במדבר · פרק ל״ב
אתוס החלוציות והערבות ההדדית: משבר בני גד ובני ראובן
וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לִבְנֵי־גָד וְלִבְנֵי רְאוּבֵן הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה׃
פסוק ו׳ההבטחה הגדולה של הרועים האמיצים
הלילה נספר על שני שבטים של רועי צאן, בני גד ובני ראובן, שהיו להם המון כבשים חמודות ופרות קטנות. כשהם ראו שדות ירוקים ורחבים בעבר הירדן, הם ביקשו ממשה המנהיג להישאר שם כדי שלחיות שלהם יהיה המון אוכל טעים. משה קצת דאג ושאל: ׳האם זה יפה שאתם תנוחו כאן, בזמן ששאר החברים שלכם צריכים ללכת ולעבוד קשה?׳. הרועים הטובים הבינו מיד והבטיחו הבטחה אמיצה: ׳אנחנו נבנה בתים בטוחים למשפחות שלנו ולעדרים, אבל אנחנו נלך ראשונים לעזור לכל החברים שלנו לבנות את הבתים שלהם! לא נחזור עד שכולם יהיו מוגנים ושמחים׳. משה שמח מאוד על העזרה ההדדית והסכים לבקשתם.
הפסוק הזה מזכיר לנו שאי אפשר לחנך לערכים של שותפות וקהילה אם אנחנו בוחרים להתבודד ולדאוג רק לאינטרסים הצרים שלנו.
הסיפור מדגיש את ערך הערבות ההדדית והעמידה בהבטחות. דרך הסיפור, אפשר לשוחח עם הילד על החשיבות של עזרה לחברים או לאחים, גם כשנוח לנו ואנו מעדיפים להישאר במשחק שלנו. זו הזדמנות לשאול את הילד איך הוא מרגיש כשהוא עוזר למישהו אחר, ואיך זה מחזק את הקשר ביניהם.
- למה בני גד וראובן רצו להישאר בשדות הירוקים?
- איזו הבטחה יפה הם הבטיחו למשה כדי לעזור לשאר העם?
- איך אתה יכול לעזור לחבר או לאח מחר, אפילו בדבר קטן?
ההבטחה האמיצה של רועי הצאן
דמיין שאתה עומד על גבעה ירוקה ורחבה, ושומע סביבך המון קולות של ׳מההה׳ ו׳מווו׳. לבני השבטים גד וראובן היו המון כבשים ופרות, והם ראו אדמה נהדרת עם המון עשב טעים מחוץ לארץ המובטחת. הם פנו למשה המנהיג וביקשו: ׳בבקשה, תן לנו להישאר כאן עם החיות שלנו!׳. משה נבהל וכעס: ׳מה? האחים שלכם ילכו להילחם ולעמול, ואתם תשבו פה ותנוחו?׳. אבל אז הם הציעו הצעה מדהימה: ׳לא, משה! אנחנו נבנה גדרות לצאן ובתים לילדים, אבל אנחנו נרוץ ראשונים בראש המחנה לעזור לכולם! לא נחזור הביתה עד שכל אחד ואחד יקבל בית משלו׳. משה שמח מאוד על רוח החברות שלהם והסכים. מה יקרה כשהם יצטרכו לקיים את ההבטחה הזו? בפרק הבא נגלה!
משה שואל את השבטים: האם זה הוגן שהחברים שלכם ילכו להילחם ולעבוד קשה, ואתם פשוט תשבו לכם כאן בנחת?
השבטים האלה היו כל כך חרוצים, שהם הבטיחו לצעוד בראש הצבא, ממש בשורה הראשונה, כדי להגן על שאר העם!
האם השבטים האמיצים יצליחו לעמוד במילה שלהם ולחזור בשלום למשפחותיהם? נגלה זאת בהמשך המסע!
הדילמה של עבר הירדן: שותפים או פורשים?
בני שבטי גד וראובן מחזיקים בעדרי בקר עצומים. כשהם מגיעים לעבר הירדן המזרחי, הם מבינים שהשטח הפורה הזה מושלם עבורם, ומבקשים ממשה להתיישב שם ולא לחצות את נהר הירדן עם שאר העם. משה מגיב בזעם עצום. הוא מאשים אותם באגואיסטיות ומזכיר להם את חטא המרגלים, שגרם לכל הדור הקודם למות במדבר בגלל פחד ורפיון ידיים. השבטים מבינים את הטעות ומציעים פתרון יצירתי: הם יבנו ערים למשפחותיהם ומכלאות לצאן, אך הגברים יתגייסו כחלוצים וילחמו בראש המחנה עד שכל השבטים יכבשו את נחלותיהם בכנען. משה מקבל את הפשרה ומחלק את השטח לגד, ראובן וחצי שבט מנשה, בתנאי שיעמדו במילתם.
