תנ״ך יקר פתח באפליקציה

בראשית · פרק מ״ב

האנטומיה של החרטה: המפגש הטעון בין יוסף לאחיו

👑

וַיֹּאמְר֞וּ אִ֣ישׁ אֶל־אָחִ֗יו אֲבָל֮ אֲשֵׁמִ֧ים אֲנַחְנוּ֮ עַל־אָחִינוּ֒ אֲשֶׁ֨ר רָאִ֜ינוּ צָרַ֥ת נַפְשׁ֛וֹ בְּהִתְחַנְנ֥וֹ אֵלֵ֖ינוּ וְלֹ֣א שָׁמָ֑עְנוּ עַל־כֵּן֙ בָּ֣אָה אֵלֵ֔ינוּ הַצָּרָ֖ה הַזֹּֽאת׃

פסוק כא
התאמת תוכן לפי גיל

האחים נוסעים למצרים הרחוקה

דמיינו לילה שקט וחמים, שבו אנו מקשיבים לסיפור על משפחה גדולה בארץ כנען. באותם ימים לא היה מספיק אוכל בארץ, ולכן שלח יעקב האב את עשרת בניו הגדולים למצרים הרחוקה כדי לקנות חיטה. כשהגיעו האחים למצרים, הם פגשו את השליט החזק של הארץ. הם השתחוו לפניו בנימוס, אבל הם לא ידעו סוד מדהים: השליט החזק הזה היה יוסף, אחיהם הקטן שהם לא ראו המון שנים! יוסף זיהה אותם מיד, אך החליט לדבר איתם בקול קשוח כדי לבדוק אם הם הפכו לאנשים טובים ודואגים יותר. הוא ביקש מהם להביא את אחיהם הקטן, בנימין, כדי להוכיח שהם דוברי אמת. האחים הרגישו עצב גדול ונזכרו בטעויות שעשו בעבר, אך הם יצאו לדרך חזרה הביתה כשהם מקווים לטוב, ובליבם געגוע גדול למשפחה.

מה הפסוק אומר?

הפסוק הזה מראה כמה חשוב להקשיב לכאב של אחרים, ומזכיר לנו שחרטה אמיתית מתחילה בזה שאנחנו לוקחים אחריות על הטעויות שלנו.

טיפ להורים

הסיפור הזה מזמין אותנו לדבר עם הילדים על כוחה של חרטה ועל היכולת להשתנות. האחים של יוסף עשו טעות גדולה בעבר, וברגע המשבר במצרים הם מבינים זאת ומביעים צער עמוק. כהורים, אנו יכולים להשתמש בסיפור כדי להסביר לילד שכולנו עושים טעויות לפעמים, וזה טבעי לחלוטין. הדבר החשוב ביותר הוא לא להסתיר את הטעות, אלא להקשיב לקול הפנימי שלנו (המצפון), להצטער בכנות ולנסות לתקן את מה שקרה. שיחה כזו מעודדת את הילד לפתח יושר פנימי, ביטחון לפנות אלינו כשהוא טועה, והבנה שסליחה היא תמיד אפשרית במשפחה אוהבת.

שאלות לשיחה עם הילד
  • איך לדעתך הרגיש יוסף כשהוא ראה פתאום את האחים שלו אחרי כל כך הרבה שנים?
  • למה לדעתך האחים נבהלו כשהם מצאו את הכסף שלהם בחזרה בתוך השקים?
  • מה היית עושה כדי לשמח חבר או אח שהצטער על טעות שהוא עשה?

