בראשית · פרק מ״א
עלייתו של יוסף: מנהיגות, תכנון אסטרטגי וריפוי פנימי
וַיַּעַן יוֹסֵף אֶת־פַּרְעֹה לֵאמֹר בִּלְעָדָי אֱלֹהִים יַעֲנֶה אֶת־שְׁלוֹם פַּרְעֹה׃
פסוק טזהחלום של המלך והרעיון החכם של יוסף
הלילה נספר על מלך מצרים, פרעה, שחלם חלום מוזר מאוד. הוא ראה שבע פרות שמנות ויפות, ופתאום עלו מהנהר שבע פרות רזות ועצובות ואכלו את הפרות השמנות! המלך התעורר מבוהל, ואף אחד מחכמיו לא ידע להסביר את החלום. אז נזכרו ביוסף החכם, שהיה נעול בבית הסוהר על לא עוול בכפו. יוסף הוצא מהר, התלבש יפה והגיע אל המלך. הוא הסביר לפרעה בשקט ובאהבה: 'אל תדאג, המלך. אלוהים מראה לך שיהיו שבע שנים טובות עם המון אוכל, ואחר כך שבע שנים קשות שבהן יהיה רעב. אם נאסוף ונשמור אוכל מעכשיו, לכולם יהיה מה לאכול'. פרעה כל כך שמח והתרגש מחוכמתו של יוסף, שהוא נתן לו טבעת זהב יפה ומינה אותו להיות השליט שעוזר לו לנהל את כל המדינה. יוסף הציל את כולם בזכות התוכנית הנהדרת שלו.
הפסוק מלמד אותנו על ענווה אמיתית: גם כשיש לנו כישרון גדול, חשוב לזכור את המקור שלו ולא להסתנוור מהצלחה.
הסיפור של יוסף מדגיש את הערך החשוב של תכנון מראש, אחריות אישית וחשיבה חיובית מול קשיים. יוסף לא נבהל מהבשורה המדאיגה על הרעב המתקרב, אלא מיד רתם את חוכמתו כדי למצוא פתרון מעשי שיעזור לכל האנשים בממלכה. דרך הסיפור הזה, נוכל ללמד את הילדים שגם כשאנחנו צופים קושי או בעיה בעתיד, במקום לדאוג ולפחד, כדאי לחשוב מראש על פתרון חכם שיעזור לנו להתמודד איתה בצורה רגועה ובטוחה. למשל, הכנת התיק בערב חוסכת לחץ בבוקר.
- אם הייתם יכולים לחלום חלום שיש בו רמז לעתיד, מה הייתם רוצים לראות בו?
- למה לדעתכם יוסף הציע לשמור אוכל מראש ולא לאכול את הכל מיד?
- איך הייתם מרגישים אם הייתם צריכים לעזור למלך של מדינה שלמה?
החלום המוזר של המלך והנער שהציל ממלכה שלמה
דמיינו שאתם ישנים במיטה מלכותית, ופתאום חולמים חלום מוזר מאוד! זה בדיוק מה שקרה לפרעה, מלך מצרים הגדול. הוא ראה שבע פרות שמנות ויפות עולות מהנהר, ופתאום שבע פרות רזות ומכוערות אכלו אותן ונשארו רזות כפי שהיו! אחר כך הוא חלם על שיבולי חיטה שמנות שנבלעו על ידי שיבולים דקות ויבשות. המלך התעורר מבוהל, ואף אחד מחכמיו לא ידע להסביר את החלום. אז נזכר שר המשקים ביוסף, נער עברי חכם שנמצא בבית הסוהר. יוסף הוצא במהירות מהבור, התגלח, החליף בגדים והגיע אל המלך. הוא הסביר לפרעה בשלווה: אלוהים מראה לך שיהיו שבע שנים של שפע והרבה אוכל, ואחריהן שבע שנים קשות של רעב. יוסף הציע לאסוף אוכל מראש, ופרעה כל כך התפעל שמינה אותו לשליט השני במצרים! יוסף הציל את כולם בזכות התוכנית החכמה שלו.
יוסף אומר לפרעה המלך: אני לא פותר את החלומות לבד, אלא אלוהים עוזר לי לתת לך תשובה טובה ומרגיעה.
יוסף הפך מאסיר בבור עמוק לשליט החזק ביותר במצרים, שני רק למלך, ביום אחד בלבד!
