שמואל ב · פרק ו׳
בין חרדת הקודש לריקוד הענווה: העלאת הארון לירושלים
וְדָוִד מְכַרְכֵּר בְּכָל־עֹז לִפְנֵי יְהוָה וְדָוִד חָגוּר אֵפוֹד בָּד׃
פסוק ידהמלך שרקד כמו ילד
הלילה נספר על המלך דוד, שהיה מלך אמיץ וחזק, אבל היה לו גם לב רך ומלא בשמחה. דוד רצה להביא את ארון הברית — תיבה מיוחדת וקדושה מאוד — אל העיר שלו, ירושלים. בהתחלה זה היה קצת קשה ומפחיד, כי הם לא נזהרו מספיק וקרה אסון עצוב לעוזה שניסה לגעת בארון. דוד הבין שצריך לכבד את הדברים הקדושים בזהירות רבה. הוא חיכה בסבלנות, וכשראה שאלוהים מביא ברכה ושמחה, הוא החליט לנסות שוב. הפעם, דוד לא התנהג כמו מלך רציני וכבד. הוא לבש בגד לבן ופשוט, ורקד, קפץ ושר בכל הכוח לפני כולם כדי להראות כמה הוא שמח! אשתו מיכל חשבה שזה לא מתאים למלך לרקוד ככה ברחוב, אבל דוד הסביר לה שכשעושים משהו טוב מכל הלב, הכי יפה זה להיות פשוטים ושמחים.
הפסוק הזה מזכיר לנו שלפעמים הדרך הכי טובה לחנך היא להשיל את המסכות והתפקידים הרשמיים שלנו, ולהראות שמחה והתלהבות אמיתית ופשוטה מול הילדים.
הסיפור הזה מזמין אותנו לדבר עם הילדים על המושג ענווה ועל היכולת להשתחרר מהצורך להיות תמיד מושלמים או רציניים. המלך דוד, למרות מעמדו הרם, לא התבייש להראות שמחה פשוטה ואותנטית. זו הזדמנות נהדרת להסביר לילד שזה בסדר גמור להביע רגשות חיוביים, לרקוד, לשמוח ולהשתטות לפעמים, גם אם מישהו מסביב עלול להעיר או לצחוק. הערך האמיתי שלנו מגיע מבפנים, מהלב השלם שלנו.
- איך אתה מרגיש כשאתה שמח כל כך שבא לך פשוט לקפוץ ולרקוד?
- למה לדעתך המלך דוד הסכים ללבוש בגדים פשוטים במקום בגדי זהב של מלך?
- אם היית רואה חבר שרוקד ושמח מאוד, מה היית עושה כדי לשמוח יחד איתו?
הריקוד המטורף של המלך דוד
דמיין שאתה עומד ברחוב, ופתאום המלך הכי חשוב בארץ עובר לידך — אבל הוא לא יושב על כסא זהב, אלא קופץ, מסתובב ורוקד כמו ילד קטן! זה בדיוק מה שקרה בסיפור שלנו. המלך דוד רצה להביא את ארון הברית, שהוא התיבה הכי קדושה ומיוחדת, אל העיר החדשה שלו, ירושלים. בהתחלה קרה אסון עצוב כשאדם בשם עוזה נגע בארון בלי רשות ומת, ודוד נבהל מאוד והפסיק הכל. אבל אחרי כמה חודשים, דוד הבין שאלוהים רוצה לשמח את העם. הוא החליט להביא את הארון בזהירות ובשמחה עצומה. דוד לבש בגד לבן ופשוט, ורקד ופיזז בכל כוחו לפני כולם! אשתו, מיכל, הביטה בו מהחלון ולא הבינה למה המלך מתנהג ככה. אבל דוד ידע שלפני אלוהים, כולנו שווים ופשוטים. מה יקרה כשמיכל תגיד לו מה היא חושבת?
דוד המלך שמח כל כך לכבוד אלוהים, שהוא שכח שהוא מלך חשוב ופשוט רקד וקפץ בכל הכוח בבגדים פשוטים.
השמחה הייתה כל כך גדולה, שדוד חילק לכל איש ואישה בעם עוגת תמרים מתוקה, לחם וחתיכת בשר טעימה כדי שכולם יחגגו יחד!
האם המלך דוד ומיכל ישלימו אחרי הריב הגדול שלהם? בפרק הבא נגלה מה קרה למשפחת המלוכה...
