במדבר · פרק כ״א
מנחש הנחושת לשירת הבאר: המעבר מתודעת עבדים לעם כובש
וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה נְחַשׁ נְחֹשֶׁת וַיְשִׂמֵהוּ עַל־הַנֵּס וְהָיָה אִם־נָשַׁךְ הַנָּחָשׁ אֶת־אִישׁ וְהִבִּיט אֶל־נְחַשׁ הַנְּחֹשֶׁת וָחָי׃
פסוק טנחש הנחושת המבריק והשיר של הבאר
הלילה נספר על מסע מיוחד של בני ישראל במדבר הגדול והחם. הדרך הייתה ארוכה ומעייפת, והאנשים התחילו להתלונן שקשה להם ושאין להם מספיק מים ואוכל טעים. בגלל התלונות הללו, הופיעו במחנה נחשים קטנים שהציקו והכאיבו לכולם. העם הבין מיד שזה לא היה יפה להתלונן, והם ביקשו ממשה המנהיג לעזור להם. משה התפלל לה', וה' נתן לו רעיון נפלא: להכין נחש מנחושת מבריקה ולהציב אותו גבוה-גואב על מוט. כל מי שהסתכל למעלה על הנחש המבריק, נזכר להאמין בטוב והבריא מיד! בהמשך הדרך, הם מצאו באר מים נהדרת וכולם שרו לה שיר שמח ביחד. הם גם פגשו מלכים חזקים שניסו לעצור אותם, אבל בזכות האומץ והאמונה שלהם, הם ניצחו והמשיכו בבטחה בדרכם.
הפסוק מראה שההתמודדות עם הפחד והכאב אינה על ידי התעלמות מהם, אלא על ידי הבטה ישירה בהם מתוך אמונה ותקווה לתיקון.
הסיפור על נחש הנחושת מלמד אותנו שיעור חשוב על התמודדות עם רגשות קשים ותלונות. לפעמים הילדים שלנו מתלוננים כשהם עייפים או מתוסכלים. במקום לכעוס על עצם התלונה, הסיפור מזמין אותנו לעזור להם 'להרים את המבט' – כלומר, להסתכל על חצי הכוס המלאה ולמצוא את הטוב שבכל סיטואציה. שירת הבאר שבפרק מדגישה גם את כוחה של השותפות והודיה על הדברים הפשוטים כמו מים.
- למה לדעתך בני ישראל התחילו להתלונן במדבר, ואיך הם יכלו להרגיש טוב יותר בלי להתלונן?
- איך נחש הנחושת המבריק עזר לאנשים להרגיש טוב יותר כשהם הסתכלו עליו?
- על איזה דבר טוב שקרה לך היום היית רוצה לשיר שיר שמח, כמו שבני ישראל שרו לבאר המים?
הנחש המבריק שעזר לכולם להבריא!
דמיינו שאתם צועדים במדבר חם ורחב ידיים. החול נכנס לנעליים, השמש יוקדת, והדרך ארוכה-ארוכה. זה מה שקרה לבני ישראל, והם התעייפו והתחילו להתלונן בקול רם. פתאום, הופיעו במחנה נחשים קטנים ומציקים שהכאיבו לכולם! העם הבין מיד שזה לא היה יפה להתלונן, והם ביקשו ממשה המנהיג לעזור להם. משה התפלל, וה' נתן לו רעיון מופלא: להכין נחש מנחושת נוצצת ולהציב אותו גבוה על מוט. כל מי שהסתכל למעלה על הנחש המבריק, הרגיש מיד חזק ובריא! בהמשך המסע, העם פגש גם מלכים חזקים שניסו לעצור אותם, אבל בזכות האמונה והעזרה ההדדית, הם ניצחו והמשיכו לצעוד בשמחה. מה מחכה להם בהמשך הדרך המרתקת?
משה הכין נחש מנחושת והניח אותו גבוה על מוט. מי שננשך והסתכל למעלה על הנחש, נזכר להאמין בטוב והבריא מיד.
הידעתם שנחושת היא מתכת בצבע אדום-כתום מבריק? כשמשה שם את נחש הנחושת על המוט הגבוה, הוא נצץ בשמש המדבר החמה כמו זהב וכולם יכלו לראות אותו מרחוק!
