במדבר · פרק כ״ג
הדינמיקה של הברכה הכפויה: בלעם ובלק בערבות מואב
לֹ֣א אִ֥ישׁ אֵל֙ וִיכַזֵּ֔ב וּבֶן־אָדָ֖ם וְיִתְנֶחָ֑ם הַה֤וּא אָמַר֙ וְלֹ֣א יַעֲשֶׂ֔ה וְדִבֶּ֖ר וְלֹ֥א יְקִימֶֽנָּה׃
פסוק יטהשומר האישי של עם ישראל
הלילה נספר על מלך בשם בלק, שפחד מאוד מעם ישראל שחנה לידו במדבר. בלק רצה להרע להם, ולכן הוא קרא לקוסם מפורסם בשם בלעם וביקש ממנו להגיד מילים רעות ולקלל את העם. הם עלו יחד להר גבוה, בנו מזבחות והכינו הכל. בלעם פתח את פיו כדי לקלל, אבל אלוהים, ששומר על עם ישראל באהבה גדולה, עשה נס נפלא: הוא החליף את המילים בתוך הפה של בלעם! במקום מילים עצובות ורעות, יצאו מפי בלעם רק ברכות יפות, שירים ומילים טובות על כמה שעם ישראל מיוחד ומוגן. בלק המלך כעס וניסה שוב ושוב, אך אלוהים תמיד שמר על עמו והפך כל קללה לברכה מתוקה. כך למדנו שאלוהים תמיד שומר עלינו, ושהמילים הטובות תמיד מנצחות.
הפסוק הזה מלמד אותנו על יציבות ואמינות. נוכל להסביר לילדים שאלוהים הוא משענת בטוחה שתמיד מקיימת את הבטחותיה, בניגוד להפכפכות האנושית.
הסיפור על בלעם ובלק מלמד אותנו על כוחן המופלא של מילים ועל היכולת להפוך קושי לברכה. כהורים, נוכל להשתמש בסיפור כדי לשוחח עם הילד על החשיבות של דיבור חיובי ומעודד. כשאנו נתקלים במילים פוגעות או ברגעים קשים בגן או בבית הספר, נוכל להזכיר לילד שיש לנו את הכוח לבחור במילים טובות ומחזקות, ושאנו תמיד מוגנים ועטופים באהבה של המשפחה.
- איך לדעתך הרגיש בלעם כשהוא רצה להגיד משהו רע, אבל מהפה שלו יצאו רק מילים טובות ויפות?
- אם היית יכול להמציא ברכה מיוחדת משלך למשפחה שלנו, מה היית מאחל לנו?
- האם אתה זוכר פעם שמישהו אמר לך מילה טובה שגרמה לך להרעיל שמח וחזק כמו אריה?
הקללה שהפכה לברכה מתוקה
דמיינו שאתם עומדים על ראש הר גבוה, ומביטים למטה אל עמק ירוק. שם למטה, באוהלים קטנים, ישן בשקט עם ישראל. אבל על ההר עומדים שני אנשים עם תוכנית סודית: בלק, מלך מואב המבוהל, ובלעם, קוסם מפורסם שיודע לדבר עם אלוהים. בלק רוצה שבלעם יקלל את עם ישראל ויגיד עליהם מילים רעות ומפחידות. הם בונים שבעה מזבחות ומקריבים קורבנות, ובלעם מחכה לשמוע מה אלוהים יגיד לו. אבל אז קורה דבר נפלא! אלוהים מחליט לשמור על העם שלו. הוא שם בתוך הפה של בלעם מילים טובות ומתוקות כמו דבש. במקום לקלל, בלעם פותח את פיו ומתחיל לשיר ולברך את עם ישראל! בלק המלך כועס מאוד, רוקע ברגליו ומנסה שוב ושוב ממקומות אחרים, אך בכל פעם מחדש - אלוהים הופך את המילים הרעות לברכות נפלאות של שמירה ואהבה. מה יעשה בלק הכועס עכשיו? בפרק הבא נגלה!
אלוהים הוא לא כמו בני אדם שמבטיחים משהו ואז שוכחים או מתחרטים. כשאלוהים מבטיח לשמור עלינו, הוא תמיד מקיים את ההבטחה שלו.
הידעתם? בלק ובלעם בנו לא פחות מ-14 מזבחות שונים במהלך הפרק הזה, ועדיין לא הצליחו לשנות אפילו מילה אחת שאלוהים רצה להגיד!
