תנ״ך יקר פתח באפליקציה

בראשית · פרק ל״א

היציאה לחירות: שבירת כבלי השעבוד בבית לבן

👑

וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל־יַעֲקֹב שׁוּב אֶל־אֶרֶץ אֲבוֹתֶיךָ וּלְמוֹלַדְתֶּךָ וְאֶהְיֶה עִמָּךְ׃

פסוק ג'
התאמת תוכן לפי גיל

המסע הסודי של יעקב וההבטחה לשלום

הלילה נספר על יעקב, שהיה רועה צאן חרוץ ואבא למשפחה גדולה ומתוקה. יעקב גר ועבד שנים רבות אצל דודו לבן, אך הרגיש שהגיע הזמן לחזור הביתה, לארץ שבה נולד. לילה אחד, כשלבן לא היה בסביבה, יעקב אסף בעדינות את כל ילדיו, את נשותיו האהובות, את הגמלים והכבשים, ויצא איתם למסע ארוך וסודי הביתה. לבן רדף אחריהם כדי להבין למה הלכו בלי להגיד שלום, אבל אלוהים שמר על יעקב ואמר ללבן בחלום לא להציק לו. כשהם נפגשו על ההר, הם דיברו בשקט ובהבנה. כדי שלא יריבו יותר לעולם, הם אספו יחד המון אבנים ובנו מהן תל גדול ויפה. הם קראו לו 'גלעד' והבטיחו: 'הגל הזה יזכיר לנו שתמיד נשמור על שלום ולא נעבור אותו כדי להרע זה לזה'. הם אכלו יחד ארוחה טעימה, נפרדו בחיבוק ויעקב המשיך בדרכו בשמחה.

מה הפסוק אומר?

הפסוק מזכיר לנו שלפעמים צריך לעשות שינוי משמעותי בחיים, וההבטחה לליווי ותמיכה נותנת את הכוח לצאת לדרך חדשה.

טיפ להורים

הסיפור מדגיש את החשיבות של פתרון סכסוכים בדרכי שלום והצבת גבולות מכבדים. יעקב ולבן חוו קשיים רבים ביחסים ביניהם, אך במקום להגיע לאלימות, הם בחרו ליצור סמל פיזי (גל האבנים) שמזכיר להם את ההבטחה לשקט. תוכלו לשוחח עם הילד על איך פותרים חילוקי דעות עם חברים או אחים, ואיך אפשר ליצור 'הסכמים' קטנים שיעזרו לנו לזכור להיות טובים זה לזה.

שאלות לשיחה עם הילד
  • למה לדעתך יעקב החליט לחזור הביתה דווקא בסתר?
  • איך גל האבנים עזר ליעקב ולבן להפסיק לריב?
  • אם היית יכול לבנות גל אבנים קטן של הבטחה טובה, מה היית מבטיח לשמור עליו?

הבריחה הגדולה של יעקב ומשפחתו

דמיינו שאתם גרים במקום רחוק, ועובדים קשה-קשה בכל יום. זה מה שקרה ליעקב! הוא עבד אצל לבן, אבל לבן לא תמיד היה הוגן איתו. יום אחד, יעקב שמע שלבן ובניו כועסים עליו, והבין שהגיע הזמן לחזור הביתה, לארץ כנען. יעקב קרא לרעיותיו, רחל ולאה, ויחד הם החליטו לצאת לדרך בסתר. בזמן שלבן הלך לגזוז את צמר הכבשים שלו, יעקב אסף את כל הילדים, הגמלים והצאן, והם התחילו ללכת מהר-מהר. רחל לקחה איתה בסתר פסלונים קטנים של אביה. כשסבא לבן גילה שהם נעלמו, הוא רדף אחריהם שבעה ימים שלמים! אבל בלילה אלוהים הופיע ללבן בחלום והזהיר אותו לא להציק ליעקב. כשהם נפגשו, הם דיברו על הכל, השלימו ובנו גל אבנים גדול כדי להבטיח שתמיד יהיה ביניהם שלום.

מה הפסוק אומר?

ה' אומר ליעקב שהגיע הזמן לחזור הביתה למשפחה שלו, ומבטיח לשמור עליו לאורך כל הדרך הארוכה.