לרקוד כאילו אף אחד לא רואה
הפרק מתחיל בניסיון של דוד המלך להעלות את ארון הברית לירושלים, כדי להפוך אותה למרכז הרוחני של הממלכה. אבל הניסיון הראשון נגמר בטרגדיה: עוזה מנסה להחזיק את הארון שלא ייפול מהעגלה, ומת במקום בגלל פגיעה בקדושת הארון. דוד המבוהל עוצר את המבצע ומניח את הארון בבית עובד אדום. רק אחרי שלושה חודשים, כשהוא שומע שהבית התברך, דוד מנסה שוב — והפעם בזהירות ובשמחה מטורפת. דוד רוקד ומכרכר בבגדים פשוטים מול כל העם. מיכל, אשתו ובת המלך הקודם שאול, צופה בו מהחלון ומזלזלת בו בלבה על כך שאיבד את הכבוד המלכותי שלו. כשהוא חוזר הביתה, מתפתח ביניהם ויכוח חריף על כבוד, ענווה ומנהיגות, שמסתיים בנתק כואב ביניהם.
דוד מראה שלא משנה כמה אתה מנהיג גדול או מפורסם, כשאתה עושה משהו שאתה מאמין בו באמת, מותר לך להשתחרר ולרקוד בלי לדפוק חשבון לאף אחד.
אל תתנו לפחד מ'מה יגידו' לעצור אתכם מלעשות דברים שאתם אוהבים ומאמינים בהם. לפעמים להשתחרר ולהיות אמיתיים שווה הרבה יותר מלשמור על פוזה מכובדת אבל קרה.
זה כמו שאתה רוקד בטירוף במסיבה או מעודד את הקבוצה שלך בצרחות, ומישהו מהחברים המקובלים עושה לך פרצוף מזלזל ומנסה לגרום לך להרגיש פדיחה. דוד מלמד אותנו פשוט להמשיך לרקוד.
המחיר של האותנטיות: כשדוד השיל את בגדי המלכות
הסיפור מתחיל ברצון של דוד לבסס את ירושלים כבירה הדתית של ישראל על ידי העלאת ארון הברית. הניסיון הראשון נכשל בצורה טראגית: עוזה מושיט יד לייצב את הארון שנטה ליפול, ומת במקום. האירוע מכה את דוד בתדהמה ובפחד, והוא מקפיא את המבצע. הארון מוצב זמנית בביתו של עובד אדום הגיתי, וזוכה שם לברכה רבה. בעקבות זאת, דוד מחליט לנסות שוב, אך הפעם הגישה שונה לחלוטין. במקום טקס ממלכתי נוקשה, דוד מוביל תהלוכה סוערת של מוזיקה, שירה וזבחים. הוא עצמו משיל את בגדי המלכות המפוארים, לובש אפוד בד פשוט, ורוקד באקסטזה מוחלטת לפני הארון. מיכל, אשתו ובת המלך שאול, מביטה בו בבוז עמוק מהחלון. בעיניה, התנהגותו היא ביזוי של מוסד המלוכה. כשהוא חוזר לביתו, העימות ביניהם מתפוצץ: מיכל מאשימה אותו בהתנהגות זולה, ודוד משיב לה בעוצמה שהוא רוקד לפני אלוהים שבחר בו על פני בית אביה, ושהוא מוכן להיות שפל ועניו עוד יותר עבור האמונה שלו. העימות מסתיים בקרע מוחלט, ומיכל נותרת ללא ילדים עד יום מותה.
פסוק זה מתמצת את המהפך הרוחני והפוליטי של דוד בפרק. לאחר האסון של מות עוזה והפחד המשתק, דוד מבין שהגישה לקודש אינה דורשת רק חרדה משתקת, אלא התמסרות טוטאלית ונטולת עכבות. בלבוש פשוט של אפוד בד, המלך משיל מעצמו את גינוני המלכות החיצוניים ורוקד בכל כוחו, ובכך מציב את ריבונות האל מעל ריבונותו שלו.