בני ישראל ניצחו את המלכים החזקים והגיעו קרוב מאוד לארץ החדשה. מי ינסה לעצור אותם עכשיו? בפרק הבא נגלה!
להרים את הראש: מנחשים מסוכנים לניצחונות ענק
בני ישראל נמצאים בעיצומו של מסע מפרך במדבר. הדרך ארוכה ומתישה, והעם מתחיל לאבד סבלנות. הם מתלוננים בחריפות נגד משה ונגד אלוהים על המחסור במים ועל האוכל החדגוני. בתגובה, מתפרצת במחנה מכת נחשים ארסיים שפוגעת ברבים. מתוך המשבר, העם מבין שטעה ומבקש ממשה להתפלל עבורם. הפתרון שאלוהים מציע מפתיע: משה מכין נחש מנחושת ומציב אותו על מוט גבוה. מי שננשך ומביט בנחש הנחושת – נשאר בחיים. לאחר מכן, העם ממשיך במסע, חוגג מציאת מים בשירה יפה, ומתמודד עם אתגרים צבאיים קשים. הם מבקשים לעבור בשלום בארצות של המלכים סיחון ועוג, אך אלו יוצאים נגדם למלחמה. בני ישראל מנצחים אותם בקרבות גדולים, ומוכיחים שהם כבר לא עם חלש ומפוחד, אלא מוכנים להיכנס לארצם.
כשבני ישראל נפגעו מהנחשים, הם היו צריכים להרים את המבט אל נחש הנחושת כדי להתרפא. זה מלמד אותנו שלפעמים כדי לצאת מקושי, צריך להרים את הראש ולהסתכל על הדברים מזווית אחרת.
כשאתם מרגישים מוצפים או כועסים, אל תתמקדו רק בבעיה (כמו להתלונן על המבחן הקשה). תרימו את הראש, תסתכלו על התמונה הגדולה, וחפשו את הדרך המעשית לפתור את העניין.
להביט בנחש הנחושת כדי להתרפא דומה למצב שבו אתם חווים קושי חברתי גדול, ובמקום להסתגר ולהתעצבן, אתם בוחרים לפתוח את הלב, לדבר על זה עם מישהו שאתם סומכים עליו, ולקבל זווית ראייה חדשה שמצילה את המצב.
מבט משנה מציאות: להתמודד עם הפחדים הכי גדולים
בני ישראל נמצאים בשלבים המאוחרים של המסע הממושך במדבר, ממש לפני הכניסה לארץ המובטחת. הדרך הארוכה והמתישה שוברת את רוחם, והם מתחילים להתלונן בכעס על התנאים הקשים, המחסור במים והאוכל המדברי החדגוני. בעקבות התלונות, מתפרצת במחנה מכת נחשים קטלנית שגורמת לאבידות רבות. העם מבין במהירות את הטעות שלו, מודה בחטא ומבקש ממשה להתפלל עבורם. הפתרון שאלוהים מציע למשה הוא מפתיע במיוחד: ליצור פסל של נחש מנחושת ולהציב אותו על מוט גבוה במרכז המחנה. כל מי שננשך ומביט בנחש הנחושת – נשאר בחיים ומבריא. בהמשך הפרק, העם ממשיך להתקדם במסע, חוגג בשירה מציאת באר מים חיונית, ונתקל בהתנגדות מצד המלכים החזקים של האזור, סיחון ועוג. המלכים הללו מסרבים לאפשר לבני ישראל לעבור בשטחם בשלום ויוצאים נגדם למלחמה. בני ישראל לא נבהלים, נלחמים בגבורה, מנצחים את שני המלכים וכובשים את השטחים שלהם. הניצחונות הללו מעניקים לעם ביטחון עצמי רב ומכינים אותם לשלב הבא של הכניסה לארץ.
הפסוק מציג פתרון ייחודי ומפתיע למשבר רוחני ופיזי כאחד. במקום להעלים את הנחשים, אלוהים מורה למשה ליצור ייצוג שלהם מנחושת ולהציבו במקום גבוה. הריפוי אינו מתרחש באופן אוטומטי, אלא דורש מהאדם הפגוע להרים את מבטו באופן אקטיבי. פעולת ההבטה אל הנחש מסמלת את הכנעת הלב, את היכולת להביט אל מקור הכאב מתוך אמונה, ולהבין שהריפוי והחיים מגיעים ממקור עליון.
