תנ״ך יקר פתח באפליקציה

במדבר · פרק י״ד

בכייה לדורות: משבר האמון המכונן במדבר

👑

יְהוָה אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב־חֶסֶד נֹשֵׂא עָוֺן וָפָשַׁע וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה פֹּקֵד עֲוֺן אָבוֹת עַל־בָּנִים עַל־שִׁלֵּשִׁים וְעַל־רִבֵּעִים׃

פסוק י״ח
התאמת תוכן לפי גיל

התפילה של משה והמסע הארוך

הלילה ירד על המדבר, וכל בני ישראל היו עצובים ומפוחדים. הם שמעו סיפורים על ערים גדולות ואנשים חזקים בארץ החדשה, ורצו לחזור למצרים. רק יהושע וכלב האמיצים אמרו להם: 'אל תדאגו, הארץ הזו נפלאה, ואנחנו נצליח!'. אלוהים כעס שהעם לא בוטח בו, אבל משה רבנו, שהיה מנהיג אוהב, ביקש מאלוהים לסלוח להם. אלוהים הקשיב למשה וסלח, אך הסביר שכדי ללמוד להיות אמיצים באמת, הם צריכים לצעוד במדבר עוד הרבה שנים. רק הילדים הקטנים, שיגדלו להיות חזקים ולא יפחדו, ייכנסו בסוף אל הארץ הטובה והמתוקה.

מה הפסוק אומר?

הפסוק מלמד אותנו על האיזון העדין בהורות: היכולת לסלוח מתוך אהבה גדולה, לצד הצבת גבולות ברורים שמאפשרים לילד לצמוח מתוך הטעויות שלו.

טיפ להורים

הסיפור נוגע בערך של התמודדות עם פחד ושיקום אמון. כהורים, אנחנו נתקלים בילדים שמפחדים מאתגרים חדשים (כמו גן חדש או חוג) ורוצים 'לחזור למוכר'. הסיפור מראה שפחד הוא טבעי, אך נסיגה אינה הפתרון. משה מלמד אותנו על כוחה של סנגוריה ואהבה ללא תנאי, בעוד שהעונש החינוכי מדגיש שטעויות דורשות תהליך של למידה והבשלה. אפשר לשוחח עם הילד על כך שלפעמים לוקח זמן ללמוד להיות אמיצים, וזה בסדר גמור.

שאלות לשיחה עם הילד
  • יהושע וכלב היו מאוד אמיצים. מה לדעתך עזר להם לא לפחד כשכולם מסביבם בכו?
  • משה ביקש מאלוהים לסלוח לעם. למה לדעתך חשוב לסלוח לחברים גם כשהם טועים?
  • אם היית צריך לצאת למסע ארוך במדבר, איזה דבר אחד היית הכי רוצה לקחת איתך?

הבכי בלילה והסליחה הגדולה

דמיין שאתה עומד בלילה חשוך במדבר, ומסביבך אלפי אנשים בוכים ומפוחדים. הם שמעו מהמרגלים שהארץ המובטחת מלאה בענקים, והם רוצים לחזור למצרים! רק שני חברים אמיצים, יהושע וכלב, מנסים להרגיע: 'אל תפחדו, הארץ טובה מאוד מאוד!'. אבל העם כועס ולא מקשיב. אלוהים מתעצב וכועס על חוסר האמון, אבל אז משה רבנו מתפלל ומבקש סליחה בלב שלם. אלוהים מקשיב למשה וסולח, אך קובע שהמסע יתארך: הם יצעדו במדבר ארבעים שנה, ורק הילדים הקטנים יזכו להיכנס לארץ הטובה. העם מבין את הטעות ומנסה לרוץ קדימה בכוח, אך ללא הצלחה. מה יקרה להם עכשיו במסע הארוך?

מה הפסוק אומר?

אלוהים הוא סבלני, מלא באהבה וסולח לנו גם כשאנחנו טועים, אבל הוא גם מלמד אותנו לקחת אחריות על המעשים שלנו.

