במדבר · פרק כ״ב
בלעם בן בעור: האשליה של שליטה וכוח
וַיַּעַן בִּלְעָם וַיֹּאמֶר אֶל־עַבְדֵי בָלָק אִם־יִתֶּן־לִי בָלָק מְלֹא בֵיתוֹ כֶּסֶף וְזָהָב לֹא אוּכַל לַעֲבֹר אֶת־פִּי יְהוָה אֱלֹהָי לַעֲשׂוֹת קְטַנָּה אוֹ גְדוֹלָה׃
פסוק יחהאתון החכמה והמלאך השומר
הלילה נספר על הרפתקה מיוחדת במינה שקרה לאיש בשם בלעם. מלך רחוק ביקש מבלעם לבוא ולעזור לו, ובלעם עלה על האתון שלו ויצא לדרך. אבל בלעם לא ידע שבדרך מחכה מלאך שומר של אלוהים כדי לעצור אותו. בלעם לא ראה את המלאך, אבל האתון שלו, שהייתה חיה חכמה וטובת לב, ראתה אותו מיד! כדי להגן על בלעם, היא עצרה, סטתה הצידה ואפילו נשכבה בעדינות על האדמה. בלעם לא הבין למה היא עוצרת וכעס עליה מאוד. ואז קרה דבר קסום ומפתיע: האתון פתחה את פיה ודיברה! היא שאלה אותו למה הוא כועס עליה, הרי היא תמיד שומרת עליו. באותו רגע נפקחו עיניו של בלעם, הוא ראה את המלאך והבין שהאתון שלו בעצם הצילה אותו. הוא חיבק אותה, ביקש סליחה, והמשיך בדרכו בלב שקט ורגוע.
הפסוק הזה מזכיר לנו שיש דברים שאי אפשר לקנות בכסף, ושהנאמנות לאמת הפנימית ולערכים שלנו צריכה לעמוד מעל לכל פיתוי חומרי.
הסיפור המקסים הזה מלמד אותנו על ערך החמלה לבעלי חיים ועל הקשבה לאחרים. לפעמים אנחנו כועסים כשדברים לא קורים בדיוק בקצב שלנו, כמו שבלעם כעס על האתון שלו. אפשר לשוחח עם הילד על כך שלפעמים עיכובים או דברים שלא מסתדרים הם דווקא לטובתנו, ושלכל חיה ויצור חי יש רגשות וחוכמה משלהם. זו הזדמנות נהדרת ללמד את הילד לעצור, לנשום עמוק כשמשהו מעצבן אותו, ולהקשיב לסביבה במקום להגיב בכעס.
- אם האתון שלך הייתה יכולה לדבר, מה לדעתך היא הייתה אומרת לך?
- למה לדעתך בלעם לא ראה את המלאך בהתחלה, אבל האתון שלו כן ראתה?
- מה אפשר לעשות בפעם הבאה שאנחנו מרגישים כועסים כי משהו לא מצליח לנו מיד?
האתון שראתה מלאך
דמיינו שאתם רוכבים על חמור קטן בדרך צרה, ופתאום החמור פשוט מסרב ללכת! זה בדיוק מה שקרה לבלעם. מלך מואב, שפחד מעם ישראל, ביקש מבלעם לבוא ולקלל אותם. בלעם יצא לדרך רכוב על האתון שלו, אבל הוא לא ידע שבדרך מחכה הפתעה. מלאך זוהר עם חרב שלופה עמד בדיוק מולם! בלעם לא ראה את המלאך, אבל האתון החכמה שלו ראתה גם ראתה. היא ניסתה לברוח לשדה, נצמדה לקיר ואפילו נשכבה על האדמה כדי להציל את בלעם. בלעם כעס מאוד והרביץ לה במקל. ואז קרה נס מדהים: האתון פתחה את פיה ודיברה! היא שאלה אותו בעדינות למה הוא מכה אותה. פתאום נפקחו עיניו של בלעם והוא ראה את המלאך, והבין שהאתון שלו בעצם הצילה את חייו.