יוסף מתחיל לאסוף כמויות עצומות של חיטה, אבל מה יקרה כשהרעב הגדול יתחיל ואנשים מארצות רחוקות יבואו לבקש עזרה? נגלה בפרק הבא!
מבור המאסר אל כס המלכות: המהפך המטורף של יוסף
הסיפור מתחיל בשני חלומות סיוטיים של פרעה, מלך מצרים: שבע פרות רזות שבולעות שבע פרות שמנות, ושבע שיבולים שדופות שבולעות שיבולים מלאות. כשאף אחד מחכמי מצרים לא מצליח לפתור את התעלומה, שר המשקים נזכר ביוסף, האסיר העברי שפתר לו את החלום בכלא שנתיים קודם לכן. יוסף מובא בדחיפות אל פרעה. הוא לא רק מפרש את החלומות כחיזוי של שבע שנות שפע ושבע שנות רעב קשות, אלא גם מציג תוכנית כלכלית מבריקה לאגירת מזון. פרעה נדהם מחוכמתו וממנה אותו מיד למשנה למלך, האחראי על כל מצרים. יוסף מקבל טבעת, בגדי מלכות ואישה, ואוגר חיטה בכמויות אדירות. כשהרעב מכה בכל האזור, מצרים היא המקום היחיד שיש בו אוכל, וכולם נוהרים אליה.
יוסף עומד מול האיש הכי חזק בעולם ולא מתנשא או לוקח לעצמו את כל הקרדיט, אלא מודה שהחכמה שלו מגיעה מאלוהים.
אל תציגו רק את הבעיה, תביאו איתה גם פתרון. יוסף לא רק פירש את החלום המפחיד של פרעה, אלא מיד הציע תוכנית פעולה מעשית שהפכה אותו למנהיג.
זה כמו לעלות להציג פרויקט מול מנכ"ל של חברה ענקית כשאף אחד מהיועצים שלו לא מבין מה לעשות, להציל את המצב עם רעיון גאוני, ולקבל בו במקום את תפקיד סגן המנהל.
ההזדמנות של החיים: איך לצאת מהתחתית ולנהל אימפריה
שנתיים שלמות עברו מאז שיוסף נשכח בבית הסוהר המצרי, והנה מגיעה התפנית הגדולה שאיש לא ציפה לה. פרעה, מלך מצרים האדיר, חולם שני חלומות מטרידים ביותר על פרות ושיבולים, וחכמי מצרים כולם נותרים ללא מענה ומותירים אותו מתוסכל ומודאג. שר המשקים נזכר פתאום בנער העברי שפגש בכלא וממליץ עליו. יוסף מובהל אל המלך לאחר גילוח והחלפת בגדים מהירה כדי להתאים למעמד המלכותי. יוסף מבהיר לפרעה מיד שהפתרון אינו שלו אלא שייך לאלוהים, ומסביר שהחלומות חוזים שבע שנות שפע קיצוני שאחריהן יגיעו שבע שנות רעב כבד שימחקו לחלוטין את זכר השפע. יוסף לא עוצר רק בפירוש אלא מציע תוכנית חירום לאומית מפורטת: מינוי פקידים ואגירת חמישית מהתבואה בשנות השפע. פרעה מתרשם עמוקות מחוכמתו, מעניק ליוסף את טבעת החותם שלו וממנה אותו למשנה למלך. יוסף, כעת בן שלושים, מנהל את אגירת המזון במצרים ביד רמה, מקים משפחה עם אסנת, וכשהרעב העולמי הגדול מתחיל, הוא פותח את מחסני התבואה ומציל את האזור כולו ממוות ורעב.
הפסוק מבטא את נקודת המפנה הרוחנית והפסיכולוגית של המפגש. יוסף, אסיר זר וחסר כל העומד מול שליט המעצמה החזקה בתבל, מסרב לקחת קרדיט על כישרונו הייחודי. הוא מבהיר מיד שהפתרון אינו שלו אלא של אלוהים, ובכך מציב כוח עליון מעל למלך מצרים ומכין את הקרקע לקבלת התוכנית הכלכלית שתציל את האימפריה.