להעמקה בסיפור⌄
הפרק הזה מציג את אחד הרגעים המרתקים ביותר במסע של בני ישראל, רגע שמחבר בין פסיכולוגיה, אמונה והתבגרות לאומית. נתחיל בסיפור המרתק של נחש הנחושת. העם מתלונן על המן, האוכל שקיבלו במדבר, ומכנה אותו 'לחם קלוקל'. התגובה היא מכת נחשים קשה. כשהעם מבקש ישועה, אלוהים לא מעלים את הנחשים מהשטח באופן פלאי. במקום זה, הוא מבקש ממשה ליצור נחש מנחושת ולהרים אותו גבוה על מוט במרכז המחנה. למה דווקא הפתרון הזה? התשובה נעוצה בשינוי התודעתי של האדם. כדי להתרפא, האדם שננשך היה צריך להרים את הראש, להביט בנחש ולהתגבר על הפחד שלו. ההבטה הזו דורשת מאמץ אקטיבי, התמודדות ישירה עם מקור הכאב, והבנה שהריפוי מגיע מתוך חיבור למשהו גדול יותר. זהו שיעור מדהים על התמודדות עם קשיים בחיים: הבעיות והסכנות לא תמיד נעלמות מהעולם באופן אוטומטי, אבל הדרך שבה אנחנו בוחרים להביט בהן ולגשת אליהן היא זו שקובעת אם נשרוד ונצמח מהן. במקום לברוח מהפחד, אנחנו נדרשים להביט בו בעיניים ולהתעלות מעליו.
חלקו השני של הפרק מראה לנו שינוי דרמטי באופי של העם, מעבר מפאסיביות לאקטיביות. אם בתחילת המסע בני ישראל היו עם של עבדים מפוחדים שבוכים ורוצים לחזור למצרים בכל פעם שמתעורר קושי, כאן אנחנו פוגשים עם בוגר, יוזם ואמיץ. השינוי הזה מתחיל בשירת הבאר. העם שר שיר שמח ומלא הודיה על מציאת מים, שירה שמבטאת אחדות, שיתוף פעולה והערכה למנהיגים שחפרו את הבאר.
מיד לאחר מכן, כשישראל נתקלים בסירוב של סיחון מלך האמורי ועוג מלך הבשן לאפשר להם לעבור בשלום בגבולם, הם לא נכנסים לפאניקה ולא מתלוננים. הם פועלים בבגרות ובנחישות: הם יוצאים למלחמה מול אימפריות מקומיות חזקות ומנצחים אותן באופן מוחץ. הניצחונות האלה על ענקים ומלכים חזקים הם לא רק הישג צבאי מרשים, אלא הוכחה לכך שהדור החדש שגדל במדבר עבר תהליך של התבגרות עמוקה. הם כבר לא תלויים בניסים גלויים בלבד, אלא מוכנים להילחם על העתיד שלהם, לקחת אחריות על גורלם ולהתמודד עם האתגרים המורכבים של בניית חברה עצמאית בארץ החדשה.
אם היית במקום בני ישראל במדבר, האם היית מצליח להישאר אופטימי למרות הדרך הארוכה והאוכל החדגוני, או שהיית שותף לתלונות?
