במדבר · פרק ל״א
מלחמת מדין: טהרה, צדק חברתי והכרת הטוב במבחן המלחמה
וַיֹּאמְרוּ אֶל־מֹשֶׁה עֲבָדֶיךָ נָשְׂאוּ אֶת־רֹאשׁ אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה אֲשֶׁר בְּיָדֵנוּ וְלֹא־נִפְקַד מִמֶּנּוּ אִישׁ׃
פסוק מטהחיילים שחזרו הביתה בשלום
האם ידעת שלפעמים, כדי לשמור על השקט והשלום, צריך לצאת למסע מיוחד? בסיפור שלנו הלילה, משה המנהיג שלח קבוצה של אנשים אמיצים כדי להגן על בני ישראל מפני שכנים שהציקו להם. החיילים יצאו לדרך, עשו את עבודתם וחזרו אל המחנה בערבות מואב. כשהם חזרו, כולם שמחו מאוד לגלות נס נפלא: אף חייל לא נפגע, וכולם חזרו בריאים ושלמים! לפני שנכנסו הביתה, הם עצרו בחוץ כדי להתרחץ, לנקות את הבגדים ולהרגיש נקיים ורעננים בלב ובגוף. לאחר מכן, הם חילקו את כל המתנות והחיות שהביאו בצורה הכי הוגנת שיש – חצי לחיילים האמיצים וחצי לכל המשפחות שנשארו לחכות להם בבית. המפקדים אפילו הביאו מתנות זהב יפות לאוהל של אלוהים כדי להגיד תודה גדולה על כך שכולם חזרו בשלום.
הפסוק הזה מלמד אותנו על הרגע שבו אנו עוצרים להודות על הטוב ועל הנסים הקטנים והגדולים בחיינו, במיוחד כשאנו יוצאים מתוך קושי או סכנה.
הפרק מדגיש שני ערכים יפים מאוד שמתאימים לילדים: הכרת תודה וחלוקה הוגנת. אפשר לנצל את הסיפור כדי לדבר עם הילד על החשיבות של שיתוף חברים או אחים במשחקים ובחפצים שלנו, ואיך חלוקה שווה גורמת לכולם להרגיש אהובים ושייכים בתוך הבית או הגן. בנוסף, רגע ההודיה של המפקדים על כך שכולם חזרו בשלום הוא הזדמנות מצוינת לשוחח על החשיבות של אמירת תודה על הדברים הטובים והפשוטים שקורים לנו ביום-יום, כמו משפחה אוהבת, בית חם ובריאות, וללמד את הילד להעריך את מה שיש לו.
- איך לדעתך הרגישו המשפחות כשראו שכל החיילים חזרו הביתה בריאים ושלמים?
- למה לדעתך היה חשוב לחלק את האוצרות גם עם האנשים שנשארו בבית ולא נלחמו?
- על איזה דבר טוב שקרה לך היום היית רוצה להגיד תודה לפני שאתה נרדם?
הנס הגדול והמתנה המשותפת
דמיין שאתה עומד ליד האוהל שלך במדבר, ולפתע נשמע קול חצוצרות חגיגי! החיילים של בני ישראל חוזרים ממשימה קשה ומורכבת בארץ מדין הרחוקה. הם נשלחו לשם כדי להגן על העם מפני אנשים שניסו לפגוע בהם. כשהם חוזרים, כולם מתרגשים לגלות נס עצום: אף חייל לא נפגע! כדי להגיד תודה, המפקדים מביאים מתנות זהב יפהפיות לאוהל המפגש עם אלוהים. משה המנהיג מלמד את כולם שיעור חשוב בחלוקה הוגנת: הם מחלקים את כל הצאן, הבקר והחפצים שקיבלו בצורה שווה ומדויקת בין הלוחמים לבין כל האנשים שנשארו במחנה. כולם מרגישים שותפים ושמחים, ולומדים איך לשתף פעולה ולשמור על הלב נקי וטהור. אבל מה יעשו עם כל האוצרות החדשים? בפרק הבא נגלה מי מבקש לבנות בית מיוחד.
המפקדים באו אל משה ואמרו לו בשמחה גדולה: ספרנו את כל החיילים שלנו שחזרו מהמלחמה, ואף אחד לא חסר! כולם חזרו הביתה בריאים ושלמים.