הידעת?

יעקב עבד אצל לבן במשך עשרים שנה שלמות לפני שהחליט לחזור הביתה!

מה יקרה בפרק הבא?

יעקב ולבן עשו שלום ונפרדו, אבל כעת יעקב מתקרב חזרה לארצו. את מי הוא יפגוש שם בפרק הבא? רמז: זה מישהו שהוא לא ראה המון זמן, והמפגש הולך להיות מותח במיוחד!

החלטה אמיצה: יעקב יוצא לעצמאות

יעקב נמצא בבעיה קשה. אחרי עשרים שנה של עבודה מפרכת אצל חמיו, לבן הארמי, הוא מרגיש שהיחס כלפיו משתנה לרעה. בניו של לבן מקנאים בהצלחתו, ולבן עצמו משנה את תנאי השכר שלו שוב ושוב. יעקב מבין שאינו יכול להישאר עוד. הוא משוחח עם נשותיו, רחל ולאה, שמסכימות איתו לחלוטין ומרגישות שאביהן ניצל גם אותן. יעקב מחליט לברוח בחשאי עם כל משפחתו ורכושו הרב בזמן שלבן עסוק בגז הצאן. רחל גונבת בחשאי את פסלוני הבית (התרפים) של אביה. לבן מגלה את הבריחה, רודף אחריהם ומשיג אותם בהר הגלעד. לאחר אזהרה אלוהית בחלום שלא לפגוע ביעקב, השניים מתעמתים בשיחה נוקבת. בסופו של דבר, הם כורתים ברית שלום ומציבים גל אבנים כגבול ביניהם.

מה הפסוק אומר?

אלוהים מעודד את יעקב לעשות את הצעד המפחיד אך הנכון - לעזוב מקום שלא טוב לו בו ולחזור הביתה, עם הבטחה שהוא לא יהיה לבד.

Life Hack

כשאתם מרגישים שמנצלים אתכם או שלא מתייחסים אליכם בהגינות, אל תתעמתו בזעם מיד. קחו נשימה, תכננו את הצעדים שלכם בחוכמה, והתייעצו עם האנשים שאתם הכי סומכים עליהם כדי למצוא דרך מוצא בטוחה.

מקבילה מודרנית

זה מזכיר מצב שבו אתם עובדים קשה על פרויקט קבוצתי בבית הספר, אבל אחד מחברי הקבוצה לוקח את כל הקרדיט לעצמו ומשנה את הכללים כל הזמן. במקום להישאר מתוסכלים, אתם מחליטים לפנות למורה או להקים פרויקט עצמאי משלכם כדי להראות מה אתם באמת שווים.

שבירת הכלים: יעקב ולבן - העימות האחרון

יעקב מחליט לעשות מעשה דרמטי. אחרי שני עשורים שבהם סבל מיחס לא הוגן ומשינויים תכופים בשכרו מצד לבן, הוא מבין שהגיע הזמן לחתוך. הוא רותם את רחל ולאה להחלטה, והן תומכות בו לחלוטין מתוך תחושה שאביהן התייחס אליהן כאל זרות. הצעד הבא הוא בריחה חשאית ומהירה עם כל הצאן והרכוש לכיוון ארץ כנען. רחל מנצלת את ההזדמנות וגונבת את התרפים של אביה. לבן לא נשאר חייב, מגלה את דבר הבריחה ויוצא למרדף חסר פשרות שנמשך שבעה ימים. הוא משיג את יעקב בהר הגלעד, אך רגע לפני העימות, אלוהים מזהיר את לבן בחלום שלא לפגוע ביעקב. המפגש ביניהם טעון ומלא האשמות הדדיות: לבן כועס על הבריחה החשאית ועל גניבת אלוהיו, ויעקב מתפרץ בנאום הגנה מזהיר על עשרים שנות עבדות מפרכת. בסופו של דבר, כדי למנוע שפיכות דמים, השניים מקימים גל אבנים המשמש כגבול קשיח ביניהם וכורתים ברית שלום.

מה הפסוק אומר?