להעמקה בסיפור⌄
הפרק הזה הוא שיעור מדהים בניהול משברים ובחוסן נפשי. יוסף מגיע לפגישה עם פרעה אחרי שנים של סבל, עבדות ומאסר עוול בבור חשוך. הוא יכול היה להשתמש בהזדמנות הזו כדי להתחנן על נפשו, לבקש רחמים או להתלונן על מר גורלו ועל האנשים שפגעו בו, אבל הוא בוחר להתמקד לחלוטין במשימה ובזולת. כשהוא עומד מול פרעה, הוא מפגין שילוב נדיר של ענווה דתית עמוקה יחד עם ביטחון עצמי מקצועי מוחלט. מה שמעניין כאן הוא שיוסף לא רק פותר את החלום ברמה התיאורטית, אלא מבין מיד שהמידע הזה דורש פעולה דחופה. הוא מציג לפרעה תוכנית עבודה מפורטת הכוללת מיסוי, אגירה, לוגיסטיקה ובניית מחסנים בערים השונות. זוהי חכמה מעשית במיטבה, שמראה שחזון ללא תוכנית פעולה הוא חסר ערך. המהפך של יוסף אינו רק חיצוני, כמו קבלת בגדי השש וטבעת המלך, אלא בעיקר פנימי. כשהוא קורא לבניו מנשה ואפרים, הוא חושף את התהליך הנפשי שעבר: מנשה מסמל את השחרור מהטראומות של העבר, ואפרים מסמל את הצמיחה והפריחה מתוך הקושי. יוסף מלמד אותנו שאי אפשר להתקדם לעתיד מבטיח בלי לשחרר את משקעי העבר ולמצוא משמעות בסבל שעברנו. אם תחשבו על זה, יוסף מציג מודל של מנהיגות שאינה מבוססת על כוח או על שושלת יוחסין, אלא על כישרון טבעי, חוכמה מעשית ויכולת לראות את הנולד. המצרים, שהיו ידועים בגאוותם הלאומית ובבוז שלהם לזרים, נאלצים להכיר בכך שהאיש המתאים ביותר להציל אותם הוא דווקא עבד עברי משוחרר. זה מראה לנו שכישרון אמיתי ויוזמה יכולים לפרוץ את החומות החברתיות הקשות ביותר. בנוסף, הפרק מדגיש את החשיבות של הכנה מוקדמת. בעולם המודרני שלנו, אנו נוטים לעיתים קרובות לחיות את הרגע ולהתעלם מסימני אזהרה ברורים. יוסף מלמד אותנו שההבדל בין אסון להצלחה טמון ביכולת שלנו לקרוא את המציאות נכון, לתכנן קדימה ולפעול באחריות עוד לפני שהמשבר מגיע לפתחנו. דמיינו מה היה קורה למצרים לולא התושייה של יוסף בשנות השפע; הממלכה כולה הייתה קורסת. השיעור הגדול כאן הוא שהשפע אינו מובן מאליו, ושההתנהלות שלנו בזמנים הטובים היא זו שתקבע כיצד נשרוד את הזמנים הקשים.
אם הייתם במקום יוסף, האם הייתם מסוגלים לסלוח לשר המשקים ששכח אתכם שנתיים שלמות בכלא, או שהייתם נוטרים לו טינה?
עלייתו של יוסף: מנהיגות, תכנון אסטרטגי וריפוי פנימי
הפרק מתאר את נקודת המפנה הדרמטית ביותר בחייו של יוסף ובקורותיה של ממלכת מצרים כולה. לאחר שנתיים ארוכות של שכחה ומאסר בבור, חולם פרעה מלך מצרים שני חלומות מטרידים בלילה אחד: שבע פרות דקות בשר ורעות מראה בולעות שבע פרות בריאות ושמנות, ושבע שיבולים שדופות ודקות בולעות שבע שיבולים מלאות וטובות. חרטומי מצרים וחכמיה נכשלים לחלוטין בפירוש החלומות הללו, ושר המשקים נזכר סוף-סוף ביוסף וממליץ עליו בפני פרעה המודאג. יוסף מובא בדחיפות מן הבור, מתגלח, מחליף את שמלותיו ומתייצב לפני המלך. הוא מפרש את החלומות כהתרעה אלוהית ממוקדת מפני שבע שנות שפע חקלאי קיצוני שאחריהן יבואו שבע שנות רעב כבד וקטסטרופלי שיכלה את הארץ. יוסף אינו מסתפק בפירוש ומציע מיד תוכנית פעולה אסטרטגית מקיפה הכוללת אגירת מזון קפדנית ומיסוי תחת ניהולו של איש נבון וחכם. פרעה מתרשם עמוקות מרוח האלוהים שבשבוי העברי וממנה אותו למשנה למלך, השליט בפועל על כל ארץ מצרים. יוסף מקבל סמכויות נרחבות, מתחתן עם אסנת בת פוטי פרע, מוליד שני בנים בשם מנשה ואפרים, ומנהל בהצלחה את אגירת התבואה העצומה. עם פרוץ הרעב העולמי, מצרים הופכת למרכז האספקה האזורי היחיד, וכל עמי האזור נוהרים אליה כדי לקנות מזון מיוסף.
