שמואל ב · פרק י׳
הדיפלומטיה של החשד: כיצד מחווה של חסד הציתה מלחמה אזורית
חֲזַק וְנִתְחַזַּק בְּעַד־עַמֵּנוּ וּבְעַד עָרֵי אֱלֹהֵינוּ וַיהוָה יַעֲשֶׂה הַטּוֹב בְּעֵינָיו׃
פסוק יבהזקן שצמח מחדש
ספרו לילדכם שפעם אחת, המלך דוד רצה לעשות מעשה טוב מאוד. הוא שמע שהמלך של המדינה השכנה נפטר, ורצה לנחם את בנו, חנון. דוד שלח אליו שליחים עם מילים חמות ומנחמות. אך אוי, חנון הקשיב לעצות רעות של חבריו וחשב שדוד מנסה להרע לו. חנון עשה מעשה מעליב מאוד: הוא גזר לשליחים של דוד חצי מהזקן וקרע את בגדיהם. השליחים הרגישו כל כך מבוישים! כשדוד שמע על כך, הוא לא כעס עליהם. הוא אמר להם ברכות: 'נוחו לכם בעיר יריחו השקטה, עד שהזקן שלכם יגדל מחדש ויחזור להיות יפה וחזק'. בני עמון הבינו שהם התנהגו לא יפה ופחדו, ולכן הזמינו צבאות גדולים להילחם. המפקד של דוד, יואב האמיץ, עודד את החיילים שלו ואמר להם להיות חזקים, ובזכות האומץ והאמונה שלהם, הם ניצחו והחזירו את השקט והכבוד לממלכה.
הפסוק הזה מלמד אותנו לעודד את הילדים להתאמץ ולפעול באומץ, תוך קבלה בריאה שלכך שלא תמיד התוצאות תלויות רק בנו.
הסיפור הזה נוגע בערך החשוב של פגיעה והחלמה. לפעמים ילדים חווים רגעים של עלבון או בושה מצד אחרים. הדרך שבה דוד המלך מטפל בשליחיו היא שיעור נפלא בהורות: הוא לא מאיץ בהם לחזור לשגרה, אלא מעניק להם מרחב בטוח וזמן להשתקם ('שבו ביריחו עד שיצמח זקנכם'). אתם יכולים לשוחח עם הילד על כך שלפעמים, כשנפגעים, זה בסדר לקחת פסק זמן, לנוח בבית החם והבטוח, ולתת ללב להירפא בקצב שלו.
- למה לדעתך חנון האמין ליועצים שלו במקום להאמין למלך דוד שרצה להיות חבר שלו?
- איך דוד המלך עזר לשליחים שלו להרעיל פחות את הלב ולהרגיש טוב יותר אחרי שהם נפגעו?
- אם חבר שלך היה מרגיש עצוב או מבויש, מה היית יכול לעשות כדי לעזור לו להרגיש בטוח ושמח שוב?
המתנה שהפכה לבלגן גדול
דמיינו שאתם רוצים לשמח חבר עצוב, אבל הוא חושב שאתם מנסים להציק לו. זה בדיוק מה שקרה למלך דוד! כשמלך עמון השכן נפטר, דוד רצה לנחם את בנו, חנון, ושלח אליו שליחים עם מתנות ומילים חמות. אבל היועצים של חנון לחשו לו באוזן: 'דוד לא באמת נחמד, הוא רוצה לרגל אחרינו!' חנון האמין להם ועשה מעשה מעליב: הוא גזר לשליחים חצי מהזקן וקרע את בגדיהם. השליחים המסכנים התביישו מאוד. דוד דאג להם וביקש שינוחו בעיר יריחו עד שהזקן יצמח חזרה. בני עמון הבינו שהם העליבו את דוד ופחדו, אז הם הזמינו המון חיילים לעזור להם. יואב, המפקד האמיץ של דוד, יצא להגן על הממלכה. מה יקרה בקרב הגדול?
כשקשה לנו, אנחנו צריכים לעשות את הכי טוב שלנו ביחד, ולהאמין שהכל יהיה לטובה.
הידעתם שבמקום להחזיר את השליחים המבויישים מיד הביתה, דוד המלך דאג לרגשותיהם ונתן להם לנוח ביריחו עד שהזקן שלהם יגדל מחדש?