המפגש הסודי במצרים

דמיין שאתה נוסע למדינה רחוקה כדי להביא אוכל למשפחה הרעבה שלך. זה בדיוק מה שעשו עשרת האחים של יוסף. בארץ כנען היה רעב כבד, ולכן הם ירדו למצרים. שם הם נפגשו עם השליט החזק של הארץ, והשתחוו לפניו. אבל הם לא ידעו סוד אחד ענק: השליט הזה הוא יוסף, האח שהם מכרו לפני שנים! יוסף זיהה אותם מיד, אך העמיד פנים שהוא זר קשוח. הוא האשים אותם שהם מרגלים ודרש שיביאו את אחיהם הקטן, בנימין, כדי להוכיח שהם דוברי אמת. הוא אפילו השאיר את האח שמעון בכלא כערובה. בדרך חזרה, האחים פתחו את השקים וגילו שכל הכסף שלהם הוחזר פנימה בסתר! הלב שלהם דפק בפחד. מה יעשו עכשיו?

מה הפסוק אומר?

האחים מבינים שהצרות שקורות להם עכשיו מגיעות בגלל שהם לא הקשיבו לאחיהם יוסף כשהוא בכה וביקש עזרה לפני הרבה שנים.

הידעת?

יוסף שמע את האחים מדברים ביניהם בעברית והבין הכל, אבל השתמש במתרגם כדי שהם יחשבו שהוא מצרי אמיתי!

מה יקרה בפרק הבא?

מה יקרה כשהאחים יספרו לאבא יעקב שהם חייבים לקחת את בנימין הקטן למצרים? בפרק הבא נגלה!

המהפך הגדול: האחים נופלים במלכודת

רעב כבד תוקף את כנען, ויעקב שולח את עשרת בניו למצרים לקנות תבואה. רק את בנימין, הצעיר, הוא משאיר בבית מחשש לאסון. במצרים, השליט האחראי על חלוקת המזון הוא לא אחר מאשר יוסף. כשהאחים מגיעים ומשתחווים לפניו, יוסף מזהה אותם מיד, אך הם אינם מזהים את האח שמכרו לעבדות, שכעת לבוש כנסיך מצרי. יוסף מחליט לבחון אותם. הוא מאשים אותם בריגול, אוסר אותם לשלושה ימים, ומציב תנאי קשוח: שמעון יישאר במאסר, והשאר יחזרו לכנען ויביאו את בנימין כדי להוכיח את ישרותם. האחים, מוכי אשמה, מבינים שהצרות שלהם הן עונש על מה שעשו ליוסף בעבר, מבלי לדעת שהוא מקשיב להם ומבין כל מילה.

מה הפסוק אומר?

האחים קולטים פתאום שההתנהגות הרעה שלהם מהעבר רודפת אותם. הם מבינים שאי אפשר לברוח מהתוצאות של המעשים שלנו.

Life Hack

כשאתה מרגיש אשם על משהו שעשית, אל תנסה להדחיק את זה. האשמה לא נעלמת מעצמה; הדרך היחידה להשתחרר ממנה היא להודות בטעות ולנסות לתקן אותה מול האדם שנפגע.

מקבילה מודרנית

זה כמו שמישהו שהצקת לו ביסודי הופך להיות המדריך שלך במחנה קיץ או המראיין שלך לעבודה. פתאום כל מה שעשית לו בעבר חוזר אליך, ואתה מבין שגלגל מסתובב בעולם.

משחקי כוח וחשבון נפש במצרים

הרעב הגדול בכנען מאלץ את יעקב לשלוח את עשרת בניו הגדולים למצרים כדי לקנות אוכל. את בנימין, האח הצעיר שנותר מאשתו האהובה רחל, הוא משאיר קרוב אליו כדי לשמור עליו מכל משמר. כשהאחים מגיעים למצרים, הם נאלצים לעמוד מול השליט הכל-יכול של הארץ, שהוא למעשה יוסף אחיהם. יוסף מזהה אותם מיד, אך הם רואים מולם רק פקיד מצרי בכיר וקשוח. יוסף מחליט לא לחשוף את זהותו אלא להעמיד אותם במבחן פסיכולוגי מורכב. הוא מאשים אותם שהם מרגלים שהגיעו לחפש נקודות תורפה במדינה. כדי להוכיח את חפותם, הוא דורש שהם ישאירו את שמעון כבן ערובה ויחזרו לכנען כדי להביא את בנימין. במהלך המעצר, האחים מדברים ביניהם על האשמה העמוקה שהם נושאים על כך שהתאכזרו ליוסף בעבר. הם לא מודעים לכך שיוסף מבין עברית ושומע את חרטתם, מה שגורם לו לבכות בסתר. הוא משחרר אותם עם אוכל, אך מחזיר להם בחשאי את כספם לשקים, מה שיוצר אצלם ואצל אביהם פחד עצום כשהם חוזרים הביתה.