בלעם מסביר לשליחים שגם אם יתנו לו בית מלא בזהב וכסף, הוא לא יכול לעשות שום דבר שאלוהים לא מרשה לו.
הידעתם שהאתון של בלעם היא החיה היחידה בכל התנ"ך שמדברת ומתווכחת עם הבעלים שלה בהיגיון רב?
עכשיו, כשבלעם מבין שאלוהים שומר על עם ישראל, מה הוא יגיד למלך בלק שמחכה לו בקוצר רוח? בפרק הבא נגלה!
כשהחיה שלך יותר חכמה ממך
בני ישראל חונים בערבות מואב, והמלך המקומי, בלק, נכנס לפאניקה. הוא מחליט להשתמש בנשק לא קונבנציונלי: הוא שוכר את בלעם, נביא וקוסם מפורסם, כדי שיטיל קללה על עם ישראל. אלוהים מזהיר את בלעם לא ללכת, אך לאחר לחץ נוסף והבטחות לעושר רב, מאשר לו לצאת בתנאי שידבר רק את דבריו. בדרך מתרחש אחד הסיפורים המשעשעים והעמוקים ביותר: בלעם רוכב על אתונו, אך מלאך ה' חוסם את הדרך עם חרב שלופה. בלעם עיוור לחלוטין למתרחש, אך האתון רואה את המלאך וסוטה מהדרך שוב ושוב. בלעם המתוסכל מכה אותה, עד שאלוהים פותח את פי האתון והיא נוזפת בבלעם על קוצר הראייה שלו. רק אז נפקחות עיניו של בלעם, והוא מבין שהחיה שלו הצילה אותו ממוות בטוח.
בלעם מבהיר ששום סכום שבעולם לא יגרום לו לעשות משהו בניגוד למה שאלוהים אומר לו. לפעמים עקרונות חשובים יותר מכסף.
כשדברים לא מסתדרים לכם בדרך ונתקעים שוב ושוב, אל תתעצבנו ותנסו 'לשבור את הקיר' בכוח. לפעמים העיכובים האלה הם בדיוק מה שמציל אתכם מלעשות טעות גדולה.
זה כמו לנסוע עם אפליקציית ניווט שמנסה שוב ושוב להסיט אתכם מהנתיב המהיר כי יש חסימה בהמשך, אבל אתם מתעקשים להמשיך ישר, מתעצבנים על האפליקציה, ובסוף נתקעים בפקק ענק או בתאונה שהייתם יכולים למנוע לו רק הקשבתם.
עיוורון של מקצוענים: בלעם, האתון והאגו
בני ישראל מגיעים לגבול מואב לאחר מסע ארוך במדבר, והמלך המקומי בלק נכנס ללחץ היסטרי. הוא מבין שבכוח צבאי הוא לא ינצח אותם, אז הוא פונה ללוחמה פסיכולוגית-רוחנית ומזמין את בלעם, 'סלבריטי' של קללות וברכות מהמזרח הקדום, כדי שיטיל קללה על עם ישראל ויחליש אותו. בלעם מנסה להציג את עצמו כאדם רוחני וישר שעושה רק מה שאלוהים מרשה לו, אבל הצעות המחיר המטורפות והכבוד שמציע לו בלק קורצים לו מאוד. אלוהים מאשר לו בסופו של דבר ללכת, אבל מתנה זאת בכך שיאמר אך ורק את המילים שאלוהים יכתיב לו. בדרך למשימה, בלעם חווה שיעור כואב באגו ובצניעות: הוא, הנביא הגדול שמתגאה בכך שהוא רואה נסתרות, מתגלה כעיוור לחלוטין למלאך ה' שעומד מולו בדרך עם חרב שלופה. מי שמצילה את חייו היא דווקא האתון הפשוטה שלו, שרואה את המלאך וסוטה מהדרך. בלעם מתעצבן ומכה אותה, עד שהיא מתחילה לדבר ומעמידה אותו על טעותו. רק אז עיניו נפתחות והוא מבין את מגבלות כוחו.