מנחש הנחושת לשירת הבאר: המעבר מתודעת עבדים לעם כובש
פרק כ"א בספר במדבר מתאר את שלביו המכריעים של מסע בני ישראל בעבר הירדן המזרחי, רגע לפני כניסתם לארץ כנען. הפרק נפתח בניצחון צבאי ראשון על מלך ערד הכנעני, המושג לאחר שהעם נודר נדר להקדיש את ערי האויב לה'. אולם, מיד לאחר מכן העם חווה משבר רוחני ומורלי עמוק עקב תלאות הדרך הארוכה העוקפת את ארץ אדום. רוחם של האנשים קצרה, והם מתלוננים בחריפות נגד אלוהים ונגד משה על המחסור במים ומביעים מיאוס מוחלט מהמן, אותו הם מכנים 'הלחם הקלוקל'. בתגובה לחוסר האמונה, משלח בהם אלוהים נחשים שרפים קטלניים המכים בעם. לאחר שהעם מודה בחטאו ומבקש מחילה, משה מצווה להקים נחש נחושת על נס, המהווה מקור לריפוי פלאי עבור כל מי שמביט בו מתוך אמונה. בהמשך המסע, העם חווה התעוררות רוחנית חיובית ומבטא אותה בשירת הבאר המפורסמת. הפרק נחתם בשתי מערכות מלחמה גדולות ומוצלחות נגד מעצמות האזור – סיחון מלך האמורי ועוג מלך הבשן, שסירבו לאפשר לישראל לעבור בגבולם בשלום. ניצחונות אלו מאפשרים לישראל לרשת את ארצותיהם ולהתיישב בהן, ובכך מסמנים את המעבר ההיסטורי מתודעת נוודים לעם כובש ומתיישב.
הפסוק מציג פתרון ייחודי ומפתיע למשבר רוחני ופיזי כאחד. במקום להעלים את הנחשים, אלוהים מורה למשה ליצור ייצוג שלהם מנחושת ולהציבו במקום גבוה. הריפוי אינו מתרחש באופן אוטומטי, אלא דורש מהאדם הפגוע להרים את מבטו באופן אקטיבי. פעולת ההבטה אל הנחש מסמלת את הכנעת הלב, את היכולת להביט אל מקור הכאב מתוך אמונה, ולהבין שהריפוי והחיים מגיעים ממקור עליון.
הדרש — קריאה לעומק⌄
פרק כ"א מהווה נקודת מפנה דרמטית ומרתקת בספר במדבר, המעבירה את בני ישראל מתודעת מדבר פאסיבית ותלותית לתודעה אקטיבית של עם הראוי לרשת ארץ. המעבר המורכב הזה מומחש לאורך הפרק באמצעות שלושה אירועים מרכזיים: פרשת נחש הנחושת, שירת הבאר, והמלחמות הגדולות בסיחון ועוג.
בפרשת נחש הנחושת אנו פוגשים את התלונה האחרונה של בני ישראל על המן. המן, המייצג את התלות המוחלטת בחסד אלוהי יומיומי, הופך בעיניהם ל'לחם קלוקל'. המיאוס במן מסמל את הרצון להשתחרר מהקיום המדברי הניסי, אך הדרך שבה העם מבטא זאת היא דרך של כפיות טובה ותלונה קולנית. העונש המגיע בדמות נחשים שרפים מביא לתגובה מהירה של תשובה והכרה בחטא: 'חטאנו כי דיברנו בה' ובך'. הפתרון האלוהי בדמות נחש הנחושת על הנס הוא בעל משמעות פסיכולוגית ורוחנית עמוקה במיוחד. כפי שמסבירה המשנה במסכת ראש השנה: 'וכי נחש ממית או נחש מחיה? אלא בזמן שישראל מסתכלים כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים – היו מתרפאים'. הריפוי אינו מאגי; הוא דורש מהאדם הננשך להרים את ראשו, להביט ישירות בייצוג של גורם המוות שלו, ומתוך כך להתעלות מעל הפחד והחטא אל עבר האמונה. הבטה זו בנחש היא אקט של מודעות עצמית, התמודדות ישירה עם הפחד והכנעה של האגו בפני כוח עליון.
מיד לאחר מכן, הדינמיקה של העם משתנה לחלוטין. במקום תלונות חוזרות ונשנות על מחסור במים, אנו פוגשים את 'שירת הבאר'. לראשונה במסע, העם אינו מחכה למשה שיכה בסלע או יחולל נס באופן חד-צדדי, אלא השרים ונדיבי העם חופרים את הבאר בעצמם ('באר חפרוה שרים כרוה נדיבי העם במחוקק במשענותם'). זוהי שירה של שותפות, בגרות ואחריות קהילתית. העם חוגג את המים כמתנה אלוהית, אך כזו שהושגה באמצעות מאמץ אנושי משותף ויוזמה מקומית.
