תהלים · פרק ס״ט
ממעמקי הבוץ הטובעני: זעקתו של היחיד מול קריסת עולמו
וַאֲנִי תְפִלָּתִי־לְךָ יְהוָה עֵת רָצוֹן אֱלֹהִים בְּרָב־חַסְדֶּךָ עֲנֵנִי בֶּאֱמֶת יִשְׁעֶךָ׃
פסוק ידלמצוא את האור מתוך המים העמוקים
היה היה פעם איש אמיץ וטוב לב ושמו דוד. לילה אחד, דוד הרגיש עצוב מאוד-מאוד. הוא הרגיש כאילו הוא עומד בתוך שלולית עמוקה של מים ובוץ, והרגליים שלו שוקעות ואין לו איפה לעמוד. הוא הרגיש בודד, וכאילו אף אחד מהחברים שלו לא מבין אותו באותו רגע. אבל דוד ידע סוד נפלא: גם כשחשוך וקר, וגם כשעצוב בלב, תמיד יש מי שמקשיב. הוא פנה אל אלוהים בלחישה חמה וביקש: 'אנא, עזור לי לעלות חזרה, ותן לי כוח בלב'. ואתם יודעים מה קרה? לאט-לאט, דוד הרגיש איך הלב שלו מתמלא בתקווה ובחמימות, והוא ידע שהבוקר יביא איתו אור גדול ושמחה חדשה. הוא נשם עמוק, עצם את עיניו וידע שהוא בטוח ומוגן.
הפסוק מלמד אותנו שברגעים של קושי גדול, עצם הפנייה והבעת התקווה לעזרה הן הצעד הראשון ליציאה מהמשבר.
המזמור הזה נוגע באחד הרגשות הכי מורכבים שילדים חווים – תחושת הבדידות וחוסר האונים, שלעיתים מבוטאת אצלם כבכי או כעס מבלי שידעו להסביר למה. דרך הסיפור של דוד, אנחנו יכולים ללמד את הילד שזה טבעי לחלוטין להרגיש לפעמים 'שוקע' או עצוב, ושמותר לבטא את הרגשות האלה בקול. הטיפ החינוכי כאן הוא לעודד את הילד לשתף אותנו ברגעים הקשים שלו, ולבנות אצלו את הביטחון שתמיד יש לו אוזן קשבת בבית – מקום בטוח שבו הוא לעולם לא יהיה לבד, בדיוק כפי שדוד מצא נחמה בפנייה לאלוהים.
- אם היית יכול לשלוח לדוד המלך חיבוק או ציור כדי לעודד אותו, מה היית מצייר לו?
- מה עוזר לך להרגיש יותר טוב ובטוח כשאתה עצוב או קצת מודאג?
- איזה שיר שמח אתה הכי אוהב לשיר כשאתה מרגיש שהענן האפור מתפזר?
לצאת מהשלולית הגדולה
דמיין שאתה עומד פתאום בתוך שלולית ענקית של בוץ, והרגליים שלך מתחילות לשקוע לאט-לאט. מפחיד, נכון? זה בדיוק מה שהרגיש דוד המלך בלב שלו. הוא הרגיש כל כך עצוב ובודד, כאילו מים עמוקים מכסים אותו והוא לא מוצא מקום יציב לעמוד עליו. אפילו החברים שלו והמשפחה שלו לא הבינו אותו, וחלק מהאנשים מסביב אמרו עליו דברים לא יפים. אבל דוד לא נשאר עצוב בפינה! הוא ידע שיש לו חבר גדול בשמיים שתמיד מקשיב. הוא עצם את העיניים, נשם עמוק, וקרא לאלוהים מכל הלב: 'אנא, עזור לי לעלות חזרה אל היבשה!'. דוד ידע שהאור עוד יחזור ויאיר, והוא כבר דמיין איך הוא ישיר שיר תודה שמח במיוחד. רוצה לדעת איך אלוהים עזר לו לצאת מהבוץ?
גם כשקשה לנו מאוד ואנחנו מרגישים עצובים, אנחנו תמיד יכולים לפנות לאלוהים ולבקש ממנו שיקשיב לנו ויעזור לנו.
במזמור הזה דוד משווה את הצרות שלו למים עמוקים ובוץ טובעני, למרות שהוא בכלל לא היה בים באותו זמן! זו דרך ציורית לתאר הרגשה של עצב עמוק.
