תנ״ך יקר פתח באפליקציה

במדבר · פרק ז׳

הארכיטקטורה של השוויון: חזרתיות, קדושה ומנהיגות בפרשת הנשיאים

👑

וּבְבֹ֨א מֹשֶׁ֜ה אֶל־אֹ֣הֶל מוֹעֵד֮ לְדַבֵּ֣ר אִתּוֹ֒ וַיִּשְׁמַ֨ע אֶת־הַקּ֜וֹל מִדַּבֵּ֣ר אֵלָ֗יו מֵעַ֧ל הַכַּפֹּ֛רֶת אֲשֶׁ֛ר עַל־אֲרֹ֥ן הָעֵדֻ֖ת מִבֵּ֣ין שְׁנֵ֣י הַכְּרֻבִ֑ים וַיְדַבֵּ֖ר אֵלָֽיו׃

פסוק פט
התאמת תוכן לפי גיל

העגלות והמתנות השוות של מנהיגי המדבר

אחרי שבני ישראל סיימו לבנות את אוהל המשכן היפהפה במדבר, משה משח אותו בשמן מיוחד כדי להפוך אותו לקדוש. מנהיגי השבטים, שנקראו נשיאים, רצו מאוד לעזור. בהתחלה הם הביאו שש עגלות גדולות ומכוסות ושנים-עשר שוורים חזקים כדי לעזור ללויים לסחוב את חלקי האוהל הכבדים במסעות. ואז, במשך שנים-עשר ימים, בכל יום הגיע מנהיג אחר והביא מתנות נפלאות: קערות כסף מבריקות, כפות זהב קטנות מלאות בריח מתוק של קטורת, וחיות שונות למזבח. למרות שכל מנהיג היה יכול להביא מה שהוא רוצה, הם החליטו להביא בדיוק את אותן המתנות כדי להראות שכולם שווים וכולם חברים טובים. בסוף, כשמשה נכנס לאוהל השקט, הוא שמע את קולו של אלוהים מדבר אליו באהבה מבין שני הכרובים שעל הארון.

מה הפסוק אומר?

הפסוק מלמד אותנו שרק אחרי שכולם משתפים פעולה ומקדישים מעצמם, נוצר המרחב שבו אפשר באמת להקשיב ולשמוע את הקול הפנימי והעמוק.

טיפ להורים

הסיפור של חנוכת המשכן מציג לנו שיעור נפלא בשיתוף פעולה ובשיוויון. הנשיאים בחרו להביא מתנות זהות כדי למנוע קנאה ותחרותיות, והתורה מפרטת את המתנה של כל אחד מהם כדי להראות שכל מאמץ אישי הוא יקר וחשוב. אפשר להשתמש בסיפור הזה כדי לשוחח עם הילד על החשיבות של עבודת צוות בבית או בגן, ולהסביר שגם כשאנחנו עושים דברים דומים, הלב והכוונה שאנחנו מכניסים לתוך המעשה הם אלו שהופכים אותו למיוחד באמת.

שאלות לשיחה עם הילד
  • למה לדעתך המנהיגים החליטו להביא בדיוק את אותן המתנות במקום לנסות להביא מתנה גדולה יותר מהאחרים?
  • איזו מתנה קטנה ולא חומרית (כמו חיוך, חיבוק או עזרה) היית רוצה להעניק מחר למישהו שאתה אוהב?
  • איך היית מרגיש אם היית נכנס לאוהל שקט ושומע קול עדין ומנחם מדבר אליך?

המתנות השוות של מנהיגי השבטים

דמיין שאתה עומד באמצע המדבר החם, ופתאום מולך מתנשא אוהל ענקי וצבעוני – זהו המשכן, הבית המיוחד שאנשים בנו לאלוהים! עכשיו, כשהבית מוכן, מגיעים מנהיגי השבטים, הנשיאים, ורוצים להביא מתנות חגיגיות. בהתחלה הם מביאים עגלות חזקות ושוורים גדולים כדי לעזור לסחוב את חלקי האוהל הכבדים בדרכים. ואז, במשך שנים-עשר ימים, בכל יום מגיע מנהיג אחר ומביא קערות כסף נוצצות, כפות זהב קטנות מלאות בריח טוב, והרבה כבשים ופרים. מה שהכי יפה הוא שכל מנהיג מביא בדיוק את אותן המתנות! אף אחד לא מנסה להשוויץ או להיות יותר טוב מהשני. כולם נותנים באהבה ובשמחה שווה.

מה הפסוק אומר?

כשמשה נכנס לאוהל המיוחד, הוא שמע את הקול של אלוהים מדבר אליו בעדינות מבין שני פסלי כרובי הזהב הקטנים שעל הארון. זה הראה שאלוהים תמיד קרוב ומקשיב.

הידעת?

הנשיאים הביאו שש עגלות גדולות ומכוסות כדי לשמור על כלי המשכן מפני האבק והחול של המדבר.