פסוק זה מהווה את נקודת המפנה הדרמטית בפרק ובחייו של יעקב. לאחר עשרים שנה של עבודה קשה, ניצול ומתח הולך וגובר בבית לבן חמיו, יעקב מקבל צו אלוהי ישיר הקורא לו להשתחרר מהתלות ולשוב אל ארצו ומולדתו. ההבטחה 'ואהיה עמך' מעניקה לו את העוגן הרוחני והנפשי הדרוש כדי לצאת למסע הרה-סכנות אל עבר עצמאותו וזהותו הייחודית.

להעמקה בסיפור

הסיפור הזה מציג לנו דרמה משפחתית ועסקית מורכבת במיוחד. יעקב, שהתחיל את דרכו בחרן כפליט חסר כל, יוצא ממנה כאיש עשיר, בעל משפחה ענפה ורכוש רב. אבל העושר הזה הגיע במחיר כבד של ניצול מתמשך. לבן מייצג את המעסיק והחם המניפולטיבי, שרואה ביעקב ובמשפחתו רכוש פרטי שלו. שימו לב לשיחה של יעקב עם רחל ולאה: הוא לא מחליט לבד, אלא משתף אותן ומקבל את ברכת הדרך שלהן. הן מרגישות פגועות מאביהן לא פחות ממנו, מה שמראה על התפרקות מוחלטת של התא המשפחתי המקורי. הבריחה החשאית מכונה בטקסט 'גניבת לב לבן' - ביטוי מדהים שמתאר את תחושת הבגידה וההפתעה. רחל גונבת את התרפים, אולי כניסיון לקחת חלק מכוחו או ממעמדו של אביה, מה שיוצר מתח עצום כאשר לבן מחפש אותם באוהלים. רחל מצילה את המצב בתושייה ובעורמה נשית כשהיא יושבת על כר הגמל. כשלבן נכשל בחיפוש, יעקב עובר ממגננה למתקפה. הנאום שלו הוא מופת של עמידה על זכויות: הוא מתאר את הקור בלילה, החום ביום, והאחריות המלאה שלקח על כל כבשה שנטרפה. בסופו של דבר, הברית שהם כורתים בגלעד היא לא ברית של אהבה, אלא ברית של הפרדת כוחות. הם מבינים שהם לא יכולים לחיות יחד, ומציבים גבול פיזי ורוחני שישמור על השקט.

שאלה למחשבה

אם הייתם במקומו של יעקב, האם הייתם בוחרים לברוח בסתר בלילה או שהייתם מתעקשים לנהל שיחת פרידה גלויה עם לבן, למרות החשש שהוא ינסה לעצור אתכם בכוח?

היציאה לחירות: שבירת כבלי השעבוד בבית לבן

בראשית פרק ל"א מגולל את סיפור פרידתו הדרמטית של יעקב מחותנו לבן הארמי, לאחר עשרים שנות שירות מפרכות בחרן. העלילה נפתחת כאשר יעקב מזהה שינוי עמוק ביחסו של לבן ובניו כלפיו, המקנאים בעושרו החדש. בעקבות צו אלוהי המורה לו לשוב לארץ אבותיו, יעקב מכנס את נשותיו, רחל ולאה, לשדה. הוא מציג בפניהן את מסכת הרמאויות של אביהן, אשר שינה את שכרו עשרת מונים, ומסביר כיצד ההשגחה האלוהית הגנה עליו והעבירה אליו את מקנה לבן. רחל ולאה מביעות תמיכה מלאה בבעלן, מתוך תחושת ניכור עמוקה כלפי אביהן שראה בהן סחורה. יעקב מנצל את היעדרותו של לבן, שהלך לגזוז את צאנו, ובורח בחשאי עם משפחתו וכל רכושו הרב. רחל גונבת בחשאי את התרפים של אביה. לבן מגלה את דבר הבריחה ביום השלישי ויוצא למרדף נמרץ בן שבעה ימים, ומשיג את יעקב בהר הגלעד. אלוהים מתערב ומזהיר את לבן בחלום הלילה לבל יפגע ביעקב. המפגש בין השניים מוביל לעימות מילולי נוקב, חיפוש כושל אחר התרפים הגנובים, ונאום הגנה סוער של יעקב על יושרתו ועבודתו הקשה. בסופו של דבר, השניים מקימים גל אבנים ומצבה כעדות לברית אי-תוקפנות הדדית ונפרדים לשלום.