מה הפסוק אומר?

הפסוק מבטא את נקודת המפנה הפסיכולוגית של האחים. תחת הלחץ של האשמות הריגול במצרים, צפה ועולה אשמת העבר המודחקת על מכירת יוסף. הם מקשרים באופן ישיר בין סבלם הנוכחי לבין אטימות ליבם בעבר אל מול תחנוני אחיהם. זהו רגע של חשבון נפש עמוק המניע את תהליך התיקון המשפחתי.

להעמקה בסיפור

הפרק הזה הוא אחד הרגעים הכי מותחים ודרמטיים בכל התנ"ך, והוא מספר על מפגש שכולו פסיכולוגיה ומשחקי כוח. דמיינו את הסיטואציה: האחים, שהיו בטוחים שיוסף נעלם לנצח ושחייהם ממשיכים כרגיל, מוצאים את עצמם כפופים לחסדיו של איש חזק ומפחיד במצרים. הם משתחווים לו, ובכך מגשימים בלי לדעת את החלומות הישנים של יוסף שכל כך עצבנו אותם בעבר. אבל מה שבאמת מעניין כאן הוא ההתנהגות של יוסף. למה הוא לא פשוט אומר להם "היי, זה אני"? למה הוא משחק איתם משחק אכזרי לכאורה, מאשים אותם בריגול ונועל אותם בכלא? אם נחשוב על זה, יוסף לא מחפש נקמה פשוטה. אם הוא היה רוצה לנקום, הוא היה יכול להוציא אותם להורג או להפוך אותם לעבדים מיד. יוסף רוצה לבדוק משהו עמוק הרבה יותר: האם האחים שלו השתנו? האם הם עדיין אותם אנשים קנאים שהיו מוכנים לזרוק את אחיהם לבור, או שהם למדו לקחת אחריות? התשובה מתחילה להתבהר כשהאחים נסגרים בכלא לשלושה ימים. הלחץ והפחד מוציאים מהם וידוי מדהים. הם לא מאשימים את השליט המצרי ברשעות, אלא מסתכלים פנימה ואומרים: "אנחנו אשמים". הם נזכרים ביוסף הילד שמתחנן על חייו, ומבינים שהסבל הנוכחי שלהם הוא תוצאה ישירה של האטימות שלהם אז. יוסף, שעומד מהצד ושומע אותם מדברים בעברית חופשית (כי הם בטוחים שהוא צריך מתרגם כדי להבין), נשבר ובוכה. הוא רואה שהחרטה שלהם אמיתית, אבל המבחן עדיין לא נגמר. כדי להשלים את הבדיקה, יוסף מייצר סיטואציה שמדמה בדיוק את העבר: הוא דורש מהם להביא את בנימין, הבן המועדף החדש של יעקב. הוא רוצה לראות האם הפעם הם יגנו על בנימין, או שיפקירו גם אותו כמו שהפקירו אותו. כשהוא מחזיר להם את הכסף לשקים בסתר, הוא מכניס אותם למלכודת פחד נוספת – עכשיו הם נראים גם כגנבים. כשהם חוזרים ליעקב, האב השבור מסרב בכל תוקף לשלוח את בנימין. המבוי הסתום הזה מעמיד את המשפחה כולה במבחן הישרדות מוסרי ופיזי.

