמעט, המאלצת את המשנה למלך לברוח לחדרו הפנימי כדי לבכות. הבכי של יוסף בחדר סגור, לעומת רחיצת הפנים וההתאפקות בצאתו, מדגישים את הקונפליקט שבו הוא מצוי: הגעגוע המשפחתי העמוק מול הצורך להמשיך בבחינת האחים עד להשלמת תהליך התשובה שלהם. הסעודה עצמה רוויה ברמזים המערערים את תפיסת המציאות של האחים. הושבתם 'הבכור כבכורתו והצעיר כצעירתו' מותירה אותם המומים ומבוהלים מהידע העל-טבעי של המארח. בנוסף, הענקת המנה המוגדלת לבנימין ('חמש ידות') משחזרת באופן מבוקר את האפליה שהובילה בעבר לשנאת יוסף. יוסף בוחן באופן אקטיבי האם האחים פיתחו חסינות מפני קנאת אחים, או שמא הישנות של העדפת בן רחל תעורר בהם שוב את יצר ההרס. השכרות המשותפת בסוף הפרק ('וישתו וישכרו עמו') מסמלת הפוגה זמנית במתח, אך גם מסמנת את השלב הבא והמכריע בניסוי הפסיכולוגי של יוסף.
- תיקון עצמי דרך נטילת אחריות אקטיביתבמערכות יחסים או בסביבת עבודה, קל להתנער מאחריות לכישלונות העבר או להאשים את הנסיבות. הצעד של יהודה מלמד שתיקון אמיתי דורש מאיתנו לשים את עצמנו בקו האש, לערוב באופן אישי לתוצאות ולהיות מוכנים לשלם מחיר אישי עבור תיקון טעויות העבר. זוהי מנהיגות מוסרית הלכה למעשה.
- הסכנה שבפרשנות קטסטרופלית של המציאותכאשר האחים מוזמנים לבית יוסף, הם בטוחים שמדובר במלכודת שנועדה להפוך אותם לעבדים. בפועל, זו הייתה הזמנה לסעודת מלכים. לעיתים קרובות אנו מפרשים צעדים של אחרים (כמו זימון לשיחה עם מנהל או הודעה קצרה מחבר) דרך משקפי החרדה והאשמה שלנו. עצירה, בירור העובדות ושיחה פתוחה יכולים למנוע סבל מיותר.
- היכולת להכיל מורכבות רגשית ואיפוקיוסף חווה סערת רגשות אדירה למראה אחיו, אך הוא מבין שחשיפה מוקדמת מדי תהרוס את הסיכוי לתיקון אמיתי של היחסים. בחיים המודרניים, ברגעים של כעס, עלבון או התרגשות קיצונית, היכולת 'להיכנס לחדר הפנימי', לעבד את הרגש, לרחוץ פנים ולצאת באיפוק מאפשרת לנו לפעול מתוך תבונה ארוכת טווח ולא מתוך דחף רגעי.
הפרק מציג מתח מוסרי ופסיכולוגי חריף סביב שאלת המניפולציה של יוסף: האם המבחנים הפסיכולוגיים הקשים שהוא מעביר את אחיו ואת אביו הזקן (שנאלץ להתמודד שוב עם חרדת אובדן בנו) מוצדקים מוסרית בשם התיקון והפיוס העתידי, או שמא מדובר בניצול כוח כואב ומיותר המאריך את סבלם של חפים מפשע?