בלק המלך ממש לא מוותר! הוא לוקח את בלעם למקום שלישי וחדש לגמרי. האם הפעם הקסם שלו יעבוד, או שעם ישראל יקבל עוד ברכה ענקית? נגלה בפרק הבא!
כשהתוכנית של המלך משתבשת לגמרי
בלק מלך מואב לחוץ מאוד מעם ישראל שחנה ליד הגבול שלו. כדי לפתור את הבעיה, הוא שוכר את בלעם, נביא וקוסם בעל שם עולמי, במטרה שיטיל קללה על ישראל ויחליש אותם. השניים עולים לראש הר, בונים שבעה מזבחות ומקריבים קורבנות כדי לרצות את אלוהים. אלא שאלוהים מתערב באופן ישיר ושם בפיו של בלעם מילים הפוכות לחלוטין. במקום קללות, בלעם נושא שירה מדהימה שמתארת את ישראל כעם ייחודי וחזק שאי אפשר להכניע אותו. בלק המתוסכל לא מרים ידיים; הוא לוקח את בלעם לנקודת תצפית אחרת, בתקווה שמשם, כשיראה רק חלק מהעם, הקללה תעבוד. הם מקריבים שוב קורבנות, אך התוצאה חוזרת על עצמה: בלעם מברך את ישראל בנאום עוצמתי עוד יותר, ומבהיר לבלק שאי אפשר לשנות את ההחלטה של אלוהים.
אנשים לפעמים משנים את דעתם או מבטיחים דברים שהם לא יכולים לקיים. הפסוק הזה מזכיר שאלוהים הוא יציב לגמרי - מה שהוא מבטיח, הוא עושה, ובברכה שלו אי אפשר לשחק.
כשמישהו מנסה להוריד אתכם או להגיד עליכם דברים רעים מאחורי הגב, אל תיגררו לריב. האמת והמעשים הטובים שלכם חזקים יותר מכל מילה רעה של אחרים.
זה ממש כמו שמישהו מנסה להפיץ שמועה רעה על חבר שלכם בקבוצת הווטסאפ של הכיתה, אבל פתאום כולם מתחילים לכתוב כמה הוא חבר טוב ועוזר, והשמועה הופכת לגל של פרגון ואהבה.
מילים שיצאו משליטה: הניסיון הכושל לקלל את ישראל
במדבר פרק כ"ג מציג עימות דרמטי בין בלק, מלך מואב המבוהל, לבין בלעם, נביא נוכרי שנשכר כדי לקלל את עם ישראל שחנה בערבות מואב. בלק מאמין שלמילים של בלעם יש כוח מאגי לשנות את המציאות ולפגוע בישראל. השניים עולים לפסגות הרים, בונים שבעה מזבחות ומקריבים קורבנות כדי לזכות באהדת האל. אולם, בכל פעם שבלעם מנסה לקלל, אלוהים מתערב ומאלץ אותו לומר מילים של ברכה והערצה לעם ישראל. בלעם נושא שני משלים (נאומים שיריים) מרהיבים שבהם הוא מתאר את ישראל כעם מוגן, ייחודי וחזק כאריה, שאי אפשר לפגוע בו באמצעות קסמים או ניחושים. בלק המתוסכל והזועם מנסה להעביר את בלעם ממקום למקום כדי לשנות את נקודת המבט שלו ואולי להצליח לקלל, אך ללא הועיל. בלעם מבהיר לו שוב ושוב שהוא כלי בידי אלוהים ואין לו שום יכולת לפעול נגד הרצון האלוהי.
הפסוק מציג את ההבדל התהומי בין האלוהות לבין בני האדם. בניגוד לבני אדם הנוטים לשנות את דעתם, להבטיח הבטחות שווא או להתחרט בשל לחצים ושינויי נסיבות, דבר האל הוא יציב, נצחי ובלתי ניתן לשינוי. בהקשר של הפרק, בלעם מבהיר לבלק מלך מואב שכל ניסיונותיו לשחד את אלוהים באמצעות קורבנות או לשנות את גזרתו המקורית לברך את ישראל נידנו לכישלון, שכן הבטחת האל לאבות לעולם לא תופר.