האם יואב והחיילים יצליחו לנצח את הצבא הענק שעומד מולם? בפרק הבא נגלה!
מלכודת החשדנות: כשמחווה דיפלומטית הופכת למלחמה
הסיפור מתחיל במחווה יפה: המלך דוד שומע על מות מלך עמון, שהיה איתו ביחסים טובים, ושולח משלחת ניחומים לבנו חנון. אלא שיועצי המלך החדש משכנעים אותו שדוד שלח מרגלים. חנון מקבל החלטה גרועה: הוא משפיל את שליחי דוד, מגלח חצי מזקנם וקורע את בגדיהם. השליחים המושפלים נשלחים חזרה, ודוד, ברגישות רבה, מורה להם להמתין ביריחו עד שזקנם יצמח. בני עמון מבינים שהם חצו קו אדום וממהרים לשכור צבאות של שכירי חרב מארם כדי להתכונן למלחמה. יואב, שר הצבא של דוד, מוצא את עצמו מוקף מכל עבר במערכה צבאית מורכבת. הוא מחלק את הכוחות עם אחיו אבישי, ובנאום מלהיב הם יוצאים לקרב ומנצחים את האויב.
לפעמים אנחנו נתקלים באתגר ענק. הדרך להתמודד היא לתת את כל מה שיש לנו, ולדעת שלא הכל בשליטתנו, אבל אנחנו עשינו את שלנו.
כשמישהו מפרש את הכוונות הטובות שלכם בצורה שלילית, אל תגיבו מיד מתוך כעס. תנו לרוחות להירגע, הגנו על האנשים שנפגעו, ורק אז תפעלו בנחישות ובתבונה.
זה כמו שאתה שולח הודעת התפייסות לחבר בקבוצה, אבל החברים האחרים משכנעים אותו שאתה בעצם 'מסתלבט' עליו, מה שגורם לו לחסום אותך ולהתחיל ריב ענק בין שתי החבורות בכיתה.
המחיר של פרנויה: איך השפלה אחת הציתה מלחמה אזורית
הפרק פותח במותו של נחש מלך עמון. דוד המלך, שזוכר לנחש חסד נעורים, מחליט לשלוח משלחת ניחומים רשמית לבנו ויורשו, חנון. אולם, שרי עמון הצעירים והחשדנים משכנעים את המלך החדש שמדובר בסוס טרויאני וכי השליחים הם בעצם מרגלים שהגיעו לאסוף מודיעין לקראת כיבוש העיר. חנון משתכנע ומבצע אקט של השפלה דיפלומטית קיצונית: הוא מגלח חצי מזקנם של השליחים, חותך את בגדיהם באזור הישבן ומשלח אותם לדרכם. דוד שומע על הבושה ומורה לשליחיו להישאר ביריחו המבודדת עד שישתקם מראם. בני עמון מבינים שהם הסתבכו קשות ומגייסים קואליציה אדירה של שכירי חרב ארמים. יואב בן צרויה, שר הצבא של דוד, מוביל את כוחות ישראל למערכה דו-חזיתית מורכבת. בתושייה צבאית ובנאום עידוד מרשים לאחיו אבישי, יואב מצליח לשבור את קווי האויב ולהביא לניצחון מוחץ, שמסתיים בכניעתם של מלכי ארם והפיכתם לווסאלים של דוד.
פסוק זה, שנאמר מפי יואב שר הצבא לאחיו אבישי בעיצומו של כיתור צבאי מאיים, מבטא את תמצית האמונה והתושייה המקראית. יואב אינו מסתפק בציפייה לנס, אלא קורא לפעולה אנושית נחושה ואמיצה, תוך הכרה בעובדה שהתוצאה הסופית מסורה בידי שמיים. זהו איזון עמוק בין השתדלות אקטיבית לבין קבלת המציאות בהשלמה ובביטחון.