מה יקרה בפרק הבא?

משה נכנס לתוך האוהל החשוך והשקט. האם הוא ישמע שם מישהו מדבר אליו? בפרק הבא נגלה...

יום אחרי יום: המצעד הגדול של המנהיגים

אחרי שהקמת המשכן – האוהל המקודש של בני ישראל במדבר – הושלמה, הגיע הזמן לחנוך אותו. נשיאי השבטים, שהם המנהיגים של כל קבוצה בעם, מחליטים להביא תרומה משותפת. הם מתחילים בשישה קרונות מכוסים ושנים-עשר שוורים כדי לעזור ללויים להוביל את חלקי המשכן הכבדים במסעותיהם במדבר. לאחר מכן, מתחיל מצעד חגיגי שנמשך שנים-עשר ימים. בכל יום מגיע נשיא של שבט אחר ומקריב את קורבנו על המזבח. באופן מפתיע, התורה מפרטת את המתנות של כל אחד מהם בנפרד, למרות שכולם הביאו בדיוק את אותו הדבר: קערות וכלי כסף, כפות זהב מלאות קטורת ריחנית, ובעלי חיים שונים. החזרה הזו מראה שכל שבט קיבל יחס אישי ומכבד, ללא תחרותיות. בסוף, משה נכנס לאוהל ושומע את קול אלוהים מדבר אליו מעל ארון הברית.

מה הפסוק אומר?

הפסוק הזה מראה שכל העבודה הקשה של בניית המשכן והבאת המתנות השתלמה: בסוף, נוצר קשר אמיתי וקולו של אלוהים נשמע אל משה מתוך המקום הכי שמור.

Life Hack

כשיש לכם פרויקט קבוצתי בבית הספר, אל תנסו לגנוב את ההצגה. לפעמים העוצמה של הקבוצה מגיעה דווקא מכך שכל אחד עושה את העבודה שלו בצורה שווה ומכבדת, בלי לנסות להאפיל על האחרים.

מקבילה מודרנית

זה כמו שכל החברים בכיתה מחליטים להביא מתנה זהה למורה או לחבר חולה – כל אחד כותב כרטיס ברכה אישי משלו ומביא שוקולד זהה. למרות שהמתנה דומה, ההשקעה האישית של כל אחד בנפרד היא שעושה את ההבדל.

היופי שבחזרה: כשהשיוויון מנצח את האגו

פרק ז' בספר במדבר מתאר את חנוכת המשכן – המרכז הרוחני הנייד של בני ישראל במדבר. ברגע שהמבנה מוכן ומשה מסיים לקדש אותו, נשיאי השבטים לוקחים יוזמה. תחילה הם תורמים שש עגלות מכוסות ושנים-עשר שוורים כדי לסייע ללויים במלאכת פירוק והובלת האוהל הכבד. משה מחלק את העגלות לפי הצורך: בני גרשון ובני מררי מקבלים עגלות עבור הקרשים והיריעות, בעוד בני קהת לא מקבלים עגלות כלל, כי תפקידם לשאת את כלי הקודש, כמו ארון הברית, על הכתפיים. בהמשך, במשך שנים-עשר ימים רצופים, מגיע בכל יום נשיא שבט אחר ומגיש את מנחתו לחנוכת המזבח. הטקסט חוזר באריכות ובפירוט מדהים על רשימת המתנות של כל נשיא ונשיא, למרות שהן זהות לחלוטין: כלי כסף וזהב יקרי ערך מלאים בסולת, שמן וקטורת, לצד קורבנות מן החי. בסיום המצעד הארוך, משה נכנס אל אוהל מועד ושומע את קולו של אלוהים מדבר אליו מבין שני הכרובים שעל ארון העדות.

מה הפסוק אומר?

הפסוק חותם את פרק חנוכת המשכן ומציג את שיא המפגש בין האדם לאלוהים. לאחר שכל שבטי ישראל תרמו את חלקם באופן שוויוני ומסודר, השכינה שוכנת בתוך המשכן. קולו של אלוהים נשמע אל משה מתוך השקט שבין שני הכרובים, מעל ארון הברית. זהו ביטוי מוחשי לכך שהמשכן אינו רק מבנה פיזי של זהב וכסף, אלא מרחב חי של תקשורת ונוכחות רוחנית.