להעמקה בסיפור⌄
הסיפור בפרק הזה לוקח אותנו אל מאחורי הקלעים של הפחד המואבי מעם ישראל. בלק מלך מואב לא מנסה להילחם פיזית בישראל; הוא מבין שיש כאן כוח רוחני יוצא דופן, ולכן הוא מנסה להילחם בהם בכלים רוחניים ומזמין את בלעם, 'כוכב על' בתחום המאגיה והנבואה. מה שמעניין כאן הוא הניגוד המטורף בין הניסיונות הטכנולוגיים-פולחניים של בלק ובלעם (בניית שבעה מזבחות, הקרבת פרים ואילים שוב ושוב) לבין הפשטות שבה אלוהים מנהל את האירוע. אלוהים פשוט 'שם דבר בפי בלעם'. המכשף הגדול, שכולם מחזיקים ממנו כמי שקובע גורלות, מגלה שהוא בסך הכל צינור, רמקול שמשמיע את מה שאלוהים רוצה. אם תחשבו על זה, יש כאן אירוניה משעשעת: בלק משלם הון עתק כדי לקבל קללה, ובמקום זה הוא מקבל שירה מדהימה שמפארת את האויבים שלו. בשירה הראשונה, בלעם מגדיר את ישראל כ'עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב' - הגדרה היסטורית שמלווה את העם היהודי עד היום כעם ששומר על זהותו הייחודית גם בתוך סביבה עוינת או שונה. בשירה השנייה, הוא מדגיש שאין שום תועלת בקסמים ובכישופים נגד ישראל, כי הכוח שלהם מגיע ישירות מאלוהים שמלווה אותם מאז יציאת מצרים. הפרק מראה לנו שאי אפשר לעשות מניפולציות על האמת ועל ההשגחה. בלק מנסה לשנות את המציאות על ידי שינוי המיקום הגיאוגרפי (אולי מההר הזה זה יעבוד? אולי מהפסגה ההיא?), אבל בלעם מזכיר לו שאלוהים הוא לא בן אדם שמשנה את דעתו לפי הנוחות או לפי כמות הקורבנות שמקריבים לו.
אם היית במקום בלעם, והיית יודע שבלק המלך יכול להעניש אותך או למנוע ממך כסף רב, האם היית מעז להגיד לו את האמת בפנים, או שהיית מנסה 'לעדן' את המילים כדי לרצות אותו?
הדינמיקה של הברכה הכפויה: בלעם ובלק בערבות מואב
במדבר פרק כ"ג מתאר את המערכה הראשונה והשנייה בניסיונותיהם של בלק מלך מואב ובלעם בן בעור, הנביא הנוכרי, לקלל את עם ישראל. בלק, החרד מפני העם העצום שחנה בגבולו, שוכר את שירותיו של בלעם מתוך אמונה בכוחו המאגי. העלילה מתרחשת על פסגות ההרים המשקיפות על מחנה ישראל. בלעם מנחה את בלק לבנות שבעה מזבחות ולהקריב עליהם פרים ואילים, ולאחר מכן הוא פורש להתבודדות כדי לקבל מסר אלוהי. אולם, ההתערבות האלוהית משבשת לחלוטין את התוכנית: אלוהים שם בפיו של בלעם דברי נבואה ושירה המפארים ומברכים את ישראל במקום לקללם. בלק המאוכזב והכועס מסרב לוותר ומעביר את בלעם לנקודת תצפית אחרת, 'שדה צופים' בראש הפסגה, מתוך מחשבה שראייה חלקית של העם תאפשר את הטלת הקללה. הטקס הפולחני חוזר על עצמו, אך התוצאה נותרת בעינה: בלעם נושא משל שני, חריף ועוצמתי עוד יותר, המדגיש את נצחיות הבטחת האל לישראל ואת חוסר האונים של הכישוף מול ההשגחה האלוהית. הפרק מסתיים בניסיון שלישי של בלק, שלוקח את בלעם לראש הפעור.
הפסוק מציג את ההבדל התהומי בין האלוהות לבין בני האדם. בניגוד לבני אדם הנוטים לשנות את דעתם, להבטיח הבטחות שווא או להתחרט בשל לחצים ושינויי נסיבות, דבר האל הוא יציב, נצחי ובלתי ניתן לשינוי. בהקשר של הפרק, בלעם מבהיר לבלק מלך מואב שכל ניסיונותיו לשחד את אלוהים באמצעות קורבנות או לשנות את גזרתו המקורית לברך את ישראל נידנו לכישלון, שכן הבטחת האל לאבות לעולם לא תופר.