להעמקה בסיפור⌄
הסיפור הזה מציג לנו דינמיקה אנושית ופוליטית מרתקת שרלוונטית גם היום. הכל מתחיל מכוונה טובה של דוד לעשות 'חסד' – מושג מפתח במקרא שמציין נאמנות וברית. דוד זוכר את היחס הטוב שקיבל מאביו של חנון, ומבקש לשמר את היחסים הדיפלומטיים התקינים. אבל כאן נכנסת לתמונה החרדה של השלטון החדש בעמון. היועצים של חנון סובלים ממה שאפשר לקרוא לו 'פרנויה ביטחונית'. הם לא מסוגלים להאמין שדוד פועל ממניעים אלטרואיסטיים או דיפלומטיים גרידא. מבחינתם, כל מחווה היא מזימה, וכל שליח הוא מרגל. התגובה של חנון היא לא רק דחייה של המחווה, אלא השפלה מכוונת ומתוכננת היטב. גילוח חצי הזקן וחיתוך הבגדים נועדו לפגוע בגבריותם, במעמדם ובכבודם של נציגי דוד. בעולם העתיק, הזקן והלבוש היו סמלי סטטוס מובהקים. דוד מגיב ברגישות אנושית יוצאת דופן: הוא לא דורש מהשליחים המושפלים לחזור מיד לחצר המלוכה כדי לדווח, אלא מאפשר להם להישאר ביריחו, הרחק מעין הציבור, עד שיחזרו לעצמם. זהו שיעור מדהים במנהיגות ששמה את כבודם ושלומם של אנשיה לפני הכל. ההמשך חושף את האבסורד שבמלחמה: בני עמון מבינים שהם עשו טעות חמורה ובמקום להתנצל, הגאווה והפחד דוחפים אותם להסלמה נוספת. הם שוכרים אלפי לוחמים ארמים ומייצרים איום צבאי קיומי על ישראל. המפקד יואב בן צרויה מוצא את עצמו במלכוד טקטי – האויב תוקף אותו מלפנים ומאחור. במצב הכמעט נואש הזה, יואב מגלה לא רק גאונות צבאית בחלוקת הכוחות, אלא גם עומק רוחני. המשפט שהוא אומר לאחיו אבישי, 'חזק ונתחזק בעד עמנו... וה' יעשה הטוב בעיניו', מציג גישה ריאליסטית ומאמינה כאחד: אנחנו נעשה את המקסימום שלנו בשטח, אבל התוצאה הסופית אינה בשליטתנו המלאה. בסופו של דבר, הניצחון המוחץ של דוד ויואב לא רק שמנטרל את האיום העמוני, אלא גם מפרק את הברית הארמית ויוצר סדר אזורי חדש שבו דוד הוא הכוח הדומיננטי.
אם הייתם במקום חנון מלך עמון, וכל היועצים המבוגרים והמנוסים שלכם היו אומרים לכם ששליחי דוד הם מרגלים, האם הייתם מעזים לפעול אחרת ולהאמין לדוד?
הדיפלומטיה של החשד: כיצד מחווה של חסד הציתה מלחמה אזורית
הפרק מתאר משבר דיפלומטי חריף שהסלים במהירות למלחמה אזורית רחבת היקף. עם מותו של נחש מלך בני עמון, מחליט דוד המלך לשלוח משלחת ניחומים רשמית לבנו חנון, כאות הוקרה על יחסי הידידות שהיו לו עם האב המנוח. אולם, שרי עמון מפרשים את המחווה כתרגיל ריגול עוין שנועד להכין את הקרקע לכיבוש עירם. בהשפעתם, חנון משפיל את שליחי דוד באופן קיצוני: הוא מגלח חצי מזקנם, כורת את בגדיהם במרכזם ומשלח אותם בבושת פנים. דוד, המגלה רגישות רבה לבושתם של אנשיו, מורה להם להמתין ביריחו עד שיצמח זקנם. בני עמון, המבינים כי מעשיהם הפכו אותם לשנואים בעיני דוד, ממהרים לגייס קואליציה צבאית עצומה של שכירי חרב מממלכות ארם השונות. יואב בן צרויה, שר הצבא של דוד, מוביל את המערכה הצבאית. הוא מוצא את עצמו מכותר בחזית כפולה – מול בני עמון ומול הארמים. בתושייה טקטית הוא מפצל את כוחותיו, נושא נאום אמונה מעורר השראה, ומנחיל לאויב תבוסה מוחצת בשדה הקרב. המלחמה מסתיימת בניסיון התארגנות נוסף של ארם, אשר נמחץ סופית תחת פיקודו הישיר של דוד, מה שמביא לכניעתם המלאה של מלכי ארם.
