שמואל ב · פרק ה׳
ממלכה נולדת: איחוד השבטים, ייסוד ירושלים וההתמודדות עם האיום הפלשתי
וַיֵּלֶךְ דָּוִד הָלוֹךְ וְגָדוֹל וַיהוָה אֱלֹהֵי צְבָאוֹת עִמּוֹ׃
פסוק יהמלך דוד והצינור הסודי
הלילה נספר על יום מיוחד מאוד שבו דוד הפך למלך של כל העם! כולם הגיעו לחגוג איתו ושמחו מאוד. דוד רצה למצוא עיר מיוחדת שתהיה הבית של כולם, והוא בחר בעיר ירושלים היפה. אבל העיר הייתה סגורה מאחורי חומות גבוהות וחזקות מאוד. דוד ואנשיו לא ויתרו; הם מצאו מעבר מים סודי, טיפסו דרכו בשקט ובאומץ, ונכנסו אל העיר. דוד הפך אותה לבירה שלו וקרא לה 'עיר דוד'. כשאויבים ניסו להפריע, דוד תמיד עצר, הקשיב לעצות הטובות של אלוהים, ורק אז פעל בחוכמה וברוגע. בזכות האומץ וההקשבה שלו, כולם חיו בשלום ובבטחה.
הפסוק מזכיר לנו שצמיחה אמיתית קורית בהדרגה, וכשפועלים מתוך חיבור לערכים עמוקים - זוכים לליווי ותמיכה.
הסיפור של דוד מדגיש את השילוב בין פתרון בעיות יצירתי (הטיפוס בצינור הסודי) לבין היכולת להקשיב לעצה טובה (ההתייעצות עם אלוהים). כהורים, אנו יכולים לנצל זאת כדי לשוחח עם הילד על כך שלפעמים, כשנתקלים בבעיה קשה, כדאי לחשוב על דרך מקורית לפתור אותה, אך תמיד טוב גם לעצור ולהתייעץ עם מישהו שאוהב אותנו ומבין יותר.
- אם היית צריך למצוא דרך סודית להיכנס לתוך מבצר, איך היית מנסה לעשות את זה?
- למה לדעתך דוד עצר לשאול ולהתייעץ לפני שהוא יצא לדרך קשה?
- ממי אתה הכי אוהב לבקש עצה כשאתה לא בטוח מה לעשות?
המלך דוד והעיר הסודית
דמיינו שאתם עומדים בתוך קהל עצום של אנשים שמחים! אחרי שנים רבות של מלחמות ובלגן, כל שבטי ישראל מגיעים אל דוד לחברון ואומרים לו: 'דוד, אתה המנהיג שלנו, אנחנו משפחה אחת!'. הם מכתירים אותו למלך של כולם. דוד מחליט לחפש מקום מיוחד שיהיה הבית של כל העם. הוא בוחר בגבעה יפה וירוקה בשם ירושלים, שהייתה שייכת אז לעם אחר בשם יבוסים. היבוסים צוחקים ואומרים: 'לעולם לא תצליחו להיכנס לכאן!'. אבל דוד האמיץ ואנשיו מוצאים מעבר סודי במים, מטפסים למעלה וכובשים את המצודה! המקום הופך ל'עיר דוד' המפורסמת. פתאום, אויבים ישנים בשם פלשתים באים להילחם. דוד לא ממהר, הוא עוצר ושואל את אלוהים מה לעשות, ומנצח בזכות ההקשבה והתבונה שלו. מה יקרה כעת כשירושלים היא הבירה החדשה?
דוד המלך הלך והתחזק בכל יום, כי אלוהים תמיד שמר עליו ועזר לו לעשות דברים טובים.
ירושלים נכבשה בזכות מעבר מים סודי שנקרא 'צינור' - פיר מים עמוק וצר שדרכו טיפסו החיילים של דוד!
עכשיו, כשירושלים בידיו של דוד, הוא רוצה להביא אליה משהו קדוש וסודי במיוחד. בפרק הבא נגלה מהו!