שאלה למחשבה

אם היית במקום יוסף, האם היית מסוגל להתאפק ולא לגלות לאחים שלך מי אתה מיד, או שהיית נשבר ומספר להם הכל כבר ברגע הראשון?

האנטומיה של החרטה: המפגש הטעון בין יוסף לאחיו

בראשית פרק מ"ב פותח את המערכה השנייה והדרמטית של סיפור יוסף ואחיו. בעקבות רעב כבד בארץ כנען, שולח יעקב את עשרת בניו הגדולים למצרים כדי לקנות תבואה ("לשבור בר"), בעודו מותיר את בנימין, בנו הצעיר והאהוב, בבית מחשש לאסון. במצרים, האחים מגיעים אל המשנה למלך – יוסף, שהוא השליט הממונה על חלוקת המזון. האחים משתחווים לפניו אפיים ארצה, מבלי לזהות את האח שמכרו לעבדות עשרים שנה קודם לכן. יוסף מזהה אותם מיד, אך בוחר להתנכר אליהם ולדבר איתם קשות. הוא מאשים אותם בריגול ומעמיד אותם במבחן קפדני: הוא אוסר אותם לשלושה ימים, ולאחר מכן משחרר אותם לביתם עם תבואה, בתנאי שישאירו את שמעון כאסיר ויחזרו עם בנימין כדי להוכיח את אמיתות דבריהם. במהלך המאסר, האחים מביעים חרטה עמוקה על מכירת יוסף, מבלי לדעת שהוא מבין את שפתם. יוסף נסער ובוכה בסתר, אך ממשיך בתוכניתו ומחזיר בחשאי את כספם לתוך שקיהם. כשהם מגלים זאת בדרך ובביתם, פחד גדול נופל עליהם ועל אביהם יעקב, שמסרב בתוקף לשלוח את בנימין למצרים ומאשים אותם בשכול כפול.

מה הפסוק אומר?

הפסוק מבטא את נקודת המפנה הפסיכולוגית של האחים. תחת הלחץ של האשמות הריגול במצרים, צפה ועולה אשמת העבר המודחקת על מכירת יוסף. הם מקשרים באופן ישיר בין סבלם הנוכחי לבין אטימות ליבם בעבר אל מול תחנוני אחיהם. זהו רגע של חשבון נפש עמוק המניע את תהליך התיקון המשפחתי.