הידעת?

האם ידעת שעל כל יום שהמרגלים טיילו בארץ, בני ישראל קיבלו שנה שלמה של הליכה במדבר? בסך הכל ארבעים שנה!

מה יקרה בפרק הבא?

איך ייראו החיים של בני ישראל במדבר במשך ארבעים שנה? בפרק הבא נגלה חוקים חדשים שיעזרו להם במסע.

פחד קבוצתי: כשכל העם מאבד שליטה

בני ישראל נמצאים ממש על סף הכניסה לארץ כנען, אך בעקבות הדיווח המפחיד של עשרת המרגלים, פחד קולקטיבי משתק אותם. העם פורץ בבכי, מתלונן על משה ואהרון, ומציע לבחור מנהיג חדש שיחזיר אותם למצרים. יהושע וכלב קורעים את בגדיהם ומפצירים בעם לבטוח באלוהים ובכוחם, אך העם כמעט רוגם אותם באבנים. אלוהים מאיים להשמיד את העם, אך משה מתערב בתפילה אמיצה ומציל אותם מכליה. העונש נקבע: נדידה של ארבעים שנה במדבר, עד שדור המדבר המפוחד יתחלף בדור חדש ואמיץ. קבוצה מהעם מנסה לתקן את הטעות ועולה להילחם בכוח בניגוד לאזהרות משה, אך נוחלת תבוסה מוחצת מול העמלקים והכנענים.

מה הפסוק אומר?

הפסוק הזה מראה שאפילו כשעושים טעות ענקית, תמיד יש מקום לסליחה והזדמנות שנייה, גם אם צריך לשאת בתוצאות של מה שעשינו.

Life Hack

כשכולם מסביבך נכנסים לפאניקה או כועסים בקבוצת הווטסאפ, אל תיגרר אחרי הזרם. קח נשימה עמוקה, חפש את העובדות, ותהיה כמו יהושע וכלב שמציעים קול שקול ואמיץ.

מקבילה מודרנית

זה כמו שחבורה שלמה מחליטה להבריז ממבחן קשה כי מישהו הפיץ שמועה שהשאלות בלתי אפשריות, ורק שני חברים מנסים להגיד 'התכוננו, אנחנו יכולים לעבור את זה', אבל כולם משתיקים אותם ומקבלים עונש כבד בסוף.

הלילה ששינה את ההיסטוריה: פחד, מרד והמחיר של חוסר אמון

בני ישראל עומדים ממש על סף הכניסה לארץ המובטחת, אך בעקבות הדיווחים המלחיצים של עשרת המרגלים על העמים החזקים שגרים שם, העם נשבר לחלוטין. בלילה אחד של בכי וייאוש, הם מחליטים למרוד במשה ואהרון ולבחור מנהיג חדש שיחזיר אותם לחיי העבדות במצרים. יהושע וכלב, שניים מהמרגלים, מנסים להציל את המצב ולהסביר שהארץ נפלאה ושאפשר לנצח בעזרת אלוהים, אבל העם המתוסכל מנסה לרגום אותם באבנים מרוב כעס ופחד. אלוהים מתערב ומציע למשה להשמיד את העם המורד ולהתחיל מחדש רק איתו ועם משפחתו. משה, במפגן מנהיגות מדהים של נאמנות, מסרב להצעה ומגן על העם בתפילה שמזכירה לאלוהים את מידות הרחמים והסליחה שלו. אלוהים נעתר לסליחה, אך קובע עונש היסטורי: העם ינדוד במדבר ארבעים שנה – שנה כנגד כל יום של סיור המרגלים – ורק הדור הבא, הילדים שלהם, ייכנסו לארץ. עשרת המרגלים שהוציאו את הדיבה מתים במגפה, וקבוצה מהעם שמנסה להילחם בכוח כדי 'לתקן' את המצב מובסת קשות בקרב מול העמלקים והכנענים.

