בראשית · פרק ל׳
בין רחם סגור לעדרים פורצים: המאבק הדו-חזיתי של יעקב
וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת־רָחֵל וַיִּשְׁמַע אֵלֶיהָ אֱלֹהִים וַיִּפְתַּח אֶת־רַחְמָהּ׃
פסוק כבהכבשים המנוקדות של יעקב
הלילה נספר על משפחה גדולה ומיוחדת במינה. ליעקב היו שתי נשים, רחל ולאה. לאה ילדה ילדים רבים, אך רחל הייתה עצובה כי לה עוד לא היו תינוקות. הן כל כך רצו שהמשפחה תגדל, עד שאלוהים שמע את תפילתן ושלח להן מתנות נפלאות – תינוקות מתוקים שנולדו אחד אחרי השני! וסוף סוף, גם לרחל נולד בן אהוב ושמו יוסף. אחרי שהמשפחה גדלה, יעקב היה צריך לדאוג לכולם לאוכל ולבגדים. הוא עשה הסכם חכם עם לבן: כל הכבשים והעיזים שיוולדו עם נקודות וכתמים יהיו שלו. יעקב לקח מקלות מעץ, קילף אותם בזהירות כדי שיהיו עליהם פסים לבנים יפים, ושם אותם ליד המים שבהם הכבשים שותות. הכבשים הביטו במקלות, וראה זה פלא – נולדו המון טלאים קטנים ומנוקדים! יעקב שמח מאוד, והמשפחה כולה התכוננה לצאת למסע חדש.
הפסוק הזה מזכיר לנו שגם ברגעים של ייאוש עמוק ותחרות קשה, תמיד יש מקום לתקווה ולשינוי שמגיע בזמן הנכון.
הסיפור עוסק ברצון העמוק בילדים ובמשפחה, אך גם ביכולת למצוא פתרונות יצירתיים בשעת קושי (כמו יעקב עם המקלות). עבור ילדים, זו הזדמנות לדבר על קנאה בין אחים או חברים. אפשר להסביר לילד שלכל אחד יש את הזמן שלו לקבל דברים, ושבמקום לכעוס או לקנא, כדאי לחשוב על רעיונות יצירתיים ולבקש עזרה. זהו כלי נהדר לחיזוק הביטחון העצמי והחשיבה המקורית של הילד.
- איך לדעתך הרגישה רחל כשסוף סוף נולד לה התינוק שלה, יוסף?
- אם היית יכול לצייר על מקל קסמים כדי לעזור לבעלי חיים, איזה ציור היית מצייר עליו?
- מה אתה עושה כשאתה רוצה משהו מאוד אבל צריך לחכות לו בסבלנות?
הסוד של המקלות המצוירים והתינוק יוסף
דמיינו שאתם גרים באוהל גדול, ומסביבכם המון המון כבשים ועיזים! בבית של יעקב יש שתי אחיות, רחל ולאה. לאה ילדה הרבה ילדים, אבל רחל הייתה עצובה כי לה לא היו תינוקות. הן כל כך רצו ילדים, עד שהן עשו עסקאות מיוחדות ואפילו אספו פרחים סגולים וריחניים שנקראים דודאים. סוף סוף, אלוהים שמע את רחל והביא לה בן מתוק בשם יוסף! איזו שמחה! עכשיו, יעקב רצה לחזור הביתה, אבל דוד שלו, לבן, ביקש ממנו להישאר. יעקב עשה איתו הסכם: הוא יקבל רק את הכבשים המנוקדים. כדי שייוולדו לו המון כבשים כאלה, יעקב לקח מקלות מעץ, קילף אותם כך שייראו עליהם פסים לבנים, ושם אותם ליד המים של הכבשים. וזה עבד! נולדו לו המון כבשים מנוקדים ויעקב הפך לעשיר ושמח. מה יקרה עכשיו כשיש לו כל כך הרבה כבשים? בפרק הבא נגלה!
אחרי שרחל חיכתה המון זמן והייתה עצובה, אלוהים שמע את התפילות שלה ועזר לה להביא לעולם תינוק מתוק וחמוד.
הידעתם שיעקב השתמש במקלות מעצי לבנה, לוז וערמון וקילף אותם כדי ליצור דוגמה של פסים? זה כמו לצייר על מקל כדי להשפיע על הכבשים!
האם לבן יסכים שיעקב ייקח את כל הכבשים המנוקדים וילך לדרכו? בפרק הבא נגלה מה קרה כשיעקב החליט לברוח!
