שמואל א · פרק ב׳
קריסת הממסד הישן וצמיחת המנהיגות החדשה
כִּי־מְכַבְּדַי אֲכַבֵּד וּבֹזַי יֵקָלּוּ׃
פסוק להמעיל הקטן של שמואל והבחירות הטובות שלו
הלילה נספר על שמואל הקטן, שגר במשכן שילה הרחוק. שמואל היה ילד חרוץ ועוזר לעלי הכהן המבוגר. בכל שנה, אמא שלו, חנה, התגעגעה אליו מאוד. כשהיא באה לבקר אותו, היא הביאה לו מתנה מיוחדת במינה: מעיל קטן ויפה שתפרה במו ידיה, בדיוק במידה שלו! שמואל לבש את המעיל והרגיש את החיבוק החם של אמא. במשכן חיו גם הבנים של עלי, חפני ופנחס, אך הם לא התנהגו יפה. הם לקחו אוכל מאחרים ולא שיתפו פעולה. שמואל ראה את מעשיהם, אך בחר תמיד לעשות רק את הטוב, לעזור לכולם ולהקשיב למילים הטובות. הוא גדל להיות נער אהוב על אלוהים ועל כל האנשים סביבו.
זהו שיעור על כך שדוגמה אישית ויושרה חשובות יותר מכל ירושה או מעמד שאנו מנסים להעניק לילדינו.
הסיפור מציג את הניגוד בין שמואל, שבוחר בטוב למרות הסביבה המאתגרת, לבין בני עלי שמתנהגים בחמדנות. זוהי הזדמנות נהדרת לשוחח עם הילד על כוחה של בחירה אישית. הסבירו לו שלפעמים אנחנו רואים ילדים אחרים שמתנהגים לא יפה או לוקחים דברים ללא רשות, אבל הכוח האמיתי שלנו הוא להחליט בעצמנו להיות חברים טובים וישרים, בדיוק כמו שמואל.
- מדוע לדעתך חנה תפרה לשמואל מעיל חדש בכל שנה מחדש?
- איך שמואל הצליח להישאר ילד טוב ועוזר, למרות שהבנים של עלי התנהגו לא יפה?
- אם היית יכול לתפור מעיל מיוחד לחבר הכי טוב שלך, באילו צבעים היית בוחר אותו?
המעיל הקטן של שמואל והבנים שלא ידעו לחלוק
דמיינו שאתם עומדים במשכן שילה הרחוק. שם גדל שמואל הקטן, ילד מתוק שעוזר לעלי הכהן הזקן. בכל שנה, אמא של שמואל, חנה, מגיעה לבקר אותו ומביאה לו מתנה נפלאה: מעיל קטן ותפור באהבה, שמתאים בדיוק למידה שלו! שמואל שמח מאוד ולובש אותו בגאווה. אבל במשכן יש גם שני בנים גדולים של עלי, חפני ופנחס. הם לא מתנהגים יפה בכלל. במקום לעזור לאנשים שמגיעים להתפלל, הם לוקחים לעצמם את האוכל הכי טוב בכוח, ולא משאירים דבר לאחרים. עלי הזקן מנסה לבקש מהם להפסיק, אך הם לא מקשיבים. שמואל הקטן רואה הכל, אבל הוא בוחר להמשיך להיות ילד טוב, לעזור לכולם ולשמח את הלב של אמא שלו ושל אלוהים.
מי שמכבד אחרים ועושה טוב, יקבל כבוד בחזרה. אבל מי שמתנהג בצורה לא יפה ומזלזל, בסוף יפסיד.
בכל שנה מחדש, חנה תפרה לשמואל מעיל קטן שמתאים בדיוק לגובה שלו, כי הוא גדל משנה לשנה!
בקרוב יגיע איש מסתורי עם הודעה חשובה ומפחידה לעלי הכהן. מה הוא יגיד לו? בפרק הבא נגלה...
שני עולמות במשכן אחד
במרכז הפרק עומד ניגוד חריף בין שתי קבוצות של דמויות במשכן שילה. מצד אחד נמצא שמואל הצעיר, שהובא למשכן על ידי אמו חנה כדי לשרת את אלוהים. שמואל גדל ביושר, בלמידה ובצניעות, ומדי שנה אמו מביאה לו מעיל קטן שמתאים למידותיו הצומחות. מצד שני עומדים חפני ופנחס, בניו הבוגרים של עלי הכהן הגדול. במקום לשמש דוגמה אישית, הם מנצלים את כוחם לרעה: הם שודדים את הבשר שמביאים האנשים לקורבנות, מתנהגים באלימות ובחמדנות, ומזלזלים בקהל המאמינים. אביהם עלי, שכבר זקן מאוד, מנסה להוכיח אותם בעדינות, אך הם מתעלמים ממנו לחלוטין. הפרק מראה כיצד בתוך אותו בית ממש, שני כיוונים מנוגדים לחלוטין צומחים זה לצד זה: שחיתות מול טוהר.