מה הפסוק אומר?

הפסוק מציג את מידות הרחמים שבהן משתמש משה כטיעון משפטי-תאולוגי מול אלוהים. משה אינו מכחיש את חטא העם, אלא פונה אל מהותו של האל כמי שנושא עוון ורב-חסד. זהו לב הפרק משום שהוא מסמן את המעבר מחרון אף אלוהי והשמדה מוחלטת לסליחה מורכבת, המשלבת חסד עם ענישה חינוכית ארוכת טווח.

להעמקה בסיפור

הפרק הזה הוא אחד מרגעי המשבר הגדולים ביותר בתנ'ך, והוא מציג לנו פסיכולוגיה של המונים בצורה הכי חדה שיש. תחשבו על זה: עם שלם שעבר נסים מטורפים במצרים ובמדבר, פתאום נשבר לחלוטין בגלל שמועות ופחדים. הבכי בלילה ההוא מייצג אובדן מוחלט של ביטחון עצמי ושל אמון במנהיגות ובכוח העליון. המרד מגיע לשיא כשהעם רוצה למנות מנהיג חדש ולחזור למצרים – למקום שבו הם היו עבדים! זה מראה כמה הפחד יכול לעוור ולגרום לאנשים להעדיף את המוכר והרע על פני הלא-נודע המבטיח. לפעמים קל לנו לשפוט אותם ולשאול 'איך הם לא האמינו אחרי כל מה שהם ראו?', אבל כשנכנסים לנעליים שלהם, מבינים שהפחד מהעתיד ומהלא-נודע הוא כוח עצום שיכול לשתק גם את האנשים הכי חזקים. מה שמעניין כאן במיוחד הוא דמותו של משה. כשאלוהים רואה את המרד, הוא מציע למשה הצעה מפתה: להשמיד את כולם ולהפוך אותו, את משה, לאבי האומה החדשה והגדולה. משה לא מתפתה לרגע. במקום לחשוב על האגו שלו או על העתיד של המשפחה שלו, הוא נלחם על העם שלו. הוא משתמש בטיעונים חכמים מאוד, כמו מה יגידו המצרים והעמים השכנים אם אלוהים ישמיד את העם שלו במדבר. הוא מצליח להשיג סליחה, אבל הסליחה הזו מגיעה עם מחיר כבד: ארבעים שנות נדידה במדבר. המספר ארבעים אינו מקרי – הוא מקביל בדיוק לארבעים הימים שבהם המרגלים סיירו בארץ. זהו שיעור היסטורי עמוק: לפעמים אי אפשר לדלג על תהליכים. דור שגדל בעבדות וסובל מפחד עמוק פשוט לא מסוגל נפשית לכבוש ארץ ולבנות חברה חופשית. הם היו צריכים את הזמן הזה במדבר כדי שייוולד דור חדש, חופשי ואמיץ, שלא מכיר את הפחד של מצרים. בסוף הפרק אנחנו רואים ניסיון נואש של קבוצה שמכונה 'המעפילים'. הם מבינים שהם טעו ומנסים לצאת למלחמה בכוח, בלי אישור של משה ובלי ארון הברית, רק כדי להוכיח שהם יכולים לתקן הכל ברגע אחד. התבוסה המוחצת שלהם מול העמלקים מבהירה שחרטה אמיתית היא לא לנסות לעקוף את ההשלכות בכוח או לעשות קיצורי דרך פזיזים, אלא לקבל את האחריות, להבין את הטעות ולעבוד קשה כדי לתקן אותה לאורך זמן.

שאלה למחשבה

אם היית אחד מהאנשים בקהל באותו לילה, האם היית מסוגל לעמוד לצד יהושע וכלב נגד הרוב המפוחד, או שהיית נסחף עם כולם?