דרמה משפחתית ועסקי כבשים: המאבק של רחל ולאה
בפרק זה אנו פוגשים את יעקב ומשפחתו בחרן, כשהם בעיצומו של מאבק פנימי סוער. רחל ולאה, שתי האחיות הנשואות ליעקב, נמצאות בתחרות עזה על לידת בנים. רחל העקרה מקנאה באחותה ודורשת מיעקב פתרון, מה שמוביל לעימות ביניהם. כדי להביא ילדים, הן נעזרות בשפחותיהן, בלהה וזלפה, ויולדות דרכן בנים. בהמשך, ראובן הקטן מוצא בשדה דודאים (צמחים מיוחדים), ורחל קונה אותם מלאה בתמורה ללילה עם יעקב. בסופו של דבר, אלוהים זוכר את רחל והיא יולדת את יוסף. מיד לאחר מכן, יעקב מבקש לחזור לארצו. הוא עושה עסקה מתוחכמת עם חמו, לבן: שכרו יהיה רק הצאן הנקוד והטלוא (בעלי הכתמים). למרות שלבן מנסה לרמות אותו, יעקב משתמש בשיטות גידול יצירתיות עם מקלות מקולפים בבריכות המים, ומצליח להרבות את הצאן המנוקד ולהתעשר מאוד.
אחרי שנים שרחל הרגישה בצד ובקנאה מול אחותה, אלוהים מקשיב לכאב שלה ועוזר לה להתחיל פרק חדש בחיים שלה.
כשאתם מרגישים שמישהו אחר מקבל את כל תשומת הלב (כמו לאה מול רחל), במקום להיכנס לריב חזיתי, נסו למצוא את הייחודיות שלכם ולפעול בדרכים יצירתיות כדי להשיג את המטרות שלכם.
התחרות בין רחל ולאה על מי מביאה יותר ילדים דומה מאוד למירוץ אחרי לייקים ועוקבים ברשתות החברתיות, שבו כל אחד מנסה להראות שיש לו יותר הישגים כדי להרגיש שווה ומוערך.
קנאה, עסקאות סודיות ופטנטים חקלאיים: מאחורי הקלעים של בית יעקב
הפרק מתחיל במאבק כואב בין שתי האחיות, רחל ולאה, הנשואות ליעקב. רחל, שאינה מצליחה להביא ילדים, חווה קנאה עמוקה באחותה הפורייה לאה. מתוך ייאוש, היא דורשת מיעקב פתרון, אך הוא מגיב בכעס ומזכיר לה שהחיים אינם בשליטתו. כדי לבנות משפחה, רחל ולאה משתמשות בשפחותיהן, בלהה וזלפה, כפונדקאיות, ובהמשך אף סוחרות ביניהן בצמחי דודאים מיוחדים שנמצאו בשדה. בסופו של דבר, רחל יולדת את יוסף, והאיזון המשפחתי משתנה. לאחר מכן, העלילה עוברת לזירה הכלכלית: יעקב מעוניין להשתחרר מלבן, חמו הנצלן, ולחזור הביתה. הוא מציע עסקה שבה שכרו יהיה רק הצאן המנוקד והטלוא. לבן מנסה לרמות אותו ולהרחיק את הכבשים הללו, אך יעקב משתמש בשיטה ביולוגית-ויזואלית יוצאת דופן: הוא מציב מקלות מקולפים עם פסים לבנים מול הצאן בעת השתייה. השיטה מצליחה מעל למצופה, ויעקב הופך לרועה עשיר ובעל עדרים עצומים, מוכן לצאת לדרך עצמאית.
הפסוק הזה מהווה את נקודת המפנה הדרמטית ביותר בפרק, ואולי בחיי המשפחה כולה. לאחר שנים של עקרות, קנאה באחותה לאה, וניסיונות למצוא פתרונות אנושיים כמו הבאת ילדים דרך שפחתה או עסקת הדודאים, רחל נענית סוף-סוף באופן ישיר על ידי אלוהים. הפסוק מדגיש כי לצד כל ההשתדלות האנושית והתחבולות, המפתח האמיתי לשינוי הגורל נמצא בידי שמיים, והוא פותח את השער ללידת יוסף שישנה את פני ההיסטוריה המקראית.