פסוק זה, שנאמר מפי יואב שר הצבא לאחיו אבישי בעיצומו של כיתור צבאי מאיים, מבטא את תמצית האמונה והתושייה המקראית. יואב אינו מסתפק בציפייה לנס, אלא קורא לפעולה אנושית נחושה ואמיצה, תוך הכרה בעובדה שהתוצאה הסופית מסורה בידי שמיים. זהו איזון עמוק בין השתדלות אקטיבית לבין קבלת המציאות בהשלמה ובביטחון.
הדרש — קריאה לעומק⌄
פרק י' בספר שמואל ב' מהווה צומת דרכים פוליטי וצבאי מרתק, המדגים כיצד קצר תקשורתי וחשדנות הדדית עלולים להוביל לקטסטרופה בינלאומית. העלילה נפתחת במושג המקראי הטעון 'חסד'. דוד מבקש לעשות חסד עם חנון בן נחש, כהמשך לחסד שעשה עמו נחש האב. חסד זה אינו רק רגש, אלא מונח משפטי-דיפלומטי המציין נאמנות וברית בין שליטים. אולם, המעבר הבין-דורי של השלטון בעמון מייצר חוסר יציבות וחשש. שרי עמון, המייצגים את האליטה הישנה או אולי דור צעיר ולוחמני, מפרשים את הגעת השליחים דרך פריזמה של משחק סכום אפס: 'המחבד דוד את אביך בעיניך... הלא בעבור חקור את העיר ולרגלה ולהפכה שלח דוד את עבדיו אליך'. ההשפלה הפיזית שחווים השליחים – גילוח חצי הזקן וחיתוך המדויים (הבגדים) עד שתותיהם (הישבן) – היא אקט סימבולי קיצוני של סירוס חברתי ופגיעה בריבונות. הזקן בתרבות המזרח הקדום היה סמל לגבריות, כבוד ומעמד חברתי. פגיעה בו הייתה שקולה לפגיעה בגוף עצמו. דוד המלך מגיב בשני מישורים: אנושי וצבאי. במישור האנושי, הוא מפגין אמפתיה עמוקה ומורה לשליחים להישאר ביריחו, עיר הספר המבודדת, הרחק מעיני הציבור בירושלים, עד שישתקם מראם. במישור הצבאי, דוד מבין שהשפלת השליחים היא הכרזת מלחמה דה-פקטו. בני עמון, המבינים כי 'נבאשו בדוד' (כלומר, הפכו למאוסים בעיניו), אינם פונים לאפיק הדיפלומטי של התנצלות, אלא בוחרים בהסלמה צבאית. הם שוכרים בכסף רב את צבאות ארם השונים (בית רחוב, צובא, מעכה ואיש טוב), ובכך הופכים סכסוך נקודתי למלחמה אזורית. המערכה הצבאית חושפת את גאונותו של יואב בן צרויה. כאשר הוא מגלה שהכוח הישראלי מכותר ('כי הייתה אליו פני המלחמה מפנים ומאחור'), הוא אינו נכנס לפאניקה. הוא מפצל את הכוח: הוא עצמו מוביל את העילית של הצבא מול הארמים החזקים, ואת יתר העם הוא מפקיד ביד אחיו אבישי מול בני עמון. הנאום של יואב לאחיו (פסוק יב) הוא מופת של תיאולוגיה צבאית מקראית: 'חזק ונתחזק בעד עמנו ובעד ערי אלוהינו וה' יעשה הטוב בעיניו'. יואב מציב כאן את גבולות האחריות האנושית מול הריבונות האלוהית. האדם נדרש לגייס את מלוא כוחותיו ואומץ ליבו ('חזק ונתחזק'), אך עליו להכיר בכך שהתוצאה הסופית מסורה בידי שמיים. שילוב זה של אקטיביזם צבאי ואמונה דתית מוביל לקריסת המערך הארמי, ובעקבותיו למנוסת בני עמון אל תוך עירם. החלק האחרון של הפרק מתאר את שלב ב' של המלחמה. הארמים, המנסים לשקם את כבודם האבוד, מגייסים כוחות נוספים מעבר לנהר פרת תחת פיקודו של שובך. הפעם, דוד עצמו יוצא בראש כל צבא ישראל, חוצה את הירדן ומנחיל להם תבוסה מוחצת בקרב חילם. מותו של שובך שובר את רוחם של הארמים, הממהרים לכרות ברית שלום עם ישראל ולהשתעבד לו. הפרק מסתיים בבידודם הגיאופוליטי של בני עמון, שנותרו ללא בעלי ברית, ובכך נסללת הדרך למצור הממושך על רבת עמון בפרקים הבאים.