בכייה לדורות: משבר האמון המכונן במדבר

במדבר פרק יד מציג את נקודת השבר הדרמטית ביותר במסע בני ישראל ממצרים לארץ כנען. בעקבות דיווחם המרפה של עשרת המרגלים על עוצמת עמי כנען וביצוריהם, העם נתקף בייאוש עמוק. העדה כולה בוכה בלילה, מתלוננת נגד משה ואהרון, ומבקשת למנות מנהיג חלופי כדי לשוב למצרים. ניסיונותיהם של יהושע בן נון וכלב בן יפונה להרגיע את הרוחות ולהדגיש את טובת הארץ נתקלים באיומי סקילה מצד ההמון. נוכח המרד, כבוד ה' נגלה באוהל מועד. אלוהים מביע כעס עצום ומציע להשמיד את העם בדבר ולכונן עם חדש מזרעו של משה. משה מסרב להצעה ומנהל דיאלוג תאולוגי נוקב, בו הוא מפציר באלוהים לסלוח לעם למען שמו הטוב בקרב העמים ועל בסיס מידות הרחמים האלוהיות. אלוהים נעתר לסליחה אך גוזר עונש היסטורי: הדור הנוכחי לא ייכנס לארץ המובטחת אלא ינדוד במדבר ארבעים שנה עד שימות, ורק ילדיהם ויהושע וכלב יזכו להיכנס אליה. עשרת המרגלים שהוציאו דיבה מתים במגפה. הפרק נחתם בניסיון כושל של קבוצת 'המעפילים' לכבוש את ההר בניגוד לצו האלוהי, ניסיון שמסתיים בתבוסה מוחצת מול העמלקים והכנענים.

מה הפסוק אומר?

הפסוק מציג את מידות הרחמים שבהן משתמש משה כטיעון משפטי-תאולוגי מול אלוהים. משה אינו מכחיש את חטא העם, אלא פונה אל מהותו של האל כמי שנושא עוון ורב-חסד. זהו לב הפרק משום שהוא מסמן את המעבר מחרון אף אלוהי והשמדה מוחלטת לסליחה מורכבת, המשלבת חסד עם ענישה חינוכית ארוכת טווח.