האם ידעת שכל שבט שלח בדיוק 1,000 לוחמים? יחד הם היו 12,000 אנשים אמיצים שיצאו לדרך!
שני שבטים גדולים מסתכלים על השדות הירוקים שמעבר לנהר וחושבים על רעיון מפתיע... האם הם יסכימו להיכנס לארץ ישראל? נגלה בפרק הבא!
מבצע מדין: מלחמה, סדר והכרת תודה
בני ישראל עומדים להיכנס לארץ כנען, אך לפני שמשה נפרד מהם, אלוהים מצווה עליו לצאת למלחמה אחרונה נגד מדין. המדינים גרמו בעבר לבני ישראל לחטוא ולסבול ממגפה קשה. משה שולח צבא של 12,000 לוחמים, בהובלת פנחס הכהן. הלוחמים מנצחים, פוגעים במנהיגי מדין וחוזרים עם שלל עצום של בהמות ורכוש. כשהם חוזרים, משה כועס על כך שהם השאירו בחיים את הנשים שהיו מעורבות בהחטאת העם בעבר, ומורה על צעדים קשים כדי למנוע השפעה רעה בעתיד. לאחר מכן, הלוחמים עוברים תהליך טהרה קפדני מחוץ למחנה. הפרק מסתיים בחלוקה קפדנית והוגנת של השלל בין הלוחמים לציבור, ובמחווה מרגשת של המפקדים שמביאים תרומת זהב ענקית לאלוהים לאחר שגילו שאיש מחייליהם לא נהרג בקרב.
אחרי קרב קשה, המפקדים מגלים דבר מדהים: כל החיילים חזרו הביתה בשלום, בלי אף נפגע. הם מבינים שקרה להם נס ענק וממהרים להודות על כך.
כשאתם מסיימים פרויקט קבוצתי גדול, אל תקחו את כל הקרדיט לעצמכם. חלקו את השבחים והרווחים בצורה הוגנת עם כל מי שהיה שותף, גם אלו שעבדו מאחורי הקלעים.
זה כמו לעבור תקופה קשה של מבחנים או תחרות ספורט מתוחה, וכשזה נגמר - לא לרוץ מיד לחגוג, אלא לקחת רגע לעשות סדר בחדר, לנקות את הראש, ולהגיד תודה לחברים ולהורים שתמכו בכם לאורך כל הדרך.
רגע לפני הסוף: המלחמה שסוגרת חשבון
רגע לפני שמשה מסיים את תפקידו כמנהיג הגדול של בני ישראל ונפרד מהעולם, אלוהים מטיל עליו משימה אחרונה וחשובה: לצאת למלחמת נקם במדינים. הסיבה לכך היא המעורבות של המדינים באירועי בעל פעור, שבהם הם גרמו לבני ישראל לחטוא בצורה קשה שהובילה למגפה קטלנית שפגעה בעם. משה מגייס צבא קטן וממוקד של 12,000 לוחמים – אלף מכל שבט – שמנצח בקרב, מחסל את חמשת מלכי מדין ואת בלעם בן בעור, וחוזר עם שלל עצום של שבויים ורכוש. כשהוא פוגש את הצבא השב אל המחנה בערבות מואב, משה כועס על כך שהשאירו בחיים את נשות מדין, שהיו מקור החטא המקורי בעבר, ומורה על ענישה מחמירה וסלקטיבית כדי למנוע השפעה רעה בעתיד. לאחר מכן, הלוחמים והשלל עוברים תהליך טהרה פיזי ורוחני קפדני מחוץ למחנה במשך שבעה ימים. הפרק מסתיים בחלוקה מתמטית מדויקת של השלל בין הלוחמים לעם, ובתרומה מרגשת של זהב מצד המפקדים, שמגלים בתדהמה ובשמחה שאף חייל ישראלי לא נהרג במערכה הקשה.
הפסוק מבטא את אחד הרגעים המפתיעים והמרגשים ביותר בסיומה של המלחמה הקשה במדין. מפקדי הצבא חוזרים אל משה ומדווחים בתדהמה ובהודיה שאף לא חייל ישראלי אחד נהרג בקרב. הדיווח הזה הופך את הניצחון הצבאי לאירוע של השגחה אלוהית יוצאת דופן, ומניע את המפקדים להביא תרומת זהב גדולה למשכן כביטוי להכרת תודה עמוקה על הצלת חייהם של כל הלוחמים.