מה הפסוק אומר?

פסוק זה מהווה את נקודת המפנה הדרמטית בפרק ובחייו של יעקב. לאחר עשרים שנה של עבודה קשה, ניצול ומתח הולך וגובר בבית לבן חמיו, יעקב מקבל צו אלוהי ישיר הקורא לו להשתחרר מהתלות ולשוב אל ארצו ומולדתו. ההבטחה 'ואהיה עמך' מעניקה לו את העוגן הרוחני והנפשי הדרוש כדי לצאת למסע הרה-סכנות אל עבר עצמאותו וזהותו הייחודית.

הדרש — קריאה לעומק

פרק ל"א מהווה את קו פרשת המים בסיפורו של יעקב, המעבר ממעמד של עבד נרצע ושכיר מנוצל למעמד של אב משפחה עצמאי ובעל נחלה. המבנה הספרותי של הפרק בנוי על מתח הולך ונבנה: מהחלטה חשאית, דרך בריחה מתוזמנת, ועד לעימות חזיתי פנים אל פנים. המילים המנחות בפרק - 'גנב' (גניבת לב לבן, גניבת התרפים) ו'ראה' (ראיית פני לבן, ראיית אלוהים את עוניו של יעקב) - מדגישות את הניגוד בין העורמה האנושית להשגחה האלוהית. יעקב פועל בעולם של רמאות (לבן החליף את משכורתו עשרת מונים), אך הוא מצליח לשרוד ולהתעשר הודות לחוקיות אלוהית אלטרנטיבית המוצגת בחלום העתודים. מעשיה של רחל, הגונבת את התרפים (אלוהי הבית), נושאים מטען אירוני כפול: מצד אחד, הם מסמלים את הניסיון לנשל את לבן ממעמדו ומכוחו הרוחני; מצד שני, הם כמעט מביאים עליה גזר דין מוות בשל שבועת יעקב הלא-מודעת ('עם אשר תמצא את אלוהיך לא יחיה'). העימות בהר הגלעד חושף את הפער הפסיכולוגי בין הדמויות: לבן מנסה להציג חזות של אב אוהב שנמנעה ממנו פרידה חגיגית, בעוד יעקב חושף את המציאות המרה של ניצול פיזי ונפשי ('הייתי ביום אכלני חורב וקרח בלילה ותדד שנתי מעיני'). נאום התוכחה של יעקב הוא רגע שיא של שחרור פנימי, שבו הוא מגדיר מחדש את יחסיו עם לבן לא כבן משפחה חלש, אלא כשותף שווה זכויות שנעשה לו עוול. הברית הנכרתת בסוף הפרק, המכונה 'גלעד' בעברית ו'יגר שהדותא' בארמית, היא ברית של הפרדה גיאוגרפית ותרבותית. היא מסמנת את הגבול המזרחי של ארץ ישראל ואת הגבול המוסר והדתי שבין זרע אברהם לתרבות ארם. השבועה ב'פחד יצחק' מדגישה את המעבר של יעקב לאמונה עצמאית, המבוססת על מורשת אבותיו ולא על אלוהי נחור.

לקחים לחיים
  • זיהוי הרגע הנכון לשינוי ופרידהבחיים המקצועיים או האישיים, אנו עלולים למצוא את עצמנו במערכות יחסים שחוקקות ומנצלות אותנו. הלקח המרכזי הוא לזהות את נקודת האל-חזור שבה היחס משתנה לרעה באופן עקבי, ולפעול בנחישות ובאומץ כדי להשתחרר, גם אם הדבר כרוך באי-נעימות או בצעדים דרסטיים.
  • הסכמה משותפת כבסיס לחוסן משפחתילפני שיעקב יוצא לדרך, הוא מציג את טיעוניו בפני רחל ולאה ומקבל את הסכמתן המלאה. שותפות זו היא קריטית להצלחת המסע. בקבלת החלטות הרות גורל בתוך התא המשפחתי, שיתוף כנה והקשבה לרגשותיהם של בני הזוג הם המפתח לעמידה איתנה מול לחצים חיצוניים.
  • הצבת גבולות פיזיים ונפשיים (גלעד)לא כל סכסוך ניתן לפתור באהבה גדולה ופיוס מושלם. לעיתים, הפתרון הבריא ביותר הוא הסכם של 'אי-תוקפנות הדדית' והצבת גבול ברור שבו כל צד שומר על המרחב שלו. יצירת מרחק פיזי או רגשי מאנשים פוגעניים היא כלי חיוני לשמירה על שלומנו הנפשי.
היבט פילוסופי