הפסוק מבטא את נקודת המפנה הרוחנית והפסיכולוגית של המפגש. יוסף, אסיר זר וחסר כל העומד מול שליט המעצמה החזקה בתבל, מסרב לקחת קרדיט על כישרונו הייחודי. הוא מבהיר מיד שהפתרון אינו שלו אלא של אלוהים, ובכך מציב כוח עליון מעל למלך מצרים ומכין את הקרקע לקבלת התוכנית הכלכלית שתציל את האימפריה.
הדרש — קריאה לעומק⌄
פרק מ"א מהווה את קו התפר המרכזי והדרמטי ביותר במחזור סיפורי יוסף, ומציג מעבר חד ופתאומי מסיפור אישי ומשפחתי לדרמה לאומית ובינלאומית בעלת השלכות היסטוריות ארוכות טווח. מבחינה ספרותית, הפרק בנוי על מוטיב הכפילות והחזרה המאפיין את כל סיפורי יוסף: חלומות פרעה כפולים (פרות ושיבולים), החלום מסופר פעמיים (פעם על ידי המספר ופעם על ידי פרעה ליוסף), ויוסף עצמו מדגיש בפני פרעה כי 'על הישנות החלום אל פרעה פעמיים כי נכון הדבר מעם האלוהים וממהר האלוהים לעשותו'. כפילות זו אינה רק אמצעי אמנותי אלא כלי ליצירת תחושת דחיפות קיומית וגזירת גורל בלתי נמנעת שאי אפשר להתחמק ממנה. הניגוד האירוני הבולט בפרק הוא בין חרטומי מצרים וחכמיה, המייצגים את שיא המדע, האקדמיה והמאגיה המפוארת של העולם העתיק, לבין יוסף, נער עברי ואסיר משוחרר חסר כל מעמד. חוסר האונים של החרטומים מדגיש את עליונותה של החכמה האלוהית הפועלת דרך יוסף, שאינו משתמש בלחשים או בטקסים מאגיים אלא מקשיב, מנתח ומציע פתרון רציונלי ומעשי המשלב אמונה עמוקה עם הבנה ריאלית של המציאות. ברמה התיאולוגית, יוסף מציג תפיסה מהפכנית עבור האימפריה המצרית: אלוהים אינו כוח מקומי מוגבל אלא ריבון ההיסטוריה והטבע, המנהל את הכלכלה, האקלים והמשאבים של מצרים עצמה. חכמתו של יוסף מתבטאת בכך שהוא מחבר באופן מושלם בין החזון הרוחני לבין המציאות הריאלית והארגונית. הוא אינו מסתפק בחיזוי העתיד אלא מציג תוכנית לוגיסטית מורכבת של אגירה, מיסוי קפדני ('וחמש את ארץ מצרים') וביזור מחסנים בערים השונות כדי לשמור על טריות התבואה ומניעת ריקבון. המינוי המלכותי של יוסף מלווה בטקסי מעבר קלאסיים של השתלבות בתרבות המצרית: הסרת הטבעת מיד פרעה, הלבשת בגדי שש ורביד הזהב, הרכבה במרכבת המשנה וקריאת שמו המצרי 'צפנת פענח'. עם זאת, שמות בניו של יוסף חושפים כי מתחת למעטה המצרי המפואר פועם לב עברי פצוע המבקש ריפוי וחיבור לשורשיו. קריאת השם 'מנשה' מבטאת את הצורך הפסיכולוגי העמוק לשכוח את הטראומה של המכירה, הבדידות והסבל בבית אביו, בעוד שקריאת השם 'אפרים' מבטאת את היכולת להפרות ולצמוח מתוך הסבל בארץ זרה. הפרק מסתיים בתיאור קוסמי של הרעב הכבד המכה בכל הארצות ומאלץ את כל העולם להגיע למצרים, ובכך מכין את הקרקע למפגש המחודש, הטעון והבלתי נמנע של יוסף עם אחיו שמכרו אותו. דרך ניתוח דמותו של יוסף בפרק זה, אנו עדים למודל של מנהיגות משברית יוצאת דופן: הוא אינו שוקע ברחמים עצמיים על שנות המאסר הארוכות, אלא מתעלה מעל נסיבות חייו הקשות ומפגין תושייה, קור רוח ויכולת ארגונית מופלאה שמצילה אימפריה שלמה מכליה מוחלטת.