להעמקה בסיפור⌄
הפרק הזה מציב בפנינו את אחת הסיטואציות המורכבות והקשות ביותר לקריאה בתנ"ך. המלחמה במדין אינה מלחמת כיבוש רגילה, אלא מלחמת מנע רוחנית ומוסרית שנועדה לנתק את ההשפעה ההרסנית של המדינים על זהותם של בני ישראל רגע לפני כניסתם לארץ. משה מבין שהסכנה הגדולה ביותר לעם אינה צבאית, אלא תרבותית ומוסרית. הזעם שלו על מפקדי הצבא שהשאירו את הנשים בחיים נובע מהחשש שההיסטוריה תחזור על עצמה והעם ייגרר שוב לחטאים קשים. ההנחיות הנוקשות לגבי הריגת הנשים והילדים הזכרים הן קשות מאוד לעיכול מנקודת מבט מודרנית, והן משקפות את התפיסה העתיקה שבה מלחמה נגד תרבות משחיתה דרשה ניתוק מוחלט וחסר פשרות. יחד עם זאת, הפרק מקדיש מקום נרחב דווקא למה שקורה אחרי המלחמה. הלוחמים אינם חוזרים מיד לחגוג במחנה; הם נדרשים להישאר בחוץ שבעה ימים ולעבור תהליך טהרה קפדני. המסר כאן הוא חד-משמעי: גם מלחמה מוצדקת ומצווה משאירה כתם רוחני ונפשי, והמגע עם המוות דורש ניקוי ועיבוד מחדש לפני שחוזרים לחיים הרגילים. חלוקת השלל המפורטת והמדויקת מראה שגם בתוך הכאוס של אחרי המלחמה, החוק והצדק החברתי חייבים לשלוט. החלוקה השוויונית בין הלוחמים בחזית לבין העם שנשאר בעורף, לצד המסים שניתנו לכוהנים וללוויים, מייצרת תחושת שותפות לאומית. השיא הרגשי של הפרק מגיע כאשר המפקדים מגלים שאף חייל לא נהרג. במקום לשמור את שלל הזהב האישי שלהם, הם בוחרים להביא אותו כתרומה למשכן. זוהי עשייה שמחברת בין נס, הכרת תודה עמוקה ולקיחת אחריות על החיים שניתנו להם במתנה.
אם היית אחד המפקדים שחוזרים מהקרב ומגלים שאף אחד מחבריך לא נפגע, האם היית מרגיש צורך לתרום את הזהב האישי שלך, או שהיית מרגיש שהרווחת אותו ביושר ומגיע לך לשמור אותו?
מלחמת מדין: טהרה, צדק חברתי והכרת הטוב במבחן המלחמה
במדבר פרק ל"א מתאר את המערכה הצבאית האחרונה שמנהיג משה לפני מותו: מלחמת נקם במדינים. הציווי האלוהי מגיע בעקבות אירועי בעל פעור, שבהם נשות מדין פיתו את בני ישראל לעבודה זרה וזנות, דבר שהביא למגפה קטלנית בעם. משה מגייס כוח מובחר של 12,000 לוחמים – אלף מכל שבט – בראשות פנחס בן אלעזר הכהן, המצויד בכלי הקודש ובחצוצרות. הצבא נוחל ניצחון מוחץ, הורג את חמשת מלכי מדין ואת בלעם בן בעור, ושורף את עריהם. הלוחמים שבים אל המחנה בערבות מואב עם שלל רב, הכולל נשים, ילדים ומקנה. משה יוצא לקראתם וכועס על כך שהשאירו בחיים את הנשים, שהיו הגורם הישיר לחטא ולמגפה בעבר. הוא מורה להרוג את כל הנשים שהיו עם גבר ואת הילדים הזכרים, ולהותיר בחיים רק את הילדות והנערות הצעירות. לאחר מכן, משה ואלעזר הכהן מנחים את הלוחמים לעבור תהליך טהרה קפדני בן שבעה ימים מחוץ למחנה בשל המגע עם המוות, ומפרטים את דיני טהרת הכלים והמתכות באש ובמים. הפרק מסתיים בחלוקה מתמטית מדויקת של השלל בין הלוחמים לעם, ובהקרבת מנחת זהב מיוחדת מצד מפקדי הצבא כהודיה על כך שלא נפקד מהם איש בקרב.