הפרק מעלה דילמה מוסרית מורכבת סביב מושג ה'גניבה' והעורמה ככלי הגנה עצמית של החלש מול החזק. יעקב 'גונב את לב לבן' (בורח בסתר) ורחל גונבת את התרפים כדי להשתחרר מלבן המנצל. האם שימוש באמצעים לא ישרים מוצדק כאשר המערכת כולה מעוותת ומשוחדת נגדך, או שמא השמירה על טוהר המידות צריכה לעמוד מעל הכל, גם במחיר של המשך השעבוד?

📖 קראו את הפרק המלא

וַיִּשְׁמַע אֶת־דִּבְרֵי בְנֵי־לָבָן לֵאמֹר לָקַח יַעֲקֹב אֵת כָּל־אֲשֶׁר לְאָבִינוּ וּמֵאֲשֶׁר לְאָבִינוּ עָשָׂה אֵת כָּל־הַכָּבֹד הַזֶּה׃

וַיַּרְא יַעֲקֹב אֶת־פְּנֵי לָבָן וְהִנֵּה אֵינֶנּוּ עִמּוֹ כִּתְמוֹל שִׁלְשׁוֹם׃

וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל־יַעֲקֹב שׁוּב אֶל־אֶרֶץ אֲבוֹתֶיךָ וּלְמוֹלַדְתֶּךָ וְאֶהְיֶה עִמָּךְ׃

וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב וַיִּקְרָא לְרָחֵל וּלְלֵאָה הַשָּׂדֶה אֶל־צֹאנוֹ׃

וַיֹּאמֶר לָהֶן רֹאֶה אָנֹכִי אֶת־פְּנֵי אֲבִיכֶן כִּי־אֵינֶנּוּ אֵלַי כִּתְמֹל שִׁלְשֹׁם וֵאלֹהֵי אָבִי הָיָה עִמָּדִי׃

וְאַתֵּנָה יְדַעְתֶּן כִּי בְּכָל־כֹּחִי עָבַדְתִּי אֶת־אֲבִיכֶן׃

וַאֲבִיכֶן הֵתֶל בִּי וְהֶחֱלִף אֶת־מַשְׂכֻּרְתִּי עֲשֶׂרֶת מֹנִים וְלֹא־נְתָנוֹ אֱלֹהִים לְהָרַע עִמָּדִי׃

אִם־כֹּה יֹאמַר נְקֻדִּים יִהְיֶה שְׂכָרֶךָ וְיָלְדוּ כָל־הַצֹּאן נְקֻדִּים וְאִם־כֹּה יֹאמַר עֲקֻדִּים יִהְיֶה שְׂכָרֶךָ וְיָלְדוּ כָל־הַצֹּאן עֲקֻדִּים׃

וַיַּצֵּל אֱלֹהִים אֶת־מִקְנֵה אֲבִיכֶם וַיִּתֶּן־לִי׃

וַיְהִי בְּעֵת יַחֵם הַצֹּאן וָאֶשָּׂא עֵינַי וָאֵרֶא בַּחֲלוֹם וְהִנֵּה הָעַתֻּדִים הָעֹלִים עַל־הַצֹּאן עֲקֻדִּים נְקֻדִּים וּבְרֻדִּים׃

וַיֹּאמֶר אֵלַי מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים בַּחֲלוֹם יַעֲקֹב וָאֹמַר הִנֵּנִי׃