- שילוב בין חזון לפרקטיקהבניהול פרויקטים או בהובלת שינוי בארגון, זיהוי הבעיה או המגמה העתידית (החזון) אינו מספיק. המנהיג נדרש להציג תוכנית פעולה קונקרטית, מבוססת נתונים ושלבים ברורים, כפי שיוסף הציג לפרעה את שיטת האגירה והמיסוי מיד לאחר פתרון החלום.
- התמרה של כאב לצמיחהחוויות קשות ומשברים בעבר המקצועי או האישי יכולים לשתק אותנו, אך הם יכולים גם להפוך למנוע צמיחה. קריאת השמות לבניו של יוסף מדגימה כיצד אדם יכול להכיר בכאב העבר ('עמלי', 'ארץ עניי') ובו זמנית לבחור בפריון וביצירה מחדש.
- ענווה מקצועית ככלי לבניית אמוןכאשר אנו נקראים לפתור משבר מורכב במקום העבודה או בקהילה, הנטייה הטבעית היא להבליט את כוחנו כדי לזכות בהערכה. יוסף מלמד כי ייחוס ההצלחה לגורמים רחבים יותר (צוות, ערכים, או כוח עליון) מייצר אמינות גבוהה יותר ומשרה ביטחון על הסובבים.
המתח בין גזירת גורל אלוהית לבין בחירה חופשית ותושייה אנושית: אם הרעב והשפע נקבעו מראש על ידי אלוהים, מדוע נדרשת תוכנית הפעולה של יוסף? הפרק מציג מודל שבו ההשגחה האלוהית אינה מייתרת את האחריות האנושית, אלא תובעת אותה במלוא תוקפה.
📖 קראו את הפרק המלא⌄
וַיְהִי מִקֵּץ שְׁנָתַיִם יָמִים וּפַרְעֹה חֹלֵם וְהִנֵּה עֹמֵד עַל־הַיְאֹר׃
וְהִנֵּה מִן־הַיְאֹר עֹלֹת שֶׁבַע פָּרוֹת יְפוֹת מַרְאֶה וּבְרִיאֹת בָּשָׂר וַתִּרְעֶינָה בָּאָחוּ׃
וְהִנֵּה שֶׁבַע פָּרוֹת אֲחֵרוֹת עֹלוֹת אַחֲרֵיהֶן מִן־הַיְאֹר רָעוֹת מַרְאֶה וְדַקּוֹת בָּשָׂר וַתַּעֲמֹדְנָה אֵצֶל הַפָּרוֹת עַל־שְׂפַת הַיְאֹר׃
וַתֹּאכַלְנָה הַפָּרוֹת רָעוֹת הַמַּרְאֶה וְדַקֹּת הַבָּשָׂר אֵת שֶׁבַע הַפָּרוֹת יְפֹת הַמַּרְאֶה וְהַבְּרִיאֹת וַיִּיקַץ פַּרְעֹה׃
וַיִּישָׁן וַיַּחֲלֹם שֵׁנִית וְהִנֵּה שֶׁבַע שִׁבֳּלִים עֹלוֹת בְּקָנֶה אֶחָד בְּרִיאוֹת וְטֹבוֹת׃
וְהִנֵּה שֶׁבַע שִׁבֳּלִים דַּקּוֹת וּשְׁדוּפֹת קָדִים צֹמְחוֹת אַחֲרֵיהֶן׃
וַתִּבְלַעְנָה הַשִּׁבֳּלִים הַדַּקּוֹת אֵת שֶׁבַע הַשִּׁבֳּלִים הַבְּרִיאוֹת וְהַמְּלֵאוֹת וַיִּיקַץ פַּרְעֹה וְהִנֵּה חֲלוֹם׃
וַיְהִי בַבֹּקֶר וַתִּפָּעֶם רוּחוֹ וַיִּשְׁלַח וַיִּקְרָא אֶת־כָּל־חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם וְאֶת־כָּל־חֲכָמֶיהָ וַיְסַפֵּר פַּרְעֹה לָהֶם אֶת־חֲלֹמוֹ וְאֵין־פּוֹתֵר אוֹתָם לְפַרְעֹה׃