משה מבהיר לשבטים שאי אפשר להישאר בצד כשכולם מתגייסים למשימה קשה. אי אפשר ליהנות מהרווחים בלי לקחת חלק במאמץ.
כשאתם מציגים בעיה או בקשה אישית שעלולה לפגוע באחרים, אל תבואו רק בדרישות. תציעו פתרון שמראה שאתם מוכנים להתאמץ ולתרום לכל הקבוצה.
זה כמו לעבוד על פרויקט קבוצתי בבית הספר. חבר אחד בקבוצה מבקש לעשות חלק קל יותר כי יש לו עיסוקים אחרים, אבל כדי שלא יחשבו שהוא מתחמק, הוא מציע להוביל את המצגת בכיתה ולעזור לכולם לערוך את החלקים שלהם.
הסכם החלוצים: כשאינטרס אישי פוגש אחריות קבוצתית
רגע לפני הכניסה לארץ כנען, בני השבטים גד וראובן מציבים למשה דרישה מפתיעה: הם לא רוצים לחצות את הירדן. יש להם המון מקנה וצאן, והשטחים הפוריים של עבר הירדן המזרחי נראים להם כמו גן עדן לרועים. משה רואה בזה בגידה של ממש. הוא חושש שהצעד שלהם יוריד את המוטיבציה של שאר העם ויוביל לאסון לאומי, בדיוק כמו שקרה עם חטא המרגלים ארבעים שנה קודם לכן. כדי לפתור את המשבר, השבטים מציעים הסכם אמיץ: הם ישאירו את הנשים, הילדים והעדרים מאחור בערים מוגנות, והגברים יתגייסו ראשונים כחלוצים למלחמה על כנען. הם מתחייבים לא לשוב לבתיהם עד שכל שבט יקבל את נחלתו. משה מסכים להסדר, ומצרף אליהם גם את חצי שבט מנשה. השבטים מתחילים לבנות את עריהם ולהתכונן למשימה הלאומית.
הפסוק מבטא את ליבת העימות הדרמטי בפרק. משה מציב מראה נוקבת מול בני גד ובני ראובן, ומעלה את השאלה המוסרית הנצחית של ערבות הדדית. מול בקשתם להישאר בעבר הירדן המזרחי בשל נוחות כלכלית, משה מבהיר כי פרישה מן המאמץ המשותף בעת מלחמה היא פגיעה קשה בלכידות הלאומית ובצדק החברתי.
להעמקה בסיפור⌄
הפרק הזה מביא למרכז הבמה את אחד המתחים הכי עתיקים והכי אנושיים שיש: המתח בין הבית הפרטי לבין המחויבות לחברה. בני גד ובני ראובן לא היו אנשים רעים; הם פשוט היו אנשי עסקים מעשיים עם המון צאן ובקר, שראו הזדמנות כלכלית מעולה בעבר הירדן המזרחי. מבחינתם, הבקשה הייתה הגיונית לגמרי. אבל משה, כמנהיג שרואה את התמונה המלאה, מזהה כאן סכנה איומה. הוא לא כועס רק בגלל הכלכלה, אלא בגלל הפסיכולוגיה של העם. אם שבטים שלמים יישארו מאחור, שאר העם ירגיש נטוש, מפוחד ומתוסכל. משה משתמש במילים קשות מאוד ומזכיר להם את חטא המרגלים – האירוע שבו פחד של מעטים גזר על עם שלם נדודים של דור שלם במדבר. היופי בסיפור הזה הוא הדרך שבה המשבר נפתר. במקום להתבצר בעמדותיהם או לפתוח במריבה, שני הצדדים מקשיבים. בני גד וראובן מבינים את הטענה המוסרית של משה. הם מבינים שהם לא יכולים ליהנות מהביטחון שהעם השיג יחד בלי לתרום את חלקם. הפתרון שלהם – לשרת כחלוצים בראש הכוח הלוחם – הוא מופת של לקיחת אחריות. הם מציעים מודל שבו מותר שיהיו לך שאיפות פרטיות ושונות, כל עוד אתה לא מתחמק מהנטל המשותף. משה מקבל את הפשרה הזו וממסד אותה כחוק מחייב, תוך שהוא מערב את יהושע ואלעזר הכהן כדי לוודא שההבטחה תקוים. הסיפור הזה מראה שפשרה אמיתית היא לא כניעה, אלא מציאת דרך יצירתית שבה כולם מרוויחים, תוך שמירה על ערכים של צדק ושותפות.