התבגרות זו מגיעה לשיאה המלא במישור המדיני והצבאי בחלקו השני של הפרק. ישראל פונה לסיחון מלך האמורי בבקשה דיפלומטית מכבדת לעבור בארצו, תוך הבטחה לשמור על הסדר ולא לשתות ממי הבארות הפרטיים ללא תשלום. הסירוב התוקפני של סיחון, וכמוהו של עוג מלך הבשן, אינו מוביל ליאוש, לבכי או לקריאות מבוהלות לחזור למצרים כפי שקרה בדור הקודם, אלא להתייצבות אמיצה ונחושה בשדה הקרב. הניצחון המוחץ על שתי המעצמות הללו, שמתועד גם בשירה היסטורית קדומה המצוטטת בפרק ('על כן יאמרו המושלים בואו חשבון...'), מסמן את כיבוש חבל הארץ הראשון של העם. ישראל מתיישב בערי האמורי ובבשן, ובכך מתחיל הלכה למעשה את תהליך ההתנחלות והפיכתו לעם ריבוני, עצמאי ולוחם בארצו.
- הריפוי דורש הבטה ישירה בכאבכאשר אנו חווים משבר אישי או פחד עמוק, הנטייה הטבעית היא לנסות להדחיק אותו או לברוח ממנו. נחש הנחושת מלמד אותנו שהדרך לריפוי עוברת דווקא דרך התבוננות ישירה ומודעת במקור הכאב שלנו, מתוך נכונות לעבד אותו ולהבין אותו, במקום להתעלם ממנו.
- המעבר מתלונות לעשייה משותפתבארגונים, במקומות עבודה או במערכות יחסים, קל מאוד להיגרר לתרבות של תלונות על מה שחסר. שירת הבאר מציעה מודל חלופי: שיתוף פעולה של המנהיגים והמובילים לחפירת הבאר בעצמם. המעבר מתלונות פאסיביות ליוזמה אקטיבית משנה את האנרגיה של הקבוצה כולה.
- ניהול קונפליקטים מתוך ניסיון לשלוםלפני שישראל יוצאים למלחמה בסיחון, הם שולחים מלאכים ומציעים הסדר שלום ומעבר בטוח. בחיים האישיים והמקצועיים, ראוי תמיד למצות קודם כל את הערוץ הדיפלומטי וההידברותי, גם מול גורמים שנראים עוינים, ורק אם אין ברירה אחרת – לפעול בנחישות להגנה על גבולותינו וזכויותינו.
המתח בין הנס לטבע: נחש הנחושת מציג פתרון המשלב חפץ פיזי מוחשי (נחש הנחושת) עם אמונה רוחנית מופשטת. כיצד מתיישב הצורך האנושי בסמלים מוחשיים ומוחשיים-למחצה (כמו פסל הנחש) עם האיסור המקראי החמור על עשיית פסל ומסכה, וכיצד מונעים מסמל כזה להפוך לעבודה זרה בעצמו (כפי שאכן קרה מאוחר יותר בהיסטוריה המקראית בתקופת חזקיהו המלך)?