הדרש — קריאה לעומק⌄
פרק כ"ג מציג דרמה תיאולוגית וספרותית מן המעלה הראשונה, המפרקת את התפיסה המאגית האלילית של המזרח הקדום ומעמידה מולה את ריבונותו המוחלטת של האל המקראי. בלק מלך מואב פועל מתוך הנחה מאגית קלאסית: ניתן להשפיע על האלים באמצעות פולחן מדויק, קורבנות עשירים ושינוי מיקום גיאוגרפי. הוא סבור כי בלעם, כבעל כוחות מאגיים, יכול 'לנווטי' את הרצון האלוהי ולתעל אותו להרס ישראל. אולם המקרא חושף כאן אירוניה דרמטית עמוקה: ככל שבלק ובלעם משקיעים מאמצים טכנולוגיים-פולחניים (שבעה מזבחות, שבעה פרים ושבעה אילים בכל תחנה), כך מתבררת אפסיותם. אלוהים אינו 'נשמע' למאגיה; הוא משתמש במכשף עצמו ככלי להעברת מסריו. המבנה הספרותי של הפרק מבוסס על חזרתיות מדורגת. פעמיים בפרק זה חוזר המבנה הבא: בניית מזבחות והקרבת קורבנות, התבודדות של בלעם, מפגש עם האל, חזרה אל בלק הממתין ליד עולתו, ונשיאת 'משל' (נבואה שירית). חזרה זו מדגישה את העקשנות של בלק מחד, ואת העקביות הבלתי מתפשרת של דבר האל מאידך. במשל הראשון (פסוקים ז-י), בלעם מציג את ייחודו של עם ישראל: 'הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב'. זוהי הבחנה סוציולוגית ורוחנית עמוקה – ישראל אינו נמדד בכלים פוליטיים רגילים של קואליציות ואימפריות, אלא קיומו נשען על ברית ייחודית עם האל. בלעם אף מביע משאלה אישית להשתייך לגורל זה: 'תמות נפשי מות ישרים'. במשל השני (פסוקים יח-כד), בעקבות ניסיונו של בלק לשנות את הגזירה, בלעם מנסח את אחד העקרונות התיאולוגיים החשובים במקרא: 'לא איש אל ויכזב ובן אדם ויתנחם'. האל אינו כפוף להפכפכות האנושית, להבטחות שווא או לחרטה. ברגע שבירך – הברכה היא בלתי הפיכה. בלעם מתאר את ישראל כעם חף מעוון באותה שעה ('לא הביט אוון ביעקב'), המוגן מפני כל סוג של מאגיה ('כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל'), וכוחו עולה ככלביא וכארי. הדינמיקה בין בלק לבלעם חושפת את המתח בין הרצון האנושי לשלוט במציאות לבין ההכרה בגבולות הכוח. בלעם, למרות תאוות הממון שלו (המוכרת מהפרק הקודם), נאלץ להיכנע לאמת הרוחנית שנכפתה עליו, בעוד בלק נותר כלוא בתוך התבנית המחשבתית המוגבלת שלו, המנסה שוב ושוב להשיג תוצאה שונה מאותן פעולות עצמן.
- ההכרה בגבולות הכוח והשליטהאנחנו חיים בעידן שבו אנו מנסים לשלוט בכל משתנה בחיינו - בקריירה, בזוגיות ובבריאות. סיפורו של בלק, המנסה שוב ושוב לשנות את הגזירה באמצעים טכניים, מזכיר לנו שישנם כוחות ומציאויות הגדולים מאיתנו. לעיתים, הבגרות האמיתית אינה להמשיך להילחם בנסיבות בלתי משתנות, אלא לדעת לקבל את המציאות ולפעול בתוכה בתבונה.
- יושרה מקצועית ואישית מול לחץ חיצוניבלעם עומד בפני לחץ אדיר מצד המלך המעסיק אותו, שדורש תוצאה ספציפית (קללה) ומציע תגמול כספי ומעמד. למרות זאת, בלעם מצהיר: 'הלא את אשר ישים ה' בפי אותו אשמור לדבר'. בחיים המקצועיים והאישיים, אנו נתקלים לא פעם בלחצים מצד מנהלים, לקוחות או קולגות לעגל פינות או להציג מצג שווא. שמירה על יושרה ואמירת האמת, גם כשהיא אינה פופולרית או רווחית בטווח הקצר, היא המפתח לערך עצמי ומוניטין יציב.