הפסוק מבטא את אחד הרגעים המפתיעים והמרגשים ביותר בסיומה של המלחמה הקשה במדין. מפקדי הצבא חוזרים אל משה ומדווחים בתדהמה ובהודיה שאף לא חייל ישראלי אחד נהרג בקרב. הדיווח הזה הופך את הניצחון הצבאי לאירוע של השגחה אלוהית יוצאת דופן, ומניע את המפקדים להביא תרומת זהב גדולה למשכן כביטוי להכרת תודה עמוקה על הצלת חייהם של כל הלוחמים.
הדרש — קריאה לעומק⌄
במדבר פרק ל"א מציג את אחד הטקסטים המורכבים, המאתגרים והטעונים ביותר בתורה כולה, המשלב בין מלחמה טוטאלית לבין מערכת חוקים קפדנית של טהרה, צדק חברתי והכרת הטוב. מבחינה ספרותית והיסטורית, הפרק משמש כסגירת מעגל הכרחית ודרמטית לפני מותו הקרב של משה וכניסת העם לארץ כנען. המלחמה במדין אינה מוגדרת כמלחמת כיבוש טריטוריאלית רגילה, אלא כ'נקמת ה'' וכ'נקמת בני ישראל'. כפל לשון זה מצביע על כך שהפגיעה הרוחנית והמוסרית שגרמו המדינים בפרשת בעל פעור – שבה פיתו את ישראל לעבודה זרה וזנות – איימה על עצם קיומו של העם כחברה קדושה וייחודית. נוכחותו של פנחס בן אלעזר הכהן בראש הכוח הלוחם, כשהוא מצויד בכלי הקודש ובחצוצרות התרועה, מעניקה למערכה כולה אופי דתי ופולחני מובהק, ומדגישה כי מדובר במאבק על טוהרו הרוחני של העם. הקושי המוסרי הגדול בפרק עולה עם חזרת הצבא המנצח אל המחנה בערבות מואב. משה, יחד עם אלעזר הכהן ונשיאי העדה, יוצא לקראת הלוחמים וקוצף על מפקדי הצבא שהחיו את הנשים המדייניות. משה מזכיר להם בתקיפות כי נשים אלו היו הגורם המרכזי והמפתה באירועי פעור, ושימשו כסוכנות של קלקול מוסרי שהביא למגפה קטלנית בעם. פקודתו הנוקשה להרוג את הנשים הבוגרות ואת הטף הזכרים נתפסת בעיניים מודרניות כאכזריות קשה מנשוא, אך בהקשר המקראי היא מוסברת כצורך קיומי והגנתי חסר פשרות שמטרתו לשרש לחלוטין השפעות אליליות הרסניות שיכלו למוטט את החברה הישראלית מבפנים רגע לפני שהיא מתבססת בארצה. לצד חומרת המלחמה, התורה מקדישה מקום נרחב ומפתיע דווקא לדיני הטהרה שלאחר הקרב. הלוחמים והשבויים מחויבים לשהות מחוץ למחנה במשך שבעה ימים שלמים. המגע עם המוות – גם במסגרת מלחמה מוצדקת שנצטוותה על ידי האל – מטמא את האדם ומחייב תהליך הזיה של אפר הפרה האדומה ביום השלישי וביום השביעי. אלעזר הכהן מציג כאן לראשונה את חוקי הגעלת הכלים והכשרתם, המפרטים כיצד יש להעביר מתכות יקרות באש ובמים כדי לטהר אותן מטומאת הגויים. חוקים אלו מלמדים כי גם הרכוש החומרי שנלקח מהאויב אינו נכנס למחנה באופן אוטומטי, אלא חייב לעבור תהליך של זיכוך וניקוי רוחני ופיזי. חלקו השני של הפרק עובר לעסוק בניהול השלל ומציג מודל מעורר השראה של צדק חברתי וכלכלי. השלל העצום נחצה