הפסוק הזה מזכיר לנו שמעמד חברתי או כוח לא שווים כלום אם אנחנו לא מתנהגים בכבוד ובאחריות כלפי אחרים.
כשאתם רואים אנשים חזקים או פופולריים סביבכם שמתנהגים בצורה בריונית או לא הוגנת, אל תנסו לחקות אותם כדי 'להתאים'. הדרך שלכם, גם אם היא שקטה יותר כמו של שמואל, היא זו שתחזיק מעמד לאורך זמן.
חפני ופנחס הם כמו אותם תלמידים חזקים בכיתה שמנצלים את המעמד שלהם כדי לקחת מאחרים דברים בכוח או להציק להם, בזמן שכולם מפחדים להתעמת איתם.
המחיר של שתיקה והכוח של בחירה
הפרק נפתח בשירתה המרגשת של חנה, שמודה לאלוהים על לידת בנה שמואל ומדברת על כך שהחלשים והעניים יכולים להצליח, בעוד הגאים והחזקים עלולים ליפול. מיד לאחר מכן, אנחנו נזרקים למציאות המורכבת של משכן שילה. שמואל הנער גדל שם ומשרת את עלי הכהן הזקן, אך ברקע מתרחשת שחיתות קשה מאוד. בניו של עלי, חפני ופנחס, מנצלים את מעמדם ככהנים בצורה צינית ומזלזלים בציבור: הם לוקחים בכוח את חלקי הבשר הטובים ביותר מהזבחים של האנשים הפשוטים שמגיעים להתפלל, ומתנהגים בצורה מחפירה בשערי המשכן. עלי, אביהם הזקן, שומע על מעשיהם הרעים ונוזף בהם ברפיון ידיים, אך הם מסרבים להקשיב לו. לבסוף, מגיע נביא אל עלי ומבשר לו בשורת איוב קשה: בגלל שהוא העדיף את כבוד בניו על פני כבוד אלוהים והצדק, משפחתו תאבד את הכהונה לעד, ושני בניו ימותו באותו היום. במקביל, שמואל הצעיר ממשיך לגדול ביושר ובנאמנות, והופך למנהיג הבא של העם.
הפסוק מנסח את החוק המוסרי היסודי שמנחה את ספר שמואל כולו: מעמד, ייחוס משפחתי או תפקיד רשמי אינם מעניקים חסינות מפני דין. בני עלי, שזכו לכהונת עולם בזכות אבותיהם, מאבדים את זכותם זו משום שבזו לקודש ופגעו בעם. אלוהים מבהיר כי כבוד אמיתי אינו עובר בירושה, אלא נקנה ביושר, בנאמנות ובאחריות אישית.
להעמקה בסיפור⌄
הפרק הזה מציג לנו דרמה משפחתית ופוליטית מורכבת ביותר, שמתרחשת במשכן שילה. הוא בנוי על ניגוד ספרותי מבריק וחד: בכל פעם שהטקסט מתאר את השחיתות המזעזעת של בני עלי, הוא מיד עובר לתאר את הצמיחה השקטה והחיובית של שמואל הנער. הניגוד הזה מדגיש שגם בסביבה מקולקלת ורקובה, לאדם יש חופש בחירה מוחלט לעצב את אופיו וערכיו. שמואל אינו מושפע מהסביבה הצינית שבה הוא גדל; הוא נשאר נאמן לדרכו, לובש את האפוד הפשוט ואת המעיל הקטן שאמו תופרת לו מדי שנה, וזוכה להערכת הסובבים אותו.\n\nבני עלי, חפני ופנחס, מייצגים את שיא הניצול של כוח ושררה. הם משתמשים במעמדם הדתי כדי לשדוד את האנשים הפשוטים שמגיעים להקריב קורבנות. הם שולחים את משרתיהם עם מזלג בעל שלוש שיניים לקחת בשר מהסירים בכוח, ואפילו דורשים את הבשר החי לפני שהחלקים המיועדים לאל מוקרבים. ההתנהגות הזו מרחיקה את העם וממאיסה עליהם את עבודת המקדש.