איחוד הממלכה והרגע ששינה את ההיסטוריה
לאחר שנים של פילוג ומלחמות פנימיות בעם, נציגים מכל שבטי ישראל מגיעים אל דוד לעיר חברון. הם מכריזים עליו כמלך של כולם ויוצרים ברית מאוחדת. דוד מבין שכדי לשמור על האיחוד הזה, הוא צריך עיר בירה חדשה וניטרלית שלא שייכת לאף שבט. הוא בוחר בירושלים, שנשלטה אז בידי היבוסים. היבוסים מזלזלים בדוד וטוענים שאפילו אנשים חלשים יוכלו לעצור אותו, אך דוד מפתיע אותם, חודר לעיר דרך מעבר המים הצר ומקים את 'עיר דוד'. ההצלחה שלו מושכת את תשומת לבם של הפלשתים, האויבים המושבעים ממערב, שיוצאים למלחמה נגדו. במקום לפעול בפזיזות, דוד מתייעץ עם אלוהים לפני כל מהלך צבאי. הוא מקבל אסטרטגיות מפתיעות ומצליח להביס אותם פעמיים, ובכך מבטיח את ביטחון הממלכה הצעירה שלו.
דוד לא הפך למנהיג ענק ביום אחד, אלא התקדם צעד אחר צעד, כשהוא יודע שאלוהים איתו ומכוון אותו.
לפני שאתם מקבלים החלטה גדולה או נכנסים לוויכוח סוער, עצרו לרגע. כמו שדוד עזר לשאול ולהתייעץ לפני הקרב, גם אתם יכולים לקחת נשימה ולהתייעץ עם חבר קרוב או מבוגר שאתם סומכים עליו.
כיבוש ירושלים דרך הצינור דומה לקבוצת ספורט שמנצחת משחק קשה לא בכוח פיזי, אלא בזכות תרגיל מתוחכם ובלתי צפוי שהיריב לא התכונן אליו בכלל.
מנהיגות תחת אש: כך בנה דוד את הממלכה המאוחדת
הפרק מתאר את רגע השיא בחייו של דוד: המעבר ממנהיג מקומי של שבט יהודה למלך של כל שבטי ישראל המאוחדים. נציגי העם מגיעים אליו לחברון, כורתים עמו ברית רשמית ומכתירים אותו. דוד מבין מיד שכדי לשמור על הממלכה המאוחדת הזו, הוא חייב להקים עיר בירה חדשה וניטרלית שלא שייכת לאף שבט. הוא בוחר בירושלים המבוצרת, שנשלטה אז בידי היבוסים. היבוסים מזלזלים בדוד וטוענים שאפילו אנשים חלשים כמו עיוורים ופיסחים יוכלו לעצור אותו, אך דוד מפתיע אותם, חודר לעיר דרך מעבר המים הצר והסודי ומקים את 'עיר דוד'. ההצלחה המהירה של דוד מושכת את תשומת לבם של הפלשתים, האויבים המושבעים ממערב, שמבינים שהאיחוד של ישראל מהווה איום עליהם ויוצאים למלחמה נגדו. במקום לפעול בפזיזות ומתוך אגו, דוד עוצר ומתייעץ עם אלוהים לפני כל מהלך צבאי. הוא מקבל אסטרטגיות לחימה מתוחכמות ומצליח להביס אותם בשני סבבים קשים, ובכך מבטיח את ביטחונה ויציבותה של הממלכה החדשה שלו, תוך שהוא מבין שהצלחתו נובעת מהליווי הצמוד של אלוהים לאורך כל הדרך.
פסוק זה מהווה את נקודת המפנה המרכזית בפרק ובחיי דוד. לאחר שנים של נדודים, רדיפות ומלחמת אזרחים ממושכת, דוד מגיע אל פסגת המנהיגות שלו כשהוא מאחד את כל שבטי ישראל תחת כתר אחד ומבסס את בירתו החדשה בירושלים. הפסוק מדגיש כי הצלחתו המדינית והצבאית אינה מקרית או תוצר של כוחנות גרידא, אלא נובעת מליווי אלוהי קבוע שליווה את צעדיו לאורך כל הדרך.