וַיֹּאמֶר שָׂא־נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה כָּל־הָעַתֻּדִים הָעֹלִים עַל־הַצֹּאן עֲקֻדִּים נְקֻדִּים וּבְרֻדִּים כִּי רָאִיתִי אֵת כָּל־אֲשֶׁר לָבָן עֹשֶׂה לָּךְ׃

אָנֹכִי הָאֵל בֵּית־אֵל אֲשֶׁר מָשַׁחְתָּ שָּׁם מַצֵּבָה אֲשֶׁר נָדַרְתָּ לִּי שָׁם נֶדֶר עַתָּה קוּם צֵא מִן־הָאָרֶץ הַזֹּאת וְשׁוּב אֶל־אֶרֶץ מוֹלַדְתֶּךָ׃

וַתַּעַן רָחֵל וְלֵאָה וַתֹּאמַרְנָה לוֹ הַעוֹד לָנוּ חֵלֶק וְנַחֲלָה בְּבֵית אָבִינוּ׃

הֲלוֹא נָכְרִיּוֹת נֶחְשַׁבְנוּ לוֹ כִּי מְכָרָנוּ וַיֹּאכַל גַּם־אָכוֹל אֶת־כַּסְפֵּנוּ׃

כִּי כָל־הָעֹשֶׁר אֲשֶׁר הִצִּיל אֱלֹהִים מֵאָבִינוּ לָנוּ הוּא וּלְבָנֵינוּ וְעַתָּה כֹּל אֲשֶׁר אָמַר אֱלֹהִים אֵלֶיךָ עֲשֵׂה׃

וַיָּקָם יַעֲקֹב וַיִּשָּׂא אֶת־בָּנָיו וְאֶת־נָשָׁיו עַל־הַגְּמַלִּים׃

וַיִּנְהַג אֶת־כָּל־מִקְנֵהוּ וְאֶת־כָּל־רְכֻשׁוֹ אֲשֶׁר רָכָשׁ מִקְנֵה קִנְיָנוֹ אֲשֶׁר רָכַשׁ בְּפַדַּן אֲרָם לָבוֹא אֶל־יִצְחָק אָבִיו אַרְצָה כְּנָעַן׃

וְלָבָן הָלַךְ לִגְזֹז אֶת־צֹאנוֹ וַתִּגְנֹב רָחֵל אֶת־הַתְּרָפִים אֲשֶׁר לְאָבִיהָ׃

וַיִּגְנֹב יַעֲקֹב אֶת־לֵב לָבָן הָאֲרַמִּי עַל־בְּלִי הִגִּיד לוֹ כִּי בֹרֵחַ הוּא׃

וַיִּבְרַח הוּא וְכָל־אֲשֶׁר־לוֹ וַיָּקָם וַיַּעֲבֹר אֶת־הַנָּהָר וַיָּשֶׂם אֶת־פָּנָיו הַר הַגִּלְעָד׃

וַיֻּגַּד לְלָבָן בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי כִּי בָרַח יַעֲקֹב׃

וַיִּקַּח אֶת־אֶחָיו עִמּוֹ וַיִּרְדֹּף אַחֲרָיו דֶּרֶךְ שִׁבְעַת יָמִים וַיַּדְבֵּק אֹתוֹ בְּהַר הַגִּלְעָד׃

וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל־לָבָן הָאֲרַמִּי בַּחֲלֹם הַלָּיְלָה וַיֹּאמֶר לוֹ הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן־תְּדַבֵּר עִם־יַעֲקֹב מִטּוֹב עַד־רָע׃

וַיַּשֵּׂג לָבָן אֶת־יַעֲקֹב וְיַעֲקֹב תָּקַע אֶת־אָהֳלוֹ בָּהָר וְלָבָן תָּקַע אֶת־אֶחָיו בְּהַר הַגִּלְעָד׃

וַיֹּאמֶר לָבָן לְיַעֲקֹב מֶה עָשִׂיתָ וַתִּגְנֹב אֶת־לְבָבִי וַתְּנַהֵג אֶת־בְּנֹתַי כִּשְׁבֻיוֹת חָרֶב׃

