תנ״ך יקר פתח באפליקציה

שמואל ב · פרק כ״ב

האנתולוגיה של הישועה: שירת דוד כמניפסט תיאולוגי וקיומי

👑

כִּי־אַתָּה נֵירִי יְהוָה וַיהוָה יַגִּיהַּ חָשְׁכִּי׃

פסוק כט
התאמת תוכן לפי גיל

הסלע השומר של דוד

האם ידעתם שפעם, מזמן, המלך דוד האמיץ היה צריך להתחבא במערות חשוכות כי אנשים חזקים רדפו אחריו? דוד הרגיש לפעמים קטן ומפוחד, ממש כאילו הוא טובע בתוך מים עמוקים וסוערים. אבל דוד ידע סוד נפלא: הוא ידע שהוא אף פעם לא באמת לבד. הוא עצם את עיניו, קרא לאלוהים בכל ליבו, ואלוהים שמע אותו! כמו גיבור על חזק, אלוהים שלח ברקים מאירים ורעמים חזקים, והציל את דוד. הוא נתן לו כוח לרוץ מהר כמו איילה קלילה ולעמוד בבטחה על ההרים הגבוהים ביותר. כשדוד ניצל והכל נרגע, הוא לקח את הכינור שלו ושר שיר תודה יפהפה. הוא קרא לאלוהים 'הסלע שלי והאור שלי'. השיר הזה מזכיר לנו שגם כשקצת חשוך או מפחיד, תמיד יש מי ששומר עלינו ומאיר לנו את הדרך.

מה הפסוק אומר?

הפסוק מזכיר לנו שברגעים קשים של הילדים שלנו, התפקיד שלנו הוא להיות עבורם האור שמגרש את הפחד ומשרה ביטחון.

טיפ להורים

הפרק עוסק במעבר מפחד וסכנה לתחושת ביטחון והודיה. עבור ילדים, העולם יכול לפעמים להיראות גדול ומאיים (פחד מהחושך, קשיים בגן או בבית הספר). הסיפור של דוד מראה להם שזה בסדר להרגיש פוחד וחלש, ושהפתרון הוא לא להישאר לבד עם הפחד אלא לבקש עזרה. כהורים, אנו יכולים להשתמש בסיפור כדי לחזק את ההבנה שאנו תמיד כאן עבורם, כמו 'סלע ומצודה', ושאחרי כל סערה מגיע שקט שאפשר להודות עליו.

שאלות לשיחה עם הילד
  • דוד קרא לאלוהים 'הסלע שלי'. מי האנשים בחיים שלך שמרגישים לך חזקים ויציבים כמו סלע שאפשר להישען עליו?
  • אם היית יכול לכתוב שיר תודה קטן על משהו טוב שקרה לך היום, על מה היית מודה?
  • איך אתה מרגיש בגוף כשהפחד חולף ופתאום נהיה נעים ובטוח?

השיר הסודי של דוד המלך

דמיינו שאתם רצים ביער חשוך, הלב שלכם דופק חזק, ואתם מחפשים מקום מסתור. זה בדיוק מה שקרה לדוד! לפני שהוא הפך למלך גדול, אנשים חזקים ובראשם המלך שאול רדפו אחריו. דוד הרגיש כאילו הוא טובע בים סוער. אבל אז, הוא עצם עיניים וקרא לאלוהים לעזרה. ומה קרה? פתאום, כמו בסרט הרפתקאות, השמיים רעדו, ברקים האירו את הלילה, ואלוהים הושיט יד גדולה והציל את דוד! דוד היה כל כך שמח ומלא תודה, שהוא לקח את הכינור שלו וכתב שיר מדהים. בשיר הוא קורא לאלוהים 'הסלע שלי והמגן שלי'. דוד גילה שכשיש לנו חבר חזק ששומר עלינו, אנחנו יכולים לנצח כל פחד.

מה הפסוק אומר?

אלוהים הוא כמו פנס חזק שמאיר לנו את הדרך בחושך, כדי שלא נפחד ונדע תמיד לאן ללכת.

הידעת?

בשיר שלו, דוד משווה את עצמו לאיילה מהירה שיכולה לרוץ בקלות על הרים גבוהים ומסולעים בלי ליפול!

מה יקרה בפרק הבא?

אבל האם השקט של דוד יישאר לתמיד? בפרק הבא נשמע את המילים האחרונות בהחלט של המלך דוד!