הדרש — קריאה לעומק

במדבר פרק יד מהווה את קו פרשת המים של תקופת המדבר, ומציג ניתוח פסיכולוגי, פוליטי ותאולוגי עמוק של משבר מנהיגות ואמונה. במוקד הפרק עומד הניגוד הספרותי והפסיכולוגי החריף בין הפחד המשתק של העם לבין האומץ והביטחון של יהושע וכלב. חזרתם של המרגלים מעוררת תגובת שרשרת של פאניקה המונית, המבוטאת במילים המנחות 'בכי', 'תלונה' ו'שיבה למצרים'. הרצון לשוב למצרים אינו רק כשל אמוני, אלא נסיגה פסיכולוגית אל המוכר והבטוח, גם אם הוא משעבד, מפני חרדת החירות והאחריות הכרוכה בכניסה לארץ חדשה. העם מעדיף את חוסר האונים המוכר של העבדות על פני האתגר האקטיבי של בניית חיים עצמאיים. מבחינה ספרותית, הפרק בנוי משני מוקדים של עימות ודיאלוג. הראשון הוא העימות בין העם למנהיגיו, המגיע לשיא דרמטי ברצון לרגום באבנים את יהושע וכלב, המייצגים את קול התבונה והאמונה. השני הוא הדיאלוג התאולוגי המרתק בין משה לאלוהים. משה מתגלה כאן בשיא כוחו כמנהיג וסנגור. הוא משתמש בטיעון הרציונלי-פוליטי: השמדת העם תתפרש בעיני העמים השכנים, ובפרט מצרים, כחולשה אלוהית ('מבלתי יכולת ה''). משה פונה אל מהות האל ומצטט את מידות הרחמים שהתגלו לו בסיני, ובכך מעמיד את ההבטחה ההיסטורית מעל לחרון האף הרגעי. משה מציג את עצמו לא כמקבל גזירות פסיבי, אלא כשותף פעיל בעיצוב ההיסטוריה, כשהוא מעז להתווכח עם האל על עצם הגדרת הצדק והרחמים ומזכיר לו כי שמו וגדולתו נקשרים ביכולתו לסלוח ולשאת עוון, ולא רק להעניש. תשובת האל, 'סלחתי כדברך', יוצרת מתח מוסרי מורכב: יש סליחה, אך אין פטור מעונש. הסליחה מונעת את ההשמדה המיידית של האומה, אך הצדק דורש השלכות מעשיות. העונש של ארבעים שנות נדידה – שנה כנגד יום של סיור המרגלים – מייצג את עקרון המידה כנגד מידה, אך נושא גם תפקיד סוציולוגי וחינוכי עמוק. דור העבדים, הנושא בנפשו את פחדי מצרים, אינו מסוגל מבחינה מנטלית להילחם ולבנות חברה ריבונית. נדרש תהליך ארוך של חילוף דורות במדבר כדי להצמיח דור של בני חורין, שלא ידעו את פחד השיעבוד ויוכלו להתמודד עם אתגרי העתיד. העובדה שרק יהושע וכלב מוחרגים מהגזירה מדגישה את חשיבותה של עמידה איתנה מול לחץ חברתי. כלב מתואר כמי שהייתה בו 'רוח אחרת', ביטוי המצביע על עצמאות מחשבתית וחוסן פנימי יוצא דופן. סיומו של הפרק בפרשת המעפילים מדגיש את עומק חוסר ההבנה של העם. הניסיון לעלות להר בכוח לאחר גזר הדין מראה כי העם עדיין פועל מתוך דחפים אימפולסיביים ולא מתוך ציות ואמונה פנימית. הם מנסים לכפות את רצונם על המציאות ללא ארון הברית ומשה, והתבוסה בחרמה חותמת את הגולל על הניסיון לעקוף את התהליך ההיסטורי והחינוכי שנגזר עליהם. בכך, הפרק מדגיש כי חרטה אמיתית אינה ניסיון נואש לתקן את העבר בפעולה פזיזה, אלא קבלה בוגרת של ההשלכות ועבודה קשה לתיקון ארוך טווח.

לקחים לחיים
  • השלכות החרדה הקולקטיבית והצורך בעוגן מנהיגותיבמצבי משבר ארגוניים או קהילתיים, פחד קולקטיבי עלול להתפשט במהירות ולגרום לקבלת החלטות הרסניות (כמו נסיגה מוחלטת מפרויקטים מבטיחים). על המנהיג לזהות את הדינמיקה הזו, להציע אלטרנטיבה שקולה ולא להיכנע ללחץ ההמון, גם כאשר הוא נתקל בהתנגדות עזה.
  • ההבחנה בין סליחה לבין ביטול השלכות המעשהבמערכות יחסים אישיות ומקצועיות, פגיעה באמון יכולה להיסלח, אך שיקום היחסים דורש זמן ותהליך ארוך. הבנה זו מונעת מאיתנו לצפות ש'סליחה' מילולית תמחק באופן מיידי את כל תוצאות מעשינו, ומזמינה אותנו לקבל באחריות את תהליך התיקון הנדרש.
  • הכרה במגבלות המנטליות והצורך בתהליכי הבשלהלפעמים אנחנו מנסים לדחוף את עצמנו או את הארגון שלנו ליעדים גדולים מדי לפני שהבשילו התנאים המנטליים לכך. ההבנה שנדרש זמן (כמו דור המדבר) לבניית חוסן פנימי מונעת תבוסות כואבות ומאפשרת לנו לתכנן תהליכי צמיחה הדרגתיים ויציבים.
היבט פילוסופי

המתח התאולוגי והמוסרי בין סליחה לעונש: כיצד מתיישבת הצהרת האל 'סלחתי כדברך' עם גזר הדין הקשה של מוות במדבר לדור שלם? האם ענישה קולקטיבית ארוכת טווח היא ביטוי של צדק חינוכי או שמא היא מעקרת את מושג הסליחה מתוכנו?