- הגדרת הזהות העצמית מתוך פנימיות ולא מתוך השוואההגדרת בלעם את ישראל כ'עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב' מציעה מודל של הגדרת זהות שאינה תלויה באישור חיצוני או בהשוואה מתמדת לאחרים. בעולם המודרני, הרשתות החברתיות דוחפות אותנו להשוואה בלתי פוסקת של הישגינו, מראנו ואורח חיינו לאחרים. הלקח כאן הוא לפתח 'זהות עצמית מבודדת' במובן החיובי - כזו המושתתת על ערכים פנימיים, ייחודיות ואמת פנימית, ללא צורך בהתאמה מתמדת לסטנדרטים חיצוניים משתנים.
הפרק מעלה דילמה מוסרית ופילוסופית עמוקה בנוגע למושג הבחירה החופשית מול ההשגחה האלוהית. בלעם מתואר כמי שרצונו האישי (ואולי אף המקצועי) הוא לרצות את בלק ולקבל את שכרו, אך אלוהים שולט בפיו באופן מוחלט ('וישם ה' דבר בפי בלעם'). האם במצב כזה ניתן לייחס לבלעם אחריות מוסרית כלשהי על דבריו? אם האדם הופך לכלי שרת חסר רצון חופשי בידי האל, מהו ערכה של הברכה או של הנבואה עצמה? השאלה האם וכיצד מתקיימת בחירה חופשית ברגעים של התגלות אלוהית נותרת פתוחה ומטרידה.
📖 קראו את הפרק המלא⌄
וַיֹּאמֶר בִּלְעָם אֶל־בָּלָק בְּנֵה־לִי בָזֶה שִׁבְעָה מִזְבְּחֹת וְהָכֵן לִי בָּזֶה שִׁבְעָה פָרִים וְשִׁבְעָה אֵילִים׃
וַיַּעַשׂ בָּלָק כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר בִּלְעָם וַיַּעַל בָּלָק וּבִלְעָם פָּר וָאַיִל בַּמִּזְבֵּחַ׃
וַיֹּאמֶר בִּלְעָם לְבָלָק הִתְיַצֵּב עַל־עֹלָתֶךָ וְאֵלְכָה אוּלַי יִקָּרֵה יְהוָה לִקְרָאתִי וּדְבַר מַה־יַּרְאֵנִי וְהִגַּדְתִּי לָךְ וַיֵּלֶךְ שֶׁפִי׃
וַיִּקָּר אֱלֹהִים אֶל־בִּלְעָם וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֶת־שִׁבְעַת הַמִּזְבְּחֹת עָרַכְתִּי וָאַעַל פָּר וָאַיִל בַּמִּזְבֵּחַ׃
וַיָּשֶׂם יְהוָה דָּבָר בְּפִי בִלְעָם וַיֹּאמֶר שׁוּב אֶל־בָּלָק וְכֹה תְדַבֵּר׃
וַיָּשָׁב אֵלָיו וְהִנֵּה נִצָּב עַל־עֹלָתוֹ הוּא וְכָל־שָׂרֵי מוֹאָב׃
וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר מִן־אֲרָם יַנְחֵנִי בָלָק מֶלֶךְ־מוֹאָב מֵהַרְרֵי־קֶדֶם לְכָה אָרָה־לִּי יַעֲקֹב וּלְכָה זֹעֲמָה יִשְׂרָאֵל׃
מָה אֶקֹּב לֹא קַבֹּה אֵל וּמָה אֶזְעֹם לֹא זָעַם יְהוָה׃
כִּי־מֵרֹאשׁ צֻרִים אֶרְאֶנּוּ וּמִגְּבָעוֹת אֲשׁוּרֶנּוּ הֶן־עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב׃