להעמקה בסיפור⌄
בפרק הזה אנחנו פוגשים את אחד הרגעים הכי דרמטיים והכי אנושיים של דוד המלך, וזה קורה דרך המפגש שלו עם שני כוחות עצומים: המוות והאהבה. בהתחלה, דוד מנסה להעביר את ארון הברית כמו פרויקט לוגיסטי גדול ומכובד. הוא מביא שלושים אלף איש, עגלה חדשה, והכל נראה מושלם. אבל אז מגיע הרגע שבו הבקר שומט את העגלה, עוזה שולח יד אינסטינקטיבית להחזיק את הארון — ומת במקום. המוות הפתאומי הזה מנפץ לדוד את האשליה שהוא יכול לשלוט בקדושה. הוא מבין שהארון הוא לא חפץ דקורטיבי שאפשר להעביר ממקום למקום בשביל פוליטיקה, אלא נוכחות אלוהית חיה ומפחידה. הפחד הזה משתק אותו לשלושה חודשים. מה שמשנה את דעתו של דוד הוא הברכה. כשהוא שומע שבית עובד אדום מתברך בזכות הארון, הוא מבין שהקדושה היא לא רק מקור לסכנה, אלא בעיקר מקור לחיים ולשפע. אבל הפעם הוא מגיע אחרת. הוא לא מגיע כמלך חזק שמנהל את האירוע, אלא כאדם פשוט שבא לעבוד את אלוהיו. הוא פושט את בגדי המלכות הכבדים ולובש אפוד בד פשוט — בגד של משרתים או כוהנים זוטרים. הריקוד שלו, שמכונה כרכור ופזוז, הוא לא ריקוד מלכותי מעודן, אלא ריקוד אקסטטי, חסר מעצורים, כזה שמזיעים בו ומאבדים בו את הפאסון. כאן נכנס העימות עם מיכל. מיכל גדלה בבית המלך שאול. בשבילה, מלוכה היא עניין של דיסטנס, כבוד חיצוני, וממלכתיות נוקשה. המלך צריך להיות מורם מעם, מרוחק ומרשים. כשהיא רואה את דוד רוקד ככה מול השפחות והעבדים, היא מרגישה שהוא בגד בתפקיד שלו והשפיל את המוסד שהיא כל כך מעריכה. אבל דוד עונה לה תשובה שמגדירה מחדש מהי מנהיגות אמיתית. הוא אומר לה שהכבוד שלו לא נובע מהבגדים שהוא לובש או מהמרחק שהוא שומר מהעם, אלא מהבחירה של אלוהים בו. מול אלוהים, דוד מוכן להיות הכי קטן והכי פשוט שיש. המתח הזה בין הממלכתיות הקרה של מיכל לבין האותנטיות הסוערת של דוד מראה לנו שלפעמים, כדי להתחבר למשהו גדול מאיתנו, אנחנו חייבים להסכים לשחרר את האגו ואת התדמית שבנינו לעצמנו.
אם הייתם צריכים לבחור בין לשמור על תדמית מושלמת ומכובדת לבין להראות את הרגשות האמיתיים שלכם ולהסתכן בזה שיצחקו עליכם, במה הייתם בוחרים ומדוע?
בין חרדת הקודש לריקוד הענווה: העלאת הארון לירושלים
שמואל ב' פרק ו' מתאר את המאמץ המורכב והדרמטי של דוד המלך לבסס את ירושלים כמרכז הדתי של הממלכה באמצעות העלאת ארון האלוהים מקריית יערים (בית אבינדב). הניסיון הראשון, שנערך ברוב עם ובחגיגיות רבה, נקטע באיבו עקב אירוע טראגי: עוזה, אחד ממלווי הארון, שולח את ידו לאחוז בארון כדי למנוע את נפילתו כאשר הבקר שומט את העגלה, ומת במקום מפגיעת האל. דוד המבוהל והכועס מחליט לעצור את המסע ומטה את הארון לבית עובד אדום הגיתי. לאחר שלושה חודשים, כשמתברר כי נוכחות הארון הביאה ברכה עצומה לבית עובד אדום, דוד מבין כי ניתן להעלות את הארון בבטחה. הפעם, המסע מתנהל בזהירות רבה, תוך הקרבת קורבנות בכל שישה צעדים, ובשמחה אקסטטית חסרת מעצורים. דוד עצמו, לבוש אפוד בד פשוט, רוקד ומכרכר בכל כוחו לפני הארון, מה שמעורר את בוזה של אשתו, מיכל בת שאול, המשקיפה מהחלון. כשהוא חוזר לביתו, מתפתח ביניהם עימות קשה על גבולות הכבוד המלכותי והענווה הדתית, עימות שמסתיים בקרע אישי מוחלט ובכך שלמיכל לא היו ילדים עד יום מותה.