📖 קראו את הפרק המלא⌄
וְהָרָעָב כָּבֵד בָּאָרֶץ׃
וַיְהִי כַּאֲשֶׁר כִּלּוּ לֶאֱכֹל אֶת־הַשֶּׁבֶר אֲשֶׁר הֵבִיאוּ מִמִּצְרָיִם וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם אֲבִיהֶם שֻׁבוּ שִׁבְרוּ־לָנוּ מְעַט־אֹכֶל׃
וַיֹּאמֶר אֵלָיו יְהוּדָה לֵאמֹר הָעֵד הֵעִד בָּנוּ הָאִישׁ לֵאמֹר לֹא־תִרְאוּ פָנַי בִּלְתִּי אֲחִיכֶם אִתְּכֶם׃
אִם־יֶשְׁךָ מְשַׁלֵּחַ אֶת־אָחִינוּ אִתָּנוּ נֵרְדָה וְנִשְׁבְּרָה לְךָ אֹכֶל׃
וְאִם־אֵינְךָ מְשַׁלֵּחַ לֹא נֵרֵד כִּי־הָאִישׁ אָמַר אֵלֵינוּ לֹא־תִרְאוּ פָנַי בִּלְתִּי אֲחִיכֶם אִתְּכֶם׃
וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל לָמָה הֲרֵעֹתֶם לִי לְהַגִּיד לָאִישׁ הַעוֹד לָכֶם אָח׃
וַיֹּאמְרוּ שָׁאוֹל שָׁאַל־הָאִישׁ לָנוּ וּלְמוֹלַדְתֵּנוּ לֵאמֹר הַעוֹד אֲבִיכֶם חַי הֲיֵשׁ לָכֶם אָח וַנַגֶּד־לוֹ עַל־פִּי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הֲיָדוֹעַ נֵדַע כִּי יֹאמַר הוֹרִידוּ אֶת־אֲחִיכֶם׃
וַיֹּאמֶר יְהוּדָה אֶל־יִשְׂרָאֵל אָבִיו שִׁלְחָה הַנַּעַר אִתִּי וְנָקוּמָה וְנֵלֵכָה וְנִחְיֶה וְלֹא נָמוּת גַּם־אֲנַחְנוּ גַם־אַתָּה גַּם־טַפֵּנוּ׃
אָנֹכִי אֶעֶרְבֶנּוּ מִיָּדִי תְּבַקְשֶׁנּוּ אִם־לֹא הֲבִיאֹתִיו אֵלֶיךָ וְהִצַּגְתִּיו לְפָנֶיךָ וְחָטָאתִי לְךָ כָּל־הַיָּמִים׃
כִּי לוּלֵא הִתְמַהְמָהְנוּ כִּי־עַתָּה שַׁבְנוּ זֶה פַעֲמָיִם׃
וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יִשְׂרָאֵל אֲבִיהֶם אִם־כֵּן אֵפוֹא זֹאת עֲשׂוּ קְחוּ מִזִּמְרַת הָאָרֶץ בִּכְלֵיכֶם וְהוֹרִידוּ לָאִישׁ מִנְחָה מְעַט צֳרִי וּמְעַט דְּבַשׁ נְכֹאת וָלֹט בָּטְנִים וּשְׁקֵדִים׃
וְכֶסֶף מִשְׁנֶה קְחוּ בְיֶדְכֶם וְאֶת־הַכֶּסֶף הַמּוּשָׁב בְּפִי אַמְתְּחֹתֵיכֶם תָּשִׁיבוּ בְיֶדְכֶם אוּלַי מִשְׁגֶּה הוּא׃
וְאֶת־אֲחִיכֶם קָחוּ וְקוּמוּ שׁוּבוּ אֶל־הָאִישׁ׃
וְאֵל שַׁדַּי יִתֵּן לָכֶם רַחֲמִים לִפְנֵי הָאִישׁ וְשִׁלַּח לָכֶם אֶת־אֲחִיכֶם אַחֵר וְאֶת־בִּנְיָמִין וַאֲנִי כַּאֲשֶׁר שָׁכֹלְתִּי שָׁכָלְתִּי׃
וַיִּקְחוּ הָאֲנָשִׁים אֶת־הַמִּנְחָה הַזֹּאת וּמִשְׁנֶה־כֶּסֶף לָקְחוּ בְיָדָם וְאֶת־בִּנְיָמִן וַיָּקֻמוּ וַיֵּרְדוּ מִצְרַיִם וַיַּעַמְדוּ לִפְנֵי יוֹסֵף׃
וַיַּרְא יוֹסֵף אִתָּם אֶת־בִּנְיָמִין וַיֹּאמֶר לַאֲשֶׁר עַל־בֵּיתוֹ הָבֵא אֶת־הָאֲנָשִׁים הַבָּיְתָה וּטְבֹחַ טֶבַח וְהָכֵן כִּי אִתִּי יֹאכְלוּ הָאֲנָשִׁים בַּצָּהֳרָיִם׃
וַיַּעַשׂ הָאִישׁ כַּאֲשֶׁר אָמַר יוֹסֵף וַיָּבֵא הָאִישׁ אֶת־הָאֲנָשִׁים בֵּיתָה יוֹסֵף׃