שווה בשווה בין 12,000 הלוחמים שסיכנו את חייהם בחזית, לבין מאות האלפים שנשארו בעורף ושמרו על המחנה. מתוך כל מחצית מורם 'מכס' המיועד לשרת את המערכת הדתית והחברתית: הלוחמים מפרישים אחד מחמש מאות לכוהנים, והעם מפריש אחד מחמישים ללוויים השומרים על המשכן. חלוקה זו מדגישה את הערך של ערבות הדדית ואת ההכרה בכך שהניצחון שייך לכלל הקהילה, ולא רק למי שאחז בנשק. הפרק נחתם במפגש מרגש ויוצא דופן בין משה למפקדי הצבא. לאחר עריכת מפקד קפדני של הלוחמים, מתברר הנס המופלא: 'ולא נפקד ממנו איש' – אף חייל ישראלי לא נהרג במערכה הקשה. בתגובה להצלה המדהימה הזו, המפקדים יוזמים מעצמם מנחת תודה וולונטרית ומביאים את כל תכשיטי הזהב האישיים שבזזו אל אוהל מועד ככפרה והודיה לפני ה'. מחווה זו מעבירה את המוקד מהרווח האישי והחומרי אל הכרת הטוב הציבורית, ומסכמת את הפרק באיזון עדין שבין דין קשה, טהרה קפדנית, ורוח של נדיבות, שותפות והודיה עמוקה.
- ההכרח בעיבוד רוחני ונפשי לאחר עימותים קשיםגם כאשר אנו נאלצים לנהל מאבקים צודקים והכרחיים בחיינו המקצועיים או האישיים, עלינו לזכור שעימותים משאירים משקעים. הדרישה מהלוחמים לחנות מחוץ למחנה שבעה ימים ולהיטהר מלמדת שלא ניתן לעבור ישירות מחוויה של מאבק וחיכוך קשה אל שגרת החיים התקינה. יש להקצות זמן מוגדר לעיבוד רגשי, לניקוי משקעים ולמעבר הדרגתי חזרה לאיזון.
- איזון וערבות הדדית בחלוקת משאביםבכל ארגון או משפחה, בעת השגת הצלחה משותפת, יש לנהוג בהגינות מופתית בחלוקת הפירות. המודל של חציית השלל בין הלוחמים בחזית לבין העם בעורף מזכיר לנו שההצלחה של קו החזית נשענת תמיד על התשתית והתמיכה של העורף. חלוקה הוגנת ומתן מעשר לצרכי הקהילה מחזקים את הלכידות החברתית ומונעים תחושות קיפוח.
- הכרת הטוב אקטיבית ויוזמתמפקדי הצבא לא הסתפקו בשמחת הניצחון הפרטית שלהם, אלא תרגמו את תחושת הנס וההודיה לפעולה מעשית של תרומה לכלל. כאשר אנו חווים הצלה, הצלחה בלתי צפויה או פשוט רגע של חסד בחיינו, הדרך הנכונה להטמיע את החוויה היא באמצעות נתינה ויוזמה שתורמת לחברה ומנציחה את הטוב שקיבלנו.
הפרק מעלה דילמה מוסרית חריפה שנותרת ללא פתרון פשוט: המתח שבין הגנה עצמית ושימור הזהות התרבותית-רוחנית של קבוצה, לבין הפעלת אלימות קיצונית ופגיעה באוכלוסייה לא לוחמת (נשים וטף). מצד אחד, התורה מציגה את הפעולה כהכרח היסטורי למניעת השחתה מוסרית ורוחנית של עם ישראל. מצד שני, עצם הצורך בתהליך טהרה ממושך והבאת קורבן לכפרה על הנפשות מרמזים שגם מלחמה מוצדקת נושאת בחובה מחיר מוסרי כבד שאינו נעלם בקלות, ומותירה את הקורא עם תחושת מורכבות עמוקה לגבי גבולות הכוח והצדק.