הדרש — קריאה לעומק

פרק מ"ב מהווה יצירת מופת ספרותית ופסיכולוגית, הבוחנת את הדינמיקה של אשמה, כוח ותשובה בתוך המבנה המשפחתי. המפגש במצרים אינו רק אירוע מקרי הנגרם בשל הרעב, אלא מימוש דרמטי של חלומות יוסף מתחילת הסיפור. השתחוות האחים אפיים ארצה מול יוסף מייצרת אירוניה דרמטית מובהקת: הקורא יודע את האמת, בעוד הדמויות שרויות בעיוורון מוחלט. התנהגותו של יוסף בפרק זה מעוררת שאלות מוסריות ופרשניות כבדות משקל. על פניו, יחסו הנוקשה והאשמות הריגול שהוא טופל עליהם נראים כנקמה קרה של שליט כל-יכול באחיו חסרי האונים. אולם, קריאה מעמיקה חושפת כי יוסף אינו מונע מנקמנות גרידא, אלא מתכנן מבחן פסיכולוגי מתוחכם שמטרתו להוביל את האחים לתהליך של "תשובת המשקל" (כפי שיגדיר זאת הרמב"ם מאות שנים מאוחר יותר). יוסף מעמיד את האחים בדיוק באותה סיטואציה שבה נכשלו בעבר: הוא דורש מהם להביא את בנימין, בנה השני של רחל האהובה, כדי לבחון האם יגלו כלפיו את אותה קנאה ואכזריות שהפגינו כלפיו, או שמא הפעם יהיו מוכנים להקריב את עצמם למענו. המבנה הספרותי של הפרק מדגיש את מוטיב "הראייה" וה"הכרה". הפועל ר-א-ה והפועל נ-כ-ר חוזרים שוב ושוב: "וַיַּרְא יַעֲקֹב", "וַיַּרְא יוֹסֵף", "וַיַּכִּרֵם וַיִּתְנַכֵּר אֲלֵיהֶם", "וַיַּכֵּר יוֹסֵף אֶת אֶחָיו וְהֵם לֹא הִכִּרֻהוּ". חוסר ההכרה של האחים ביוסף משקף את העיוורון המוסרי שלהם בעבר, בעוד שההתנכרות המכוונת של יוסף משמשת ככלי פדגוגי לעורר את מצפונם. ואכן, הלחץ הפסיכולוגי של המאסר נושא פרי. בשיח פנימי דרמטי, האחים מתותוודים: "אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל אָחִינוּ". הם מקשרים באופן ישיר ומיידי בין הצרות הנוכחיות שלהם לבין אטימות ליבם מול זעקותיו של יוסף בבור. תגובתו של ראובן, המזכיר להם כי הזהיר אותם מפני החטא, מעצימה את תחושת האשם הקולקטיבית. יוסף, השומע את הדברים באמצעות המליץ (המתורגמן), נאלץ להסתובב ולבכות. דמעותיו של יוסף חושפות את הקונפליקט הפנימי שלו: הוא אינו נבל חסר רחמים, אלא אח פגוע הכואב את כאב המשפחה, אך נחוש להשלים את המבחן המוסרי. החזרת הכסף לשקי האחים משמשת כאלמנט נוסף של ערעור פסיכולוגי. במקום לשמוח על קבלת המזון בחינם, האחים מגיבים בחרדה קיומית: "מַה זֹּאת עָשָׂה אֱלֹהִים לָנוּ?". הם מבינים שהם נתונים תחת השגחה אלוהית שאינה מרפה מהם, ושכל אירוע מקרי הוא חלק מחשבון היסטורי גדול יותר. כשהם חוזרים ליעקב, חרדת האב מפני אובדן בנימין חושפת את השבר העמוק שעודנו קיים במשפחה. יעקב מסרב להאמין לבניו ומאשים אותם באובדן יוסף ושמעון, מה שמבהיר כי התיקון המשפחתי רחוק מלהיות מושלם, והמתח מגיע לשיאו לקראת הירידה הבאה למצרים.

לקחים לחיים
  • חרטה אמיתית דורשת שינוי התנהגותי בפועל, לא רק מילים.במערכות יחסים אישיות או מקצועיות, פגיעה באמון אינה יכולה להיפתר בהתנצלות שטחית. כאשר מנהל או בן זוג נפגעים ממעשה מסוים, הדרך היחידה לשקם את האמון היא להוכיח לאורך זמן, בסיטואציות דומות, שהתגובה שלנו השתנתה מן היסוד. המבחן של יוסף מלמד אותנו ששיקום יחסים דורש יצירת מרחב שבו הצד הפוגע יכול להפגין תיקון מעשי.
  • האשמה המודחקת תמיד תצוף ברגעי משבר.בני אדם נוטים להדחיק מעשים לא מוסריים שעשו בעברם כדי להמשיך בחייהם. אולם, הפרק מראה כי ברגע של משבר חיצוני (כמו האשמת השווא בריגול), האשמה הפנימית צפה מיד אל פני השטח. התמודדות יזומה עם טעויות העבר, גם אם היא כואבת, עדיפה על פני נשיאת משא אשמה סמוי שעלול להתפרץ ברגעים הפגיעים ביותר שלנו.
  • מנהיגות אחראית דורשת ריסון עצמי ואיפוק רגשי.יוסף מדגים מנהיגות יוצאת דופן בכך שהוא כובש את רגשותיו (בוכה בסתר וחוזר לתפקידו הקשוח) כדי להשיג מטרה ארוכת טווח – איחוד ותיקון המשפחה. בעולם הניהול וההנהגה המודרני, היכולת להפריד בין דחפים רגשיים מיידיים (כמו רצון לנקום או לפרוק כעס) לבין טובת המערכת או הארגון בטווח הארוך היא תכונה קריטית להצלחה ולשמירה על יציבות.
היבט פילוסופי