להעמקה בסיפור⌄
הסיפור בפרק זה מציג לנו שתי זירות של מאבק והישרדות: הזירה המשפחתית-רגשית והזירה הכלכלית. בראשונה, אנו עדים למתח פסיכולוגי אדיר בין רחל ולאה. רחל חווה את כאב העקרות כסוג של מוות חברתי ואישי ('ואם אין מתה אנכי'), בעוד שלאה, למרות שפע הילדים שלה, מרגישה דחויה ולא אהובה על ידי בעלה. המתח הזה מביא אותן לנקוט בצעדים קיצוניים: שימוש בשפחות כדי להגדיל את מספר הילדים, וסחר חליפין בדודאים – צמחים שנחשבו בעת העתיקה כסגולה לפריון. השיחה הקשה ביניהן חושפת את עומק הפגיעות של שתיהן. מה שמעניין כאן הוא שהתנ'ך לא מייפה את המציאות; הוא מציג את האבות והאימהות שלנו עם כל החולשות, הקנאות והכאבים האנושיים שלהם, מה שהופך אותם לדמויות שקל להזדהות איתן. בחלק השני של הפרק, המאבק עובר ליחסים שבין יעקב לחמו לבן. לבן הוא טיפוס נצלן וערמומי שכבר רימה את יעקב בעבר. יעקב מבין שכדי לצאת לעצמאות הוא חייב לפעול בחוכמה. העסקה שהוא מציע נראית במבט ראשון גרועה עבורו – לקבל רק את הכבשים והעיזים בעלי המומים הפיגמנטיים (נקודים וטלואים), שהם מיעוט טבעי בעדר. לבן ממהר להסכים ואף מרמה מיד ומעלים את העדרים הללו. כאן נכנסת לתמונה התושייה של יעקב. השימוש במקלות המפוצלים (מקלות לבנה, לוז וערמון שקולפו מהם פסים) מול שקתות המים מבוסס על אמונה עתיקה שהמראה שהחיות רואות בזמן ההזדווגות משפיע על מראה הוולדות. בין אם מדובר בחוק טבע עתיק או בנס, התוצאה ברורה: יעקב מצליח להערים על הרמאי הגדול מכולם. הסיפור הזה מראה לנו שלפעמים, כדי לשרוד מול אנשים כוחניים או נצלנים, אנחנו צריכים להשתמש בראש, ביצירתיות ובסבלנות, ולא רק להתלונן על מר גורלנו.
אם הייתם במקומו של יעקב, האם הייתם משתמשים בתחבולות עם המקלות כדי להערים על לבן, או שהייתם מתעקשים על שיחה גלויה וישרה איתו, למרות שידעתם שהוא רמאי?
בין רחם סגור לעדרים פורצים: המאבק הדו-חזיתי של יעקב
בראשית פרק ל' מציג שתי מערכות יחסים מורכבות ורוויות מתח בחייו של יעקב בחרן: המאבק הפנימי בתוך ביתו, והמאבק הכלכלי מול חמו, לבן הארמי. בחלקו הראשון של הפרק, אנו עדים לתחרות הפוריות הסוערת בין האחיות רחל ולאה. רחל, אשתו האהובה של יעקב, סובלת מעקרות קשה ומביעה ייאוש עמוק, בעוד לאה יולדת בנים בזה אחר זה אך חשה דחויה ובלתי אהובה. שתי האחיות משתמשות בשפחותיהן, בלהה וזלפה, כדי להרחיב את משפחותיהן, ואף מנהלות עסקת חליפין סביב צמחי דודאים המיוחסים לפריון. בסופו של דבר, אלוהים נענה לתפילת רחל והיא יולדת את יוסף. בחלקו השני של הפרק, לאחר לידת יוסף, יעקב מבקש להשתחרר מעבודתו אצל לבן ולשוב לארץ כנען. הוא מציע ללבן עסקת שכר יוצאת דופן: יעקב יקבל כמשכורת רק את הכבשים והעיזים שייוולדו נקודים, טלואים או חומים – תכונות גנטיות נדירות בעדר. לבן מסכים אך מיד מנסה לחבל בהסכם. בתגובה, יעקב מיישם שיטת השפעה חזותית מתוחכמת באמצעות מקלות מקולפים בשקתות המים, המובילה להתרבות מסיבית של הצאן המנוקד ולעושרו המופלג של יעקב.