\n\nבמקביל, אנחנו פוגשים את הטרגדיה של עלי הכהן. עלי אינו איש רע, אך הוא מנהיג חלש ואב כושל. הוא מבין שבניו עושים מעשים נוראיים, אך במקום לפטר אותם מתפקידם או להעניש אותם באופן נחרץ, הוא מסתפק בנזיפה מילולית רפה: 'אל בני, כי לוא טובה השמועה'. חוסר האונים הזה עולה לו ביוקר. הנביא שמגיע אליו מטיח בו האשמה קשה: 'ותכבד את בניך ממני'. זוהי דילמה הורית ומנהיגותית עצומה: היכן עובר הגבול בין אהבת אב לבין חובה מוסרית וציבורית? עלי נכשל במבחן הזה, והתוצאה היא קריסת השושלת שלו. הפרק מלמד אותנו ששתיקה מול עוול, במיוחד מצד מי שיש לו סמכות לשנות, נחשבת לשותפות מלאה בפשע.\n\nבסופו של דבר, הפרק מראה לנו שההיסטוריה משתנה לא דרך מהפכות אלימות, אלא דרך צמיחה שקטה של אנשים ישרים. בזמן שהממסד הישן והחזק של עלי ובניו קורס בגלל חמדנות וגאווה, שמואל הקטן גדל בצל ומתכונן להוביל את העם לעידן חדש וטוב יותר. זהו שיעור על כך שיושרה פנימית חזקה יותר מכל כוח חיצוני.\n\nהנבואה שמקבל עלי מאיש האלוהים היא חסרת פשרות. היא מבהירה שהבטחות אלוהיות אינן צ'ק פתוח להתנהגות רעה. הכהונה שהובטחה לבית עלי נלקחת מהם, והם נידונים לעוני ולמוות מוקדם. העונש הזה ממחיש את הרעיון שמי שקיבל אחריות גדולה, נשפט בחומרה רבה יותר. שמואל, לעומת זאת, מסמל את התקווה החדשה – מנהיג שיצמח מתוך נאמנות אמיתית ולא מתוך ייחוס משפחתי.
אם הייתם במקומו של עלי הכהן, האם הייתם מסוגלים להעניש או להרחיק את הילדים שלכם מתפקידם כדי לשמור על הצדק?
קריסת הממסד הישן וצמיחת המנהיגות החדשה
הפרק נפתח בשירת ההודיה של חנה, המהללת את אלוהים על היפוך הגורלות המפתיע בחייה ובעולם – החלשים מתחזקים והעקרות יולדות. לאחר מכן, העלילה מתמקדת בניגוד הדרמטי המתפתח במשכן שילה. שמואל הנער, שהוקדש למשכן, גדל ומשרת בנאמנות את עלי הכהן הגדול. לעומתו, בניו של עלי, חפני ופנחס, מנצלים את מעמדם הדתי והפוליטי לרעה. הם גוזלים באלימות את חלקי הבשר של הקורבנות מן המאמינים עוד לפני הקטרת החלבים, ומתנהגים בחוסר מוסריות קיצוני בשערי המשכן. עלי הזקן מוכיח אותם ברפיון, אך הם מסרבים להקשיב לו. לנוכח השחיתות הגוברת, מגיע אל עלי 'איש אלוהים' (נביא אלמוני) ונושא נבואת זעם חריפה. הוא מודיע לעלי כי בגלל שהעדיף את כבוד בניו על פני כבוד האל, ביתו יאבד את כהונתו, צאצאיו ימותו בצעירותם, ושני בניו ימותו ביום אחד כאות לחורבן השושלת. במקומם, מבטיח האל להקים כהן נאמן שיפעל ביושר.
הפסוק מנסח את החוק המוסרי היסודי שמנחה את ספר שמואל כולו: מעמד, ייחוס משפחתי או תפקיד רשמי אינם מעניקים חסינות מפני דין. בני עלי, שזכו לכהונת עולם בזכות אבותיהם, מאבדים את זכותם זו משום שבזו לקודש ופגעו בעם. אלוהים מבהיר כי כבוד אמיתי אינו עובר בירושה, אלא נקנה ביושר, בנאמנות ובאחריות אישית.