להעמקה בסיפור

כשקוראים את פרק ז' בפעם הראשונה, קל להשתעמם. מדובר באחד הפרקים הארוכים ביותר בתנ"ך, והוא מורכב ברובו מחזרה מונוטונית על אותה נוסחה קבועה: נשיא שבט יהודה מביא קערת כסף, מזרק כסף, כף זהב וחיות לקורבן, ולמחרת נשיא שבט יששכר מביא בדיוק את אותו הדבר, וכך הלאה במשך 12 ימים. אבל אם נעצור לרגע ונחשוב על זה, יש כאן אמירה חברתית ופסיכולוגית מדהימה. בעולם העתיק, מנהיגים אהבו להשוויץ. כל אחד רצה להביא את המתנה הכי גדולה והכי יקרה כדי להראות שהוא חזק יותר מהשכנים שלו. תחרותיות כזו בין שבטים עלולה להרוס קהילה מבפנים. על ידי קביעת מתנה אחידה לכולם, התורה מייצרת שוויון מוחלט. אין שבט עשיר יותר או חשוב יותר בפני אלוהים. יותר מזה: למה לכתוב את הכל 12 פעמים במקום לכתוב פעם אחת שכל הנשיאים הביאו את המתנה הזו? התשובה נוגעת ליחס אישי. כשמישהו נותן לך מתנה, גם אם היא דומה למתנה שקיבלת ממישהו אחר, אתה לא פוטר אותו בקיבלתי כבר כזה. אתה מקשיב לו, מודה לו ומעריך את הכוונה שלו. התורה נותנת מקום ובמה לכל שבט ושבט בנפרד, כדי להראות שבעיני אלוהים, כל קבוצה וכל מנהיג הם עולם מלא בפני עצמם, והכוונה האישית שלהם חשובה לא פחות מהערך הכספי של התרומה. בנוסף, הפרק עושה הבחנה מעניינת בחלוקת העגלות ללויים. בני קהת, שנושאים את הארון והמנורה, צריכים לסחוב אותם על הכתפיים ולא על עגלות. זה מלמד אותנו שדברים בעלי ערך רוחני עמוק דורשים מאמץ אישי ישיר, ואי אפשר לעשות אותם בדרך הקלה. בסופו של דבר, הסדר, השוויון והמאמץ המשותף הם אלו שמאפשרים לקול האלוהי להישמע אל משה מתוך המשכן.

שאלה למחשבה

אם היית צריך לארגן אירוע קבוצתי גדול, האם היית מעדיף שכל אחד יביא בדיוק את אותו הדבר כדי למנוע קנאה, או שכל אחד יביא משהו שונה לחלוטין כדי להראות את הייחודיות שלו? מה המחיר של כל בחירה?

הארכיטקטורה של השוויון: חזרתיות, קדושה ומנהיגות בפרשת הנשיאים

פרק ז' בספר במדבר מציג את רגע השיא של חנוכת המשכן והמזבח, מיד לאחר שמשה מסיים למשוח ולקדש אותם. האירוע נפתח ביוזמה מעשית של נשיאי שבטי ישראל, המביאים שש עגלות מכוסות ושנים-עשר שוורים כדי לסייע ללויים בנשיאת המשכן במסעות המדבר. משה מחלק את העגלות לבני גרשון ובני מררי בהתאם לעומס עבודתם, בעוד שבני קהת אינם מקבלים עגלות, שכן עליהם לשאת את כלי הקודש העדינים על כתפיהם. חלקו הארי של הפרק מוקדש למצעד חנוכת המזבח, הנמשך שנים-עשר ימים רצופים. בכל יום מקריב נשיא שבט אחר מנחה חגיגית. למרות שכל הנשיאים מביאים קורבן זהה לחלוטין – המורכב מכלי כסף וזהב יקרי ערך המלאים בסולת, שמן וקטורת, לצד שורת קורבנות מן החי – התורה בוחרת לפרט את מנחתו של כל נשיא ונשיא בפסקאות נפרדות וזהות מילה במילה. הפרק נחתם בסיכום כולל של כלל התרומות היקרות, וברגע אינטימי שבו משה נכנס אל אוהל מועד ושומע את קול ה' מדבר אליו מבין שני הכרובים שעל כפורת ארון העדות.

מה הפסוק אומר?

הפסוק חותם את פרק חנוכת המשכן ומציג את שיא המפגש בין האדם לאלוהים. לאחר שכל שבטי ישראל תרמו את חלקם באופן שוויוני ומסודר, השכינה שוכנת בתוך המשכן. קולו של אלוהים נשמע אל משה מתוך השקט שבין שני הכרובים, מעל ארון הברית. זהו ביטוי מוחשי לכך שהמשכן אינו רק מבנה פיזי של זהב וכסף, אלא מרחב חי של תקשורת ונוכחות רוחנית.