לָמָּה נַחְבֵּאתָ לִבְרֹחַ וַתִּגְנֹב אֹתִי וְלֹא־הִגַּדְתָּ לִּי וָאֲשַׁלֵּחֲךָ בְּשִׂמְחָה וּבְשִׁרִים בְּתֹף וּבְכִנּוֹר׃

וְלֹא נְטַשְׁתַּנִי לְנַשֵּׁק לְבָנַי וְלִבְנֹתָי עַתָּה הִסְכַּלְתָּ עֲשׂוֹ׃

יֶשׁ־לְאֵל יָדִי לַעֲשׂוֹת עִמָּכֶם רָע וֵאלֹהֵי אֲבִיכֶם אֶמֶשׁ אָמַר אֵלַי לֵאמֹר הִשָּׁמֶר לְךָ מִדַּבֵּר עִם־יַעֲקֹב מִטּוֹב עַד־רָע׃

וְעַתָּה הָלֹךְ הָלַכְתָּ כִּי־נִכְסֹף נִכְסַפְתָּה לְבֵית אָבִיךָ לָמָּה גָנַבְתָּ אֶת־אֱלֹהָי׃

וַיַּעַן יַעֲקֹב וַיֹּאמֶר לְלָבָן כִּי יָרֵאתִי כִּי אָמַרְתִּי פֶּן־תִּגְזֹל אֶת־בְּנוֹתֶיךָ מֵעִמִּי׃

עִם אֲשֶׁר תִּמְצָא אֶת־אֱלֹהֶיךָ לֹא יִחְיֶה נֶגֶד אַחֵינוּ הַכֶּר־לְךָ מָה עִמָּדִי וְקַח־לָךְ וְלֹא־יָדַע יַעֲקֹב כִּי רָחֵל גְּנָבָתַם׃

וַיָּבֹא לָבָן בְּאֹהֶל יַעֲקֹב וּבְאֹהֶל לֵאָה וּבְאֹהֶל שְׁתֵּי הָאֲמָהֹת וְלֹא מָצָא וַיֵּצֵא מֵאֹהֶל לֵאָה וַיָּבֹא בְּאֹהֶל רָחֵל׃

וְרָחֵל לָקְחָה אֶת־הַתְּרָפִים וַתְּשִׂמֵם בְּכַר הַגָּמָל וַתֵּשֶׁב עֲלֵיהֶם וַיְמַשֵּׁשׁ לָבָן אֶת־כָּל־הָאֹהֶל וְלֹא מָצָא׃

וַתֹּאמֶר אֶל־אָבִיהָ אַל־יִחַר בְּעֵינֵי אֲדֹנִי כִּי לוֹא אוּכַל לָקוּם מִפָּנֶיךָ כִּי־דֶרֶךְ נָשִׁים לִי וַיְחַפֵּשׂ וְלֹא מָצָא אֶת־הַתְּרָפִים׃

וַיִּחַר לְיַעֲקֹב וַיָּרֶב בְּלָבָן וַיַּעַן יַעֲקֹב וַיֹּאמֶר לְלָבָן מַה־פִּשְׁעִי מַה חַטָּאתִי כִּי דָלַקְתָּ אַחֲרָי׃

כִּי־מִשַּׁשְׁתָּ אֶת־כָּל־כֵּלַי מַה־מָּצָאתָ מִכֹּל כְּלֵי־בֵיתֶךָ שִׂים כֹּה נֶגֶד אַחַי וְאַחֶיךָ וְיוֹכִיחוּ בֵּין שְׁנֵינוּ׃

זֶה עֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי עִמָּךְ רְחֵלֶיךָ וְעִזֶּיךָ לֹא שִׁכֵּלוּ וְאֵילֵי צֹאנְךָ לֹא אָכָלְתִּי׃

טְרֵפָה לֹא־הֵבֵאתִי אֵלֶיךָ אָנֹכִי אֲחַטֶּנָּה מִיָּדִי תְּבַקְשֶׁנָּה גְּנֻבְתִי יוֹם וּגְנֻבְתִי לָיְלָה׃

הָיִיתִי בַיּוֹם אֲכָלַנִי חֹרֶב וְקֶרַח בַּלָּיְלָה וַתִּדַּד שְׁנָתִי מֵעֵינָי׃