האם המבחן הפסיכולוגי הקשוח שהעביר יוסף את אחיו – שכלל מאסר, האשמות שווא והשארת שמעון כבן ערובה – היה מוצדק מוסרית לצורך התיקון המשפחתי, או שמא מדובר בניצול לרעה של כוח שלטוני מתוך מניעים אישיים של נקמה במסווה של חינוך?

📖 קראו את הפרק המלא

וַיַּרְא יַעֲקֹב כִּי יֶשׁ־שֶׁבֶר בְּמִצְרָיִם וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב לְבָנָיו לָמָּה תִּתְרָאוּ׃

וַיֹּאמֶר הִנֵּה שָׁמַעְתִּי כִּי יֶשׁ־שֶׁבֶר בְּמִצְרָיִם רְדוּ־שָׁמָּה וְשִׁבְרוּ־לָנוּ מִשָּׁם וְנִחְיֶה וְלֹא נָמוּת׃

וַיֵּרְדוּ אֲחֵי־יוֹסֵף עֲשָׂרָה לִשְׁבֹּר בָּר מִמִּצְרָיִם׃

וְאֶת־בִּנְיָמִין אֲחִי יוֹסֵף לֹא־שָׁלַח יַעֲקֹב אֶת־אֶחָיו כִּי אָמַר פֶּן־יִקְרָאֶנּוּ אָסוֹן׃

וַיָּבֹאוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִשְׁבֹּר בְּתוֹךְ הַבָּאִים כִּי־הָיָה הָרָעָב בְּאֶרֶץ כְּנָעַן׃

וְיוֹסֵף הוּא הַשַּׁלִּיט עַל־הָאָרֶץ הוּא הַמַּשְׁבִּיר לְכָל־עַם הָאָרֶץ וַיָּבֹאוּ אֲחֵי יוֹסֵף וַיִּשְׁתַּחֲווּ־לוֹ אַפַּיִם אָרְצָה׃

וַיַּרְא יוֹסֵף אֶת־אֶחָיו וַיַּכִּרֵם וַיִּתְנַכֵּר אֲלֵיהֶם וַיְדַבֵּר אִתָּם קָשׁוֹת וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מֵאַיִן בָּאתֶם וַיֹּאמְרוּ מֵאֶרֶץ כְּנַעַן לִשְׁבָּר־אֹכֶל׃

וַיַּכֵּר יוֹסֵף אֶת־אֶחָיו וְהֵם לֹא הִכִּרֻהוּ׃

וַיִּזְכֹּר יוֹסֵף אֵת הַחֲלֹמוֹת אֲשֶׁר חָלַם לָהֶם וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מְרַגְּלִים אַתֶּם לִרְאוֹת אֶת־עֶרְוַת הָאָרֶץ בָּאתֶם׃

וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו לֹא אֲדֹנִי וַעֲבָדֶיךָ בָּאוּ לִשְׁבָּר־אֹכֶל׃

כֻּלָּנוּ בְּנֵי אִישׁ־אֶחָד נָחְנוּ כֵּנִים אֲנַחְנוּ לֹא־הָיוּ עֲבָדֶיךָ מְרַגְּלִים׃

וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם לֹא כִּי־עֶרְוַת הָאָרֶץ בָּאתֶם לִרְאוֹת׃