פסוק זה חושף את המתח המרכזי בחייו של בלעם: הפער בין שאיפותיו האישיות לבין כפיפותו המוחלטת לרצון האלוהי. בלעם, קוסם ומנחש בעל שם עולמי, מצהיר בפני שליחי מלך מואב כי כוחו מוגבל לחלוטין. למרות הפיתוי הכספי העצום והכבוד שמציע לו בלק, הוא מודה שאין לו שום סמכות עצמאית לשנות את המציאות או לפעול בניגוד לציווי האלוהי, הצהרה שתעמוד למבחן לאורך כל הסיפור.
להעמקה בסיפור⌄
הסיפור של בלעם והאתון הוא יצירת מופת של אירוניה. תחשבו על זה: בלעם הוא נביא וקוסם בין-לאומי. אנשים משלמים לו הון עתק כי הם מאמינים שיש לו קשר ישיר לעולמות הרוחניים ושבמילה אחת שלו הוא יכול לשנות גורל של עמים שלמים. הוא מציג את עצמו כמקצוען בתחום הראייה הרוחנית. והנה, בדרך למשימה שלו, הוא רוכב על אתון פשוטה, ומתברר שהוא עיוור לחלוטין למציאות הרוחנית שמולו. המלאך עומד בדרך עם חרב שלופה, והאתון – החיה שנחשבת בתרבות לסמל הטיפשות והעקשנות – היא זו שרואה את המלאך ומצילה את חייו של ה'מומחה'.\n\nהאירוניה מגיעה לשיאה כשבלעם מתעצבן על האתון ומכה אותה. הוא אומר לה: 'לו יש חרב בידי כי עתה הרגתיך'. האיש שהלך לקלל ולהשמיד עם שלם באמצעות המילים שלו, לא מסוגל להתמודד עם אתון עקשנית בלי חרב פיזית ביד! ואז, אלוהים עושה משהו מדהים: הוא פותח את פי האתון. היא לא סתם נוערת, היא מדברת בהיגיון מוחלט ומזכירה לו את השנים הרבות שהיא משרתת אותו בנאמנות.\n\nהסיפור הזה מראה לנו איך האגו והרצון להשיג כבוד וכסף יכולים לעוור גם את האנשים הכי חכמים ומוכשרים. בלעם כל כך רצה להגיע לבלק ולקבל את הפרס שלו, שהוא פירש את ההתנהגות של האתון כהתעללות אישית בו, במקום לעצור ולשאול את עצמו: 'רגע, למה זה קורה?'. הוא היה עסוק מדי בכבוד שלו מכדי לשים לב לסכנה האמיתית. רק כשאלוהים פותח את עיניו, הוא מבין את גודל המבוכה: הוא עמד להיהרג, ומי שהצילה אותו היא האתון שהוא הרביץ לה. השיעור הזה מכין את בלעם למפגש עם בלק. הוא מבין שהוא לא באמת שולט במילים שלו, ושהוא רק כלי בידי כוח גדול בהרבה.
אם היית במקום בלעם, והיית מגלה שהחיה שלך ראתה את המלאך שאתה פספסת, איך היית מרגיש כשאתה מגיע לפגוש את המלך ששכר אותך?
בלעם בן בעור: האשליה של שליטה וכוח
במדבר כ"ב פותח בחרדה גדולה האוחזת במואב לנוכח התקרבותם של בני ישראל לגבולם בערבות מואב. בלק בן צפור, מלך מואב, מבין שכוח צבאי לא יספיק כדי לעצור את העם העצום שיצא ממצרים, והוא מחליט לפנות למישור המטפיזי. הוא שולח משלחת מכובדת של זקני מואב ומדין אל בלעם בן בעור, נביא וקוסם נוכרי בעל שם המתגורר על נהר פרת, ומבקש ממנו לבוא ולקלל את ישראל מתוך אמונה שכוחו הרוחני יכריע את המערכה.\n\nבלעם מארח את השליחים ומבקש להמתין ללילה כדי לשמוע את דבר ה'. אלוהים מופיע אליו ואוסר עליו ללכת או לקלל את העם, 'כי ברוך הוא'. בלעם מסרב לשליחים, אך בלק אינו מרפה ושולח משלחת מכובדת עוד יותר עם הבטחות לעושר אדיר ומעמד. בלעם מתפתה ומבקש שוב את אישור ה'. הפעם אלוהים מתיר לו ללכת, אך מתנה זאת בכך שיאמר אך ורק את דבריו. בדרכו של בלעם על אתונו, מתרחש העימות האירוני עם מלאך ה' החוסם את הדרך. האתון, הרואה את המלאך, סוטה מהדרך וסופגת מכות מבלעם העיוור למתרחש. לאחר שהאתון מדברת בנס ומעמידה אותו על טעותו, נפקחות עיני בלעם והוא מבין את אפסיותו. הפרק מסתיים במפגש בין בלק לבלעם בקריית חוצות, ובהכנות לטקסי הקללה בבמות בעל.