הדרש — קריאה לעומק

פרק ז' של ספר במדבר מעמיד את הקורא המודרני בפני אתגר ספרותי וסגנוני יוצא דופן. החזרה המילולית המדויקת על פרטי קורבנות הנשיאים במשך שנים-עשר ימים נראית במבט ראשון כהפרה של עקרון החיסכון המקראי. אולם, קריאה מעמיקה ורגישה חושפת כי דווקא במבנה הרפטטיבי הזה טמון המסר התאולוגי והחברתי המרכזי של הפרק. בראש ובראשונה, החזרתיות המוחלטת מייצרת שוויון מבני ומהותי בין שבטי ישראל. במזרח הקדום, חנוכת מקדשים לוותה לרוב בתחרות אוליגרכית שבה שליטים ומנהיגים ניסו להאפיל זה על זה בעושר מנחותיהם כדי לבסס את מעמדם הפוליטי. על ידי קביעת פרוטוקול מנחות אחיד וזהה לכל השבטים – החל משבט יהודה המיוחס ועד לשבטים קטנים או פריפריאליים יותר – התורה שוללת את האפשרות של תחרותיות והיררכיה פנימית. בפני האל, כל השבטים שווים במעמדם ובמחויבותם. שנית, הבחירה הספרותית לכתוב את הרשימה במלואה שתים-עשרה פעמים, במקום להשתמש בנוסחת קיצור קטגורית, מעניקה לכל נשיא ושבט את הבמה הייחודית שלו. היא מלמדת כי בעיני האל, המעשה הקהילתי אינו מבטל את הערך האינדיבידואלי. כל שבט מביא את המנחה מתוך כוונה פנימית וייחודית לו, והתורה מכבדת כוונה זו על ידי הענקת מרחב טקסטואלי עצמאי לכל אחד מהם. החזרה הופכת למעין טקס מדיטטיבי, שבו כל יום עומד בפני עצמו כחגיגה של שותפות ושלום. היבט ספרותי נוסף בפרק הוא הניגוד בין אופן הובלת המשכן לבין הובלת כלי הקודש. חלוקת העגלות ללויים חושפת עיקרון ניהולי ורוחני: בני גרשון ובני מררי, הנושאים את המשאות הפיזיים והמבניים (קרשים, בריחים, יריעות), מקבלים עגלות ושוורים כדי להקל על מלאכתם. לעומת זאת, בני קהת, הנושאים את ארון הברית, המנורה והשולחן, נדרשים לשאתם בכתף. המקרא מדגיש כי את הקדושה המהותית, את הליבה הרוחנית, לא ניתן להניח על עגלה – היא דורשת מגע אנושי ישיר, מאמץ פיזי ומחויבות אישית בלתי אמצעית. הפרק מגיע לשיאו בפסוק האחרון, המהווה גשר דרמטי בין הפעולה האנושית לתגובה האלוהית. רק לאחר שהושלם המבנה החברתי השוויוני, ולאחר שכל השבטים תרמו את חלקם באופן מסודר, משה נכנס אל אוהל מועד. שם, בשקט של קודש הקודשים, נשמע קול ה' מבין שני הכרובים. הקול אינו מכה ברעמים וברקים, אלא בוקע מתוך המרחב המצומם שבין פסלי הזהב, כעדות לכך שהאל שוכן בתוך המבנה הקהילתי והרוחני שיצרו בני האדם במו ידיהם ובנדיבות לבם.

לקחים לחיים
  • יצירת מרחבים נטולי תחרותיות בארגונים ובמשפחהבסביבות עבודה מודרניות או במערכות יחסים משפחתיות, קל ליפול למלכודת של השוואות וניסיונות להוכיח מי תורם יותר. אימוץ מודל מנחת הנשיאים פירושו הגדרת משימות או תרומות באופן שוויוני ומכבד, המאפשר לכל חבר בקבוצה להרגיש בעל ערך זהה, ללא קשר ליכולת הכלכלית או המעמדית שלו.
  • הכרה בערכו של הפרט בתוך הכללכמנהלים או כהורים, עלינו להימנע מלהתייחס להישגי הקבוצה כמקשה אחת. הקדשת זמן ותשומת לב כדי להכיר באופן אישי ומפורט בתרומתו של כל עובד או ילד בנפרד – גם אם כולם ביצעו משימה דומה – מעניקה להם תחושת נראות ומשמעות עמוקה.
  • נשיאת הליבה הערכית על הכתףבעולם שבו אנו מחפשים אוטומציה וקיצורי דרך לכל דבר, הפרק מזכיר לנו שישנם תחומים שאי אפשר להעביר לעגלות. חינוך ילדים, טיפוח זוגיות, עבודה רוחנית או שמירה על יושרה מוסרית דורשים מאמץ אישי, ישיר ולא מתפשר. אלו דברים שחייבים לשאת על הכתפיים באופן אישי.
היבט פילוסופי

המתח בין הצורך במבנה, סדר ואחידות לבין הרצון בביטוי אישי וייחודיות. הפרק פותר מתח זה באופן טקסי: המנחה היא אחידה לחלוטין (סדר ואחדות), אך ההגשה היא נפרדת ומפורטת לכל שבט (ייחודיות ונראות). האם בחברה מודרנית ניתן לקיים שוויון מוחלט מבלי למחוק את הייחודיות של הפרט?