הפלייליסט של המנצחים: שיר ההצלה של דוד

אחרי שנים של מרדפים מורטי עצבים, בריחות למערות והתמודדות עם אויבים קשוחים כמו המלך שאול שניסה לפגוע בו, דוד סוף-סוף מגיע אל המנוחה והנחלה. הוא כבר מלך מבוגר וחזק, והוא מחליט לסכם את מסע חייו בשיר הודיה ענק. דוד לא לוקח את הקרדיט לעצמו; הוא מתאר בציוריות מדהימה איך בכל פעם שהיה על סף ייאוש, הוא זעק לעזרה ונענה. השיר מלא בדימויים של טבע עוצמתי: רעידות אדמה, ברקים, סערות ומים עמוקים שמתוכם הוא נמשה. דוד מסביר שהנאמנות והיושרה שלו הן שנתנו לו את הגב מאלוהים, ומודה על כך שקיבל כוח פיזי ונפשי לעמוד מול כל אתגר, להפוך למנהיג של עמים רבים ולשמור על הממלכה שלו יציבה ובטוחה.

מה הפסוק אומר?

גם כשנראה שהכל חשוך ומסובך, יש תמיד נקודת אור פנימית ואמונה שעוזרת לנו למצוא את הדרך החוצה.

Life Hack

כשאתם עוברים תקופה קשה ומצליחים לצאת ממנה, אל תמשיכו הלאה כאילו כלום לא קרה. קחו רגע לעצור, לכתוב או להגיד תודה למי שעזר לכם – זה מחזק את הקשרים שלכם ונותן כוח להמשך.

מקבילה מודרנית

זה כמו לעשות פוסט סיכום מרגש באינסטגרם אחרי שעברתם שנה סופר מאתגרת בלימודים או חרם חברתי, ולתת קרדיט ענק לחבר או להורה שהחזיקו לכם את היד לאורך כל הדרך.

מיומנו של שורד: שיר הסיכום של דוד

דוד המלך, מי שהתחיל כרועה צאן פשוט והפך ללוחם ומנהיג, עבר חיים מלאי טלטלות. הוא נרדף במשך שנים על ידי שאול המלך, נלחם בעשרות קרבות, וחווה בגידות ואיומים על חייו. כעת, כשהוא מבוגר וממלכתו יציבה, הוא עוצר כדי להביט לאחור. הפרק מציג שיר ארוך ומרגש שדוד נושא בפני אלוהים. השיר מתחיל בתיאור תחושת המחנק והסכנה – דוד מתאר את עצמו כמי שטובע בנחלים גועשים וכבול בחבלי מוות. הוא מתאר כיצד זעקתו לעזרה חוללה מהומה קוסמית: אלוהים כביכול ירד מהשמיים בסערה, ברקים ורעשים כדי להציל אותו. דוד מצהיר שההצלה הזו הגיעה לו מכיוון שפעל ביושר ובצדק. הוא מודה על הכוח הפיזי שקיבל – רגליים קלות כאיילות וידיים חזקות שיכולות לדרוך קשת נחושת – ועל כך שהפך מנרדף למנהיג של עמים שלמים שמכבדים אותו.

מה הפסוק אומר?

הפסוק משתמש בדימוי של אור וחושך כדי לתאר את המעבר של דוד ממצבי יאוש, רדיפה וסכנת מוות אל ביטחון ויציבות. דוד מבין שהכוח להתגבר על רגעי האפלה בחייו לא נבע רק מתושייתו שלו, אלא מנוכחות אלוהית שהאירה לו את הדרך והעניקה לו תקווה וחוסן פנימי ברגעים הקשים ביותר.