להעמקה בסיפור⌄
הפרק הזה הוא בעצם המדריך השלם לאיך בונים מדינה ומנהיגות מאפס, והוא מלא במהלכים מבריקים שאפשר ללמוד מהם המון גם היום. דוד מתחיל את דרכו כמלך בחברון, אבל הוא מבין מהר מאוד שחברון מזוהה מדי עם השבט שלו, שבט יהודה. אם הוא רוצה שכל השבטים האחרים ירגישו חלק מהממלכה, הוא חייב למצוא מקום ניטרלי שיהיה שייך לכולם. הבחירה שלו בירושלים היא מהלך פוליטי גאוני. ירושלים ישבה בדיוק על הגבול בין השבטים ולא הייתה שייכת לאף אחד. אבל הייתה בעיה אחת קטנה: העיר הייתה מבוצרת בטירוף ונשלטה על ידי עם אחר בשם יבוסים. היבוסים היו כל כך בטוחים בעצמם שהם הציבו עיוורים ופיסחים על החומות כדי לצחוק על דוד, כאילו אמרו לו: 'אפילו האנשים האלה יספיקו כדי לעצור אותך'. אבל דוד לא נכנס לויכוחים מיותרים ולא נרתע מהזלזול. הוא חיפש את נקודת התורפה ומצא אותה - 'הצינור', שהוא מעבר המים התת-קרקעי של העיר. החיילים שלו טיפסו דרכו והפתיעו את כולם. המהלך הזה מלמד אותנו שיעור ענק: כשאתם נתקלים בבעיה שנראית בלתי אפשרית, אל תנסו לנגוח בה בכוח. חפשו את 'הצינור' שלכם - הדרך היצירתית והעוקפת שאף אחד לא ציפה לה. בהמשך הפרק, כשהפלשתים שומעים שדוד נהיה מלך ומחליטים לתקוף, אנחנו רואים עוד צד מדהים באישיות שלו: השליטה באגו. דוד הוא כבר לוחם מפורסם ומלך מוערך, אבל הוא לא פועל לבד. לפני כל קרב הוא עוצר ושואל את אלוהים מה לעשות. בפעם הראשונה הוא מקבל אישור לתקוף חזיתית, ובפעם השנייה הוא מקבל הנחיה מוזרה: לא לתקוף ישר, אלא לאגף אותם מאחור ולחכות לשמוע 'קול צעדה' בצמרות העצים. דוד מקשיב ומבצע בדיוק את מה שנאמר לו. השילוב הזה בין תעוזה מטורפת ויכולת להמציא פתרונות בשטח, לבין הענווה לעצור, להקשיב ולבקש עצה, הוא מה שהופך את דוד למנהיג כל כך חזק ומצליח.
אם הייתם צריכים להוביל קבוצה של אנשים שרבים ביניהם כבר שנים, מה הצעד הראשון שהייתם עושים כדי לגרום להם לבטוח בכם?
ממלכה נולדת: איחוד השבטים, ייסוד ירושלים וההתמודדות עם האיום הפלשתי
הפרק מתאר את שלב המעבר המכריע של דוד ממלוכה אזורית בחברון למלוכה לאומית על כלל שבטי ישראל. נציגי השבטים מגיעים לחברון, מזכירים את עברו הצבאי המשותף איתם ואת ההבטחה האלוהית לגביו, וכורתים עמו ברית רשמית. לאחר משיחתו למלך, יוצא דוד למבצע צבאי ואסטרטגי ראשון במטרה לאחד את הממלכה: כיבוש ירושלים, מובלעת יבוסית מבוצרת השוכנת בלב הארץ. למרות לעגם של היבוסים הבטוחים בחוסן חומותיהם, דוד כובש את מצודת ציון דרך חדירה נועזת במערכת המים ('הצינור') ומכריז עליה כבירתו החדשה. חירם מלך צור מזהה את עליית כוחו של המלך החדש ושולח חומרי בנייה יקרים ואומנים לבניית ארמונו של דוד בירושלים. התעצמות מהירה זו מעוררת את הפלשתים, הרואים באיחוד השבטים איום קיומי על ההגמוניה שלהם באזור, והם פולשים פעמיים לעמק רפאים. בשני המקרים דוד נמנע מלפעול מתוך אימפולסיביות; הוא פונה לבירור אלוהי, מקבל הנחיות טקטיות שונות ומנחיל לפלשתים תבוסה מוחצת המבססת את מעמדו הריבוני.
פסוק זה מהווה את נקודת המפנה המרכזית בפרק ובחיי דוד. לאחר שנים של נדודים, רדיפות ומלחמת אזרחים ממושכת, דוד מגיע אל פסגת המנהיגות שלו כשהוא מאחד את כל שבטי ישראל תחת כתר אחד ומבסס את בירתו החדשה בירושלים. הפסוק מדגיש כי הצלחתו המדינית והצבאית אינה מקרית או תוצר של כוחנות גרידא, אלא נובעת מליווי אלוהי קבוע שליווה את צעדיו לאורך כל הדרך.