📖 קראו את הפרק המלא

וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה לְהָקִים אֶת־הַמִּשְׁכָּן וַיִּמְשַׁח אֹתוֹ וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ וְאֶת־כָּל־כֵּלָיו וְאֶת־הַמִּזְבֵּחַ וְאֶת־כָּל־כֵּלָיו וַיִּמְשָׁחֵם וַיְקַדֵּשׁ אֹתָם׃

וַיַּקְרִיבוּ נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל רָאשֵׁי בֵּית אֲבֹתָם הֵם נְשִׂיאֵי הַמַּטֹּת הֵם הָעֹמְדִים עַל־הַפְּקֻדִים׃

וַיָּבִיאוּ אֶת־קָרְבָּנָם לִפְנֵי יְהוָה שֵׁשׁ־עֶגְלֹת צָב וּשְׁנֵי עָשָׂר בָּקָר עֲגָלָה עַל־שְׁנֵי הַנְּשִׂאִים וְשׁוֹר לְאֶחָד וַיַּקְרִיבוּ אוֹתָם לִפְנֵי הַמִּשְׁכָּן׃

וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר׃

קַח מֵאִתָּם וְהָיוּ לַעֲבֹד אֶת־עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד וְנָתַתָּה אוֹתָם אֶל־הַלְוִיִּם אִישׁ כְּפִי עֲבֹדָתוֹ׃

וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת־הָעֲגָלֹת וְאֶת־הַבָּקָר וַיִּתֵּן אוֹתָם אֶל־הַלְוִיִּם׃

אֵת שְׁתֵּי הָעֲגָלֹת וְאֵת אַרְבַּעַת הַבָּקָר נָתַן לִבְנֵי גֵרְשׁוֹן כְּפִי עֲבֹדָתָם׃

וְאֵת אַרְבַּע הָעֲגָלֹת וְאֵת שְׁמֹנַת הַבָּקָר נָתַן לִבְנֵי מְרָרִי כְּפִי עֲבֹדָתָם בְּיַד אִיתָמָר בֶּן־אַהֲרֹן הַכֹּהֵן׃

וְלִבְנֵי קְהָת לֹא נָתָן כִּי־עֲבֹדַת הַקֹּדֶשׁ עֲלֵהֶם בַּכָּתֵף יִשָּׂאוּ׃

וַיַּקְרִיבוּ הַנְּשִׂאִים אֵת חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ בְּיוֹם הִמָּשַׁח אֹתוֹ וַיַּקְרִיבוּ הַנְּשִׂיאִם אֶת־קָרְבָּנָם לִפְנֵי הַמִּזְבֵּחַ׃

וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל־מֹשֶׁה נָשִׂיא אֶחָד לַיּוֹם נָשִׂיא אֶחָד לַיּוֹם יַקְרִיבוּ אֶת־קָרְבָּנָם לַחֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ׃

וַיְהִי הַמַּקְרִיב בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן אֶת־קָרְבָּנוֹ נַחְשׁוֹן בֶּן־עַמִּינָדָב לְמַטֵּה יְהוּדָה׃

וְקָרְבָּנוֹ קַעֲרַת־כֶּסֶף אַחַת שְׁלֹשִׁים וּמֵאָה מִשְׁקָלָהּ מִזְרָק אֶחָד כֶּסֶף שִׁבְעִים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ שְׁנֵיהֶם מְלֵאִים סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן לְמִנְחָה׃

כַּף אַחַת עֲשָׂרָה זָהָב מְלֵאָה קְטֹרֶת׃

פַּר אֶחָד בֶּן־בָּקָר אַיִל אֶחָד כֶּבֶשׂ־אֶחָד בֶּן־שְׁנָתוֹ לְעֹלָה׃

שְׂעִיר־עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת׃

וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים בָּקָר שְׁנַיִם אֵילִם חֲמִשָּׁה עַתּוּדִים חֲמִשָּׁה כְּבָשִׂים בְּנֵי־שָׁנָה חֲמִשָּׁה זֶה קָרְבַּן נַחְשׁוֹן בֶּן־עַמִּינָדָב׃

בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי הִקְרִיב נְתַנְאֵל בֶּן־צוּעָר נְשִׂיא יִשָּׂשכָר׃

הִקְרִב אֶת־קָרְבָּנוֹ קַעֲרַת־כֶּסֶף אַחַת שְׁלֹשִׁים וּמֵאָה מִשְׁקָלָהּ מִזְרָק אֶחָד כֶּסֶף שִׁבְעִים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ שְׁנֵיהֶם מְלֵאִים סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן לְמִנְחָה׃