להעמקה בסיפור

הפרק הזה הוא אחד הרגעים הפואטיים והעוצמתיים ביותר בספר שמואל. הוא מופיע כמעט מילה במילה גם בספר תהילים (מזמור יח), ומשמש כסיכום רוחני ונפשי של חיי דוד. מה שמעניין כאן הוא האופן שבו דוד מעבד את הטראומות והניצחונות שלו. הוא לא מציג את עצמו כגיבור-על שעשה הכל לבד, אלא כמי שהיה תלוי לחלוטין בכוח גדול ממנו. דמיינו אדם שחווה פוסט-טראומה אחרי שנים של בריחה במדבריות ובמערות מפני המלך שאול, שהיה פעם כמו אבא שני שלו ועכשיו רוצה במותו. דוד משתמש במילים קשות כמו 'משברי מוות' ו'מוקשי מוות' כדי לתאר את המצב הנפשי שבו היה שרוי. התיאור הדרמטי של התגלות אלוהים בסערה ובאש אינו רק תיאור פיזי של מזג אוויר, אלא ביטוי סמלי לעוצמת הרגש וההצלה שדוד חווה. חלק מרכזי בשיר עוסק בקשר שבין התנהגות האדם לבין היחס שהוא מקבל. דוד טוען שהוא ניצל מכיוון שהוא שמר על יושרה ועל 'ניקיון כפיים'. הוא מציג נוסחה מעניינת: עם אדם חסיד וטוב – אלוהים מתנהג בחסד, ועם אדם עקשן ומפותל – אלוהים מתמודד בהתאם. זהו שיעור עמוק על כך שהעולם מתנהג אלינו לעיתים קרובות כמו מראה של ההתנהגות שלנו עצמנו. בסופו של דבר, השיר הזה הופך את דוד מדמות היסטורית של לוחם לדמות של משורר והוגה דעות, שמבין שהכוח האמיתי שלו לא הגיע מהחרב, אלא מהיכולת שלו להישאר נאמן לעקרונות שלו גם ברגעים הכי אפלים.

שאלה למחשבה

דוד טוען שהוא ניצל בזכות זה שהוא היה 'תמים' (שלם וישר) ושמר על ניקיון כפיים. האם אתם מאמינים שבחיים האמיתיים אנשים טובים וישרים תמיד מנצחים בסוף, או שלפעמים דווקא מי שמרמה מצליח יותר?

האנתולוגיה של הישועה: שירת דוד כמניפסט תיאולוגי וקיומי

שמואל ב פרק כב מציג את שירת ההודיה המונומנטלית של דוד (המקבילה כמעט לחלוטין למזמור יח בספר תהילים). השירה נישאת בנקודת זמן קריטית: לאחר שדוד ניצל מכל אויביו מסביב, ובפרט מידיו של שאול המלך שרדף אותו במשך שנים ארוכות. השיר נפתח בשרשרת מטאפורות מעולם המבצרים והטבע ההררי של יהודה – אלוהים מתואר כסלע, מצודה, מגן ומשגב. דוד מתאר בצבעים עזים את חוויית סף-המוות שלו, כשהוא מוקף ב'משברי מוות' ו'חבלי שאול'. זעקתו מתוך המצר נענית בהתגלות אלוהית דרמטית (תיאופניה) המרעידה את השמיים והארץ, ומתוכה נמשה דוד מ'מים רבים'. בהמשך השירה, דוד מנמק את הצלתו בצדקתו האישית ובשמירת מצוותיו של אלוהים, ומנסח את חוק הגמול האלוהי הסימטרי. הוא מודה על הכישורים הפיזיים והצבאיים שהוענקו לו, שאיפשרו לו להכניע את אויביו ולהפוך לראש גויים, ומסיים בהבטחה לברית נצחית עם זרעו.

מה הפסוק אומר?

הפסוק משתמש בדימוי של אור וחושך כדי לתאר את המעבר של דוד ממצבי יאוש, רדיפה וסכנת מוות אל ביטחון ויציבות. דוד מבין שהכוח להתגבר על רגעי האפלה בחייו לא נבע רק מתושייתו שלו, אלא מנוכחות אלוהית שהאירה לו את הדרך והעניקה לו תקווה וחוסן פנימי ברגעים הקשים ביותר.