📖 קראו את הפרק המלא⌄
וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר׃
נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים אַחַר תֵּאָסֵף אֶל־עַמֶּיךָ׃
וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל־הָעָם לֵאמֹר הֵחָלְצוּ מֵאִתְּכֶם אֲנָשִׁים לַצָּבָא וְיִהְיוּ עַל־מִדְיָן לָתֵת נִקְמַת־יְהוָה בְּמִדְיָן׃
אֶלֶף לַמַּטֶּה אֶלֶף לַמַּטֶּה לְכֹל מַטּוֹת יִשְׂרָאֵל תִּשְׁלְחוּ לַצָּבָא׃
וַיִּמָּסְרוּ מֵאַלְפֵי יִשְׂרָאֵל אֶלֶף לַמַּטֶּה שְׁנֵים־עָשָׂר אֶלֶף חֲלוּצֵי צָבָא׃
וַיִּשְׁלַח אֹתָם מֹשֶׁה אֶלֶף לַמַּטֶּה לַצָּבָא אֹתָם וְאֶת־פִּינְחָס בֶּן־אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן לַצָּבָא וּכְלֵי הַקֹּדֶשׁ וַחֲצֹצְרוֹת הַתְּרוּעָה בְּיָדוֹ׃
וַיִּצְבְּאוּ עַל־מִדְיָן כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת־מֹשֶׁה וַיַּהַרְגוּ כָּל־זָכָר׃
וְאֶת־מַלְכֵי מִדְיָן הָרְגוּ עַל־חַלְלֵיהֶם אֶת־אֱוִי וְאֶת־רֶקֶם וְאֶת־צוּר וְאֶת־חוּר וְאֶת־רֶבַע חֲמֵשֶׁת מַלְכֵי מִדְיָן וְאֵת בִּלְעָם בֶּן־בְּעוֹר הָרְגוּ בֶּחָרֶב׃
וַיִּשְׁבּוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל אֶת־נְשֵׁי מִדְיָן וְאֶת־טַפָּם וְאֵת כָּל־בְּהֶמְתָּם וְאֶת־כָּל־מִקְנֵהֶם וְאֶת־כָּל־חֵילָם בָּזָזוּ׃
וְאֵת כָּל־עָרֵיהֶם בְּמוֹשְׁבֹתָם וְאֵת כָּל־טִירֹתָם שָׂרְפוּ בָּאֵשׁ׃
וַיִּקְחוּ אֶת־כָּל־הַשָּׁלָל וְאֵת כָּל־הַמַּלְקוֹחַ בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה׃
וַיָּבִאוּ אֶל־מֹשֶׁה וְאֶל־אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְאֶל־עֲדַת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל אֶת־הַשְּׁבִי וְאֶת־הַמַּלְקוֹחַ וְאֶת־הַשָּׁלָל אֶל־הַמַּחֲנֶה אֶל־עַרְבֹת מוֹאָב אֲשֶׁר עַל־יַרְדֵּן יְרֵחוֹ׃
וַיֵּצְאוּ מֹשֶׁה וְאֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְכָל־נְשִׂיאֵי הָעֵדָה לִקְרָאתָם אֶל־מִחוּץ לַמַּחֲנֶה׃
וַיִּקְצֹף מֹשֶׁה עַל פְּקוּדֵי הֶחָיִל שָׂרֵי הָאֲלָפִים וְשָׂרֵי הַמֵּאוֹת הַבָּאִים מִצְּבָא הַמִּלְחָמָה׃
וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם מֹשֶׁה הַחִיִּיתֶם כָּל־נְקֵבָה׃
הֵן הֵנָּה הָיוּ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל בִּדְבַר בִּלְעָם לִמְסָר־מַעַל בַּיהוָה עַל־דְּבַר־פְּעוֹר וַתְּהִי הַמַּגֵּפָה בַּעֲדַת יְהוָה׃
וְעַתָּה הִרְגוּ כָל־זָכָר בַּטָּף וְכָל־אִשָּׁה יֹדַעַת אִישׁ לְמִשְׁכַּב זָכָר הֲרֹגוּ׃
וְכֹל הַטַּף בַּנָּשִׁים אֲשֶׁר לֹא־יָדְעוּ מִשְׁכַּב זָכָר הַחֲיוּ לָכֶם׃