כַּף אַחַת עֲשָׂרָה זָהָב מְלֵאָה קְטֹרֶת׃

פַּר אֶחָד בֶּן־בָּקָר אַיִל אֶחָד כֶּבֶשׂ־אֶחָד בֶּן־שְׁנָתוֹ לְעֹלָה׃

שְׂעִיר־עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת׃

וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים בָּקָר שְׁנַיִם אֵילִם חֲמִשָּׁה עַתּוּדִים חֲמִשָּׁה כְּבָשִׂים בְּנֵי־שָׁנָה חֲמִשָּׁה זֶה קָרְבַּן נְתַנְאֵל בֶּן־צוּעָר׃

בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי נָשִׂיא לִבְנֵי זְבוּלֻן אֱלִיאָב בֶּן־חֵלֹן׃

קָרְבָּנוֹ קַעֲרַת־כֶּסֶף אַחַת שְׁלֹשִׁים וּמֵאָה מִשְׁקָלָהּ מִזְרָק אֶחָד כֶּסֶף שִׁבְעִים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ שְׁנֵיהֶם מְלֵאִים סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן לְמִנְחָה׃

כַּף אַחַת עֲשָׂרָה זָהָב מְלֵאָה קְטֹרֶת׃

פַּר אֶחָד בֶּן־בָּקָר אַיִל אֶחָד כֶּבֶשׂ־אֶחָד בֶּן־שְׁנָתוֹ לְעֹלָה׃

שְׂעִיר־עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת׃

וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים בָּקָר שְׁנַיִם אֵילִם חֲמִשָּׁה עַתֻּדִים חֲמִשָּׁה כְּבָשִׂים בְּנֵי־שָׁנָה חֲמִשָּׁה זֶה קָרְבַּן אֱלִיאָב בֶּן־חֵלֹן׃

בַּיּוֹם הָרְבִיעִי נָשִׂיא לִבְנֵי רְאוּבֵן אֱלִיצוּר בֶּן־שְׁדֵיאוּר׃

קָרְבָּנוֹ קַעֲרַת־כֶּסֶף אַחַת שְׁלֹשִׁים וּמֵאָה מִשְׁקָלָהּ מִזְרָק אֶחָד כֶּסֶף שִׁבְעִים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ שְׁנֵיהֶם מְלֵאִים סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן לְמִנְחָה׃

כַּף אַחַת עֲשָׂרָה זָהָב מְלֵאָה קְטֹרֶת

פַּר אֶחָד בֶּן־בָּקָר אַיִל אֶחָד כֶּבֶשׂ־אֶחָד בֶּן־שְׁנָתוֹ לְעֹלָה׃

שְׂעִיר־עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת׃

וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים בָּקָר שְׁנַיִם אֵילִם חֲמִשָּׁה עַתֻּדִים חֲמִשָּׁה כְּבָשִׂים בְּנֵי־שָׁנָה חֲמִשָּׁה זֶה קָרְבַּן אֱלִיצוּר בֶּן־שְׁדֵיאוּר׃

בַּיּוֹם הַחֲמִישִׁי נָשִׂיא לִבְנֵי שִׁמְעוֹן שְׁלֻמִיאֵל בֶּן־צוּרִישַׁדָּי׃

קָרְבָּנוֹ קַעֲרַת־כֶּסֶף אַחַת שְׁלֹשִׁים וּמֵאָה מִשְׁקָלָהּ מִזְרָק אֶחָד כֶּסֶף שִׁבְעִים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ שְׁנֵיהֶם מְלֵאִים סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן לְמִנְחָה׃

כַּף אַחַת עֲשָׂרָה זָהָב מְלֵאָה קְטֹרֶת׃

פַּר אֶחָד בֶּן־בָּקָר אַיִל אֶחָד כֶּבֶשׂ־אֶחָד בֶּן־שְׁנָתוֹ לְעֹלָה׃

שְׂעִיר־עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת

וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים בָּקָר שְׁנַיִם אֵילִם חֲמִשָּׁה עַתֻּדִים חֲמִשָּׁה כְּבָשִׂים בְּנֵי־שָׁנָה חֲמִשָּׁה זֶה קָרְבַּן שְׁלֻמִיאֵל בֶּן־צוּרִישַׁדָּי׃

בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי נָשִׂיא לִבְנֵי גָד אֶלְיָסָף בֶּן־דְּעוּאֵל׃

קָרְבָּנוֹ קַעֲרַת־כֶּסֶף אַחַת שְׁלֹשִׁים וּמֵאָה מִשְׁקָלָהּ מִזְרָק אֶחָד כֶּסֶף שִׁבְעִים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ שְׁנֵיהֶם מְלֵאִים סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן לְמִנְחָה׃

כַּף אַחַת עֲשָׂרָה זָהָב מְלֵאָה קְטֹרֶת׃

פַּר אֶחָד בֶּן־בָּקָר אַיִל אֶחָד כֶּבֶשׂ־אֶחָד בֶּן־שְׁנָתוֹ לְעֹלָה׃

שְׂעִיר־עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת׃

וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים בָּקָר שְׁנַיִם אֵילִם חֲמִשָּׁה עַתֻּדִים חֲמִשָּׁה כְּבָשִׂים בְּנֵי־שָׁנָה חֲמִשָּׁה זֶה קָרְבַּן אֶלְיָסָף בֶּן־דְּעוּאֵל׃

בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי נָשִׂיא לִבְנֵי אֶפְרָיִם אֱלִישָׁמָע בֶּן־עַמִּיהוּד׃

קָרְבָּנוֹ קַעֲרַת־כֶּסֶף אַחַת שְׁלֹשִׁים וּמֵאָה מִשְׁקָלָהּ מִזְרָק אֶחָד כֶּסֶף שִׁבְעִים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ שְׁנֵיהֶם מְלֵאִים סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן לְמִנְחָה׃

כַּף אַחַת עֲשָׂרָה זָהָב מְלֵאָה קְטֹרֶת׃

פַּר אֶחָד בֶּן־בָּקָר אַיִל אֶחָד כֶּבֶשׂ־אֶחָד בֶּן־שְׁנָתוֹ לְעֹלָה׃

שְׂעִיר־עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת׃

וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים בָּקָר שְׁנַיִם אֵילִם חֲמִשָּׁה עַתֻּדִים חֲמִשָּׁה כְּבָשִׂים בְּנֵי־שָׁנָה חֲמִשָּׁה זֶה קָרְבַּן אֱלִישָׁמָע בֶּן־עַמִּיהוּד׃

בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי נָשִׂיא לִבְנֵי מְנַשֶּׁה גַּמְלִיאֵל בֶּן־פְּדָה־צוּר׃

קָרְבָּנוֹ קַעֲרַת־כֶּסֶף אַחַת שְׁלֹשִׁים וּמֵאָה מִשְׁקָלָהּ מִזְרָק אֶחָד כֶּסֶף שִׁבְעִים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ שְׁנֵיהֶם מְלֵאִים סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן לְמִנְחָה

כַּף אַחַת עֲשָׂרָה זָהָב מְלֵאָה קְטֹרֶת׃

פַּר אֶחָד בֶּן־בָּקָר אַיִל אֶחָד כֶּבֶשׂ־אֶחָד בֶּן־שְׁנָתוֹ לְעֹלָה׃

שְׂעִיר־עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת׃

וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים בָּקָר שְׁנַיִם אֵילִם חֲמִשָּׁה עַתֻּדִים חֲמִשָּׁה כְּבָשִׂים בְּנֵי־שָׁנָה חֲמִשָּׁה זֶה קָרְבַּן גַּמְלִיאֵל בֶּן־פְּדָה צוּר׃

בַּיּוֹם הַתְּשִׁיעִי נָשִׂיא לִבְנֵי בִנְיָמִן אֲבִידָן בֶּן־גִּדְעֹנִי׃

קָרְבָּנוֹ קַעֲרַת־כֶּסֶף אַחַת שְׁלֹשִׁים וּמֵאָה מִשְׁקָלָהּ מִזְרָק אֶחָד כֶּסֶף שִׁבְעִים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ שְׁנֵיהֶם מְלֵאִים סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן לְמִנְחָה׃

כַּף אַחַת עֲשָׂרָה זָהָב מְלֵאָה קְטֹרֶת׃

פַּר אֶחָד בֶּן־בָּקָר אַיִל אֶחָד כֶּבֶשׂ־אֶחָד בֶּן־שְׁנָתוֹ לְעֹלָה׃

שְׂעִיר־עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת׃

וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים בָּקָר שְׁנַיִם אֵילִם חֲמִשָּׁה עַתֻּדִים חֲמִשָּׁה כְּבָשִׂים בְּנֵי־שָׁנָה חֲמִשָּׁה זֶה קָרְבַּן אֲבִידָן בֶּן־גִּדְעֹנִי׃

בַּיּוֹם הָעֲשִׂירִי נָשִׂיא לִבְנֵי דָן אֲחִיעֶזֶר בֶּן־עַמִּישַׁדָּי׃

קָרְבָּנוֹ קַעֲרַת־כֶּסֶף אַחַת שְׁלֹשִׁים וּמֵאָה מִשְׁקָלָהּ מִזְרָק אֶחָד כֶּסֶף שִׁבְעִים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ שְׁנֵיהֶם מְלֵאִים סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן לְמִנְחָה׃

כַּף אַחַת עֲשָׂרָה זָהָב מְלֵאָה קְטֹרֶת

פַּר אֶחָד בֶּן־בָּקָר אַיִל אֶחָד כֶּבֶשׂ־אֶחָד בֶּן־שְׁנָתוֹ לְעֹלָה׃

שְׂעִיר־עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת׃

וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים בָּקָר שְׁנַיִם אֵילִם חֲמִשָּׁה עַתֻּדִים חֲמִשָּׁה כְּבָשִׂים בְּנֵי־שָׁנָה חֲמִשָּׁה זֶה קָרְבַּן אֲחִיעֶזֶר בֶּן־עַמִּישַׁדָּי׃