אם הייתם במקום בני גד וראובן, האם הייתם מוכנים לסכן את חייכם בחזית המלחמה במשך שנים, רק כדי לזכות בזכות לגור באדמה שרציתם?
אתוס החלוציות והערבות ההדדית: משבר בני גד ובני ראובן
בני שבטי גד וראובן, המחזיקים בעדרי מקנה עצומים, מזהים את הפוטנציאל הכלכלי והחקלאי של חבל הגלעד ויעזר בעבר הירדן המזרחי, שזה עתה נכבש מסִיחון ומעוֹג. הם פונים אל משה, אל אלעזר הכהן ואל נשיאי העדה בבקשה לקבל את האזור הזה כנחלתם הקבועה, ולהימנע מחציית נהר הירדן מערבה אל ארץ כנען. משה מגיב בחריפות רבה ומאשים אותם בפגיעה אנושה במורל הלאומי. הוא משווה את בקשתם לחטא המרגלים בקדש ברנע, שהוביל לעונש הנדודים של ארבעים שנה במדבר, ומזהיר כי צעדם עלול להביא לחורבן העם כולו. בתגובה להאשמות הקשות, מציגים נציגי השבטים מתווה פשרה מפורט: הם יבנו מכלאות לצאנם וערים לטפם בעבר הירדן, אך הגברים יתגייסו ככוח חלוץ חמוש ויובילו את הלחימה בחזית יחד עם שאר השבטים בכנען. הם מתחייבים שלא לשוב לבתיהם עד שכל שבטי ישראל יתנחלו בנחלותיהם. משה מקבל את ההצעה, מתנה את ההסכם באופן רשמי בפני הנהגת העם העתידית, ומעניק את השטח לגד, ראובן ולחצי שבט מנשה, אשר פונים מיד לבניית עריהם וביצורן.
הפסוק מבטא את ליבת העימות הדרמטי בפרק. משה מציב מראה נוקבת מול בני גד ובני ראובן, ומעלה את השאלה המוסרית הנצחית של ערבות הדדית. מול בקשתם להישאר בעבר הירדן המזרחי בשל נוחות כלכלית, משה מבהיר כי פרישה מן המאמץ המשותף בעת מלחמה היא פגיעה קשה בלכידות הלאומית ובצדק החברתי.
הדרש — קריאה לעומק⌄
פרק לב מציג את אחד העימותים הפוליטיים והמוסריים המרתקים ביותר במקרא, המעלה שאלות יסוד על זהות, טריטוריה וסולידריות חברתית. בבסיס העלילה עומד פער תפיסתי עמוק: בני גד ובני ראובן פועלים מתוך רציונליות כלכלית טהורה. המילים המנחות בפסוקי הפתיחה – ׳מקנה׳, ׳מקום׳ ו׳אחוזה׳ – מדגישות את הזיקה החומרית והמעשית שלהם לקרקע הפורייה של עבר הירדן המזרחי. עבורם, מדובר בהחלטה עסקית מתבקשת. לעומת זאת, משה מגיב מתוך פרספקטיבה היסטורית ותיאולוגית מובהקת. תגובתו החריפה אינה נובעת רק מחשש טקטי מפני מחסור בלוחמים, אלא מטראומה לאומית עמוקה – חטא המרגלים. משה מזהה בבקשתם דפוס פסיכולוגי הרסני של הנעת לב העם מעבר אל הארץ. חזרה על חטא זה, לשיטתו, תביא לזעם אלוהי נוסף ולשמדת העם במדבר. הניגוד בין השפה הכלכלית של השבטים לשפה הערכית-היסטורית של משה יוצר מתח דרמטי עצום. הפתרון למשבר מושג באמצעות משא ומתן מבריק המוליד את מושג החלוציות. השבטים מבינים כי עליהם לשלם מחיר אישי כבד כדי להוכיח את נאמנותם לכלל. הם מציעים להפריד בין ההתיישבות הפיזית לבין השותפות הגורלית: משפחותיהם יישארו מאחור, אך הם עצמם יהיו חוד החנית של המאמץ המלחמתי. משה מקבל את הפשרה אך מעגן אותה בניסוח משפטי קפדני, המועבר ליהושע בן נון ולאלעזר הכהן – המנהיגים של הדור הבא. בכך מלמד הפרק כי אחדות לאומית אינה מחייבת אחידות גיאוגרפית או תרבותית, אך היא דורשת נשיאה שוויונית בנטל המוסרי והפיזי של קיום החברה.