וְאַתֶּם חֲנוּ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה שִׁבְעַת יָמִים כֹּל הֹרֵג נֶפֶשׁ וְכֹל נֹגֵעַ בֶּחָלָל תִּתְחַטְּאוּ בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי אַתֶּם וּשְׁבִיכֶם׃
וְכָל־בֶּגֶד וְכָל־כְּלִי־עוֹר וְכָל־מַעֲשֵׂה עִזִּים וְכָל־כְּלִי־עֵץ תִּתְחַטָּאוּ׃
וַיֹּאמֶר אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן אֶל־אַנְשֵׁי הַצָּבָא הַבָּאִים לַמִּלְחָמָה זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר־צִוָּה יְהוָה אֶת־מֹשֶׁה׃
אַךְ אֶת־הַזָּהָב וְאֶת־הַכָּסֶף אֶת־הַנְּחֹשֶׁת אֶת־הַבַּרְזֶל אֶת־הַבְּדִיל וְאֶת־הָעֹפָרֶת׃
כָּל־דָּבָר אֲשֶׁר־יָבֹא בָאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בָאֵשׁ וְטָהֵר אַךְ בְּמֵי נִדָּה יִתְחַטָּא וְכֹל אֲשֶׁר לֹא־יָבֹא בָּאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בַמָּיִם׃
וְכִבַּסְתֶּם בִּגְדֵיכֶם בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וּטְהַרְתֶּם וְאַחַר תָּבֹאוּ אֶל־הַמַּחֲנֶה׃
וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר׃
שָׂא אֵת רֹאשׁ מַלְקוֹחַ הַשְּׁבִי בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה אַתָּה וְאֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְרָאשֵׁי אֲבוֹת הָעֵדָה׃
וְחָצִיתָ אֶת־הַמַּלְקוֹחַ בֵּין תֹּפְשֵׂי הַמִּלְחָמָה הַיֹּצְאִים לַצָּבָא וּבֵין כָּל־הָעֵדָה׃
וַהֲרֵמֹתָ מֶכֶס לַיהוָה מֵאֵת אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה הַיֹּצְאִים לַצָּבָא אֶחָד נֶפֶשׁ מֵחֲמֵשׁ הַמֵּאוֹת מִן־הָאָדָם וּמִן־הַבָּקָר וּמִן־הַחֲמֹרִים וּמִן־הַצֹּאן׃
מִמַּחֲצִיתָם תִּקָּחוּ וְנָתַתָּה לְאֶלְעָזָר הַכֹּהֵן תְּרוּמַת יְהוָה׃
וּמִמַּחֲצִת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל תִּקַּח אֶחָד אָחֻז מִן־הַחֲמִשִּׁים מִן־הָאָדָם מִן־הַבָּקָר מִן־הַחֲמֹרִים וּמִן־הַצֹּאן מִכָּל־הַבְּהֵמָה וְנָתַתָּה אֹתָם לַלְוִיִּם שֹׁמְרֵי מִשְׁמֶרֶת מִשְׁכַּן יְהוָה׃
וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה וְאֶלְעָזָר הַכֹּהֵן כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת־מֹשֶׁה׃
וַיְהִי הַמַּלְקוֹחַ יֶתֶר הַבָּז אֲשֶׁר בָּזְזוּ עַם הַצָּבָא צֹאן שֵׁשׁ־מֵאוֹת אֶלֶף וְשִׁבְעִים אֶלֶף וַחֲמֵשֶׁת־אֲלָפִים׃
וּבָקָר שְׁנַיִם וְשִׁבְעִים אָלֶף׃
וַחֲמֹרִים אֶחָד וְשִׁשִּׁים אָלֶף׃
וְנֶפֶשׁ אָדָם מִן־הַנָּשִׁים אֲשֶׁר לֹא־יָדְעוּ מִשְׁכַּב זָכָר כָּל־נֶפֶשׁ שְׁנַיִם וּשְׁלֹשִׁים אָלֶף׃