📖 קראו את הפרק המלא

וַתִּשָּׂא כָּל־הָעֵדָה וַיִּתְּנוּ אֶת־קוֹלָם וַיִּבְכּוּ הָעָם בַּלַּיְלָה הַהוּא׃

וַיִּלֹּנוּ עַל־מֹשֶׁה וְעַל־אַהֲרֹן כֹּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם כָּל־הָעֵדָה לוּ־מַתְנוּ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם אוֹ בַּמִּדְבָּר הַזֶּה לוּ־מָתְנוּ׃

וְלָמָה יְהוָה מֵבִיא אֹתָנוּ אֶל־הָאָרֶץ הַזֹּאת לִנְפֹּל בַּחֶרֶב נָשֵׁינוּ וְטַפֵּנוּ יִהְיוּ לָבַז הֲלוֹא טוֹב לָנוּ שׁוּב מִצְרָיְמָה׃

וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל־אָחִיו נִתְּנָה רֹאשׁ וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה׃

וַיִּפֹּל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן עַל־פְּנֵיהֶם לִפְנֵי כָּל־קְהַל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל׃

וִיהוֹשֻׁעַ בִּן־נוּן וְכָלֵב בֶּן־יְפֻנֶּה מִן־הַתָּרִים אֶת־הָאָרֶץ קָרְעוּ בִּגְדֵיהֶם׃

וַיֹּאמְרוּ אֶל־כָּל־עֲדַת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ טוֹבָה הָאָרֶץ מְאֹד מְאֹד׃

אִם־חָפֵץ בָּנוּ יְהוָה וְהֵבִיא אֹתָנוּ אֶל־הָאָרֶץ הַזֹּאת וּנְתָנָהּ לָנוּ אֶרֶץ אֲשֶׁר־הִוא זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ׃

אַךְ בַּיהוָה אַל־תִּמְרֹדוּ וְאַתֶּם אַל־תִּירְאוּ אֶת־עַם הָאָרֶץ כִּי לַחְמֵנוּ הֵם סָר צִלָּם מֵעֲלֵיהֶם וַיהוָה אִתָּנוּ אַל־תִּירָאֻם׃

וַיֹּאמְרוּ כָּל־הָעֵדָה לִרְגּוֹם אֹתָם בָּאֲבָנִים וּכְבוֹד יְהוָה נִרְאָה בְּאֹהֶל מוֹעֵד אֶל־כָּל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל׃

וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל־מֹשֶׁה עַד־אָנָה יְנַאֲצֻנִי הָעָם הַזֶּה וְעַד־אָנָה לֹא־יַאֲמִינוּ בִי בְּכֹל הָאֹתוֹת אֲשֶׁר עָשִׂיתִי בְּקִרְבּוֹ׃

אַכֶּנּוּ בַדֶּבֶר וְאוֹרִשֶׁנּוּ וְאֶעֱשֶׂה אֹתְךָ לְגוֹי־גָּדוֹל וְעָצוּם מִמֶּנּוּ׃

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל־יְהוָה וְשָׁמְעוּ מִצְרַיִם כִּי־הֶעֱלִיתָ בְכֹחֲךָ אֶת־הָעָם הַזֶּה מִקִּרְבּוֹ׃

וְאָמְרוּ אֶל־יוֹשֵׁב הָאָרֶץ הַזֹּאת שָׁמְעוּ כִּי־אַתָּה יְהוָה בְּקֶרֶב הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר־עַיִן בְּעַיִן נִרְאָה אַתָּה יְהוָה וַעֲנָנְךָ עֹמֵד עֲלֵהֶם וּבְעַמֻּד עָנָן אַתָּה הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם וּבְעַמּוּד אֵשׁ לָיְלָה׃