וַיְדַבֵּר שַׂר הַמַּשְׁקִים אֶת־פַּרְעֹה לֵאמֹר אֶת־חֲטָאַי אֲנִי מַזְכִּיר הַיּוֹם׃
פַּרְעֹה קָצַף עַל־עֲבָדָיו וַיִּתֵּן אֹתִי בְּמִשְׁמַר בֵּית שַׂר הַטַּבָּחִים אֹתִי וְאֵת שַׂר הָאֹפִים׃
וַנַּחַלְמָה חֲלוֹם בְּלַיְלָה אֶחָד אֲנִי וָהוּא אִישׁ כְּפִתְרוֹן חֲלֹמוֹ חָלָמְנוּ׃
וְשָׁם אִתָּנוּ נַעַר עִבְרִי עֶבֶד לְשַׂר הַטַּבָּחִים וַנְּסַפֶּר־לוֹ וַיִּפְתָּר־לָנוּ אֶת־חֲלֹמֹתֵינוּ אִישׁ כַּחֲלֹמוֹ פָּתָר׃
וַיְהִי כַּאֲשֶׁר פָּתַר־לָנוּ כֵּן הָיָה אֹתִי הֵשִׁיב עַל־כַּנִּי וְאֹתוֹ תָלָה׃
וַיִּשְׁלַח פַּרְעֹה וַיִּקְרָא אֶת־יוֹסֵף וַיְרִיצֻהוּ מִן־הַבּוֹר וַיְגַלַּח וַיְחַלֵּף שִׂמְלֹתָיו וַיָּבֹא אֶל־פַּרְעֹה׃
וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל־יוֹסֵף חֲלוֹם חָלַמְתִּי וּפֹתֵר אֵין אֹתוֹ וַאֲנִי שָׁמַעְתִּי עָלֶיךָ לֵאמֹר תִּשְׁמַע חֲלוֹם לִפְתֹּר אֹתוֹ׃
וַיַּעַן יוֹסֵף אֶת־פַּרְעֹה לֵאמֹר בִּלְעָדָי אֱלֹהִים יַעֲנֶה אֶת־שְׁלוֹם פַּרְעֹה׃
וַיְדַבֵּר פַּרְעֹה אֶל־יוֹסֵף בַּחֲלֹמִי הִנְנִי עֹמֵד עַל־שְׂפַת הַיְאֹר׃
וְהִנֵּה מִן־הַיְאֹר עֹלֹת שֶׁבַע פָּרוֹת בְּרִיאוֹת בָּשָׂר וִיפֹת תֹּאַר וַתִּרְעֶינָה בָּאָחוּ׃
וְהִנֵּה שֶׁבַע־פָּרוֹת אֲחֵרוֹת עֹלוֹת אַחֲרֵיהֶן דַּלּוֹת וְרָעוֹת תֹּאַר מְאֹד וְרַקּוֹת בָּשָׂר לֹא־רָאִיתִי כָהֵנָּה בְּכָל־אֶרֶץ מִצְרַיִם לָרֹעַ׃
וַתֹּאכַלְנָה הַפָּרוֹת הָרַקּוֹת וְהָרָעוֹת אֵת שֶׁבַע הַפָּרוֹת הָרִאשֹׁנוֹת הַבְּרִיאֹת׃
וַתָּבֹאנָה אֶל־קִרְבֶּנָה וְלֹא נוֹדַע כִּי־בָאוּ אֶל־קִרְבֶּנָה וּמַרְאֵיהֶן רַע כַּאֲשֶׁר בַּתְּחִלָּה וָאִיקָץ׃
וָאֵרֶא בַּחֲלֹמִי וְהִנֵּה שֶׁבַע שִׁבֳּלִים עֹלֹת בְּקָנֶה אֶחָד מְלֵאֹת וְטֹבוֹת׃
וְהִנֵּה שֶׁבַע שִׁבֳּלִים צְנֻמוֹת דַּקּוֹת שְׁדֻפוֹת קָדִים צֹמְחוֹת אַחֲרֵיהֶם׃
וַתִּבְלַעְןָ הָשִׁבֳּלִים הַדַּקֹּת אֵת שֶׁבַע הַשִׁבֳּלִים הַטֹּבוֹת וָאֹמַר אֶל־הַחַרְטֻמִּים וְאֵין מַגִּיד לִי׃
וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל־פַּרְעֹה חֲלוֹם פַּרְעֹה אֶחָד הוּא אֵת אֲשֶׁר הָאֱלֹהִים עֹשֶׂה הִגִּיד לְפַרְעֹה׃
שֶׁבַע פָּרֹת הַטֹּבֹת שֶׁבַע שָׁנִים הֵנָּה וְשֶׁבַע הַשִּׁבֳּלִים הַטֹּבֹת שֶׁבַע שָׁנִים הֵנָּה חֲלוֹם אֶחָד הוּא׃