הדרש — קריאה לעומק⌄
פרק ה' בספר שמואל ב' מהווה את נקודת הארכימדס של המלוכה בישראל. עד לנקודה זו, דוד פעל כמנהיג מקומי של שבט יהודה בלבד, בעוד שאר השבטים היו נאמנים לבית שאול. מותו של איש-בושת פתח את הדרך לאיחוד לאומי אמיתי. פנייתם של שבטי ישראל אל דוד בחברון מבוססת על שלושה טיעונים מרכזיים: קרבה משפחתית עמוקה ('עצמך ובשרך אנחנו'), מנהיגותו הצבאית המוכחת בעבר תחת שאול, והייעוד האלוהי המפורש ('אתה תרעה את עמי'). ברית זו שנכרתת בחברון אינה רק אקט דתי חגיגי, אלא חוזה פוליטי-חוקתי ראשון מסוגו בין המלך לעם, המאזן בין סמכות ריבונית למחויבות הדדית. הבחירה בירושלים כבירה היא מהלך גיאופוליטי מבריק של מנהיג מנוסה. ירושלים שכנה על הגבול שבין יהודה לבנימין, ולא הייתה מזוהה עם אף אחד מהשבטים. כיבושה מידי היבוסים פתר את בעיית הקנאה השבטית ויצר מרכז שלטוני ניטרלי ומאחד. המקרא מתאר את לעגם של היבוסים המציבים 'עיוורים ופיסחים' על החומה - ביטוי לביטחונם העצמי המופרז במבצרם הטבעי, אך דוד מפצח את ההגנה הזו באמצעות חדירה דרך 'הצינור', מונח שחוקרים מזהים כפיר המים של מעיין הגיחון. כיבוש העיר וקריאתה על שמו ('עיר דוד') מסמנים את יצירת המרכז המלכותי החדש. בניית הארמון על ידי חירם מלך צור מעניקה לדוד הכרה בינלאומית ראשונה, המבהירה לו כי מלכותו כוננה 'בעבור עמו ישראל' - כלומר, המלוכה היא כלי לשרת את הכלל ולא מטרה אישית. אולם, ההצלחה המהירה מעוררת את התגובה הפלשתית הבלתי נמנעת. פלישת הפלשתים לעמק רפאים נועדה לקטוע את תהליך האיחוד באיבו, לפני שהממלכה תתחזק מדי. כאן מתגלה דוד לא רק כטקטיקן מעולה, אלא כמנהיג הרואה בכוחו הארצי שלוחה של רצון אלוהי. הוא אינו מסתמך על ניצחונות העבר אלא שואל בה' פעמיים. הניגוד בין שתי המלחמות מדגיש את הגמישות המחשבתית שלו: בראשונה, מתקפה ישירה ומהירה המדמה 'פרץ מים' (בעל פרצים); בשנייה, תמרון איגוף מורכב הממתין לאות אלוהי - 'קול צעדה בראשי הבכאים'. בנוסף, יש לשים לב לשימוש הספרותי החוזר במילים המבטאות פריצה ותנועה: דוד פורץ את חומות ירושלים, ה' פורץ את אויביו בבעל פרצים, וקול הצעדה בראשי הבכאים מסמל את התנועה האלוהית המקדימה את המחנה. מבנה זה מדגיש את הדינמיות של מלכות דוד, שאינה קופאת על שמריה אלא נמצאת בתנועה מתמדת קדימה. המעבר מחברון לירושלים הוא גם מעבר מטקטיקה הגנתית לאסטרטגיה התקפית ויוזמת, המאפשרת לממלכה הצעירה לשרוד מול האיומים האזוריים הגדולים ביותר. הפרק מדגיש כי המנהיגות האידיאלית משלבת בין תעוזה אנושית, תכנון אסטרטגי קפדני, וענווה עמוקה בפני הכוח המכוון את ההיסטוריה.
- מנהיגות מאחדת דורשת ניטרליותכאשר מנהלים פרויקט מורכב או מובילים צוות בעבודה שיש בו מחלוקות פנימיות, הניסיון לכפות פתרון המזוהה עם צד אחד ייכשל. יש לחפש 'טריטוריה ניטרלית' - פתרונות או יעדים משותפים שאינם שייכים לאף קבוצה אינטרסנטית, ובכך לאפשר לכולם להתאחד סביב מטרה משותפת.
- אל תסתמך על נוסחאות העברגם אם הצלחתם בעבר בשיטה מסוימת, כל אתגר חדש דורש הערכת מצב מחודשת. דוד ניצח בקרב הראשון במתקפה ישירה, אך בקרב השני נדרש לאיגוף מתוחכם. בעולם העסקי או האישי, היצמדות עיוורת למה שעבד אתמול עלולה להוביל לכישלון מול נסיבות משתנות.