פסוק זה חושף את המתח המרכזי בחייו של בלעם: הפער בין שאיפותיו האישיות לבין כפיפותו המוחלטת לרצון האלוהי. בלעם, קוסם ומנחש בעל שם עולמי, מצהיר בפני שליחי מלך מואב כי כוחו מוגבל לחלוטין. למרות הפיתוי הכספי העצום והכבוד שמציע לו בלק, הוא מודה שאין לו שום סמכות עצמאית לשנות את המציאות או לפעול בניגוד לציווי האלוהי, הצהרה שתעמוד למבחן לאורך כל הסיפור.
הדרש — קריאה לעומק⌄
פרק כ"ב בספר במדבר הוא אחד הפרקים המרתקים והספרותיים ביותר במקרא, המציג דרמה פסיכולוגית ורוחנית עמוקה דרך שימוש מתוחכם באירוניה דרמטית. במוקד הפרק עומד העימות בין שתי תפיסות עולם: התפיסה המאגית-אלילית, המאמינה כי האדם יכול לתמרן את האלוהות באמצעות טקסים, קורבנות ומילים (המיוצגת על ידי בלק ובלעם), לעומת התפיסה המונותאיסטית, שבה האלוהים הוא הריבון המוחלט והאדם הוא אך ורק כלי לביטוי רצונו. בני ישראל חונים בערבות מואב, והפחד המואבי מתורגם לניסיון נואש להשתמש בכוחות על-טבעיים כדי להשמידם.\n\nהמבנה הספרותי של הפרק בנוי על סדרה של שלשות וחזרות המדגישות את הפער בין יומרה למציאות. בלק שולח שתי משלחות אל בלעם, כאשר השנייה נכבדה ויוקרתית יותר מהראשונה. בלעם, למרות הצהרתו המרשימה כי 'אם יתן לי בלק מלא ביתו כסף וזהב לא אוכל לעבור את פי ה'', חושף את תאוות הממון והכבוד שלו בעצם הסכמתו לשאול את אלוהים פעם שנייה. הליכתו של בלעם מעוררת את חרון אפו של אלוהים, ושולחת אותו למסע שבו הוא חווה שלוש התקלויות עם מלאך ה' החוסם את דרכו במקומות הולכים וצרים: תחילה בשדה הפתוח, לאחר מכן במשעול הכרמים הצר בין שתי גדרות, ולבסוף במקום צר כל כך שאין דרך לנטות ימין ושמאל. \n\nהאירוניה מגיעה לשיאה בפער הראייה: בלעם, המכונה בפרקים הבאים 'שתום העין' ו'גבר גלוי עיניים', מתגלה כעיוור מוחלט למציאות הרוחנית הסובבת אותו, בעוד האתון הפשוטה שלו רואה את המלאך בבהירות. המאבק של בלעם באתונו והכאתה שלוש פעמים חושפים את חוסר האונים שלו. כאשר אלוהים פותח את פי האתון, מתרחש היפוך תפקידים מוחלט: החיה מדברת בהיגיון ובצדק, ואילו הנביא הגדול מגיב באלימות וברצון לרצוח אותה ('לו יש חרב בידי כי עתה הרגתיך'). משפט זה חושף את עליבותו של מי שמתיימר להשמיד עם שלם בכוח פיו, אך זקוק לחרב פיזית כדי להשתלט על אתונו.