פסוק זה מתמצת את המהפך הרוחני והפוליטי של דוד בפרק. לאחר האסון של מות עוזה והפחד המשתק, דוד מבין שהגישה לקודש אינה דורשת רק חרדה משתקת, אלא התמסרות טוטאלית ונטולת עכבות. בלבוש פשוט של אפוד בד, המלך משיל מעצמו את גינוני המלכות החיצוניים ורוקד בכל כוחו, ובכך מציב את ריבונות האל מעל ריבונותו שלו.
הדרש — קריאה לעומק⌄
פרק ו' בשמואל ב' מהווה צומת דרכים תיאולוגי ופוליטי דרמטי בהיסטוריה המקראית. העלאת ארון הברית לירושלים אינה רק פעולה דתית, אלא מהלך פוליטי מבריק שנועד לאחד את שבטי ישראל סביב בירה אחת, המשלבת מלוכה ופולחן. אולם, המעבר מהסדר הישן והמבוזר לסדר הממלכתי החדש רצוף מתחים תהומיים. בניסיון הראשון, דוד משתמש בעגלה חדשה — פרקטיקה המזכירה את הדרך שבה הפלשתים השיבו את הארון בעבר, ולא את הנשיאה על הכתפיים כנדרש. מותו של עוזא בגורן נכון חושף את הפער הבלתי ניתן לגישור בין התכנון האנושי הלוגיסטי לבין האופי הבלתי צפוי והמסוכן של הקודש. המילים ויחר לדוד... וירא דוד את ה' מציגות את המעבר המהיר של המלך מכעס ותסכול לפחד משתק. הקודש אינו כלי פוליטי שניתן לרתום בקלות; הוא דורש יראה מוחלטת. התפנית מתרחשת כאשר דוד מבין שהארון אינו רק מקור של חורבן, אלא גם של ברכה חיונית, כפי שמעיד בית עובד אדום. בניסיון השני, דוד משנה את הגישה: הוא מוותר על הממלכתיות המרוחקת לטובת השתתפות פיזית ורוחנית מלאה. הצימוד של המילים המנחות מפזז ומכרכר מתאר תנועה חסרת עכבות, המנוגדת לחלוטין לקוד המלכותי הנוקשה. דוד לובש אפוד בד — בגד פשוט המזוהה עם שירות בקודש, ומשיל מעליו את הכתר והגלימה. המתח הספרותי מגיע לשיאו בעימות הבלתי נמנע בין דוד למיכל בת שאול. מיכל, המזוהה לאורך כל הפסוקים כבת שאול ולא כאשת דוד, מייצגת את תפיסת העולם של אביה. עבור בית שאול, המלוכה היא מוסד הדורש דיסטנס, כבוד חיצוני וממלכתיות קפדנית. המלך אינו יכול להיראות כאחד הריקים בעיני השפחות. דוד, לעומת זאת, מציג תיאולוגיה של ענווה רדיקלית: לפני ה' אשר בחק בי מאביך... ושחקתי לפני ה'. עבור דוד, ביטול עצמי מול האל הוא המקור האמיתי לכבוד. העונש של מיכל — עקרותה עד יום מותה — מסמל לא רק את קץ השושלת של בית שאול, אלא גם את דחיית המודל המלכותי הישן והמנוכר לטובת המודל הדודאי, המבוסס על אמונה חיה, ספונטנית, וענווה עמוקה בפני הריבון האמיתי.
- ההבחנה בין תדמית חיצונית לערך פנימיבעולם העסקי או המקצועי המודרני, קל מאוד להילכד בצורך לשדר סמכותיות, ריחוק וכוח כדי לזכות בהערכה. אולם, מנהיגות אמיתית נבחנת ביכולת להשיל את המסיכות הללו ברגעים הנכונים, להפגין פגיעות וענווה, ולהתחבר לערכים המשותפים בגובה העיניים. הוויתור של דוד על גינוני המלכות מראה שכבוד אמיתי אינו נובע מהבגדים שאנו לובשים, אלא מהמחויבות העמוקה שלנו למטרה הגדולה מאיתנו.
- היכולת להשתהות, לחקור ולשנות כיוון לאחר כישלוןכאשר יוזמה חשובה שלנו נכשלת בצורה כואבת או אפילו הרסנית, התגובה הראשונית היא לרוב כעס או ייאוש. דוד המלך מדגים תגובה בוגרת: הוא עוצר את התהליך ולא אבה דוד להסיר אליו את ארון ה', משאיר את הארון במקום בטוח, ובוחן את המצב במשך שלושה חודשים. השהיית התגובה מאפשרת לו ללמוד את השיעור, לשנות את הגישה הלוגיסטית והמנטלית שלו, ולחזור לפעולה ממקום מדויק ומצליח בהרבה.