בְּיוֹם עַשְׁתֵּי עָשָׂר יוֹם נָשִׂיא לִבְנֵי אָשֵׁר פַּגְעִיאֵל בֶּן־עָכְרָן׃

קָרְבָּנוֹ קַעֲרַת־כֶּסֶף אַחַת שְׁלֹשִׁים וּמֵאָה מִשְׁקָלָהּ מִזְרָק אֶחָד כֶּסֶף שִׁבְעִים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ שְׁנֵיהֶם מְלֵאִים סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן לְמִנְחָה׃

כַּף אַחַת עֲשָׂרָה זָהָב מְלֵאָה קְטֹרֶת׃

פַּר אֶחָד בֶּן־בָּקָר אַיִל אֶחָד כֶּבֶשׂ־אֶחָד בֶּן־שְׁנָתוֹ לְעֹלָה׃

שְׂעִיר־עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת׃

וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים בָּקָר שְׁנַיִם אֵילִם חֲמִשָּׁה עַתֻּדִים חֲמִשָּׁה כְּבָשִׂים בְּנֵי־שָׁנָה חֲמִשָּׁה זֶה קָרְבַּן פַּגְעִיאֵל בֶּן־עָכְרָן׃

בְּיוֹם שְׁנֵים עָשָׂר יוֹם נָשִׂיא לִבְנֵי נַפְתָּלִי אֲחִירַע בֶּן־עֵינָן׃

קָרְבָּנוֹ קַעֲרַת־כֶּסֶף אַחַת שְׁלֹשִׁים וּמֵאָה מִשְׁקָלָהּ מִזְרָק אֶחָד כֶּסֶף שִׁבְעִים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ שְׁנֵיהֶם מְלֵאִים סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן לְמִנְחָה׃

כַּף אַחַת עֲשָׂרָה זָהָב מְלֵאָה קְטֹרֶת׃

פַּר אֶחָד בֶּן־בָּקָר אַיִל אֶחָד כֶּבֶשׂ־אֶחָד בֶּן־שְׁנָתוֹ לְעֹלָה׃

שְׂעִיר־עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת׃

וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים בָּקָר שְׁנַיִם אֵילִם חֲמִשָּׁה עַתֻּדִים חֲמִשָּׁה כְּבָשִׂים בְּנֵי־שָׁנָה חֲמִשָּׁה זֶה קָרְבַּן אֲחִירַע בֶּן־עֵינָן׃

זֹאת חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ בְּיוֹם הִמָּשַׁח אֹתוֹ מֵאֵת נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל קַעֲרֹת כֶּסֶף שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה מִזְרְקֵי־כֶסֶף שְׁנֵים עָשָׂר כַּפּוֹת זָהָב שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה׃

שְׁלֹשִׁים וּמֵאָה הַקְּעָרָה הָאַחַת כֶּסֶף וְשִׁבְעִים הַמִּזְרָק הָאֶחָד כֹּל כֶּסֶף הַכֵּלִים אַלְפַּיִם וְאַרְבַּע־מֵאוֹת בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ׃

כַּפּוֹת זָהָב שְׁתֵּים־עֶשְׂרֵה מְלֵאֹת קְטֹרֶת עֲשָׂרָה עֲשָׂרָה הַכַּף בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ כָּל־זְהַב הַכַּפּוֹת עֶשְׂרִים וּמֵאָה׃

כָּל־הַבָּקָר לָעֹלָה שְׁנֵים עָשָׂר פָּרִים אֵילִם שְׁנֵים־עָשָׂר כְּבָשִׂים בְּנֵי־שָׁנָה שְׁנֵים עָשָׂר וּמִנְחָתָם וּשְׂעִירֵי עִזִּים שְׁנֵים עָשָׂר לְחַטָּאת׃

וְכֹל בְּקַר זֶבַח הַשְּׁלָמִים עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה פָּרִים אֵילִם שִׁשִּׁים עַתֻּדִים שִׁשִּׁים כְּבָשִׂים בְּנֵי־שָׁנָה שִׁשִּׁים זֹאת חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ אַחֲרֵי הִמָּשַׁח אֹתוֹ׃

וּבְבֹא מֹשֶׁה אֶל־אֹהֶל מוֹעֵד לְדַבֵּר אִתּוֹ וַיִּשְׁמַע אֶת־הַקּוֹל מִדַּבֵּר אֵלָיו מֵעַל הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל־אֲרֹן הָעֵדֻת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים וַיְדַבֵּר אֵלָיו׃

המשיכו לקרוא באפליקציה ←