\n\nפתיחת עיניו של בלעם על ידי אלוהים היא רגע של השפלה תודעתית עמוקה. המלאך מבהיר לו כי האתון היא שהצילה את חייו, וכי דרכו שלו הייתה מעוותת. חוויה מכוננת זו מעצבת מחדש את מעמדו של בלעם: הוא מבין כי אין לו שום שליטה עצמאית על פיו ועל גורלו. כשהוא מגיע לבסוף אל בלק, הוא כבר אינו הקוסם הבטוח בעצמו, אלא אדם המודע לכך שהוא כפוף לחלוטין לכוח עליון. המפגש בקריית חוצות והעלאת הקורבנות בבמות בעל בסוף הפרק מכינים את הקורא לעימות הבא, שבו הניסיונות לקלל את ישראל יהפכו בעל כורחו של בלעם לברכות נשגבות. דרך סיפור זה, המקרא מלמד אותנו כי הברכה וההגנה על עם ישראל אינן תלויות ברצונם של מלכים או קוסמים, אלא בהשגחה אלוהית עליונה שאינה ניתנת למניפולציה.
- סכנת העיוורון הנובע מאינטרס אישיכאשר אנו רוצים להשיג מטרה מסוימת בכל מחיר – כמו קידום בעבודה, זכייה במכרז או שימור מערכת יחסים לא בריאה – אנו עלולים לפתח עיוורון סלקטיבי. אנו מתעלמים מנורות אזהרה ברורות ומעצות של אנשים קרובים, ומפרשים כל עיכוב או התנגדות כהתנכלות אישית ולא כהזדמנות לעצור ולבחון את הדרך מחדש.
- הכרה במגבלות הכוח והשליטה שלנובעולם המודרני, המעודד אשליה של שליטה מוחלטת בחיים באמצעות טכנולוגיה, כסף ומעמד, הפרק מזכיר לנו שישנם כוחות גדולים מאיתנו. ההבנה שלא הכל נתון לשליטתנו, ושעלינו לפעול בענווה ולכבד את המציאות ולא לנסות לכופף אותה בכוח לצרכינו, היא הבסיס לבריאות נפשית ולקבלת החלטות נכונה.
- הקשבה לקולות שוליים ומוחלשיםהאתון המדברת מייצגת את הקולות השקטים והמוחלשים בחברה, אלו שלעיתים קרובות אנו נוטים להשתיק או להתעלם מהם מתוך תחושת עליונות. במקום העבודה או בקהילה, לעיתים דווקא האנשים שנמצאים בדרגות הנמוכות ביותר או אלו שאינם נחשבים ל'מומחים' מחזיקים בראייה הברורה והאובייקטיבית ביותר של המצב, והקשבה להם יכולה למנוע אסון.
הפרק מעלה דילמה תיאולוגית ומוסרית קשה בנוגע לחופש הבחירה של בלעם והתנהגות האל כלפיו. מצד אחד, בלעם מבקש את אישורו של אלוהים לצאת, ואלוהים אכן מעניק לו אישור מפורש ('קום לך אתם'). מצד שני, מיד לאחר שבלעם יוצא לדרך, נאמר כי 'ויחר אף אלוהים כי הולך הוא' והוא שולח מלאך להרוג אותו. מדוע אלוהים כועס ומעניש על פעולה שהוא עצמו אישר? האם יש כאן פער בין האישור החיצוני לבין הכוונה הפנימית של בלעם, או שמא מדובר במבחן אלוהי שמטרתו לערער את ביטחונו העצמי של הנביא לפני המשימה?