וַיֹּאמְרוּ שְׁנֵים עָשָׂר עֲבָדֶיךָ אַחִים אֲנַחְנוּ בְּנֵי אִישׁ־אֶחָד בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וְהִנֵּה הַקָּטֹן אֶת־אָבִינוּ הַיּוֹם וְהָאֶחָד אֵינֶנּוּ׃

וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף הוּא אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי אֲלֵכֶם לֵאמֹר מְרַגְּלִים אַתֶּם׃

בְּזֹאת תִּבָּחֵנוּ חֵי פַרְעֹה אִם־תֵּצְאוּ מִזֶּה כִּי אִם־בְּבוֹא אֲחִיכֶם הַקָּטֹן הֵנָּה׃

שִׁלְחוּ מִכֶּם אֶחָד וְיִקַּח אֶת־אֲחִיכֶם וְאַתֶּם הֵאָסְרוּ וְיִבָּחֲנוּ דִּבְרֵיכֶם הַאֱמֶת אִתְּכֶם וְאִם־לֹא חֵי פַרְעֹה כִּי מְרַגְּלִים אַתֶּם׃

וַיֶּאֱסֹף אֹתָם אֶל־מִשְׁמָר שְׁלֹשֶׁת יָמִים׃

וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי זֹאת עֲשׂוּ וִחְיוּ אֶת־הָאֱלֹהִים אֲנִי יָרֵא׃

אִם־כֵּנִים אַתֶּם אֲחִיכֶם אֶחָד יֵאָסֵר בְּבֵית מִשְׁמַרְכֶם וְאַתֶּם לְכוּ הָבִיאוּ שֶׁבֶר רַעֲבוֹן בָּתֵּיכֶם׃

וְאֶת־אֲחִיכֶם הַקָּטֹן תָּבִיאוּ אֵלַי וְיֵאָמְנוּ דִבְרֵיכֶם וְלֹא תָמוּתוּ וַיַּעֲשׂוּ־כֵן׃

וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל־אָחִיו אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל־אָחִינוּ אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ וְלֹא שָׁמָעְנוּ עַל־כֵּן בָּאָה אֵלֵינוּ הַצָּרָה הַזֹּאת׃

וַיַּעַן רְאוּבֵן אֹתָם לֵאמֹר הֲלוֹא אָמַרְתִּי אֲלֵיכֶם לֵאמֹר אַל־תֶּחֶטְאוּ בַיֶּלֶד וְלֹא שְׁמַעְתֶּם וְגַם־דָּמוֹ הִנֵּה נִדְרָשׁ׃

וְהֵם לֹא יָדְעוּ כִּי שֹׁמֵעַ יוֹסֵף כִּי הַמֵּלִיץ בֵּינֹתָם׃

וַיִּסֹּב מֵעֲלֵיהֶם וַיֵּבְךְּ וַיָּשָׁב אֲלֵהֶם וַיְדַבֵּר אֲלֵהֶם וַיִּקַּח מֵאִתָּם אֶת־שִׁמְעוֹן וַיֶּאֱסֹר אֹתוֹ לְעֵינֵיהֶם׃

וַיְצַו יוֹסֵף וַיְמַלְאוּ אֶת־כְּלֵיהֶם בָּר וּלְהָשִׁיב כַּסְפֵּיהֶם אִישׁ אֶל־שַׂקּוֹ וְלָתֵת לָהֶם צֵדָה לַדָּרֶךְ וַיַּעַשׂ לָהֶם כֵּן׃

וַיִּשְׂאוּ אֶת־שִׁבְרָם עַל־חֲמֹרֵיהֶם וַיֵּלְכוּ מִשָּׁם׃

וַיִּפְתַּח הָאֶחָד אֶת־שַׂקּוֹ לָתֵת מִסְפּוֹא לַחֲמֹרוֹ בַּמָּלוֹן וַיַּרְא אֶת־כַּסְפּוֹ וְהִנֵּה־הוּא בְּפִי אַמְתַּחְתּוֹ׃