- הימנעות משיפוטיות כלפי דרכי הביטוי של הזולתבמערכות יחסים, אנו נוטים לעיתים קרובות לשפוט את בני הזוג, הקולגות או הילדים שלנו על פי אמות המידה הצרות שגדלנו עליהן (כפי שמיכל שפטה את דוד מתוך עולמו של בית שאול). כאשר אנו נתקלים בביטוי רגשי, דתי או יצירתי שונה משלנו, הצעד הנכון הוא להשהות את הבוז והביקורת, ולנסות להבין את המניע הפנימי העמוק של האדם שמולנו, במקום לכפות עליו את תבניות ההתנהגות שלנו.
הפרק מעלה דילמה קשה בנוגע ליחס בין כוונה טובה לבין ציות לחוקים נוקשים: עוזה פעל מתוך דחף אנושי טבעי להציל את ארון האלוהים מנפילה, מעשה שלכאורה נובע מאכפתיות ומסירות. למרות זאת, הוא נענש במוות מיידי על חריגה מגבולות הקודש. האם הציות לחוק היבש והקפדני גובר תמיד על כוונת הלב האנושית והספונטנית, או שמא ישנם רגעים שבהם המערכת האלוהית דורשת מאיתנו יראה מוחלטת שאינה מתחשבת בנסיבות הרגעיות?
📖 קראו את הפרק המלא⌄
וַיֹּסֶף עוֹד דָּוִד אֶת־כָּל־בָּחוּר בְּיִשְׂרָאֵל שְׁלֹשִׁים אָלֶף׃
וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ דָּוִד וְכָל־הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ מִבַּעֲלֵי יְהוּדָה לְהַעֲלוֹת מִשָּׁם אֵת אֲרוֹן הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר־נִקְרָא שֵׁם שֵׁם יְהוָה צְבָאוֹת יֹשֵׁב הַכְּרֻבִים עָלָיו׃
וַיַּרְכִּבוּ אֶת־אֲרוֹן הָאֱלֹהִים אֶל־עֲגָלָה חֲדָשָׁה וַיִּשָּׂאֻהוּ מִבֵּית אֲבִינָדָב אֲשֶׁר בַּגִּבְעָה וְעֻזָּא וְאַחְיוֹ בְּנֵי אֲבִינָדָב נֹהֲגִים אֶת־הָעֲגָלָה חֲדָשָׁה׃
וַיִּשָּׂאֻהוּ מִבֵּית אֲבִינָדָב אֲשֶׁר בַּגִּבְעָה עִם אֲרוֹן הָאֱלֹהִים וְאַחְיוֹ הֹלֵךְ לִפְנֵי הָאָרוֹן׃
וְדָוִד וְכָל־בֵּית יִשְׂרָאֵל מְשַׂחֲקִים לִפְנֵי יְהוָה בְּכֹל עֲצֵי בְרוֹשִׁים וּבְכִנֹּרוֹת וּבִנְבָלִים וּבְתֻפִּים וּבִמְנַעַנְעִים וּבְצֶלְצֶלִים׃
וַיָּבֹאוּ עַד־גֹּרֶן נָכוֹן וַיִּשְׁלַח עֻזָּא אֶל־אֲרוֹן הָאֱלֹהִים וַיֹּאחֶז בּוֹ כִּי שָׁמְטוּ הַבָּקָר׃
וַיִּחַר־אַף יְהוָה בְּעֻזָּה וַיַּכֵּהוּ שָׁם הָאֱלֹהִים עַל־הַשַּׁל וַיָּמָת שָׁם עִם אֲרוֹן הָאֱלֹהִים׃
וַיִּחַר לְדָוִד עַל אֲשֶׁר פָּרַץ יְהוָה פֶּרֶץ בְּעֻזָּה וַיִּקְרָא לַמָּקוֹם הַהוּא פֶּרֶץ עֻזָּה עַד הַיּוֹם הַזֶּה׃
וַיִּרָא דָוִד אֶת־יְהוָה בַּיּוֹם הַהוּא וַיֹּאמֶר אֵיךְ יָבוֹא אֵלַי אֲרוֹן יְהוָה׃