מה יקרה כשדוד יתחיל לשמוע את התשובה של אלוהים מתוך השקט? בפרק הבא נגלה!
לנבוע מתוך המצולות
בפרק הזה אנחנו פוגשים את דוד המלך באחד הרגעים הכי קשים והכי כנים שלו. הוא מרגיש שהוא פשוט טובע – לא בים אמיתי, אלא בים של בעיות, שקרים ורדיפות. אויבים רבים שונאים אותו בלי סיבה, ואפילו האחים והמשפחה שלו מתייחסים אליו כמו אל זר. במקום להרים ידיים או להחזיר באלימות, דוד שופך את הלב שלו במזמור סוער. הוא מתאר את תחושת המחנק, את הגרון הניחר מרוב צעקות, ואת הבדידות התהומית שלו. אבל בתוך כל החושך הזה, דוד מוצא נקודת אחיזה: הוא פונה לאלוהים ומבקש 'עת רצון' – רגע של חסד וישועה. הוא מאמין שהצדק ייצא לאור ושהאמת שלו תנצח בסופו של דבר.
כשאתה מרגיש שכולם נגדך והכל קורס, הפסוק הזה מזכיר שיש תמיד לאן לפנות כדי למצוא שקט וכוח פנימי.
כשאתה מרגיש מוצף מלימודים, מחברים או מלחץ חברתי, אל תשמור הכל בבטן. לכתוב את מה שאתה מרגיש או לדבר עם מישהו קרוב זה כמו לפתוח פתח ניקוז בבריכה שעומדת להישפך.
להרגיש כמו דוד בפרק הזה זה כמו לגלות שפתחו עליך שמועה שקרית בקבוצת הוואטסאפ הכיתתית, כשכולם פתאום מתרחקים ממך ואתה מרגיש שאין לך איך להוכיח את האמת שלך.
לצעוק כשכבר אין אוויר
במזמור ס'ט בתהילים, דוד המלך לוקח אותנו אל תוך חוויה קשוחה במיוחד של בדידות ורדיפה. הוא משתמש בדימויים חזקים של טביעה במים עמוקים ובוץ טובעני כדי להסביר כמה הוא מרגיש חסר אונים מול הצרות שלו. דוד מספר ששונאים אותו 'חינם' – כלומר ללא שום סיבה מוצדקת, ושחבריו ובני משפחתו הפכו אותו לזר ומנודה בגלל הנאמנות שלו לערכים ולאמונה שלו. הוא מתאר איך הוא צעק לעזרה עד שגרונו ניחר ועיניו כלות, ואיך האויבים שלו מנסים להשפיל אותו ואפילו מציעים לו חומץ לשתות כשהוא צמא. מתוך המקום הכי נמוך והכי כואב הזה, דוד לא נשבר ולא מוותר על העקרונות שלו. הוא פונה לאלוהים בזעקה חריפה וישירה לעזרה, מבקש שהאמת שלו תצא לאור ושמי שפגע בו ורדף אותו על לא עוול בכפו ייענש על מעשיו. בסופו של דבר, המזמור עובר מהטון המיוסר והכועס לנבואה אופטימית ומלאת תקווה על כך שהצדק והטוב ינצחו, והערים החרבות של יהודה ייבנו מחדש עבור אלו שאוהבים את הטוב.
בפסוק זה, בעיצומו של משבר עמוק שבו המשורר מרגיש שהוא טובע במצולות של ייאוש ורדיפה, הוא בוחר לפנות ישירות אל אלוהים. המונח 'עת רצון' מבטא את התקווה שישנו רגע מיוחד שבו השערים נפתחים והתפילה מתקבלת. במקום להיכנע לחרדותיו או לנקום באויביו בכוחות עצמו, המשורר מפקיד את גורלו בידי החסד האלוהי והאמת של הישועה, ומציג מודל של אמונה אקטיבית גם מתוך החושך הגדול ביותר.
להעמקה בסיפור⌄
מה שבאמת מדהים במזמור הזה הוא הכנות הבלתי מתפשרת שלו. לפעמים אנחנו חושבים שספרי קודש צריכים להציג רק דמויות מושלמות שתמיד הכל הולך להן בקלות, אבל כאן אנחנו פוגשים את דוד המלך ברגע הכי פגיע שלו. הוא לא מנסה לשחק אותה גיבור חזק. הוא מודה שהוא מרגיש שהוא טובע, שהכוחות שלו נגמרו, ושהוא פשוט מיואש מהאנשים שסביבו.