הדרש — קריאה לעומק

שירת דוד בפרק כב מהווה נקודת שיא ספרותית ותיאולוגית בספר שמואל, המשמשת כסיכום רטרוספקטיבי של חיי הגיבור. המזמור בנוי במבנה קפדני ורב-רבדים, הנע מהאישי אל הקוסמי, ומשם אל הלאומי וההיסטורי. החלק הראשון של השיר מתאר את המצוקה הקיומית של דוד. שימוש במילים מנחות כמו 'מוות', 'שאול' ו'מצרים' יוצר תחושה של חנק פיזי ונפשי. דוד אינו מתאר כאן קרב טקטי ספציפי, אלא את החוויה האוניברסלית של אובדן שליטה מוחלט אל מול כוחות הגדולים ממנו. המענה לזעקתו מגיע בדמות תיאופניה – התגלות אלוהית קוסמית. התיאור של אלוהים הרוכב על כרוב, יורד בערפל, מרעים בקולו ומשלח ברקים, שואב מדימויים מיתולוגיים קדומים של סערה, אך מכפיף אותם למונח המונותאיסטי. תיאור זה יוצר אירוניה דרמטית: בעוד שאויבי דוד ראו בו פליט חסר ישע במערות, היקום כולו הזדעזע כדי להושיע אותו. בחלק השני, דוד עובר לדיון מוסרי-תיאולוגי ומציג את עקרון הגמול. הוא טוען כי הצלתו היא תולדה ישירה של צדקתו וניקיון כפיו: 'יגמלני ה' כצדקתי'. דוד מנסח כאן תפיסה של סימטריה מוסרית קוסמית: 'עם חסיד תתחסד... ועם עיקש תתפתל'. אלוהים מתנהג עם האדם כפי שהאדם מתנהג עם זולתו. זוהי תביעה מוסרית חריפה המבהירה כי הכוח הצבאי אינו עומד בפני עצמו, אלא כפוף ליושרה פנימית. בחלק השלישי, השירה מתמקדת באקטיביזם האנושי. אלוהים אינו רק מציל פסיבי; הוא מעצים את דוד אקטיבית: 'משווה רגליי כאיילות... מלמד ידיי למלחמה'. יש כאן שילוב מורכב בין ביטחון באל לבין מאמץ אנושי עילאי. דוד אינו יושב בחיבוק ידיים; הוא רודף את אויביו ומכניע אותם, אך מייחס את היכולת לעשות זאת למקור האלוהי. לבסוף, המזמור מתרחב מהמימד האישי למימד הלאומי והמשיחי. דוד הופך מנרדף ל'ראש גויים', ומסיים בהבטחת חסד ל'זרעו עד עולם'. שירה זו, הממוקמת לקראת סוף הספר, מעניקה פשר היסטורי לכל התלאות שעבר דוד, ומציגה את מלכותו לא כהישג פוליטי מקרי, אלא כחלק מתוכנית אלוהית נצחית המבוססת על צדק ומשפט.

לקחים לחיים
  • הסימטריה של מערכות יחסים (חוק המראה)העיקרון 'עם נבר תתבר ועם עיקש תתפתל' מלמד שהעולם סביבנו משקף את האנרגיה והגישה שאנו מביאים אליו. במקום העבודה או בזוגיות, אם אנו פועלים בחשדנות ובעקשנות, אנו מזמנים אלינו התנהגות דומה. פתיחות, יושרה וחמלה נוטות לייצר הדהוד דומה בצד השני, ומאפשרות לפתור קונפליקטים מורכבים.
  • איזון בין ביטחון פנימי לאקטיביזםדוד משלב בין אמונה מוחלטת בכוח עליון לבין אימון פיזי קשה ('מלמד ידיי למלחמה'). בחיים המודרניים, כאשר אנו ניצבים בפני פרויקט גדול או שינוי קריירה, עלינו לשלב בין 'ביטחון' (אופטימיות, שחרור דאגות) לבין 'השתדלות' (עבודה קשה, רכישת מיומנויות). האמונה נותנת את השקט הנפשי, אך הכלים המעשיים הם שמביאים את הניצחון.
  • היכולת להביט לאחור ולנסח נרטיב של צמיחהבסיום תקופות סוערות בחיים (משבר כלכלי, גירושין, מחלה), יש חשיבות עצומה ליצירת 'נרטיב של ישועה' – היכולת לעצור, לעבד את החוויות הקשות, להודות על העזרה שקיבלנו ולראות כיצד המשבר עיצב את החוסן שלנו. כתיבה או שיח על כך הופכים את הכאב למקור של כוח והשראה לעתיד.
היבט פילוסופי

המתח בין ביטחון בצדקת הדרך לבין סכנת ההיבריס: דוד מייחס את הצלתו באופן מוחלט לצדקתו וניקיון כפיו ('כבור ידיי ישיב לי'). עם זאת, מתוך קריאת סיפורי דוד לאורך הספר, אנו יודעים שחייו לא היו נקיים מחטאים ומורכבויות מוסריות (כמו פרשת בת שבע ואוריה החיתי). כיצד מתיישבת הצהרת הצדקנות המוחלטת הזו עם המציאות האנושית הפגומה של המלך, והאם שירת הודיה מטבעה דורשת פישוט מוסרי של המציאות כדי לייצר נרטיב של ניצחון?