וַיֹּאמֶר אֶל־אֶחָיו הוּשַׁב כַּסְפִּי וְגַם הִנֵּה בְאַמְתַּחְתִּי וַיֵּצֵא לִבָּם וַיֶּחֶרְדוּ אִישׁ אֶל־אָחִיו לֵאמֹר מַה־זֹּאת עָשָׂה אֱלֹהִים לָנוּ׃

וַיָּבֹאוּ אֶל־יַעֲקֹב אֲבִיהֶם אַרְצָה כְּנָעַן וַיַּגִּידוּ לוֹ אֵת כָּל־הַקֹּרֹת אֹתָם לֵאמֹר׃

דִּבֶּר הָאִישׁ אֲדֹנֵי הָאָרֶץ אִתָּנוּ קָשׁוֹת וַיִּתֵּן אֹתָנוּ כִּמְרַגְּלִים אֶת־הָאָרֶץ׃

וַנֹּאמֶר אֵלָיו כֵּנִים אֲנָחְנוּ לֹא הָיִינוּ מְרַגְּלִים׃

שְׁנֵים־עָשָׂר אֲנַחְנוּ אַחִים בְּנֵי אָבִינוּ הָאֶחָד אֵינֶנּוּ וְהַקָּטֹן הַיּוֹם אֶת־אָבִינוּ בְּאֶרֶץ כְּנָעַן׃

וַיֹּאמֶר אֵלֵינוּ הָאִישׁ אֲדֹנֵי הָאָרֶץ בְּזֹאת אֵדַע כִּי כֵנִים אַתֶּם אֲחִיכֶם הָאֶחָד הַנִּיחוּ אִתִּי וְאֶת־רַעֲבוֹן בָּתֵּיכֶם קְחוּ וָלֵכוּ׃

וְהָבִיאוּ אֶת־אֲחִיכֶם הַקָּטֹן אֵלַי וְאֵדְעָה כִּי לֹא מְרַגְּלִים אַתֶּם כִּי כֵנִים אַתֶּם אֶת־אֲחִיכֶם אֶתֵּן לָכֶם וְאֶת־הָאָרֶץ תִּסְחָרוּ׃

וַיְהִי הֵם מְרִיקִים שַׂקֵּיהֶם וְהִנֵּה־אִישׁ צְרוֹר־כַּסְפּוֹ בְּשַׂקּוֹ וַיִּרְאוּ אֶת־צְרֹרוֹת כַּסְפֵּיהֶם הֵמָּה וַאֲבִיהֶם וַיִּירָאוּ׃

וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יַעֲקֹב אֲבִיהֶם אֹתִי שִׁכַּלְתֶּם יוֹסֵף אֵינֶנּוּ וְשִׁמְעוֹן אֵינֶנּוּ וְאֶת־בִּנְיָמִן תִּקָּחוּ עָלַי הָיוּ כֻלָּנָה׃

וַיֹּאמֶר רְאוּבֵן אֶל־אָבִיו לֵאמֹר אֶת־שְׁנֵי בָנַי תָּמִית אִם־לֹא אֲבִיאֶנּוּ אֵלֶיךָ תְּנָה אֹתוֹ עַל־יָדִי וַאֲנִי אֲשִׁיבֶנּוּ אֵלֶיךָ׃

וַיֹּאמֶר לֹא־יֵרֵד בְּנִי עִמָּכֶם כִּי־אָחִיו מֵת וְהוּא לְבַדּוֹ נִשְׁאָר וּקְרָאָהוּ אָסוֹן בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר תֵּלְכוּ־בָהּ וְהוֹרַדְתֶּם אֶת־שֵׂיבָתִי בְּיָגוֹן שְׁאוֹלָה׃

המשיכו לקרוא באפליקציה ←