אם תחשבו על זה, הדימוי של מים שמגיעים 'עד נפש' ובוץ שאין בו מקום לעמוד הוא דימוי גאוני לחרדה ולדיכאון. דוד מרגיש שאין לו קרקע יציבה מתחת לרגליים. הבעיה שלו היא לא רק פיזית – היא חברתית ורגשית. הוא מנודה מהמשפחה שלו ('מוזר הייתי לאחיי') והופך לבדיחה של השכונה ('ונגינות שותי שיכר'). למה זה קורה לו? דווקא בגלל שהוא ניסה לעשות את הדבר הנכון ולהיות נאמן לערכים שלו. לפעמים, כשאתה מנסה להוביל קו מוסרי או לעמוד על שלך, הסביבה לא מקבלת את זה ומגיבה בלעג או בנידוי.
אבל שימו לב למה שקורה באמצע המזמור. דוד לא נשאר רק בבכי. הוא מנתב את כל הכאב והתסכול הזה לתוך שיחה ישירה עם אלוהים. הוא משתמש בביטוי 'עת רצון' – הוא מאמין שגם בתוך החושך הכי גדול, יש רגעים שבהם אפשר לחולל שינוי, לפתוח דף חדש ולמצוא אוזן קשבת.
בחלק השני של המזמור יש תפילה קשוחה מאוד נגד האויבים שלו. דוד מבקש שהם ייענשו ושחייהם ייחרבו. זה אולי נשמע לנו קצת אכזרי במבט ראשון, אבל זה משקף צורך אנושי בסיסי בצדק. כשמישהו פוגע בנו בצורה שיטתית ושקרית, זה טבעי לחלוטין להרגיש כעס עצום ולרצות שהצדק ייעשה. דוד לא לוקח את החוק לידיים ולא נוקם בעצמו; הוא משחרר את הכעס הזה ומפקיד אותו בידי אלוהים.
בסופו של דבר, המזמור מסתיים בטון שונה לחלוטין – בשירה, בתודה ובתקווה לעתיד. המעבר המהיר הזה מהייאוש הכי עמוק לשמחה ותקווה מראה לנו שהזעקה עצמה, היכולת לבטא את הכאב ולשחרר אותו, היא זו שמאפשרת לדוד להתחיל להחלים ולראות את האור בקצה המנהרה.
אם היית במצב שבו כולם סביך לועגים לבחירות שלך, האם היית מוותר עליהן כדי להרגיש שייך, או שהיית מוכן לשלם את מחיר הבדידות כמו דוד?
ממעמקי הבוץ הטובעני: זעקתו של היחיד מול קריסת עולמו
מזמור ס'ט הוא קינה ותפילה אישית קורעת לב של אדם השרוי במצוקה קיומית וחברתית עמוקה. המשורר, המזוהה כדוד, פותח בזעקה נואשת להצלה, כשהוא מתאר את מצבו הנפשי והפיזי באמצעות מטפורות של טביעה במים עמוקים ובבוץ טובעני שאין בו אחיזה. הוא מעיד כי כוחותיו אזלו, גרונו יבש מרוב צעקות, ועיניו עייפו מלהמתין לישועה. מצוקתו מחריפה בשל רדיפה אגרסיבית מצד אויבים רבים השונאים אותו ללא סיבה מוצדקת ומאשימים אותו בהאשמות שווא. המשורר חווה בדידות קיצונית ונידוי חברתי קשה; אפילו בני משפחתו הקרובים ביותר מתנכרים לו ומתייחסים אליו כאל זר. כל זאת קורה לו דווקא בשל קנאתו ונאמנותו לבית ה' ולערכיו. הוא הופך ללעג ולקלס בפי יושבי השער ושותי השיכר. מתוך תהום זו, הוא פונה אל אלוהים בתפילה ל'עת רצון', ומבקש ישועה ורחמים. בחלקו השני של המזמור, הוא נושא תפילה חריפה ונוקבת לענישת רודפיו, ומבקש שיימחקו מספר החיים. המזמור נחתם בנימה של תקווה וביטחון, כאשר המשורר מבטיח להודות לאלוהים בשיר, ומנבא את ישועת ציון ובניית ערי יהודה עבור עובדי ה'.