📖 קראו את הפרק המלא

וַיְדַבֵּר דָּוִד לַיהוָה אֶת־דִּבְרֵי הַשִּׁירָה הַזֹּאת בְּיוֹם הִצִּיל יְהוָה אֹתוֹ מִכַּף כָּל־אֹיְבָיו וּמִכַּף שָׁאוּל׃

וַיֹּאמַר יְהוָה סַלְעִי וּמְצֻדָתִי וּמְפַלְטִי־לִי׃

אֱלֹהֵי צוּרִי אֶחֱסֶה־בּוֹ מָגִנִּי וְקֶרֶן יִשְׁעִי מִשְׂגַּבִּי וּמְנוּסִי מֹשִׁעִי מֵחָמָס תֹּשִׁעֵנִי׃

מְהֻלָּל אֶקְרָא יְהוָה וּמֵאֹיְבַי אִוָּשֵׁעַ׃

כִּי אֲפָפֻנִי מִשְׁבְּרֵי־מָוֶת נַחֲלֵי בְלִיַּעַל יְבַעֲתֻנִי׃

חֶבְלֵי שְׁאוֹל סַבֻּנִי קִדְּמֻנִי מֹקְשֵׁי־מָוֶת׃

בַּצַּר־לִי אֶקְרָא יְהוָה וְאֶל־אֱלֹהַי אֶקְרָא וַיִּשְׁמַע מֵהֵיכָלוֹ קוֹלִי וְשַׁוְעָתִי בְּאָזְנָיו׃

ותגעש [וַיִּתְגָּעַשׁ] וַתִּרְעַשׁ הָאָרֶץ מוֹסְדוֹת הַשָּׁמַיִם יִרְגָּזוּ וַיִּתְגָּעֲשׁוּ כִּי־חָרָה לוֹ׃

עָלָה עָשָׁן בְּאַפּוֹ וְאֵשׁ מִפִּיו תֹּאכֵל גֶּחָלִים בָּעֲרוּ מִמֶּנּוּ׃

וַיֵּט שָׁמַיִם וַיֵּרַד וַעֲרָפֶל תַּחַת רַגְלָיו׃

וַיִּרְכַּב עַל־כְּרוּב וַיָּעֹף וַיֵּרָא עַל־כַּנְפֵי־רוּחַ׃

וַיָּשֶׁת חֹשֶׁךְ סְבִיבֹתָיו סֻכּוֹת חַשְׁרַת־מַיִם עָבֵי שְׁחָקִים׃

מִנֹּגַהּ נֶגְדּוֹ בָּעֲרוּ גַּחֲלֵי־אֵשׁ׃

יַרְעֵם מִן־שָׁמַיִם יְהוָה וְעֶלְיוֹן יִתֵּן קוֹלוֹ׃

וַיִּשְׁלַח חִצִּים וַיְפִיצֵם בָּרָק ויהמם [וַיָּהֹם׃]

וַיֵּרָאוּ אֲפִקֵי יָם יִגָּלוּ מֹסְדוֹת תֵּבֵל בְּגַעֲרַת יְהוָה מִנִּשְׁמַת רוּחַ אַפּוֹ׃