וַתְּהִי הַמֶּחֱצָה חֵלֶק הַיֹּצְאִים בַּצָּבָא מִסְפַּר הַצֹּאן שְׁלֹשׁ־מֵאוֹת אֶלֶף וּשְׁלֹשִׁים אֶלֶף וְשִׁבְעַת אֲלָפִים וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת׃
וַיְהִי הַמֶּכֶס לַיהוָה מִן־הַצֹּאן שֵׁשׁ מֵאוֹת חָמֵשׁ וְשִׁבְעִים׃
וְהַבָּקָר שִׁשָּׁה וּשְׁלֹשִׁים אָלֶף וּמִכְסָם לַיהוָה שְׁנַיִם וְשִׁבְעִים׃
וַחֲמֹרִים שְׁלֹשִׁים אֶלֶף וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת וּמִכְסָם לַיהוָה אֶחָד וְשִׁשִּׁים׃
וְנֶפֶשׁ אָדָם שִׁשָּׁה עָשָׂר אָלֶף וּמִכְסָם לַיהוָה שְׁנַיִם וּשְׁלֹשִׁים נָפֶשׁ׃
וַיִּתֵּן מֹשֶׁה אֶת־מֶכֶס תְּרוּמַת יְהוָה לְאֶלְעָזָר הַכֹּהֵן כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת־מֹשֶׁה׃
וּמִמַּחֲצִית בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר חָצָה מֹשֶׁה מִן־הָאֲנָשִׁים הַצֹּבְאִים׃
וַתְּהִי מֶחֱצַת הָעֵדָה מִן־הַצֹּאן שְׁלֹשׁ־מֵאוֹת אֶלֶף וּשְׁלֹשִׁים אֶלֶף שִׁבְעַת אֲלָפִים וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת׃
וּבָקָר שִׁשָּׁה וּשְׁלֹשִׁים אָלֶף׃
וַחֲמֹרִים שְׁלֹשִׁים אֶלֶף וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת׃
וְנֶפֶשׁ אָדָם שִׁשָּׁה עָשָׂר אָלֶף׃
וַיִּקַּח מֹשֶׁה מִמַּחֲצִת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל אֶת־הָאָחֻז אֶחָד מִן־הַחֲמִשִּׁים מִן־הָאָדָם וּמִן־הַבְּהֵמָה וַיִּתֵּן אֹתָם לַלְוִיִּם שֹׁמְרֵי מִשְׁמֶרֶת מִשְׁכַּן יְהוָה כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת־מֹשֶׁה׃
וַיִּקְרְבוּ אֶל־מֹשֶׁה הַפְּקֻדִים אֲשֶׁר לְאַלְפֵי הַצָּבָא שָׂרֵי הָאֲלָפִים וְשָׂרֵי הַמֵּאוֹת׃
וַיֹּאמְרוּ אֶל־מֹשֶׁה עֲבָדֶיךָ נָשְׂאוּ אֶת־רֹאשׁ אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה אֲשֶׁר בְּיָדֵנוּ וְלֹא־נִפְקַד מִמֶּנּוּ אִישׁ׃
וַנַּקְרֵב אֶת־קָרְבַּן יְהוָה אִישׁ אֲשֶׁר מָצָא כְלִי־זָהָב אֶצְעָדָה וְצָמִיד טַבַּעַת עָגִיל וְכוּמָז לְכַפֵּר עַל־נַפְשֹׁתֵינוּ לִפְנֵי יְהוָה׃
וַיִּקַּח מֹשֶׁה וְאֶלְעָזָר הַכֹּהֵן אֶת־הַזָּהָב מֵאִתָּם כֹּל כְּלִי מַעֲשֶׂה׃
וַיְהִי כָּל־זְהַב הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר הֵרִימוּ לַיהוָה שִׁשָּׁה עָשָׂר אֶלֶף שְׁבַע־מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים שָׁקֶל מֵאֵת שָׂרֵי הָאֲלָפִים וּמֵאֵת שָׂרֵי הַמֵּאוֹת׃
אַנְשֵׁי הַצָּבָא בָּזְזוּ אִישׁ לוֹ׃
וַיִּקַּח מֹשֶׁה וְאֶלְעָזָר הַכֹּהֵן אֶת־הַזָּהָב מֵאֵת שָׂרֵי הָאֲלָפִים וְהַמֵּאוֹת וַיָּבִאוּ אֹתוֹ אֶל־אֹהֶל מוֹעֵד זִכָּרוֹן לִבְנֵי־יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי יְהוָה׃