בפסוק זה, בעיצומו של משבר עמוק שבו המשורר מרגיש שהוא טובע במצולות של ייאוש ורדיפה, הוא בוחר לפנות ישירות אל אלוהים. המונח 'עת רצון' מבטא את התקווה שישנו רגע מיוחד שבו השערים נפתחים והתפילה מתקבלת. במקום להיכנע לחרדותיו או לנקום באויביו בכוחות עצמו, המשורר מפקיד את גורלו בידי החסד האלוהי והאמת של הישועה, ומציג מודל של אמונה אקטיבית גם מתוך החושך הגדול ביותר.
הדרש — קריאה לעומק⌄
מזמור ס'ט מציג בפנינו את אחת הפסגות הדרמטיות של השירה המקראית, שבה הגבולות בין הפיזי לנפשי מטושטשים לחלוטין. המשורר פותח במילים 'הושיעני אלוהים כי באו מים עד נפש'. הדימוי של מים וטיט טובעני אינו רק תיאור של סכנת מוות פיזית, אלא ייצוג מדויק של חוויית הדיכאון והחרדה הקיומית – המצב שבו האדם מרגיש שאין לו שום קרקע יציבה ('אין מעמד') ושכוחות החיים עצמם מאיימים לבלוע אותו.
אחד ההיבטים המרכזיים במזמור הוא חוויית הנידוי והבדידות. המשורר מתאר כיצד הפך ל'מוזר לאחיי ונוכרי לבני אמי'. בתרבות המקראית, המשפחה והשבט הם רשת הביטחון היחידה של הפרט; אובדן התמיכה המשפחתית פירושו הפקרה מוחלטת. הסיבה לנידוי זה היא 'קנאת ביתך אכלתני' – מסירותו הדתית והמוסרית של המשורר, שעוררה נגדו את חמתם של אלו שחשו מאוימים על ידיה. הוא הופך למושא ללעג עבור 'יושבי שער' (המנהיגים והמכובדים) ועבור 'שותי שיכר' (השוליים החברתיים). המשמעות היא שהנידוי שלו הוא טוטאלי, מלמעלה ומלמטה.
בתוך הבדידות הזו, בולט המבנה הספרותי של המזמור, הנע בין תיאור הסבל לבין הפנייה לאל. המילים המנחות סובבות סביב בושה וחרפה ('חרפה', 'בושת', 'כלימה'), המבטאות את הפגיעה הקשה ביותר באדם בחברה המזרח-תיכונית הקדומה – אובדן הכבוד החברתי. אולם, אל מול הבושה האנושית, המשורר מעמיד את 'רוב חסדך' ו'אמת ישעך'. הוא אינו מתכחש לחולשותיו שלו ('אלוהים אתה ידעת לאיוולתי'), אך הוא תובע את צדקתו מול אויביו.
המעבר החד בפסוק כ'ב – 'וייתנו בברותי ראש ולצמאי ישקוני חומץ' – מתאר את שיא האכזריות של הסביבה, שמציעה רעל וחומץ במקום נחמה ומים. חוויה זו מובילה לחלק המטלטל ביותר במזמור: סדרת קללות נמרצות נגד הרודפים (פסוקים כ'ג-כ'ט). קללות אלו, המבקשות שהאויבים יימחקו מ'ספר חיים', מעוררות לעיתים קושי מוסרי אצל הקורא המודרני. אולם, בהקשר המקראי, זוהי דרכו של המעונה לפרוק את זעמו ולדרוש צדק קוסמי מבלי לנקוט באלימות פיזית בעצמו. הוא מעביר את תפקיד הנקמה לאל.
המזמור אינו מסתיים בייאוש או בזעם, אלא באקסטזה של תקווה. המעבר החד לשבח ('אהללה שם אלוהים בשיר') וההבטחה ששיר תודה זה יהיה רצוי לאל יותר מקורבן שור, מסמנים את הניצחון הרוחני על המציאות הפיזית הקשה. בסופו של דבר, המזמור מתרחב מהפרט אל הכלל – אל ישועת ציון ובניית ערי יהודה, ומלמד שהסבל האישי של היחיד קשור קשר בל יינתק לגורלו ולגאולתו של הכלל.
- הכרה בקושי ובפגיעות כשלב ראשון בריפויבעולם המודרני, שבו אנו נדרשים להציג תמיד חזות מצליחה ומאושרת (במיוחד ברשתות החברתיות), המזמור מזכיר לנו שמותר ואף חיוני לתת מקום לכאב, לחרדה ולתחושת הטביעה. כאשר אדם חווה משבר נפשי או מקצועי, הניסיון 'להחזיק מעמד בכוח' עלול להחמיר את המצב. הצעד הראשון לשינוי הוא להודות בפני עצמנו ובפני גורם מטפל או חבר קרוב: 'אני טובע ואין לי מעמד'.