הפסוק הזה מהווה את נקודת המפנה הדרמטית ביותר בפרק, ואולי בחיי המשפחה כולה. לאחר שנים של עקרות, קנאה באחותה לאה, וניסיונות למצוא פתרונות אנושיים כמו הבאת ילדים דרך שפחתה או עסקת הדודאים, רחל נענית סוף-סוף באופן ישיר על ידי אלוהים. הפסוק מדגיש כי לצד כל ההשתדלות האנושית והתחבולות, המפתח האמיתי לשינוי הגורל נמצא בידי שמיים, והוא פותח את השער ללידת יוסף שישנה את פני ההיסטוריה המקראית.
הדרש — קריאה לעומק⌄
בראשית ל' הוא אחד הפרקים המורכבים והריאליסטיים ביותר בספר בראשית, המפרק לגורמים את המושג 'בית האבות'. הפרק בנוי משני חלקי מפתח המקבילים זה לזה באופן תמטי: המאבק על הפוריות האנושית באוהל, והמאבק על פוריות הצאן בשדה. בשני המקרים, הדמויות פועלות מתוך עמדת נחיתות ומצוקה, ומשתמשות באמצעים עקיפים ויצירתיים כדי לשנות את גורלן. בחלק הראשון, הניגוד הספרותי בין רחל ללאה מגיע לשיאו. רחל, המחזיקה באהבתו של יעקב, חסרה את הפוריות, ואילו לאה, השנואה, מחזיקה בפוריות אך חסרה את האהבה. הדיאלוג הפותח בין רחל ליעקב טעון באכזבה ובתסכול: דרישתה הדרמטית של רחל 'הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי' נתקלת בכעסו של יעקב 'התחת אלוהים אנכי?'. יעקב מבהיר את גבולות היכולת האנושית מול הגזירה האלוהית. השימוש בשפחות (בלהה וזלפה) כפונדקאיות משקף מנהג משפטי מוכר במזרח הקדום (כפי שמתועד בחוקי חמורבי), אך כאן הוא משמש ככלי נשק במלחמת מעמדות פנימית. המילה המנחה בחלק זה היא 'דין' ו'מאבק' (דן, נפתולי אלוהים נפתלתי). עסקת הדודאים חושפת את האירוניה הדרמטית: רחל, הנואשת לילדים, מוותרת על לילה עם בעלה עבור צמחי פריון, בעוד לאה משתמשת בדודאים כדי לזכות ביעקב, ודווקא היא זו שיולדת בעקבות זאת את יששכר וזבולון. רק כאשר 'ויזכור אלוהים את רחל', נפתר המשבר האישי שלה עם לידת יוסף. בחלק השני, המאבק עובר לזירה הכלכלית מול לבן. לבן מייצג את הממסד המנצל, המנסה להשאיר את יעקב במעמד של עבד חסר רכוש. יעקב, המעוניין לפרוץ את המעגל הזה ('מתי אעשה גם אנכי לביתי'), מציע נוסחת שכר מתוחכמת המבוססת על סימון חזותי של הצאן. לבן ממהר להסכים, מתוך הנחה שהסיכוי ללידת כבשים מנוקדים וטלואים בעדר אחיד הוא קלוש, ואף מגדיל לעשות ומעלים את המעטים שקיימים. יעקב משתמש בטכניקה המשלבת ידע חקלאי עממי (הצבת מקלות לבנים, לוז וערמון מקולפים מול עיני הצאן המיוחמות) עם הבנה פסיכולוגית של בעלי החיים. התורה מדגישה את הניגוד בין הצאן ה'עטופים' (החלשים) שנשארים ללבן, לבין ה'קשורים' (החזקים) שהופכים לרכושו של יעקב. בסופו של דבר, יעקב 'פורץ מאד מאד', ביטוי המהדהד את ההבטחה האלוהית לפריצה ושגשוג. הפרק מציג תפיסה מורכבת של ההשגחה האלוהית: היא אינה פועלת בחלל ריק, אלא משתלבת בתוך היוזמה, התחבולה והמאמץ האנושי הבלתי מתפשר.
- הבנת גבולות השליטה וההשפעהתגובתו של יעקב לרחל ('התחת אלוהים אנכי') מזכירה לנו שבחיים המקצועיים והאישיים ישנם משתנים שאינם בשליטתנו, לא משנה כמה נתאמץ. כאשר אנו נתקלים בקיר חסום – בין אם זה בקריירה, בזוגיות או בבריאות – עלינו ללמוד להבחין בין מה שביכולתנו לשנות (ההשתדלות שלנו) לבין מה שעלינו לקבל בהשלמה, תוך חיפוש נתיבים חלופיים ולא מתוך ייאוש הרסני.