- הסכנה שבפרשנות מוטה מראש (Confirmation Bias)שרי עמון פירשו את מחוות השלום של דוד כתרגיל ריגול מכיוון שהם החזיקו בתפיסת עולם חשדנית ופרנואידית. בחיי היומיום, במיוחד בסביבת עבודה או בתוך משפחה, עלינו להיזהר מלפרש כל צעד של הזולת דרך משקפי החשדנות שלנו, שכן פרשנות מוטעית עלולה להוביל להרס של מערכות יחסים יקרות.
- מנהיגות אחראית שומרת על כבודם של הכפופים להדוד המלך לא השתמש בשליחיו המושפלים ככלי תעמולה פוליטי מיידי. הוא דאג קודם כל לרווחתם הנפשית ולשיקום כבודם האישי ביריחו. מנהל או מנהיג אמיתי נמדד ביכולת שלו להגן על אנשיו ברגעיהם הקשים ביותר, ולא להקריב את שלומם לטובת אינטרסים קצרי טווח.
- מודל 'חזק ונתחזק' - עשייה מקסימלית לצד שחרור שליטהבכל פרויקט גדול או משבר משמעותי בחיינו, אנו נדרשים לאמץ את הנוסחה של יואב: להשקיע את כל המאמצים, הכישרון והמשאבים העומדים לרשותנו, אך בו-זמנית לפתח את החוסן הנפשי לקבל את העובדה שישנם משתנים שאינם בשליטתנו. ההכרה הזו מונעת חרדה משתקת ומאפשרת פעולה ממוקדת ואפקטיבית.
האם מלחמה שנוצרת כתוצאה מאי-הבנה וקצר תקשורתי היא גזירת גורל טרגית, או שמא האחריות המוסרית מוטלת כולה על הצד שבחר להגיב באלימות ובהשפלה במקום לברר את העובדות?
📖 קראו את הפרק המלא⌄
וַיְהִי אַחֲרֵי־כֵן וַיָּמָת מֶלֶךְ בְּנֵי עַמּוֹן וַיִּמְלֹךְ חָנוּן בְּנוֹ תַּחְתָּיו׃
וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶעֱשֶׂה־חֶסֶד עִם־חָנוּן בֶּן־נָחָשׁ כַּאֲשֶׁר עָשָׂה אָבִיו עִמָּדִי חֶסֶד וַיִּשְׁלַח דָּוִד לְנַחֲמוֹ בְּיַד־עֲבָדָיו אֶל־אָבִיו וַיָּבֹאוּ עַבְדֵי דָוִד אֶרֶץ בְּנֵי עַמּוֹן׃
וַיֹּאמְרוּ שָׂרֵי בְנֵי־עַמּוֹן אֶל־חָנוּן אֲדֹנֵיהֶם הַמְכַבֵּד דָּוִד אֶת־אָבִיךָ בְּעֵינֶיךָ כִּי־שָׁלַח לְךָ מְנַחֲמִים הֲלוֹא בַּעֲבוּר חֲקוֹר אֶת־הָעִיר וּלְרַגְּלָהּ וּלְהָפְכָהּ שָׁלַח דָּוִד אֶת־עֲבָדָיו אֵלֶיךָ׃
וַיִּקַּח חָנוּן אֶת־עַבְדֵי דָוִד וַיְגַלַּח אֶת־חֲצִי זְקָנָם וַיִּכְרֹת אֶת־מַדְוֵיהֶם בַּחֵצִי עַד שְׁתוֹתֵיהֶם וַיְשַׁלְּחֵם׃
וַיַּגִּדוּ לְדָוִד וַיִּשְׁלַח לִקְרָאתָם כִּי־הָיוּ הָאֲנָשִׁים נִכְלָמִים מְאֹד וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ שְׁבוּ בִירֵחוֹ עַד־יְצַמַּח זְקַנְכֶם וְשַׁבְתֶּם׃