📖 קראו את הפרק המלא⌄
וַיִּסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּחֲנוּ בְּעַרְבוֹת מוֹאָב מֵעֵבֶר לְיַרְדֵּן יְרֵחוֹ׃
וַיַּרְא בָּלָק בֶּן־צִפּוֹר אֵת כָּל־אֲשֶׁר־עָשָׂה יִשְׂרָאֵל לָאֱמֹרִי׃
וַיָּגָר מוֹאָב מִפְּנֵי הָעָם מְאֹד כִּי רַב־הוּא וַיָּקָץ מוֹאָב מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל׃
וַיֹּאמֶר מוֹאָב אֶל־זִקְנֵי מִדְיָן עַתָּה יְלַחֲכוּ הַקָּהָל אֶת־כָּל־סְבִיבֹתֵינוּ כִּלְחֹךְ הַשּׁוֹר אֵת יֶרֶק הַשָּׂדֶה וּבָלָק בֶּן־צִפּוֹר מֶלֶךְ לְמוֹאָב בָּעֵת הַהִוא׃
וַיִּשְׁלַח מַלְאָכִים אֶל־בִּלְעָם בֶּן־בְּעוֹר פְּתוֹרָה אֲשֶׁר עַל־הַנָּהָר אֶרֶץ בְּנֵי־עַמּוֹ לִקְרֹא־לוֹ לֵאמֹר הִנֵּה עַם יָצָא מִמִּצְרַיִם הִנֵּה כִסָּה אֶת־עֵין הָאָרֶץ וְהוּא יֹשֵׁב מִמֻּלִי׃
וְעַתָּה לְכָה־נָּא אָרָה־לִּי אֶת־הָעָם הַזֶּה כִּי־עָצוּם הוּא מִמֶּנִּי אוּלַי אוּכַל נַכֶּה־בּוֹ וַאֲגָרְשֶׁנּוּ מִן־הָאָרֶץ כִּי יָדַעְתִּי אֵת אֲשֶׁר־תְּבָרֵךְ מְבֹרָךְ וַאֲשֶׁר תָּאֹר יוּאָר׃
וַיֵּלְכוּ זִקְנֵי מוֹאָב וְזִקְנֵי מִדְיָן וּקְסָמִים בְּיָדָם וַיָּבֹאוּ אֶל־בִּלְעָם וַיְדַבְּרוּ אֵלָיו דִּבְרֵי בָלָק׃
וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם לִינוּ פֹה הַלַּיְלָה וַהֲשִׁבֹתִי אֶתְכֶם דָּבָר כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר יְהוָה אֵלָי וַיֵּשְׁבוּ שָׂרֵי־מוֹאָב עִם־בִּלְעָם׃
וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל־בִּלְעָם וַיֹּאמֶר מִי הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה עִמָּךְ׃
וַיֹּאמֶר בִּלְעָם אֶל־הָאֱלֹהִים בָּלָק בֶּן־צִפֹּר מֶלֶךְ מוֹאָב שָׁלַח אֵלָי׃
הִנֵּה הָעָם הַיֹּצֵא מִמִּצְרַיִם וַיְכַס אֶת־עֵין הָאָרֶץ עַתָּה לְכָה קָבָה־לִּי אֹתוֹ אוּלַי אוּכַל לְהִלָּחֶם בּוֹ וְגֵרַשְׁתִּיו׃
וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל־בִּלְעָם לֹא תֵלֵךְ עִמָּהֶם לֹא תָאֹר אֶת־הָעָם כִּי בָרוּךְ הוּא׃
וַיָּקָם בִּלְעָם בַּבֹּקֶר וַיֹּאמֶר אֶל־שָׂרֵי בָלָק לְכוּ אֶל־אַרְצְכֶם כִּי מֵאֵן יְהוָה לְתִתִּי לַהֲלֹךְ עִמָּכֶם׃