זֶה־לִּי עֶשְׂרִים שָׁנָה בְּבֵיתֶךָ עֲבַדְתִּיךָ אַרְבַּע־עֶשְׂרֵה שָׁנָה בִּשְׁתֵּי בְנֹתֶיךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים בְּצֹאנֶךָ וַתַּחֲלֵף אֶת־מַשְׂכֻּרְתִּי עֲשֶׂרֶת מֹנִים׃

לוּלֵי אֱלֹהֵי אָבִי אֱלֹהֵי אַבְרָהָם וּפַחַד יִצְחָק הָיָה לִי כִּי עַתָּה רֵיקָם שִׁלַּחְתָּנִי אֶת־עָנְיִי וְאֶת־יְגִיעַ כַּפַּי רָאָה אֱלֹהִים וַיּוֹכַח אָמֶשׁ׃

וַיַּעַן לָבָן וַיֹּאמֶר אֶל־יַעֲקֹב הַבָּנוֹת בְּנֹתַי וְהַבָּנִים בָּנַי וְהַצֹּאן צֹאנִי וְכֹל אֲשֶׁר־אַתָּה רֹאֶה לִי־הוּא וְלִבְנֹתַי מָה־אֶעֱשֶׂה לָאֵלֶּה הַיּוֹם אוֹ לִבְנֵיהֶן אֲשֶׁר יָלָדוּ׃

וְעַתָּה לְכָה נִכְרְתָה בְרִית אֲנִי וָאָתָּה וְהָיָה לְעֵד בֵּינִי וּבֵינֶךָ׃

וַיִּקַּח יַעֲקֹב אָבֶן וַיְרִימֶהָ מַצֵּבָה׃

וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב לְאֶחָיו לִקְטוּ אֲבָנִים וַיִּקְחוּ אֲבָנִים וַיַּעֲשׂוּ־גָל וַיֹּאכְלוּ שָׁם עַל־הַגָּל׃

וַיִּקְרָא־לוֹ לָבָן יְגַר שָׂהֲדוּתָא וְיַעֲקֹב קָרָא לוֹ גַּלְעֵד׃

וַיֹּאמֶר לָבָן הַגַּל הַזֶּה עֵד בֵּינִי וּבֵינְךָ הַיּוֹם עַל־כֵּן קָרָא־שְׁמוֹ גַּלְעֵד׃

וְהַמִּצְפָּה אֲשֶׁר אָמַר יִצֶף יְהוָה בֵּינִי וּבֵינֶךָ כִּי נִסָּתֵר אִישׁ מֵרֵעֵהוּ׃

אִם־תְּעַנֶּה אֶת־בְּנֹתַי וְאִם־תִּקַּח נָשִׁים עַל־בְּנֹתַי אֵין אִישׁ עִמָּנוּ רְאֵה אֱלֹהִים עֵד בֵּינִי וּבֵינֶךָ׃

וַיֹּאמֶר לָבָן לְיַעֲקֹב הִנֵּה הַגַּל הַזֶּה וְהִנֵּה הַמַצֵּבָה אֲשֶׁר יָרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ׃

עֵד הַגַּל הַזֶּה וְעֵדָה הַמַּצֵּבָה אִם־אָנִי לֹא־אֶעֱבֹר אֵלֶיךָ אֶת־הַגַּל הַזֶּה וְאִם־אַתָּה לֹא־תַעֲבֹר אֵלַי אֶת־הַגַּל הַזֶּה וְאֶת־הַמַּצֵּבָה הַזֹּאת לְרָעָה׃

אֱלֹהֵי אַבְרָהָם וֵאלֹהֵי נָחוֹר יִשְׁפְּטוּ בֵינֵינוּ אֱלֹהֵי אֲבִיהֶם וַיִּשָּׁבַע יַעֲקֹב בְּפַחַד אָבִיו יִצְחָק׃

וַיִּזְבַּח יַעֲקֹב זֶבַח בָּהָר וַיִּקְרָא לְאֶחָיו לֶאֱכָל־לָחֶם וַיֹּאכְלוּ לֶחֶם וַיָּלִינוּ בָּהָר׃

המשיכו לקרוא באפליקציה ←