- מודל ׳התנאי הכפול׳ בניהול קונפליקטיםבניהול פרויקטים או במערכות יחסים עסקיות ואישיות, כאשר צד אחד מבקש תנאים מיוחדים, יש לעגן את ההסכמות בתנאים ברורים ודו-צדדיים. הגדרת ציפיות מדויקת וסנקציות מוסכמות מראש מונעות תסכולים ומגינות על האינטרסים של כל הצדדים במקרה של הפרת אמון.
- הבחנה בין צורך חומרי לבין התנערות מאחריותבחיים המודרניים, לעיתים קרובות קבוצות או יחידים זקוקים לפתרונות ייחודיים התואמים את צורכיהם. המפתח לקבלת פתרונות אלו על ידי החברה הוא נכונותם של אותם יחידים להוכיח שהטבות אלו אינן באות על חשבון תרומתם ומחויבותם למטרות המשותפות של הארגון או הקהילה.
- כוחו של הזיכרון ההיסטורי כמצפן מוסרימשה משתמש בלקחי העבר כדי למנוע טעות בהווה. בקבלת החלטות אסטרטגיות בחיינו המקצועיים או האישיים, עלינו לנתח דפוסים קודמים של כישלון משפחתי או ארגוני, ולא להסתנוור מהזדמנויות קצרות טווח שנראות מפתות אך טומנות בחובן סיכונים חברתיים או מוסריים ארוכי טווח.
האם שותפות גורלית אמיתית יכולה להתקיים כאשר ישנו חוסר שוויון מובנה בסיכונים וברווחים? בני גד וראובן מסכנים את חייהם בכנען, אך בסופו של דבר הם חוזרים לנחלה בטוחה שכבר נכבשה, בעוד שאר השבטים נאלצים להמשיך ולהתמודד עם אתגרי ההתנחלות בארץ החדשה.
📖 קראו את הפרק המלא⌄
וּמִקְנֶה רַב הָיָה לִבְנֵי רְאוּבֵן וְלִבְנֵי־גָד עָצוּם מְאֹד וַיִּרְאוּ אֶת־אֶרֶץ יַעְזֵר וְאֶת־אֶרֶץ גִּלְעָד וְהִנֵּה הַמָּקוֹם מְקוֹם מִקְנֶה׃
וַיָּבֹאוּ בְנֵי־גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן וַיֹּאמְרוּ אֶל־מֹשֶׁה וְאֶל־אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְאֶל־נְשִׂיאֵי הָעֵדָה לֵאמֹר׃
עֲטָרוֹת וְדִיבֹן וְיַעְזֵר וְנִמְרָה וְחֶשְׁבּוֹן וְאֶלְעָלֵה וּשְׂבָם וּנְבוֹ וּבְעֹן׃
הָאָרֶץ אֲשֶׁר הִכָּה יְהוָה לִפְנֵי עֲדַת יִשְׂרָאֵל אֶרֶץ מִקְנֶה הִוא וְלַעֲבָדֶיךָ מִקְנֶה׃
וַיֹּאמְרוּ אִם־מָצָאנוּ חֵן בְּעֵינֶיךָ יֻתַּן אֶת־הָאָרֶץ הַזֹּאת לַעֲבָדֶיךָ לַאֲחֻזָּה אַל־תַּעֲבִרֵנוּ אֶת־הַיַּרְדֵּן׃
וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לִבְנֵי־גָד וְלִבְנֵי רְאוּבֵן הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה׃
וְלָמָּה תנואון [תְנִיאוּן] אֶת־לֵב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵעֲבֹר אֶל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר־נָתַן לָהֶם יְהוָה׃
כֹּה עָשׂוּ אֲבֹתֵיכֶם בְּשָׁלְחִי אֹתָם מִקָּדֵשׁ בַּרְנֵעַ לִרְאוֹת אֶת־הָאָרֶץ׃