- ניהול משא ומתן מול גורם כוחני ונצלןבמצבי עבודה או עסקים שבהם הצד השני מחזיק בכל הכוח ונוהג בחוסר הגינות (כמו לבן), פנייה ישירה לצדק שלו לרוב לא תועיל. יעקב מלמד אותנו להציע פתרונות יצירתיים שנראים לצד השני כרווחיים עבורו ('לא תתן לי מאומה'), אך בפועל, באמצעות תכנון קפדני, ידע מקצועי ויוזמה, מאפשרים לנו לבנות את עצמאותנו הכלכלית והאישית.
- מציאת פשרות פרגמטיות במצבי קונפליקטעסקת הדודאים בין רחל ולאה מראה כי גם בעיצומו של קונפליקט רגשי עמוק, זיהוי הצרכים השונים של הצדדים (רחל רצתה את הסגולה לפריון, לאה רצתה את קרבתו של יעקב) יכול להוביל לפתרון של 'זה נהנה וזה לא חסר'. במערכות יחסים מורכבות, היכולת לתרגם כעס עמוק לעסקה מעשית ומוסכמת היא כלי חיוני לשמירה על שלמות המערכת.
הפרק מעלה דילמה מוסרית ופילוסופית עמוקה בנוגע לגבולות התחבולה והיושר: האם מותר להשתמש במניפולציות ובתחבולות מתוחכמות (כמו יעקב עם המקלות או רחל ולאה עם השפחות והדודאים) כאשר מתמודדים עם מציאות לא הוגנת או עם אדם רמאי כמו לבן? האם המטרה של הישרדות ובניית המשפחה מקדשת את האמצעים העקיפים הללו, או שמא ישנו ערך מוחלט לאמת וליושרה גם במחיר של הפסד אישי?
📖 קראו את הפרק המלא⌄
וַתֵּרֶא רָחֵל כִּי לֹא יָלְדָה לְיַעֲקֹב וַתְּקַנֵּא רָחֵל בַּאֲחֹתָהּ וַתֹּאמֶר אֶל־יַעֲקֹב הָבָה־לִּי בָנִים וְאִם־אַיִן מֵתָה אָנֹכִי׃
וַיִּחַר־אַף יַעֲקֹב בְּרָחֵל וַיֹּאמֶר הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנֹכִי אֲשֶׁר־מָנַע מִמֵּךְ פְּרִי־בָטֶן׃
וַתֹּאמֶר הִנֵּה אֲמָתִי בִלְהָה בֹּא אֵלֶיהָ וְתֵלֵד עַל־בִּרְכַּי וְאִבָּנֶה גַם־אָנֹכִי מִמֶּנָּה׃
וַתִּתֶּן־לוֹ אֶת־בִּלְהָה שִׁפְחָתָהּ לְאִשָּׁה וַיָּבֹא אֵלֶיהָ יַעֲקֹב׃
וַתַּהַר בִּלְהָה וַתֵּלֶד לְיַעֲקֹב בֵּן׃
וַתֹּאמֶר רָחֵל דָּנַנִּי אֱלֹהִים וְגַם שָׁמַע בְּקֹלִי וַיִּתֶּן־לִי בֵּן עַל־כֵּן קָרְאָה שְׁמוֹ דָּן׃
וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בִּלְהָה שִׁפְחַת רָחֵל בֵּן שֵׁנִי לְיַעֲקֹב׃
וַתֹּאמֶר רָחֵל נַפְתּוּלֵי אֱלֹהִים נִפְתַּלְתִּי עִם־אֲחֹתִי גַּם־יָכֹלְתִּי וַתִּקְרָא שְׁמוֹ נַפְתָּלִי׃
וַתֵּרֶא לֵאָה כִּי עָמְדָה מִלֶּדֶת וַתִּקַּח אֶת־זִלְפָּה שִׁפְחָתָהּ וַתִּתֵּן אֹתָהּ לְיַעֲקֹב לְאִשָּׁה׃