- התמודדות עם נידוי חברתי ואיבוד תמיכה מהסביבהלעיתים, עמידה על עקרונות מוסריים או קבלת החלטות לא פופולריות במקום העבודה או בקהילה עלולות להוביל לבידוד חברתי, ללחישות מאחורי הגב ואף לניכור מצד בני משפחה שלא מבינים את הדרך שבחרנו. המזמור מלמד אותנו שהבדידות הזו, אף שהיא כואבת מנשוא, אינה מעידה על טעות בדרכנו. יש למצוא את העוגן הפנימי ואת החיבור לערכים הנצחיים, גם כאשר הסביבה הקרובה מפנה עורף.
- תיעול הכעס והתסכול לאפיקים רוחניים ויצירתיים במקום לנקמהכאשר אנו נפגעים קשות מאדם אחר (למשל, בגידה של שותף עסקי או גירושים מכוערים), עולה בנו רצון עז לנקום ולפגוע בחזרה. המזמור מציע אלטרנטיבה: במקום לתרגם את הזעם לפעולות הרסניות שיפגעו גם בנו, יש לתעל אותו לביטוי מילולי, לתפילה, לכתיבה או ליצירה, ולהשאיר את עשיית הצדק למערכות החוק או לזמן. שחרור הכעס מאפשר לנו להתקדם לעבר שלב הבנייה מחדש.
המזמור מעלה מתח מוסרי חריף בין השאיפה לחמלה וסליחה לבין הדרישה הבלתי מתפשרת לצדק ונקמה. מצד אחד, המשורר מבקש רחמים וחמלה על עצמו, אך מצד שני הוא נושא תפילה אכזרית למדי להשמדת אויביו ומחיקתם מספר החיים. דילמה זו מציבה שאלה פילוסופית קשה: האם פיוס וסליחה הם תמיד הערך העליון, או שמא ישנם מצבים שבהם דרישת הצדק והענשת הרשע היא תנאי הכרחי לשיקום נפשו של הקורבן?
📖 קראו את הפרק המלא⌄
לַמְנַצֵּחַ עַל־שׁוֹשַׁנִּים לְדָוִד׃
הוֹשִׁיעֵנִי אֱלֹהִים כִּי בָאוּ מַיִם עַד־נָפֶשׁ׃
טָבַעְתִּי בִּיוֵן מְצוּלָה וְאֵין מָעֳמָד בָּאתִי בְמַעֲמַקֵּי־מַיִם וְשִׁבֹּלֶת שְׁטָפָתְנִי׃
יָגַעְתִּי בְקָרְאִי נִחַר גְּרוֹנִי כָּלוּ עֵינַי מְיַחֵל לֵאלֹהָי׃
רַבּוּ מִשַּׂעֲרוֹת רֹאשִׁי שֹׂנְאַי חִנָּם עָצְמוּ מַצְמִיתַי אֹיְבַי שֶׁקֶר אֲשֶׁר לֹא־גָזַלְתִּי אָז אָשִׁיב׃
אֱלֹהִים אַתָּה יָדַעְתָּ לְאִוַּלְתִּי וְאַשְׁמוֹתַי מִמְּךָ לֹא־נִכְחָדוּ׃
אַל־יֵבֹשׁוּ בִי קֹוֶיךָ אֲדֹנָי יְהוִה צְבָאוֹת אַל־יִכָּלְמוּ בִי מְבַקְשֶׁיךָ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל׃
כִּי־עָלֶיךָ נָשָׂאתִי חֶרְפָּה כִּסְּתָה כְלִמָּה פָנָי׃
מוּזָר הָיִיתִי לְאֶחָי וְנָכְרִי לִבְנֵי אִמִּי׃