מִי מָנָה עֲפַר יַעֲקֹב וּמִסְפָּר אֶת־רֹבַע יִשְׂרָאֵל תָּמֹת נַפְשִׁי מוֹת יְשָׁרִים וּתְהִי אַחֲרִיתִי כָּמֹהוּ׃
וַיֹּאמֶר בָּלָק אֶל־בִּלְעָם מֶה עָשִׂיתָ לִי לָקֹב אֹיְבַי לְקַחְתִּיךָ וְהִנֵּה בֵּרַכְתָּ בָרֵךְ׃
וַיַּעַן וַיֹּאמַר הֲלֹא אֵת אֲשֶׁר יָשִׂים יְהוָה בְּפִי אֹתוֹ אֶשְׁמֹר לְדַבֵּר׃
וַיֹּאמֶר אֵלָיו בָּלָק לך־[לְכָה־] נָּא אִתִּי אֶל־מָקוֹם אַחֵר אֲשֶׁר תִּרְאֶנּוּ מִשָּׁם אֶפֶס קָצֵהוּ תִרְאֶה וְכֻלּוֹ לֹא תִרְאֶה וְקָבְנוֹ־לִי מִשָּׁם׃
וַיִּקָּחֵהוּ שְׂדֵה צֹפִים אֶל־רֹאשׁ הַפִּסְגָּה וַיִּבֶן שִׁבְעָה מִזְבְּחֹת וַיַּעַל פָּר וָאַיִל בַּמִּזְבֵּחַ׃
וַיֹּאמֶר אֶל־בָּלָק הִתְיַצֵּב כֹּה עַל־עֹלָתֶךָ וְאָנֹכִי אִקָּרֶה כֹּה׃
וַיִּקָּר יְהוָה אֶל־בִּלְעָם וַיָּשֶׂם דָּבָר בְּפִיו וַיֹּאמֶר שׁוּב אֶל־בָּלָק וְכֹה תְדַבֵּר׃
וַיָּבֹא אֵלָיו וְהִנּוֹ נִצָּב עַל־עֹלָתוֹ וְשָׂרֵי מוֹאָב אִתּוֹ וַיֹּאמֶר לוֹ בָּלָק מַה־דִּבֶּר יְהוָה׃
וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר קוּם בָּלָק וּשֲׁמָע הַאֲזִינָה עָדַי בְּנוֹ צִפֹּר׃
לֹא אִישׁ אֵל וִיכַזֵּב וּבֶן־אָדָם וְיִתְנֶחָם הַהוּא אָמַר וְלֹא יַעֲשֶׂה וְדִבֶּר וְלֹא יְקִימֶנָּה׃
הִנֵּה בָרֵךְ לָקָחְתִּי וּבֵרֵךְ וְלֹא אֲשִׁיבֶנָּה׃
לֹא־הִבִּיט אָוֶן בְּיַעֲקֹב וְלֹא־רָאָה עָמָל בְּיִשְׂרָאֵל יְהוָה אֱלֹהָיו עִמּוֹ וּתְרוּעַת מֶלֶךְ בּוֹ׃
אֵל מוֹצִיאָם מִמִּצְרָיִם כְּתוֹעֲפֹת רְאֵם לוֹ׃
כִּי לֹא־נַחַשׁ בְּיַעֲקֹב וְלֹא־קֶסֶם בְּיִשְׂרָאֵל כָּעֵת יֵאָמֵר לְיַעֲקֹב וּלְיִשְׂרָאֵל מַה־פָּעַל אֵל׃
הֶן־עָם כְּלָבִיא יָקוּם וְכַאֲרִי יִתְנַשָּׂא לֹא יִשְׁכַּב עַד־יֹאכַל טֶרֶף וְדַם־חֲלָלִים יִשְׁתֶּה׃
וַיֹּאמֶר בָּלָק אֶל־בִּלְעָם גַּם־קֹב לֹא תִקֳּבֶנּוּ גַּם־בָּרֵךְ לֹא תְבָרֲכֶנּוּ׃
וַיַּעַן בִּלְעָם וַיֹּאמֶר אֶל־בָּלָק הֲלֹא דִּבַּרְתִּי אֵלֶיךָ לֵאמֹר כֹּל אֲשֶׁר־יְדַבֵּר יְהוָה אֹתוֹ אֶעֱשֶׂה׃
וַיֹּאמֶר בָּלָק אֶל־בִּלְעָם לְכָה־נָּא אֶקָּחֲךָ אֶל־מָקוֹם אַחֵר אוּלַי יִישַׁר בְּעֵינֵי הָאֱלֹהִים וְקַבֹּתוֹ לִי מִשָּׁם׃
וַיִּקַּח בָּלָק אֶת־בִּלְעָם רֹאשׁ הַפְּעוֹר הַנִּשְׁקָף עַל־פְּנֵי הַיְשִׁימֹן׃
וַיֹּאמֶר בִּלְעָם אֶל־בָּלָק בְּנֵה־לִי בָזֶה שִׁבְעָה מִזְבְּחֹת וְהָכֵן לִי בָּזֶה שִׁבְעָה פָרִים וְשִׁבְעָה אֵילִים׃
וַיַּעַשׂ בָּלָק כַּאֲשֶׁר אָמַר בִּלְעָם וַיַּעַל פָּר וָאַיִל בַּמִּזְבֵּחַ׃