וְשֶׁבַע הַפָּרוֹת הָרַקּוֹת וְהָרָעֹת הָעֹלֹת אַחֲרֵיהֶן שֶׁבַע שָׁנִים הֵנָּה וְשֶׁבַע הַשִׁבֳּלִים הָרֵקוֹת שְׁדֻפוֹת הַקָּדִים יִהְיוּ שֶׁבַע שְׁנֵי רָעָב׃
הוּא הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי אֶל־פַּרְעֹה אֲשֶׁר הָאֱלֹהִים עֹשֶׂה הֶרְאָה אֶת־פַּרְעֹה׃
הִנֵּה שֶׁבַע שָׁנִים בָּאוֹת שָׂבָע גָּדוֹל בְּכָל־אֶרֶץ מִצְרָיִם׃
וְקָמוּ שֶׁבַע שְׁנֵי רָעָב אַחֲרֵיהֶן וְנִשְׁכַּח כָּל־הַשָּׂבָע בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם וְכִלָּה הָרָעָב אֶת־הָאָרֶץ׃
וְלֹא־יִוָּדַע הַשָּׂבָע בָּאָרֶץ מִפְּנֵי הָרָעָב הַהוּא אַחֲרֵי־כֵן כִּי־כָבֵד הוּא מְאֹד׃
וְעַל הִשָּׁנוֹת הַחֲלוֹם אֶל־פַּרְעֹה פַּעֲמָיִם כִּי־נָכוֹן הַדָּבָר מֵעִם הָאֱלֹהִים וּמְמַהֵר הָאֱלֹהִים לַעֲשֹׂתוֹ׃
וְעַתָּה יֵרֶא פַרְעֹה אִישׁ נָבוֹן וְחָכָם וִישִׁיתֵהוּ עַל־אֶרֶץ מִצְרָיִם׃
יַעֲשֶׂה פַרְעֹה וְיַפְקֵד פְּקִדִים עַל־הָאָרֶץ וְחִמֵּשׁ אֶת־אֶרֶץ מִצְרַיִם בְּשֶׁבַע שְׁנֵי הַשָּׂבָע׃
וְיִקְבְּצוּ אֶת־כָּל־אֹכֶל הַשָּׁנִים הַטֹּבֹת הַבָּאֹת הָאֵלֶּה וְיִצְבְּרוּ־בָר תַּחַת יַד־פַּרְעֹה אֹכֶל בֶּעָרִים וְשָׁמָרוּ׃
וְהָיָה הָאֹכֶל לְפִקָּדוֹן לָאָרֶץ לְשֶׁבַע שְׁנֵי הָרָעָב אֲשֶׁר תִּהְיֶיןָ בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם וְלֹא־תִכָּרֵת הָאָרֶץ בָּרָעָב׃
וַיִּיטַב הַדָּבָר בְּעֵינֵי פַרְעֹה וּבְעֵינֵי כָּל־עֲבָדָיו׃
וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל־עֲבָדָיו הֲנִמְצָא כָזֶה אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ אֱלֹהִים בּוֹ׃
וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל־יוֹסֵף אַחֲרֵי הוֹדִיעַ אֱלֹהִים אוֹתְךָ אֶת־כָּל־זֹאת אֵין־נָבוֹן וְחָכָם כָּמוֹךָ׃
אַתָּה תִּהְיֶה עַל־בֵּיתִי וְעַל־פִּיךָ יִשַּׁק כָּל־עַמִּי רַק הַכִּסֵּא אֶגְדַּל מִמֶּךָּ׃
וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל־יוֹסֵף רְאֵה נָתַתִּי אֹתְךָ עַל כָּל־אֶרֶץ מִצְרָיִם׃
וַיָּסַר פַּרְעֹה אֶת־טַבַּעְתּוֹ מֵעַל יָדוֹ וַיִּתֵּן אֹתָהּ עַל־יַד יוֹסֵף וַיַּלְבֵּשׁ אֹתוֹ בִּגְדֵי־שֵׁשׁ וַיָּשֶׂם רְבִד הַזָּהָב עַל־צַוָּארוֹ׃