יִשְׁלַח מִמָּרוֹם יִקָּחֵנִי יַמְשֵׁנִי מִמַּיִם רַבִּים׃

יַצִּילֵנִי מֵאֹיְבִי עָז מִשֹּׂנְאַי כִּי אָמְצוּ מִמֶּנִּי׃

יְקַדְּמֻנִי בְּיוֹם אֵידִי וַיְהִי יְהוָה מִשְׁעָן לִי׃

וַיֹּצֵא לַמֶּרְחָב אֹתִי יְחַלְּצֵנִי כִּי־חָפֵץ בִּי׃

יִגְמְלֵנִי יְהוָה כְּצִדְקָתִי כְּבֹר יָדַי יָשִׁיב לִי׃

כִּי שָׁמַרְתִּי דַּרְכֵי יְהוָה וְלֹא רָשַׁעְתִּי מֵאֱלֹהָי׃

כִּי כָל־משפטו [מִשְׁפָּטָיו] לְנֶגְדִּי וְחֻקֹּתָיו לֹא־אָסוּר מִמֶּנָּה׃

וָאֶהְיֶה תָמִים לוֹ וָאֶשְׁתַּמְּרָה מֵעֲוֺנִי׃

וַיָּשֶׁב יְהוָה לִי כְּצִדְקָתִי כְּבֹרִי לְנֶגֶד עֵינָיו׃

עִם־חָסִיד תִּתְחַסָּד עִם־גִּבּוֹר תָּמִים תִּתַּמָּם׃

עִם־נָבָר תִּתָּבָר וְעִם־עִקֵּשׁ תִּתַּפָּל׃

וְאֶת־עַם עָנִי תּוֹשִׁיעַ וְעֵינֶיךָ עַל־רָמִים תַּשְׁפִּיל׃

כִּי־אַתָּה נֵירִי יְהוָה וַיהוָה יַגִּיהַּ חָשְׁכִּי׃

כִּי בְכָה אָרוּץ גְּדוּד בֵּאלֹהַי אֲדַלֶּג־שׁוּר׃

הָאֵל תָּמִים דַּרְכּוֹ אִמְרַת יְהוָה צְרוּפָה מָגֵן הוּא לְכֹל הַחֹסִים בּוֹ׃

כִּי מִי־אֵל מִבַּלְעֲדֵי יְהוָה וּמִי צוּר מִבַּלְעֲדֵי אֱלֹהֵינוּ׃

הָאֵל מָעוּזִּי חָיִל וַיַּתֵּר תָּמִים דרכו [דַּרְכִּי׃]

מְשַׁוֶּה רגליו [רַגְלַי] כָּאַיָּלוֹת וְעַל בָּמוֹתַי יַעֲמִדֵנִי׃

מְלַמֵּד יָדַי לַמִּלְחָמָה וְנִחַת קֶשֶׁת־נְחוּשָׁה זְרֹעֹתָי׃

וַתִּתֶּן־לִי מָגֵן יִשְׁעֶךָ וַעֲנֹתְךָ תַּרְבֵּנִי׃

תַּרְחִיב צַעֲדִי תַּחְתֵּנִי וְלֹא מָעֲדוּ קַרְסֻלָּי׃

אֶרְדְּפָה אֹיְבַי וָאַשְׁמִידֵם וְלֹא אָשׁוּב עַד־כַּלּוֹתָם׃

וָאֲכַלֵּם וָאֶמְחָצֵם וְלֹא יְקוּמוּן וַיִּפְּלוּ תַּחַת רַגְלָי׃

וַתַּזְרֵנִי חַיִל לַמִּלְחָמָה תַּכְרִיעַ קָמַי תַּחְתֵּנִי׃

וְאֹיְבַי תַּתָּה לִּי עֹרֶף מְשַׂנְאַי וָאַצְמִיתֵם׃

יִשְׁעוּ וְאֵין מֹשִׁיעַ אֶל־יְהוָה וְלֹא עָנָם׃

וְאֶשְׁחָקֵם כַּעֲפַר־אָרֶץ כְּטִיט־חוּצוֹת אֲדִקֵּם אֶרְקָעֵם׃

וַתְּפַלְּטֵנִי מֵרִיבֵי עַמִּי תִּשְׁמְרֵנִי לְרֹאשׁ גּוֹיִם עַם לֹא־יָדַעְתִּי יַעַבְדֻנִי׃

בְּנֵי נֵכָר יִתְכַּחֲשׁוּ־לִי לִשְׁמוֹעַ אֹזֶן יִשָּׁמְעוּ לִי׃

בְּנֵי נֵכָר יִבֹּלוּ וְיַחְגְּרוּ מִמִּסְגְּרוֹתָם׃

חַי־יְהוָה וּבָרוּךְ צוּרִי וְיָרֻם אֱלֹהֵי צוּר יִשְׁעִי׃

הָאֵל הַנֹּתֵן נְקָמֹת לִי וּמוֹרִיד עַמִּים תַּחְתֵּנִי׃

וּמוֹצִיאִי מֵאֹיְבָי וּמִקָּמַי תְּרוֹמְמֵנִי מֵאִישׁ חֲמָסִים תַּצִּילֵנִי׃

עַל־כֵּן אוֹדְךָ יְהוָה בַּגּוֹיִם וּלְשִׁמְךָ אֲזַמֵּר׃

מגדיל [מִגְדּוֹל] יְשׁוּעוֹת מַלְכּוֹ וְעֹשֶׂה־חֶסֶד לִמְשִׁיחוֹ לְדָוִד וּלְזַרְעוֹ עַד־עוֹלָם׃

המשיכו לקרוא באפליקציה ←