וַיָּקוּמוּ שָׂרֵי מוֹאָב וַיָּבֹאוּ אֶל־בָּלָק וַיֹּאמְרוּ מֵאֵן בִּלְעָם הֲלֹךְ עִמָּנוּ׃
וַיֹּסֶף עוֹד בָּלָק שְׁלֹחַ שָׂרִים רַבִּים וְנִכְבָּדִים מֵאֵלֶּה׃
וַיָּבֹאוּ אֶל־בִּלְעָם וַיֹּאמְרוּ לוֹ כֹּה אָמַר בָּלָק בֶּן־צִפּוֹר אַל־נָא תִמָּנַע מֵהֲלֹךְ אֵלָי׃
כִּי־כַבֵּד אֲכַבֶּדְךָ מְאֹד וְכֹל אֲשֶׁר־תֹּאמַר אֵלַי אֶעֱשֶׂה וּלְכָה־נָּא קָבָה־לִּי אֵת הָעָם הַזֶּה׃
וַיַּעַן בִּלְעָם וַיֹּאמֶר אֶל־עַבְדֵי בָלָק אִם־יִתֶּן־לִי בָלָק מְלֹא בֵיתוֹ כֶּסֶף וְזָהָב לֹא אוּכַל לַעֲבֹר אֶת־פִּי יְהוָה אֱלֹהָי לַעֲשׂוֹת קְטַנָּה אוֹ גְדוֹלָה׃
וְעַתָּה שְׁבוּ נָא בָזֶה גַּם־אַתֶּם הַלָּיְלָה וְאֵדְעָה מַה־יֹּסֵף יְהוָה דַּבֵּר עִמִּי׃
וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל־בִּלְעָם לַיְלָה וַיֹּאמֶר לוֹ אִם־לִקְרֹא לְךָ בָּאוּ הָאֲנָשִׁים קוּם לֵךְ אִתָּם וְאַךְ אֶת־הַדָּבָר אֲשֶׁר־אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ אֹתוֹ תַעֲשֶׂה׃
וַיָּקָם בִּלְעָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבֹשׁ אֶת־אֲתֹנוֹ וַיֵּלֶךְ עִם־שָׂרֵי מוֹאָב׃
וַיִּחַר־אַף אֱלֹהִים כִּי־הוֹלֵךְ הוּא וַיִּתְיַצֵּב מַלְאַךְ יְהוָה בַּדֶּרֶךְ לְשָׂטָן לוֹ וְהוּא רֹכֵב עַל־אֲתֹנוֹ וּשְׁנֵי נְעָרָיו עִמּוֹ׃
וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת־מַלְאַךְ יְהוָה נִצָּב בַּדֶּרֶךְ וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ וַתֵּט הָאָתוֹן מִן־הַדֶּרֶךְ וַתֵּלֶךְ בַּשָּׂדֶה וַיַּךְ בִּלְעָם אֶת־הָאָתוֹן לְהַטֹּתָהּ הַדָּרֶךְ׃
וַיַּעֲמֹד מַלְאַךְ יְהוָה בְּמִשְׁעוֹל הַכְּרָמִים גָּדֵר מִזֶּה וְגָדֵר מִזֶּה׃
וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת־מַלְאַךְ יְהוָה וַתִּלָּחֵץ אֶל־הַקִּיר וַתִּלְחַץ אֶת־רֶגֶל בִּלְעָם אֶל־הַקִּיר וַיֹּסֶף לְהַכֹּתָהּ׃
וַיּוֹסֶף מַלְאַךְ־יְהוָה עֲבוֹר וַיַּעֲמֹד בְּמָקוֹם צָר אֲשֶׁר אֵין־דֶּרֶךְ לִנְטוֹת יָמִין וּשְׂמֹאול׃
וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת־מַלְאַךְ יְהוָה וַתִּרְבַּץ תַּחַת בִּלְעָם וַיִּחַר־אַף בִּלְעָם וַיַּךְ אֶת־הָאָתוֹן בַּמַּקֵּל׃