וַתֵּלֶד זִלְפָּה שִׁפְחַת לֵאָה לְיַעֲקֹב בֵּן׃
וַתֹּאמֶר לֵאָה בגד [בָּא] [גָד] וַתִּקְרָא אֶת־שְׁמוֹ גָּד׃
וַתֵּלֶד זִלְפָּה שִׁפְחַת לֵאָה בֵּן שֵׁנִי לְיַעֲקֹב׃
וַתֹּאמֶר לֵאָה בְּאָשְׁרִי כִּי אִשְּׁרוּנִי בָּנוֹת וַתִּקְרָא אֶת־שְׁמוֹ אָשֵׁר׃
וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן בִּימֵי קְצִיר־חִטִּים וַיִּמְצָא דוּדָאִים בַּשָּׂדֶה וַיָּבֵא אֹתָם אֶל־לֵאָה אִמּוֹ וַתֹּאמֶר רָחֵל אֶל־לֵאָה תְּנִי־נָא לִי מִדּוּדָאֵי בְּנֵךְ׃
וַתֹּאמֶר לָהּ הַמְעַט קַחְתֵּךְ אֶת־אִישִׁי וְלָקַחַת גַּם אֶת־דּוּדָאֵי בְּנִי וַתֹּאמֶר רָחֵל לָכֵן יִשְׁכַּב עִמָּךְ הַלַּיְלָה תַּחַת דּוּדָאֵי בְנֵךְ׃
וַיָּבֹא יַעֲקֹב מִן־הַשָּׂדֶה בָּעֶרֶב וַתֵּצֵא לֵאָה לִקְרָאתוֹ וַתֹּאמֶר אֵלַי תָּבוֹא כִּי שָׂכֹר שְׂכַרְתִּיךָ בְּדוּדָאֵי בְּנִי וַיִּשְׁכַּב עִמָּהּ בַּלַּיְלָה הוּא׃
וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶל־לֵאָה וַתַּהַר וַתֵּלֶד לְיַעֲקֹב בֵּן חֲמִישִׁי׃
וַתֹּאמֶר לֵאָה נָתַן אֱלֹהִים שְׂכָרִי אֲשֶׁר־נָתַתִּי שִׁפְחָתִי לְאִישִׁי וַתִּקְרָא שְׁמוֹ יִשָּׂשכָר׃
וַתַּהַר עוֹד לֵאָה וַתֵּלֶד בֵּן־שִׁשִּׁי לְּיַעֲקֹב׃
וַתֹּאמֶר לֵאָה זְבָדַנִי אֱלֹהִים אֹתִי זֵבֶד טוֹב הַפַּעַם יִזְבְּלֵנִי אִישִׁי כִּי־יָלַדְתִּי לוֹ שִׁשָּׁה בָנִים וַתִּקְרָא אֶת־שְׁמוֹ זְבֻלוּן׃
וְאַחַר יָלְדָה בַּת וַתִּקְרָא אֶת־שְׁמָהּ דִּינָה׃
וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת־רָחֵל וַיִּשְׁמַע אֵלֶיהָ אֱלֹהִים וַיִּפְתַּח אֶת־רַחְמָהּ׃
וַתַּהַר וַתֵּלֶד בֵּן וַתֹּאמֶר אָסַף אֱלֹהִים אֶת־חֶרְפָּתִי׃
וַתִּקְרָא אֶת־שְׁמוֹ יוֹסֵף לֵאמֹר יֹסֵף יְהוָה לִי בֵּן אַחֵר׃
וַיְהִי כַּאֲשֶׁר יָלְדָה רָחֵל אֶת־יוֹסֵף וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל־לָבָן שַׁלְּחֵנִי וְאֵלְכָה אֶל־מְקוֹמִי וּלְאַרְצִי׃
תְּנָה אֶת־נָשַׁי וְאֶת־יְלָדַי אֲשֶׁר עָבַדְתִּי אֹתְךָ בָּהֵן וְאֵלֵכָה כִּי אַתָּה יָדַעְתָּ אֶת־עֲבֹדָתִי אֲשֶׁר עֲבַדְתִּיךָ׃
וַיֹּאמֶר אֵלָיו לָבָן אִם־נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ נִחַשְׁתִּי וַיְבָרֲכֵנִי יְהוָה בִּגְלָלֶךָ׃
וַיֹּאמַר נָקְבָה שְׂכָרְךָ עָלַי וְאֶתֵּנָה׃
וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַתָּה יָדַעְתָּ אֵת אֲשֶׁר עֲבַדְתִּיךָ וְאֵת אֲשֶׁר־הָיָה מִקְנְךָ אִתִּי׃
כִּי מְעַט אֲשֶׁר־הָיָה לְךָ לְפָנַי וַיִּפְרֹץ לָרֹב וַיְבָרֶךְ יְהוָה אֹתְךָ לְרַגְלִי וְעַתָּה מָתַי אֶעֱשֶׂה גַם־אָנֹכִי לְבֵיתִי׃
וַיֹּאמֶר מָה אֶתֶּן־לָךְ וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב לֹא־תִתֶּן־לִי מְאוּמָה אִם־תַּעֲשֶׂה־לִּי הַדָּבָר הַזֶּה אָשׁוּבָה אֶרְעֶה צֹאנְךָ אֶשְׁמֹר׃
אֶעֱבֹר בְּכָל־צֹאנְךָ הַיּוֹם הָסֵר מִשָּׁם כָּל־שֶׂה נָקֹד וְטָלוּא וְכָל־שֶׂה־חוּם בַּכְּשָׂבִים וְטָלוּא וְנָקֹד בָּעִזִּים וְהָיָה שְׂכָרִי׃
וְעָנְתָה־בִּי צִדְקָתִי בְּיוֹם מָחָר כִּי־תָבוֹא עַל־שְׂכָרִי לְפָנֶיךָ כֹּל אֲשֶׁר־אֵינֶנּוּ נָקֹד וְטָלוּא בָּעִזִּים וְחוּם בַּכְּשָׂבִים גָּנוּב הוּא אִתִּי׃
וַיֹּאמֶר לָבָן הֵן לוּ יְהִי כִדְבָרֶךָ׃
וַיָּסַר בַּיּוֹם הַהוּא אֶת־הַתְּיָשִׁים הָעֲקֻדִּים וְהַטְּלֻאִים וְאֵת כָּל־הָעִזִּים הַנְּקֻדּוֹת וְהַטְּלֻאֹת כֹּל אֲשֶׁר־לָבָן בּוֹ וְכָל־חוּם בַּכְּשָׂבִים וַיִּתֵּן בְּיַד־בָּנָיו׃
וַיָּשֶׂם דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בֵּינוֹ וּבֵין יַעֲקֹב וְיַעֲקֹב רֹעֶה אֶת־צֹאן לָבָן הַנּוֹתָרֹת׃
וַיִּקַּח־לוֹ יַעֲקֹב מַקַּל לִבְנֶה לַח וְלוּז וְעֶרְמוֹן וַיְפַצֵּל בָּהֵן פְּצָלוֹת לְבָנוֹת מַחְשֹׂף הַלָּבָן אֲשֶׁר עַל־הַמַּקְלוֹת׃
וַיַּצֵּג אֶת־הַמַּקְלוֹת אֲשֶׁר פִּצֵּל בָּרֳהָטִים בְּשִׁקֲתוֹת הַמָּיִם אֲשֶׁר תָּבֹאןָ הַצֹּאן לִשְׁתּוֹת לְנֹכַח הַצֹּאן וַיֵּחַמְנָה בְּבֹאָן לִשְׁתּוֹת׃
וַיֶּחֱמוּ הַצֹּאן אֶל־הַמַּקְלוֹת וַתֵּלַדְןָ הַצֹּאן עֲקֻדִּים נְקֻדִּים וּטְלֻאִים׃
וְהַכְּשָׂבִים הִפְרִיד יַעֲקֹב וַיִּתֵּן פְּנֵי הַצֹּאן אֶל־עָקֹד וְכָל־חוּם בְּצֹאן לָבָן וַיָּשֶׁת־לוֹ עֲדָרִים לְבַדּוֹ וְלֹא שָׁתָם עַל־צֹאן לָבָן׃
וְהָיָה בְּכָל־יַחֵם הַצֹּאן הַמְקֻשָּׁרוֹת וְשָׂם יַעֲקֹב אֶת־הַמַּקְלוֹת לְעֵינֵי הַצֹּאן בָּרֳהָטִים לְיַחְמֵנָּה בַּמַּקְלוֹת׃
וּבְהַעֲטִיף הַצֹּאן לֹא יָשִׂים וְהָיָה הָעֲטֻפִים לְלָבָן וְהַקְּשֻׁרִים לְיַעֲקֹב׃
וַיִּפְרֹץ הָאִישׁ מְאֹד מְאֹד וַיְהִי־לוֹ צֹאן רַבּוֹת וּשְׁפָחוֹת וַעֲבָדִים וּגְמַלִּים וַחֲמֹרִים׃