📖 קראו את הפרק המלא⌄
וַיִּשְׁמַע הַכְּנַעֲנִי מֶלֶךְ־עֲרָד יֹשֵׁב הַנֶּגֶב כִּי בָּא יִשְׂרָאֵל דֶּרֶךְ הָאֲתָרִים וַיִּלָּחֶם בְּיִשְׂרָאֵל וַיִּשְׁבְּ מִמֶּנּוּ שֶׁבִי׃
וַיִּדַּר יִשְׂרָאֵל נֶדֶר לַיהוָה וַיֹּאמַר אִם־נָתֹן תִּתֵּן אֶת־הָעָם הַזֶּה בְּיָדִי וְהַחֲרַמְתִּי אֶת־עָרֵיהֶם׃
וַיִּשְׁמַע יְהוָה בְּקוֹל יִשְׂרָאֵל וַיִּתֵּן אֶת־הַכְּנַעֲנִי וַיַּחֲרֵם אֶתְהֶם וְאֶת־עָרֵיהֶם וַיִּקְרָא שֵׁם־הַמָּקוֹם חָרְמָה׃
וַיִּסְעוּ מֵהֹר הָהָר דֶּרֶךְ יַם־סוּף לִסְבֹב אֶת־אֶרֶץ אֱדוֹם וַתִּקְצַר נֶפֶשׁ־הָעָם בַּדָּרֶךְ׃
וַיְדַבֵּר הָעָם בֵּאלֹהִים וּבְמֹשֶׁה לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לָמוּת בַּמִּדְבָּר כִּי אֵין לֶחֶם וְאֵין מַיִם וְנַפְשֵׁנוּ קָצָה בַּלֶּחֶם הַקְּלֹקֵל׃
וַיְשַׁלַּח יְהוָה בָּעָם אֵת הַנְּחָשִׁים הַשְּׂרָפִים וַיְנַשְּׁכוּ אֶת־הָעָם וַיָּמָת עַם־רָב מִיִּשְׂרָאֵל׃
וַיָּבֹא הָעָם אֶל־מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ חָטָאנוּ כִּי־דִבַּרְנוּ בַיהוָה וָבָךְ הִתְפַּלֵּל אֶל־יְהוָה וְיָסֵר מֵעָלֵינוּ אֶת־הַנָּחָשׁ וַיִּתְפַּלֵּל מֹשֶׁה בְּעַד הָעָם׃
וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל־מֹשֶׁה עֲשֵׂה לְךָ שָׂרָף וְשִׂים אֹתוֹ עַל־נֵס וְהָיָה כָּל־הַנָּשׁוּךְ וְרָאָה אֹתוֹ וָחָי׃
וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה נְחַשׁ נְחֹשֶׁת וַיְשִׂמֵהוּ עַל־הַנֵּס וְהָיָה אִם־נָשַׁךְ הַנָּחָשׁ אֶת־אִישׁ וְהִבִּיט אֶל־נְחַשׁ הַנְּחֹשֶׁת וָחָי׃
וַיִּסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּחֲנוּ בְּאֹבֹת׃
וַיִּסְעוּ מֵאֹבֹת וַיַּחֲנוּ בְּעִיֵּי הָעֲבָרִים בַּמִּדְבָּר אֲשֶׁר עַל־פְּנֵי מוֹאָב מִמִּזְרַח הַשָּׁמֶשׁ׃
מִשָּׁם נָסָעוּ וַיַּחֲנוּ בְּנַחַל זָרֶד׃
מִשָּׁם נָסָעוּ וַיַּחֲנוּ מֵעֵבֶר אַרְנוֹן אֲשֶׁר בַּמִּדְבָּר הַיֹּצֵא מִגְּבוּל הָאֱמֹרִי כִּי אַרְנוֹן גְּבוּל מוֹאָב בֵּין מוֹאָב וּבֵין הָאֱמֹרִי׃
עַל־כֵּן יֵאָמַר בְּסֵפֶר מִלְחֲמֹת יְהוָה אֶת־וָהֵב בְּסוּפָה וְאֶת־הַנְּחָלִים אַרְנוֹן׃
וְאֶשֶׁד הַנְּחָלִים אֲשֶׁר נָטָה לְשֶׁבֶת עָר וְנִשְׁעַן לִגְבוּל מוֹאָב׃
וּמִשָּׁם בְּאֵרָה הִוא הַבְּאֵר אֲשֶׁר אָמַר יְהוָה לְמֹשֶׁה אֱסֹף אֶת־הָעָם וְאֶתְּנָה לָהֶם מָיִם׃
אָז יָשִׁיר יִשְׂרָאֵל אֶת־הַשִּׁירָה הַזֹּאת עֲלִי בְאֵר עֱנוּ־לָהּ׃
בְּאֵר חֲפָרוּהָ שָׂרִים כָּרוּהָ נְדִיבֵי הָעָם בִּמְחֹקֵק בְּמִשְׁעֲנֹתָם וּמִמִּדְבָּר מַתָּנָה׃