וַיִּפְתַּח יְהוָה אֶת־פִּי הָאָתוֹן וַתֹּאמֶר לְבִלְעָם מֶה־עָשִׂיתִי לְךָ כִּי הִכִּיתַנִי זֶה שָׁלֹשׁ רְגָלִים׃
וַיֹּאמֶר בִּלְעָם לָאָתוֹן כִּי הִתְעַלַּלְתְּ בִּי לוּ יֶשׁ־חֶרֶב בְּיָדִי כִּי עַתָּה הֲרַגְתִּיךְ׃
וַתֹּאמֶר הָאָתוֹן אֶל־בִּלְעָם הֲלוֹא אָנֹכִי אֲתֹנְךָ אֲשֶׁר־רָכַבְתָּ עָלַי מֵעוֹדְךָ עַד־הַיּוֹם הַזֶּה הַהַסְכֵּן הִסְכַּנְתִּי לַעֲשׂוֹת לְךָ כֹּה וַיֹּאמֶר לֹא׃
וַיְגַל יְהוָה אֶת־עֵינֵי בִלְעָם וַיַּרְא אֶת־מַלְאַךְ יְהוָה נִצָּב בַּדֶּרֶךְ וְחַרְבּוֹ שְׁלֻפָה בְּיָדוֹ וַיִּקֹּד וַיִּשְׁתַּחוּ לְאַפָּיו׃
וַיֹּאמֶר אֵלָיו מַלְאַךְ יְהוָה עַל־מָה הִכִּיתָ אֶת־אֲתֹנְךָ זֶה שָׁלוֹשׁ רְגָלִים הִנֵּה אָנֹכִי יָצָאתִי לְשָׂטָן כִּי־יָרַט הַדֶּרֶךְ לְנֶגְדִּי׃
וַתִּרְאַנִי הָאָתוֹן וַתֵּט לְפָנַי זֶה שָׁלֹשׁ רְגָלִים אוּלַי נָטְתָה מִפָּנַי כִּי עַתָּה גַּם־אֹתְכָה הָרַגְתִּי וְאוֹתָהּ הֶחֱיֵיתִי׃
וַיֹּאמֶר בִּלְעָם אֶל־מַלְאַךְ יְהוָה חָטָאתִי כִּי לֹא יָדַעְתִּי כִּי אַתָּה נִצָּב לִקְרָאתִי בַּדָּרֶךְ וְעַתָּה אִם־רַע בְּעֵינֶיךָ אָשׁוּבָה לִּי׃
וַיֹּאמֶר מַלְאַךְ יְהוָה אֶל־בִּלְעָם לֵךְ עִם־הָאֲנָשִׁים וְאֶפֶס אֶת־הַדָּבָר אֲשֶׁר־אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ אֹתוֹ תְדַבֵּר וַיֵּלֶךְ בִּלְעָם עִם־שָׂרֵי בָלָק׃
וַיִּשְׁמַע בָּלָק כִּי בָא בִלְעָם וַיֵּצֵא לִקְרָאתוֹ אֶל־עִיר מוֹאָב אֲשֶׁר עַל־גְּבוּל אַרְנֹן אֲשֶׁר בִּקְצֵה הַגְּבוּל׃
וַיֹּאמֶר בָּלָק אֶל־בִּלְעָם הֲלֹא שָׁלֹחַ שָׁלַחְתִּי אֵלֶיךָ לִקְרֹא־לָךְ לָמָּה לֹא־הָלַכְתָּ אֵלָי הַאֻמְנָם לֹא אוּכַל כַּבְּדֶךָ׃
וַיֹּאמֶר בִּלְעָם אֶל־בָּלָק הִנֵּה־בָאתִי אֵלֶיךָ עַתָּה הֲיָכוֹל אוּכַל דַּבֵּר מְאוּמָה הַדָּבָר אֲשֶׁר יָשִׂים אֱלֹהִים בְּפִי אֹתוֹ אֲדַבֵּר׃
וַיֵּלֶךְ בִּלְעָם עִם־בָּלָק וַיָּבֹאוּ קִרְיַת חֻצוֹת׃
וַיִּזְבַּח בָּלָק בָּקָר וָצֹאן וַיְשַׁלַּח לְבִלְעָם וְלַשָּׂרִים אֲשֶׁר אִתּוֹ׃
וַיְהִי בַבֹּקֶר וַיִּקַּח בָּלָק אֶת־בִּלְעָם וַיַּעֲלֵהוּ בָּמוֹת בָּעַל וַיַּרְא מִשָּׁם קְצֵה הָעָם׃