וְהֵמַתָּה אֶת־הָעָם הַזֶּה כְּאִישׁ אֶחָד וְאָמְרוּ הַגּוֹיִם אֲשֶׁר־שָׁמְעוּ אֶת־שִׁמְעֲךָ לֵאמֹר׃

מִבִּלְתִּי יְכֹלֶת יְהוָה לְהָבִיא אֶת־הָעָם הַזֶּה אֶל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר־נִשְׁבַּע לָהֶם וַיִּשְׁחָטֵם בַּמִּדְבָּר׃

וְעַתָּה יִגְדַּל־נָא כֹּחַ אֲדֹנָי כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ לֵאמֹר׃

יְהוָה אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב־חֶסֶד נֹשֵׂא עָוֺן וָפָשַׁע וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה פֹּקֵד עֲוֺן אָבוֹת עַל־בָּנִים עַל־שִׁלֵּשִׁים וְעַל־רִבֵּעִים׃

סְלַח־נָא לַעֲוֺן הָעָם הַזֶּה כְּגֹדֶל חַסְדֶּךָ וְכַאֲשֶׁר נָשָׂאתָה לָעָם הַזֶּה מִמִּצְרַיִם וְעַד־הֵנָּה׃

וַיֹּאמֶר יְהוָה סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ׃

וְאוּלָם חַי־אָנִי וְיִמָּלֵא כְבוֹד־יְהוָה אֶת־כָּל־הָאָרֶץ׃

כִּי כָל־הָאֲנָשִׁים הָרֹאִים אֶת־כְּבֹדִי וְאֶת־אֹתֹתַי אֲשֶׁר־עָשִׂיתִי בְמִצְרַיִם וּבַמִּדְבָּר וַיְנַסּוּ אֹתִי זֶה עֶשֶׂר פְּעָמִים וְלֹא שָׁמְעוּ בְּקוֹלִי׃

אִם־יִרְאוּ אֶת־הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבֹתָם וְכָל־מְנַאֲצַי לֹא יִרְאוּהָ׃

וְעַבְדִּי כָלֵב עֵקֶב הָיְתָה רוּחַ אַחֶרֶת עִמּוֹ וַיְמַלֵּא אַחֲרָי וַהֲבִיאֹתִיו אֶל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר־בָּא שָׁמָּה וְזַרְעוֹ יוֹרִשֶׁנָּה׃

וְהָעֲמָלֵקִי וְהַכְּנַעֲנִי יוֹשֵׁב בָּעֵמֶק מָחָר פְּנוּ וּסְעוּ לָכֶם הַמִּדְבָּר דֶּרֶךְ יַם־סוּף׃

וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל־מֹשֶׁה וְאֶל־אַהֲרֹן לֵאמֹר׃

עַד־מָתַי לָעֵדָה הָרָעָה הַזֹּאת אֲשֶׁר הֵמָּה מַלִּינִים עָלָי אֶת־תְּלֻנּוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֵמָּה מַלִּינִים עָלַי שָׁמָעְתִּי׃

אֱמֹר אֲלֵהֶם חַי־אָנִי נְאֻם־יְהוָה אִם־לֹא כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתֶּם בְּאָזְנָי כֵּן אֶעֱשֶׂה לָכֶם׃

בַּמִּדְבָּר הַזֶּה יִפְּלוּ פִגְרֵיכֶם וְכָל־פְּקֻדֵיכֶם לְכָל־מִסְפַּרְכֶם מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמָעְלָה אֲשֶׁר הֲלִינֹתֶם עָלָי׃

אִם־אַתֶּם תָּבֹאוּ אֶל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת־יָדִי לְשַׁכֵּן אֶתְכֶם בָּהּ כִּי אִם־כָּלֵב בֶּן־יְפֻנֶּה וִיהוֹשֻׁעַ בִּן־נוּן׃