וּמִמַּתָּנָה נַחֲלִיאֵל וּמִנַּחֲלִיאֵל בָּמוֹת׃
וּמִבָּמוֹת הַגַּיְא אֲשֶׁר בִּשְׂדֵה מוֹאָב רֹאשׁ הַפִּסְגָּה וְנִשְׁקָפָה עַל־פְּנֵי הַיְשִׁימֹן׃
וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל מַלְאָכִים אֶל־סִיחֹן מֶלֶךְ־הָאֱמֹרִי לֵאמֹר׃
אֶעְבְּרָה בְאַרְצֶךָ לֹא נִטֶּה בְּשָׂדֶה וּבְכֶרֶם לֹא נִשְׁתֶּה מֵי בְאֵר בְּדֶרֶךְ הַמֶּלֶךְ נֵלֵךְ עַד אֲשֶׁר־נַעֲבֹר גְּבֻלֶךָ׃
וְלֹא־נָתַן סִיחֹן אֶת־יִשְׂרָאֵל עֲבֹר בִּגְבֻלוֹ וַיֶּאֱסֹף סִיחֹן אֶת־כָּל־עַמּוֹ וַיֵּצֵא לִקְרַאת יִשְׂרָאֵל הַמִּדְבָּרָה וַיָּבֹא יָהְצָה וַיִּלָּחֶם בְּיִשְׂרָאֵל׃
וַיַּכֵּהוּ יִשְׂרָאֵל לְפִי־חָרֶב וַיִּירַשׁ אֶת־אַרְצוֹ מֵאַרְנֹן עַד־יַבֹּק עַד־בְּנֵי עַמּוֹן כִּי עַז גְּבוּל בְּנֵי עַמּוֹן׃
וַיִּקַּח יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל־הֶעָרִים הָאֵלֶּה וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּכָל־עָרֵי הָאֱמֹרִי בְּחֶשְׁבּוֹן וּבְכָל־בְּנֹתֶיהָ׃
כִּי חֶשְׁבּוֹן עִיר סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי הִוא וְהוּא נִלְחַם בְּמֶלֶךְ מוֹאָב הָרִאשׁוֹן וַיִּקַּח אֶת־כָּל־אַרְצוֹ מִיָּדוֹ עַד־אַרְנֹן׃
עַל־כֵּן יֹאמְרוּ הַמֹּשְׁלִים בֹּאוּ חֶשְׁבּוֹן תִּבָּנֶה וְתִכּוֹנֵן עִיר סִיחוֹן׃
כִּי־אֵשׁ יָצְאָה מֵחֶשְׁבּוֹן לֶהָבָה מִקִּרְיַת סִיחֹן אָכְלָה עָר מוֹאָב בַּעֲלֵי בָּמוֹת אַרְנֹן׃
אוֹי־לְךָ מוֹאָב אָבַדְתָּ עַם־כְּמוֹשׁ נָתַן בָּנָיו פְּלֵיטִם וּבְנֹתָיו בַּשְּׁבִית לְמֶלֶךְ אֱמֹרִי סִיחוֹן׃
וַנִּירָם אָבַד חֶשְׁבּוֹן עַד־דִּיבוֹן וַנַּשִּׁים עַד־נֹפַח אֲשֶׁר עַד־מֵידְבָא׃
וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ הָאֱמֹרִי׃
וַיִּשְׁלַח מֹשֶׁה לְרַגֵּל אֶת־יַעְזֵר וַיִּלְכְּדוּ בְּנֹתֶיהָ ויירש [וַיּוֹרֶשׁ] אֶת־הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר־שָׁם׃
וַיִּפְנוּ וַיַּעֲלוּ דֶּרֶךְ הַבָּשָׁן וַיֵּצֵא עוֹג מֶלֶךְ־הַבָּשָׁן לִקְרָאתָם הוּא וְכָל־עַמּוֹ לַמִּלְחָמָה אֶדְרֶעִי׃
וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל־מֹשֶׁה אַל־תִּירָא אֹתוֹ כִּי בְיָדְךָ נָתַתִּי אֹתוֹ וְאֶת־כָּל־עַמּוֹ וְאֶת־אַרְצוֹ וְעָשִׂיתָ לּוֹ כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתָ לְסִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר יוֹשֵׁב בְּחֶשְׁבּוֹן׃
וַיַּכּוּ אֹתוֹ וְאֶת־בָּנָיו וְאֶת־כָּל־עַמּוֹ עַד־בִּלְתִּי הִשְׁאִיר־לוֹ שָׂרִיד וַיִּירְשׁוּ אֶת־אַרְצוֹ׃