- ביסוס לגיטימציה דרך ברית הדדיתסמכות אמיתית אינה מושגת בכוח או במינוי פורמלי בלבד, אלא בבניית אמון וברית הדדית עם האנשים שאתה מוביל. בין אם מדובר בניהול עובדים או במערכות יחסים משפחתיות, הקשבה לצרכים של הצד השני ויצירת 'חוזה' לא כתוב של כבוד הדדי הם הבסיס ליציבות ארוכת טווח.
הפרק מציג מתח מובנה בין הצורך האנושי בריכוז כוח פוליטי וצבאי לבין הדרישה לכפיפות מוחלטת להדרכה אלוהית. מצד אחד, דוד פועל כמדינאי ריאליסט מתוחכם - הוא כורת בריתות, כובש בירה אסטרטגית, ובונה קשרים דיפלומטיים עם חירם מלך צור. מצד שני, הצלחתו מותנית לחלוטין בביטול רצונו ובציות להוראות טקטיות מדויקות מה'. מתח זה מעלה את השאלה: האם מנהיגות גדולה באמת יכולה להתקיים כאשר המנהיג נדרש לפעול לעיתים ככלי שרת בלבד, ומתי עובר הגבול בין יוזמה אנושית חופשית לבין קבלת תכתיב עליון?
📖 קראו את הפרק המלא⌄
וַיָּבֹאוּ כָּל־שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל אֶל־דָּוִד חֶבְרוֹנָה וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר הִנְנוּ עַצְמְךָ וּבְשָׂרְךָ אֲנָחְנוּ׃
גַּם־אֶתְמוֹל גַּם־שִׁלְשׁוֹם בִּהְיוֹת שָׁאוּל מֶלֶךְ עָלֵינוּ אַתָּה הייתה [הָיִיתָ] מוציא [הַמּוֹצִיא] והמבי [וְהַמֵּבִיא] אֶת־יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר יְהוָה לְךָ אַתָּה תִרְעֶה אֶת־עַמִּי אֶת־יִשְׂרָאֵל וְאַתָּה תִּהְיֶה לְנָגִיד עַל־יִשְׂרָאֵל׃
וַיָּבֹאוּ כָּל־זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל־הַמֶּלֶךְ חֶבְרוֹנָה וַיִּכְרֹת לָהֶם הַמֶּלֶךְ דָּוִד בְּרִית בְּחֶבְרוֹן לִפְנֵי יְהוָה וַיִּמְשְׁחוּ אֶת־דָּוִד לְמֶלֶךְ עַל־יִשְׂרָאֵל׃
בֶּן־שְׁלֹשִׁים שָׁנָה דָּוִד בְּמָלְכוֹ אַרְבָּעִים שָׁנָה מָלָךְ׃
בְּחֶבְרוֹן מָלַךְ עַל־יְהוּדָה שֶׁבַע שָׁנִים וְשִׁשָּׁה חֳדָשִׁים וּבִירוּשָׁלִַם מָלַךְ שְׁלֹשִׁים וְשָׁלֹשׁ שָׁנָה עַל כָּל־יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה׃
וַיֵּלֶךְ הַמֶּלֶךְ וַאֲנָשָׁיו יְרוּשָׁלִַם אֶל־הַיְבֻסִי יוֹשֵׁב הָאָרֶץ וַיֹּאמֶר לְדָוִד לֵאמֹר לֹא־תָבוֹא הֵנָּה כִּי אִם־הֱסִירְךָ הַעִוְרִים וְהַפִּסְחִים לֵאמֹר לֹא־יָבוֹא דָוִד הֵנָּה׃
וַיִּלְכֹּד דָּוִד אֵת מְצֻדַת צִיּוֹן הִיא עִיר דָּוִד׃