וַיִּירְאוּ הָאֲנָשִׁים כִּי הוּבְאוּ בֵּית יוֹסֵף וַיֹּאמְרוּ עַל־דְּבַר הַכֶּסֶף הַשָּׁב בְּאַמְתְּחֹתֵינוּ בַּתְּחִלָּה אֲנַחְנוּ מוּבָאִים לְהִתְגֹּלֵל עָלֵינוּ וּלְהִתְנַפֵּל עָלֵינוּ וְלָקַחַת אֹתָנוּ לַעֲבָדִים וְאֶת־חֲמֹרֵינוּ׃
וַיִּגְּשׁוּ אֶל־הָאִישׁ אֲשֶׁר עַל־בֵּית יוֹסֵף וַיְדַבְּרוּ אֵלָיו פֶּתַח הַבָּיִת׃
וַיֹּאמְרוּ בִּי אֲדֹנִי יָרֹד יָרַדְנוּ בַּתְּחִלָּה לִשְׁבָּר־אֹכֶל׃
וַיְהִי כִּי־בָאנוּ אֶל־הַמָּלוֹן וַנִּפְתְּחָה אֶת־אַמְתְּחֹתֵינוּ וְהִנֵּה כֶסֶף־אִישׁ בְּפִי אַמְתַּחְתּוֹ כַּסְפֵּנוּ בְּמִשְׁקָלוֹ וַנָּשֶׁב אֹתוֹ בְּיָדֵנוּ׃
וְכֶסֶף אַחֵר הוֹרַדְנוּ בְיָדֵנוּ לִשְׁבָּר־אֹכֶל לֹא יָדַעְנוּ מִי־שָׂם כַּסְפֵּנוּ בְּאַמְתְּחֹתֵינוּ׃
וַיֹּאמֶר שָׁלוֹם לָכֶם אַל־תִּירָאוּ אֱלֹהֵיכֶם וֵאלֹהֵי אֲבִיכֶם נָתַן לָכֶם מַטְמוֹן בְּאַמְתְּחֹתֵיכֶם כַּסְפְּכֶם בָּא אֵלָי וַיּוֹצֵא אֲלֵהֶם אֶת־שִׁמְעוֹן׃
וַיָּבֵא הָאִישׁ אֶת־הָאֲנָשִׁים בֵּיתָה יוֹסֵף וַיִּתֶּן־מַיִם וַיִּרְחֲצוּ רַגְלֵיהֶם וַיִּתֵּן מִסְפּוֹא לַחֲמֹרֵיהֶם׃
וַיָּכִינוּ אֶת־הַמִּנְחָה עַד־בּוֹא יוֹסֵף בַּצָּהֳרָיִם כִּי שָׁמְעוּ כִּי־שָׁם יֹאכְלוּ לָחֶם׃
וַיָּבֹא יוֹסֵף הַבַּיְתָה וַיָּבִיאּוּ לוֹ אֶת־הַמִּנְחָה אֲשֶׁר־בְּיָדָם הַבָּיְתָה וַיִּשְׁתַּחֲווּ־לוֹ אָרְצָה׃
וַיִּשְׁאַל לָהֶם לְשָׁלוֹם וַיֹּאמֶר הֲשָׁלוֹם אֲבִיכֶם הַזָּקֵן אֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם הַעוֹדֶנּוּ חָי׃
וַיֹּאמְרוּ שָׁלוֹם לְעַבְדְּךָ לְאָבִינוּ עוֹדֶנּוּ חָי וַיִּקְּדוּ וישתחו [וַיִּשְׁתַּחֲוּוּ׃]
וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא אֶת־בִּנְיָמִין אָחִיו בֶּן־אִמּוֹ וַיֹּאמֶר הֲזֶה אֲחִיכֶם הַקָּטֹן אֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם אֵלָי וַיֹּאמַר אֱלֹהִים יָחְנְךָ בְּנִי׃
וַיְמַהֵר יוֹסֵף כִּי־נִכְמְרוּ רַחֲמָיו אֶל־אָחִיו וַיְבַקֵּשׁ לִבְכּוֹת וַיָּבֹא הַחַדְרָה וַיֵּבְךְּ שָׁמָּה׃
וַיִּרְחַץ פָּנָיו וַיֵּצֵא וַיִּתְאַפַּק וַיֹּאמֶר שִׂימוּ לָחֶם׃
וַיָּשִׂימוּ לוֹ לְבַדּוֹ וְלָהֶם לְבַדָּם וְלַמִּצְרִים הָאֹכְלִים אִתּוֹ לְבַדָּם כִּי לֹא יוּכְלוּן הַמִּצְרִים לֶאֱכֹל אֶת־הָעִבְרִים לֶחֶם כִּי־תוֹעֵבָה הִוא לְמִצְרָיִם׃
וַיֵּשְׁבוּ לְפָנָיו הַבְּכֹר כִּבְכֹרָתוֹ וְהַצָּעִיר כִּצְעִרָתוֹ וַיִּתְמְהוּ הָאֲנָשִׁים אִישׁ אֶל־רֵעֵהוּ׃
וַיִּשָּׂא מַשְׂאֹת מֵאֵת פָּנָיו אֲלֵהֶם וַתֵּרֶב מַשְׂאַת בִּנְיָמִן מִמַּשְׂאֹת כֻּלָּם חָמֵשׁ יָדוֹת וַיִּשְׁתּוּ וַיִּשְׁכְּרוּ עִמּוֹ׃