וַיִּרְאוּ בְּנֵי עַמּוֹן כִּי נִבְאֲשׁוּ בְּדָוִד וַיִּשְׁלְחוּ בְנֵי־עַמּוֹן וַיִּשְׂכְּרוּ אֶת־אֲרַם בֵּית־רְחוֹב וְאֶת־אֲרַם צוֹבָא עֶשְׂרִים אֶלֶף רַגְלִי וְאֶת־מֶלֶךְ מַעֲכָה אֶלֶף אִישׁ וְאִישׁ טוֹב שְׁנֵים־עָשָׂר אֶלֶף אִישׁ׃
וַיִּשְׁמַע דָּוִד וַיִּשְׁלַח אֶת־יוֹאָב וְאֵת כָּל־הַצָּבָא הַגִּבֹּרִים׃
וַיֵּצְאוּ בְּנֵי עַמּוֹן וַיַּעַרְכוּ מִלְחָמָה פֶּתַח הַשָּׁעַר וַאֲרַם צוֹבָא וּרְחוֹב וְאִישׁ־טוֹב וּמַעֲכָה לְבַדָּם בַּשָּׂדֶה׃
וַיַּרְא יוֹאָב כִּי־הָיְתָה אֵלָיו פְּנֵי הַמִּלְחָמָה מִפָּנִים וּמֵאָחוֹר וַיִּבְחַר מִכֹּל בְּחוּרֵי בישראל [יִשְׂרָאֵל] וַיַּעֲרֹךְ לִקְרַאת אֲרָם׃
וְאֵת יֶתֶר הָעָם נָתַן בְּיַד אַבְשַׁי אָחִיו וַיַּעֲרֹךְ לִקְרַאת בְּנֵי עַמּוֹן׃
וַיֹּאמֶר אִם־תֶּחֱזַק אֲרָם מִמֶּנִּי וְהָיִתָה לִּי לִישׁוּעָה וְאִם־בְּנֵי עַמּוֹן יֶחֱזְקוּ מִמְּךָ וְהָלַכְתִּי לְהוֹשִׁיעַ לָךְ׃
חֲזַק וְנִתְחַזַּק בְּעַד־עַמֵּנוּ וּבְעַד עָרֵי אֱלֹהֵינוּ וַיהוָה יַעֲשֶׂה הַטּוֹב בְּעֵינָיו׃
וַיִּגַּשׁ יוֹאָב וְהָעָם אֲשֶׁר עִמּוֹ לַמִּלְחָמָה בַּאֲרָם וַיָּנֻסוּ מִפָּנָיו׃
וּבְנֵי עַמּוֹן רָאוּ כִּי־נָס אֲרָם וַיָּנֻסוּ מִפְּנֵי אֲבִישַׁי וַיָּבֹאוּ הָעִיר וַיָּשָׁב יוֹאָב מֵעַל בְּנֵי עַמּוֹן וַיָּבֹא יְרוּשָׁלִָם׃
וַיַּרְא אֲרָם כִּי נִגַּף לִפְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֵּאָסְפוּ יָחַד׃
וַיִּשְׁלַח הֲדַדְעֶזֶר וַיֹּצֵא אֶת־אֲרָם אֲשֶׁר מֵעֵבֶר הַנָּהָר וַיָּבֹאוּ חֵילָם וְשׁוֹבַךְ שַׂר־צְבָא הֲדַדְעֶזֶר לִפְנֵיהֶם׃
וַיֻּגַּד לְדָוִד וַיֶּאֱסֹף אֶת־כָּל־יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲבֹר אֶת־הַיַּרְדֵּן וַיָּבֹא חֵלָאמָה וַיַּעַרְכוּ אֲרָם לִקְרַאת דָּוִד וַיִּלָּחֲמוּ עִמּוֹ׃
וַיָּנָס אֲרָם מִפְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּהֲרֹג דָּוִד מֵאֲרָם שְׁבַע מֵאוֹת רֶכֶב וְאַרְבָּעִים אֶלֶף פָּרָשִׁים וְאֵת שׁוֹבַךְ שַׂר־צְבָאוֹ הִכָּה וַיָּמָת שָׁם׃
וַיִּרְאוּ כָל־הַמְּלָכִים עַבְדֵי הֲדַדְעֶזֶר כִּי נִגְּפוּ לִפְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּשְׁלִמוּ אֶת־יִשְׂרָאֵל וַיַּעַבְדוּם וַיִּרְאוּ אֲרָם לְהוֹשִׁיעַ עוֹד אֶת־בְּנֵי עַמּוֹן׃