וַיַּעֲלוּ עַד־נַחַל אֶשְׁכּוֹל וַיִּרְאוּ אֶת־הָאָרֶץ וַיָּנִיאוּ אֶת־לֵב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְבִלְתִּי־בֹא אֶל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר־נָתַן לָהֶם יְהוָה׃
וַיִּחַר־אַף יְהוָה בַּיּוֹם הַהוּא וַיִּשָּׁבַע לֵאמֹר׃
אִם־יִרְאוּ הָאֲנָשִׁים הָעֹלִים מִמִּצְרַיִם מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה אֵת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב כִּי לֹא־מִלְאוּ אַחֲרָי׃
בִּלְתִּי כָּלֵב בֶּן־יְפֻנֶּה הַקְּנִזִּי וִיהוֹשֻׁעַ בִּן־נוּן כִּי מִלְאוּ אַחֲרֵי יְהוָה׃
וַיִּחַר־אַף יְהוָה בְּיִשְׂרָאֵל וַיְנִעֵם בַּמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה עַד־תֹּם כָּל־הַדּוֹר הָעֹשֶׂה הָרַע בְּעֵינֵי יְהוָה׃
וְהִנֵּה קַמְתֶּם תַּחַת אֲבֹתֵיכֶם תַּרְבּוּת אֲנָשִׁים חַטָּאִים לִסְפּוֹת עוֹד עַל חֲרוֹן אַף־יְהוָה אֶל־יִשְׂרָאֵל׃
כִּי תְשׁוּבֻן מֵאַחֲרָיו וְיָסַף עוֹד לְהַנִּיחוֹ בַּמִּדְבָּר וְשִׁחַתֶּם לְכָל־הָעָם הַזֶּה׃
וַיִּגְּשׁוּ אֵלָיו וַיֹּאמְרוּ גִּדְרֹת צֹאן נִבְנֶה לְמִקְנֵנוּ פֹּה וְעָרִים לְטַפֵּנוּ׃
וַאֲנַחְנוּ נֵחָלֵץ חֻשִׁים לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַד אֲשֶׁר אִם־הֲבִיאֹנֻם אֶל־מְקוֹמָם וְיָשַׁב טַפֵּנוּ בְּעָרֵי הַמִּבְצָר מִפְּנֵי יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ׃
לֹא נָשׁוּב אֶל־בָּתֵּינוּ עַד הִתְנַחֵל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ נַחֲלָתוֹ׃
כִּי לֹא נִנְחַל אִתָּם מֵעֵבֶר לַיַּרְדֵּן וָהָלְאָה כִּי בָאָה נַחֲלָתֵנוּ אֵלֵינוּ מֵעֵבֶר הַיַּרְדֵּן מִזְרָחָה׃
וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם מֹשֶׁה אִם־תַּעֲשׂוּן אֶת־הַדָּבָר הַזֶּה אִם־תֵּחָלְצוּ לִפְנֵי יְהוָה לַמִּלְחָמָה׃
וְעָבַר לָכֶם כָּל־חָלוּץ אֶת־הַיַּרְדֵּן לִפְנֵי יְהוָה עַד הוֹרִישׁוֹ אֶת־אֹיְבָיו מִפָּנָיו׃
וְנִכְבְּשָׁה הָאָרֶץ לִפְנֵי יְהוָה וְאַחַר תָּשֻׁבוּ וִהְיִיתֶם נְקִיִּים מֵיְהוָה וּמִיִּשְׂרָאֵל וְהָיְתָה הָאָרֶץ הַזֹּאת לָכֶם לַאֲחֻזָּה לִפְנֵי יְהוָה׃
וְאִם־לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן הִנֵּה חֲטָאתֶם לַיהוָה וּדְעוּ חַטַּאתְכֶם אֲשֶׁר תִּמְצָא אֶתְכֶם׃
בְּנוּ־לָכֶם עָרִים לְטַפְּכֶם וּגְדֵרֹת לְצֹנַאֲכֶם וְהַיֹּצֵא מִפִּיכֶם תַּעֲשׂוּ׃