וַיַּרְכֵּב אֹתוֹ בְּמִרְכֶּבֶת הַמִּשְׁנֶה אֲשֶׁר־לוֹ וַיִּקְרְאוּ לְפָנָיו אַבְרֵךְ וְנָתוֹן אֹתוֹ עַל כָּל־אֶרֶץ מִצְרָיִם׃
וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל־יוֹסֵף אֲנִי פַרְעֹה וּבִלְעָדֶיךָ לֹא־יָרִים אִישׁ אֶת־יָדוֹ וְאֶת־רַגְלוֹ בְּכָל־אֶרֶץ מִצְרָיִם׃
וַיִּקְרָא פַרְעֹה שֵׁם־יוֹסֵף צָפְנַת פַּעְנֵחַ וַיִּתֶּן־לוֹ אֶת־אָסְנַת בַּת־פּוֹטִי פֶרַע כֹּהֵן אֹן לְאִשָּׁה וַיֵּצֵא יוֹסֵף עַל־אֶרֶץ מִצְרָיִם׃
וְיוֹסֵף בֶּן־שְׁלֹשִׁים שָׁנָה בְּעָמְדוֹ לִפְנֵי פַּרְעֹה מֶלֶךְ־מִצְרָיִם וַיֵּצֵא יוֹסֵף מִלִּפְנֵי פַרְעֹה וַיַּעְבֹר בְּכָל־אֶרֶץ מִצְרָיִם׃
וַתַּעַשׂ הָאָרֶץ בְּשֶׁבַע שְׁנֵי הַשָּׂבָע לִקְמָצִים׃
וַיִּקְבֹּץ אֶת־כָּל־אֹכֶל שֶׁבַע שָׁנִים אֲשֶׁר הָיוּ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיִּתֶּן־אֹכֶל בֶּעָרִים אֹכֶל שְׂדֵה־הָעִיר אֲשֶׁר סְבִיבֹתֶיהָ נָתַן בְּתוֹכָהּ׃
וַיִּצְבֹּר יוֹסֵף בָּר כְּחוֹל הַיָּם הַרְבֵּה מְאֹד עַד כִּי־חָדַל לִסְפֹּר כִּי־אֵין מִסְפָּר׃
וּלְיוֹסֵף יֻלַּד שְׁנֵי בָנִים בְּטֶרֶם תָּבוֹא שְׁנַת הָרָעָב אֲשֶׁר יָלְדָה־לּוֹ אָסְנַת בַּת־פּוֹטִי פֶרַע כֹּהֵן אוֹן׃
וַיִּקְרָא יוֹסֵף אֶת־שֵׁם הַבְּכוֹר מְנַשֶּׁה כִּי־נַשַּׁנִי אֱלֹהִים אֶת־כָּל־עֲמָלִי וְאֵת כָּל־בֵּית אָבִי׃
וְאֵת שֵׁם הַשֵּׁנִי קָרָא אֶפְרָיִם כִּי־הִפְרַנִי אֱלֹהִים בְּאֶרֶץ עָנְיִי׃
וַתִּכְלֶינָה שֶׁבַע שְׁנֵי הַשָּׂבָע אֲשֶׁר הָיָה בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם׃
וַתְּחִלֶּינָה שֶׁבַע שְׁנֵי הָרָעָב לָבוֹא כַּאֲשֶׁר אָמַר יוֹסֵף וַיְהִי רָעָב בְּכָל־הָאֲרָצוֹת וּבְכָל־אֶרֶץ מִצְרַיִם הָיָה לָחֶם׃
וַתִּרְעַב כָּל־אֶרֶץ מִצְרַיִם וַיִּצְעַק הָעָם אֶל־פַּרְעֹה לַלָּחֶם וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה לְכָל־מִצְרַיִם לְכוּ אֶל־יוֹסֵף אֲשֶׁר־יֹאמַר לָכֶם תַּעֲשׂוּ׃
וְהָרָעָב הָיָה עַל כָּל־פְּנֵי הָאָרֶץ וַיִּפְתַּח יוֹסֵף אֶת־כָּל־אֲשֶׁר בָּהֶם וַיִּשְׁבֹּר לְמִצְרַיִם וַיֶּחֱזַק הָרָעָב בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם׃
וְכָל־הָאָרֶץ בָּאוּ מִצְרַיְמָה לִשְׁבֹּר אֶל־יוֹסֵף כִּי־חָזַק הָרָעָב בְּכָל־הָאָרֶץ׃