וְלֹא־אָבָה דָוִד לְהָסִיר אֵלָיו אֶת־אֲרוֹן יְהוָה עַל־עִיר דָּוִד וַיַּטֵּהוּ דָוִד בֵּית עֹבֵד־אֱדוֹם הַגִּתִּי׃
וַיֵּשֶׁב אֲרוֹן יְהוָה בֵּית עֹבֵד אֱדֹם הַגִּתִּי שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים וַיְבָרֶךְ יְהוָה אֶת־עֹבֵד אֱדֹם וְאֶת־כָּל־בֵּיתוֹ׃
וַיֻּגַּד לַמֶּלֶךְ דָּוִד לֵאמֹר בֵּרַךְ יְהוָה אֶת־בֵּית עֹבֵד אֱדֹם וְאֶת־כָּל־אֲשֶׁר־לוֹ בַּעֲבוּר אֲרוֹן הָאֱלֹהִים וַיֵּלֶךְ דָּוִד וַיַּעַל אֶת־אֲרוֹן הָאֱלֹהִים מִבֵּית עֹבֵד אֱדֹם עִיר דָּוִד בְּשִׂמְחָה׃
וַיְהִי כִּי צָעֲדוּ נֹשְׂאֵי אֲרוֹן־יְהוָה שִׁשָּׁה צְעָדִים וַיִּזְבַּח שׁוֹר וּמְרִיא׃
וְדָוִד מְכַרְכֵּר בְּכָל־עֹז לִפְנֵי יְהוָה וְדָוִד חָגוּר אֵפוֹד בָּד׃
וְדָוִד וְכָל־בֵּית יִשְׂרָאֵל מַעֲלִים אֶת־אֲרוֹן יְהוָה בִּתְרוּעָה וּבְקוֹל שׁוֹפָר׃
וְהָיָה אֲרוֹן יְהוָה בָּא עִיר דָּוִד וּמִיכַל בַּת־שָׁאוּל נִשְׁקְפָה בְּעַד הַחַלּוֹן וַתֵּרֶא אֶת־הַמֶּלֶךְ דָּוִד מְפַזֵּז וּמְכַרְכֵּר לִפְנֵי יְהוָה וַתִּבֶז לוֹ בְּלִבָּהּ׃
וַיָּבִאוּ אֶת־אֲרוֹן יְהוָה וַיַּצִּגוּ אֹתוֹ בִּמְקוֹמוֹ בְּתוֹךְ הָאֹהֶל אֲשֶׁר נָטָה־לוֹ דָּוִד וַיַּעַל דָּוִד עֹלוֹת לִפְנֵי יְהוָה וּשְׁלָמִים׃
וַיְכַל דָּוִד מֵהַעֲלוֹת הָעוֹלָה וְהַשְּׁלָמִים וַיְבָרֶךְ אֶת־הָעָם בְּשֵׁם יְהוָה צְבָאוֹת׃
וַיְחַלֵּק לְכָל־הָעָם לְכָל־הֲמוֹן יִשְׂרָאֵל לְמֵאִישׁ וְעַד־אִשָּׁה לְאִישׁ חַלַּת לֶחֶם אַחַת וְאֶשְׁפָּר אֶחָד וַאֲשִׁישָׁה אֶחָת וַיֵּלֶךְ כָּל־הָעָם אִישׁ לְבֵיתוֹ׃
וַיָּשָׁב דָּוִד לְבָרֵךְ אֶת־בֵּיתוֹ וַתֵּצֵא מִיכַל בַּת־שָׁאוּל לִקְרַאת דָּוִד וַתֹּאמֶר מַה־נִּכְבַּד הַיּוֹם מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר נִגְלָה הַיּוֹם לְעֵינֵי אַמְהוֹת עֲבָדָיו כְּהִגָּלוֹת נִגְלוֹת אַחַד הָרֵקִים׃
וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל־מִיכַל לִפְנֵי יְהוָה אֲשֶׁר בָּחַר־בִּי מֵאָבִיךְ וּמִכָּל־בֵּיתוֹ לְצַוֺּת אֹתִי נָגִיד עַל־עַם יְהוָה עַל־יִשְׂרָאֵל וְשִׂחַקְתִּי לִפְנֵי יְהוָה׃
וּנְקַלֹּתִי עוֹד מִזֹּאת וְהָיִיתִי שָׁפָל בְּעֵינָי וְעִם־הָאֲמָהוֹת אֲשֶׁר אָמַרְתְּ עִמָּם אִכָּבֵדָה׃
וּלְמִיכַל בַּת־שָׁאוּל לֹא־הָיָה לָהּ יָלֶד עַד יוֹם מוֹתָהּ׃