וַיֹּאמֶר בְּנֵי־גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן אֶל־מֹשֶׁה לֵאמֹר עֲבָדֶיךָ יַעֲשׂוּ כַּאֲשֶׁר אֲדֹנִי מְצַוֶּה׃
טַפֵּנוּ נָשֵׁינוּ מִקְנֵנוּ וְכָל־בְּהֶמְתֵּנוּ יִהְיוּ־שָׁם בְּעָרֵי הַגִּלְעָד׃
וַעֲבָדֶיךָ יַעַבְרוּ כָּל־חֲלוּץ צָבָא לִפְנֵי יְהוָה לַמִּלְחָמָה כַּאֲשֶׁר אֲדֹנִי דֹּבֵר׃
וַיְצַו לָהֶם מֹשֶׁה אֵת אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְאֵת יְהוֹשֻׁעַ בִּן־נוּן וְאֶת־רָאשֵׁי אֲבוֹת הַמַּטּוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל׃
וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֲלֵהֶם אִם־יַעַבְרוּ בְנֵי־גָד וּבְנֵי־רְאוּבֵן אִתְּכֶם אֶת־הַיַּרְדֵּן כָּל־חָלוּץ לַמִּלְחָמָה לִפְנֵי יְהוָה וְנִכְבְּשָׁה הָאָרֶץ לִפְנֵיכֶם וּנְתַתֶּם לָהֶם אֶת־אֶרֶץ הַגִּלְעָד לַאֲחֻזָּה׃
וְאִם־לֹא יַעַבְרוּ חֲלוּצִים אִתְּכֶם וְנֹאחֲזוּ בְתֹכְכֶם בְּאֶרֶץ כְּנָעַן׃
וַיַּעֲנוּ בְנֵי־גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן לֵאמֹר אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה אֶל־עֲבָדֶיךָ כֵּן נַעֲשֶׂה׃
נַחְנוּ נַעֲבֹר חֲלוּצִים לִפְנֵי יְהוָה אֶרֶץ כְּנָעַן וְאִתָּנוּ אֲחֻזַּת נַחֲלָתֵנוּ מֵעֵבֶר לַיַּרְדֵּן׃
וַיִּתֵּן לָהֶם מֹשֶׁה לִבְנֵי־גָד וְלִבְנֵי רְאוּבֵן וְלַחֲצִי שֵׁבֶט מְנַשֶּׁה בֶן־יוֹסֵף אֶת־מַמְלֶכֶת סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי וְאֶת־מַמְלֶכֶת עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן הָאָרֶץ לְעָרֶיהָ בִּגְבֻלֹת עָרֵי הָאָרֶץ סָבִיב׃
וַיִּבְנוּ בְנֵי־גָד אֶת־דִּיבֹן וְאֶת־עֲטָרֹת וְאֵת עֲרֹעֵר׃
וְאֶת־עַטְרֹת שׁוֹפָן וְאֶת־יַעְזֵר וְיָגְבֳּהָה׃
וְאֶת־בֵּית נִמְרָה וְאֶת־בֵּית הָרָן עָרֵי מִבְצָר וְגִדְרֹת צֹאן׃
וּבְנֵי רְאוּבֵן בָּנוּ אֶת־חֶשְׁבּוֹן וְאֶת־אֶלְעָלֵא וְאֵת קִרְיָתָיִם׃
וְאֶת־נְבוֹ וְאֶת־בַּעַל מְעוֹן מוּסַבֹּת שֵׁם וְאֶת־שִׂבְמָה וַיִּקְרְאוּ בְשֵׁמֹת אֶת־שְׁמוֹת הֶעָרִים אֲשֶׁר בָּנוּ׃
וַיֵּלְכוּ בְּנֵי מָכִיר בֶּן־מְנַשֶּׁה גִּלְעָדָה וַיִּלְכְּדֻהָ וַיּוֹרֶשׁ אֶת־הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר־בָּהּ׃
וַיִּתֵּן מֹשֶׁה אֶת־הַגִּלְעָד לְמָכִיר בֶּן־מְנַשֶּׁה וַיֵּשֶׁב בָּהּ׃
וְיָאִיר בֶּן־מְנַשֶּׁה הָלַךְ וַיִּלְכֹּד אֶת־חַוֺּתֵיהֶם וַיִּקְרָא אֶתְהֶן חַוֺּת יָאִיר׃
וְנֹבַח הָלַךְ וַיִּלְכֹּד אֶת־קְנָת וְאֶת־בְּנֹתֶיהָ וַיִּקְרָא לָה נֹבַח בִּשְׁמוֹ׃