וְטַפְּכֶם אֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם לָבַז יִהְיֶה וְהֵבֵיאתִי אֹתָם וְיָדְעוּ אֶת־הָאָרֶץ אֲשֶׁר מְאַסְתֶּם בָּהּ׃

וּפִגְרֵיכֶם אַתֶּם יִפְּלוּ בַּמִּדְבָּר הַזֶּה׃

וּבְנֵיכֶם יִהְיוּ רֹעִים בַּמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה וְנָשְׂאוּ אֶת־זְנוּתֵיכֶם עַד־תֹּם פִּגְרֵיכֶם בַּמִּדְבָּר׃

בְּמִסְפַּר הַיָּמִים אֲשֶׁר־תַּרְתֶּם אֶת־הָאָרֶץ אַרְבָּעִים יוֹם יוֹם לַשָּׁנָה יוֹם לַשָּׁנָה תִּשְׂאוּ אֶת־עֲוֺנֹתֵיכֶם אַרְבָּעִים שָׁנָה וִידַעְתֶּם אֶת־תְּנוּאָתִי׃

אֲנִי יְהוָה דִּבַּרְתִּי אִם־לֹא זֹאת אֶעֱשֶׂה לְכָל־הָעֵדָה הָרָעָה הַזֹּאת הַנּוֹעָדִים עָלָי בַּמִּדְבָּר הַזֶּה יִתַּמּוּ וְשָׁם יָמֻתוּ׃

וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר־שָׁלַח מֹשֶׁה לָתוּר אֶת־הָאָרֶץ וַיָּשֻׁבוּ וילונו [וַיַּלִּינוּ] עָלָיו אֶת־כָּל־הָעֵדָה לְהוֹצִיא דִבָּה עַל־הָאָרֶץ׃

וַיָּמֻתוּ הָאֲנָשִׁים מוֹצִאֵי דִבַּת־הָאָרֶץ רָעָה בַּמַּגֵּפָה לִפְנֵי יְהוָה׃

וִיהוֹשֻׁעַ בִּן־נוּן וְכָלֵב בֶּן־יְפֻנֶּה חָיוּ מִן־הָאֲנָשִׁים הָהֵם הַהֹלְכִים לָתוּר אֶת־הָאָרֶץ׃

וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶת־הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל־כָּל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּתְאַבְּלוּ הָעָם מְאֹד׃

וַיַּשְׁכִּמוּ בַבֹּקֶר וַיַּעֲלוּ אֶל־רֹאשׁ־הָהָר לֵאמֹר הִנֶּנּוּ וְעָלִינוּ אֶל־הַמָּקוֹם אֲשֶׁר־אָמַר יְהוָה כִּי חָטָאנוּ׃

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לָמָּה זֶּה אַתֶּם עֹבְרִים אֶת־פִּי יְהוָה וְהִוא לֹא תִצְלָח׃

אַל־תַּעֲלוּ כִּי אֵין יְהוָה בְּקִרְבְּכֶם וְלֹא תִּנָּגְפוּ לִפְנֵי אֹיְבֵיכֶם׃

כִּי הָעֲמָלֵקִי וְהַכְּנַעֲנִי שָׁם לִפְנֵיכֶם וּנְפַלְתֶּם בֶּחָרֶב כִּי־עַל־כֵּן שַׁבְתֶּם מֵאַחֲרֵי יְהוָה וְלֹא־יִהְיֶה יְהוָה עִמָּכֶם׃

וַיַּעְפִּלוּ לַעֲלוֹת אֶל־רֹאשׁ הָהָר וַאֲרוֹן בְּרִית־יְהוָה וּמֹשֶׁה לֹא־מָשׁוּ מִקֶּרֶב הַמַּחֲנֶה׃

וַיֵּרֶד הָעֲמָלֵקִי וְהַכְּנַעֲנִי הַיֹּשֵׁב בָּהָר הַהוּא וַיַּכּוּם וַיַּכְּתוּם עַד־הַחָרְמָה׃

המשיכו לקרוא באפליקציה ←