כִּי־קִנְאַת בֵּיתְךָ אֲכָלָתְנִי וְחֶרְפּוֹת חוֹרְפֶיךָ נָפְלוּ עָלָי׃
וָאֶבְכֶּה בַצּוֹם נַפְשִׁי וַתְּהִי לַחֲרָפוֹת לִי׃
וָאֶתְּנָה לְבוּשִׁי שָׂק וָאֱהִי לָהֶם לְמָשָׁל׃
יָשִׂיחוּ בִי יֹשְׁבֵי שָׁעַר וּנְגִינוֹת שׁוֹתֵי שֵׁכָר׃
וַאֲנִי תְפִלָּתִי־לְךָ יְהוָה עֵת רָצוֹן אֱלֹהִים בְּרָב־חַסְדֶּךָ עֲנֵנִי בֶּאֱמֶת יִשְׁעֶךָ׃
הַצִּילֵנִי מִטִּיט וְאַל־אֶטְבָּעָה אִנָּצְלָה מִשֹּׂנְאַי וּמִמַּעֲמַקֵּי־מָיִם׃
אַל־תִּשְׁטְפֵנִי שִׁבֹּלֶת מַיִם וְאַל־תִּבְלָעֵנִי מְצוּלָה וְאַל־תֶּאְטַר־עָלַי בְּאֵר פִּיהָ׃
עֲנֵנִי יְהוָה כִּי־טוֹב חַסְדֶּךָ כְּרֹב רַחֲמֶיךָ פְּנֵה אֵלָי׃
וְאַל־תַּסְתֵּר פָּנֶיךָ מֵעַבְדֶּךָ כִּי־צַר־לִי מַהֵר עֲנֵנִי׃
קָרְבָה אֶל־נַפְשִׁי גְאָלָהּ לְמַעַן אֹיְבַי פְּדֵנִי׃
אַתָּה יָדַעְתָּ חֶרְפָּתִי וּבָשְׁתִּי וּכְלִמָּתִי נֶגְדְּךָ כָּל־צוֹרְרָי׃
חֶרְפָּה שָׁבְרָה לִבִּי וָאָנוּשָׁה וָאֲקַוֶּה לָנוּד וָאַיִן וְלַמְנַחֲמִים וְלֹא מָצָאתִי׃
וַיִּתְּנוּ בְּבָרוּתִי רֹאשׁ וְלִצְמָאִי יַשְׁקוּנִי חֹמֶץ׃
יְהִי־שֻׁלְחָנָם לִפְנֵיהֶם לְפָח וְלִשְׁלוֹמִים לְמוֹקֵשׁ׃
תֶּחְשַׁכְנָה עֵינֵיהֶם מֵרְאוֹת וּמָתְנֵיהֶם תָּמִיד הַמְעַד׃
שְׁפָךְ־עֲלֵיהֶם זַעְמֶךָ וַחֲרוֹן אַפְּךָ יַשִּׂיגֵם׃
תְּהִי־טִירָתָם נְשַׁמָּה בְּאָהֳלֵיהֶם אַל־יְהִי יֹשֵׁב׃
כִּי־אַתָּה אֲשֶׁר־הִכִּיתָ רָדָפוּ וְאֶל־מַכְאוֹב חֲלָלֶיךָ יְסַפֵּרוּ׃
תְּנָה־עָוֺן עַל־עֲוֺנָם וְאַל־יָבֹאוּ בְּצִדְקָתֶךָ׃
יִמָּחוּ מִסֵּפֶר חַיִּים וְעִם צַדִּיקִים אַל־יִכָּתֵבוּ׃
וַאֲנִי עָנִי וְכוֹאֵב יְשׁוּעָתְךָ אֱלֹהִים תְּשַׂגְּבֵנִי׃
אֲהַלְלָה שֵׁם־אֱלֹהִים בְּשִׁיר וַאֲגַדְּלֶנּוּ בְתוֹדָה׃
וְתִיטַב לַיהוָה מִשּׁוֹר פָּר מַקְרִן מַפְרִיס׃
רָאוּ עֲנָוִים יִשְׂמָחוּ דֹּרְשֵׁי אֱלֹהִים וִיחִי לְבַבְכֶם׃
כִּי־שֹׁמֵעַ אֶל־אֶבְיוֹנִים יְהוָה וְאֶת־אֲסִירָיו לֹא בָזָה׃
יְהַלְלוּהוּ שָׁמַיִם וָאָרֶץ יַמִּים וְכָל־רֹמֵשׂ בָּם׃
כִּי אֱלֹהִים יוֹשִׁיעַ צִיּוֹן וְיִבְנֶה עָרֵי יְהוּדָה וְיָשְׁבוּ שָׁם וִירֵשׁוּהָ׃
וְזֶרַע עֲבָדָיו יִנְחָלוּהָ וְאֹהֲבֵי שְׁמוֹ יִשְׁכְּנוּ־בָהּ׃