וַיֹּאמֶר דָּוִד בַּיּוֹם הַהוּא כָּל־מַכֵּה יְבֻסִי וְיִגַּע בַּצִּנּוֹר וְאֶת־הַפִּסְחִים וְאֶת־הַעִוְרִים שנאו [שְׂנֻאֵי] נֶפֶשׁ דָּוִד עַל־כֵּן יֹאמְרוּ עִוֵּר וּפִסֵּחַ לֹא יָבוֹא אֶל־הַבָּיִת׃
וַיֵּשֶׁב דָּוִד בַּמְּצֻדָה וַיִּקְרָא־לָהּ עִיר דָּוִד וַיִּבֶן דָּוִד סָבִיב מִן־הַמִּלּוֹא וָבָיְתָה׃
וַיֵּלֶךְ דָּוִד הָלוֹךְ וְגָדוֹל וַיהוָה אֱלֹהֵי צְבָאוֹת עִמּוֹ׃
וַיִּשְׁלַח חִירָם מֶלֶךְ־צֹר מַלְאָכִים אֶל־דָּוִד וַעֲצֵי אֲרָזִים וְחָרָשֵׁי עֵץ וְחָרָשֵׁי אֶבֶן קִיר וַיִּבְנוּ־בַיִת לְדָוִד׃
וַיֵּדַע דָּוִד כִּי־הֱכִינוֹ יְהוָה לְמֶלֶךְ עַל־יִשְׂרָאֵל וְכִי נִשֵּׂא מַמְלַכְתּוֹ בַּעֲבוּר עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל׃
וַיִּקַּח דָּוִד עוֹד פִּלַגְשִׁים וְנָשִׁים מִירוּשָׁלִַם אַחֲרֵי בֹּאוֹ מֵחֶבְרוֹן וַיִּוָּלְדוּ עוֹד לְדָוִד בָּנִים וּבָנוֹת׃
וְאֵלֶּה שְׁמוֹת הַיִּלֹּדִים לוֹ בִּירוּשָׁלִָם שַׁמּוּעַ וְשׁוֹבָב וְנָתָן וּשְׁלֹמֹה׃
וְיִבְחָר וֶאֱלִישׁוּעַ וְנֶפֶג וְיָפִיעַ׃
וֶאֱלִישָׁמָע וְאֶלְיָדָע וֶאֱלִיפָלֶט׃
וַיִּשְׁמְעוּ פְלִשְׁתִּים כִּי־מָשְׁחוּ אֶת־דָּוִד לְמֶלֶךְ עַל־יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲלוּ כָל־פְּלִשְׁתִּים לְבַקֵּשׁ אֶת־דָּוִד וַיִּשְׁמַע דָּוִד וַיֵּרֶד אֶל־הַמְּצוּדָה׃
וּפְלִשְׁתִּים בָּאוּ וַיִּנָּטְשׁוּ בְּעֵמֶק רְפָאִים׃
וַיִּשְׁאַל דָּוִד בַּיהוָה לֵאמֹר הַאֶעֱלֶה אֶל־פְּלִשְׁתִּים הֲתִתְּנֵם בְּיָדִי וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל־דָּוִד עֲלֵה כִּי־נָתֹן אֶתֵּן אֶת־הַפְּלִשְׁתִּים בְּיָדֶךָ׃
וַיָּבֹא דָוִד בְּבַעַל־פְּרָצִים וַיַּכֵּם שָׁם דָּוִד וַיֹּאמֶר פָּרַץ יְהוָה אֶת־אֹיְבַי לְפָנַי כְּפֶרֶץ מָיִם עַל־כֵּן קָרָא שֵׁם־הַמָּקוֹם הַהוּא בַּעַל פְּרָצִים׃
וַיַּעַזְבוּ־שָׁם אֶת־עֲצַבֵּיהֶם וַיִּשָּׂאֵם דָּוִד וַאֲנָשָׁיו׃
וַיֹּסִפוּ עוֹד פְּלִשְׁתִּים לַעֲלוֹת וַיִּנָּטְשׁוּ בְּעֵמֶק רְפָאִים׃
וַיִּשְׁאַל דָּוִד בַּיהוָה וַיֹּאמֶר לֹא תַעֲלֶה הָסֵב אֶל־אַחֲרֵיהֶם וּבָאתָ לָהֶם מִמּוּל בְּכָאִים׃
וִיהִי בשמעך [כְּשָׁמְעֲךָ] אֶת־קוֹל צְעָדָה בְּרָאשֵׁי הַבְּכָאִים אָז תֶּחֱרָץ כִּי אָז יָצָא יְהוָה לְפָנֶיךָ לְהַכּוֹת בְּמַחֲנֵה פְלִשְׁתִּים׃
וַיַּעַשׂ דָּוִד כֵּן כַּאֲשֶׁר צִוָּהוּ יְהוָה וַיַּךְ אֶת־פְּלִשְׁתִּים מִגֶּבַע עַד־בֹּאֲךָ גָזֶר׃