הדרש — קריאה לעומק⌄
פרק ב' של ספר שמואל א' מהווה צומת תיאולוגי וספרותי מכריע, המציג את המעבר ממנהיגות מושחתת ועוברת בירושה למנהיגות מוסרית המבוססת על נאמנות אישית.\n\nהפרק נפתח ב'שירת חנה' – יצירה שירית מופלאה המניחה את התשתית התיאולוגית לספר כולו. חנה אינה שרה רק על עניינה הפרטי, אלא מציגה תפיסת עולם קוסמית שבה אלוהים הוא המנוע מאחורי היפוך הסדרים החברתיים והפוליטיים: 'קשת גיבורים חתים ונכשלים אזרו חיל... עד עקרה ילדה שבעה ורבת בנים אמללה'. שירה זו משמשת כפתיח אירוני ומנבא למה שיתרחש בהמשך הפרק: בית עלי החזק והשבע עומד ליפול, בעוד שמואל, בנה של העקרה לשעבר, עומד לעלות לגדולה.\n\nהמבנה הספרותי של המשך הפרק מבוסס על טכניקת ה'סינקריסיס' (השוואה ניגודית מובנית). המחבר המקראי שוזר לסירוגין את תיאור חטאי בני עלי עם תיאור צמיחתו של שמואל: חטאי הנערים (פסוקים יב-יז) -> שמואל משרת בקודש (יח-כא) -> תוכחת עלי לבניו וסירובם לשמוע (כב-כה) -> שמואל הולך וגדל וטוב (כו). ניגוד זה אינו רק אסתטי, אלא משרת אמירה מוסרית עמוקה: השחיתות אינה גזירת גורל סביבתית. בתוך אותו מרחב מקודש ומקולקל בו-זמנית, גדל נער השומר על טהרתו המוסרית.\n\nחטאי בני עלי מתוארים בפירוט המדגיש את חומרתם הציבורית והדתית. הם אינם מסתפקים בחלקם החוקי, אלא שולחים את נעריהם עם מזלג שלוש השיניים לקחת מן הסיר את כל אשר יעלה המזלג. חמור מכך, הם דורשים בשר נא עוד לפני הקטרת החלבים (החלק המיועד לאל), ובכך מעמידים את תאוותם האישית מעל להוראות הפולחן. התנהגות זו מוגדרת כ'ניאוץ מנחת ה'' – פגיעה אנושה באמון הציבור במוסד הדתי.\n\nהטרגדיה המרכזית בפרק היא דמותו של עלי. עלי מייצג את המנהיגות השותקת, השבויה בניגוד עניינים מובנה בין חובתו הציבורית לבין אהבתו לבניו. נזיפתו בהם נעדרת סמכות אכיפה. נבואת איש האלוהים חושפת את שורש החטא: 'ותכבד את בניך ממני'. עלי העדיף את שלום ביתו ונוחות משפחתו על פני עשיית צדק. העונש האלוהי – גדיעת זרוע בית אביו ומות חפני ופנחס ביום אחד – מדגים את העיקרון המוסרי חסר הפשרות: 'כי מכבדי אכבד ובוזי יקלו'. המנהיגות אינה זכות אבות מובטחת, אלא פיקדון מוסרי הדורש דין וחשבון מתמיד.
- מנהיגות דורשת נקיון כפיים מוחלט ומניעת ניגוד ענייניםבחיים המקצועיים והציבוריים, כאשר אנו נושאים באחריות או מנהלים משאבים של אחרים, עלינו להקפיד על שקיפות מלאה. נטילת טובות הנאה או העדפת מקורבים ובני משפחה על פני שיקולים מקצועיים (נפוטיזם) מחריבה את אמון הציבור במערכת כולה, בדיוק כפי שעשו בני עלי.
- הימנעות מפעולה אקטיבית נגד עוול היא שותפות לדבר עבירהכאשר מנהל בארגון מזהה התנהגות פוגענית, הטרדה או שחיתות בצוות שלו ומסתפק ב'שיחת נזיפה' ידידותית ללא נקיטת צעדים משמעתיים, הוא אינו פותר את הבעיה אלא מאפשר לה להמשיך. שתיקה או תגובה רפה של בעלי סמכות מעניקה לגיטימציה לפגיעה.
- היכולת לשמור על ערכים אישיים בסביבה צינית ומשחיתהלעיתים אנו מוצאים את עצמנו בסביבת עבודה או לימודים תחרותית, כוחנית או לא ישרה. הבחירה של שמואל להמשיך לנהוג ביושר ובטוב לב מוכיחה כי גם בתנאים קשים, האחריות על עיצוב האופי המוסרי שלנו נותרת בידינו בלבד. אל תיתנו לתרבות ארגונית קלוקלת להכתיב את הסטנדרטים שלכם.
הפרק מעלה את המתח הפילוסופי שבין חופש הבחירה לבין הגזירה האלוהית. בפסוק כה נכתב על בני עלי: 'ולא ישמעו לקול אביהם כי חפץ יהוה להמיתם'. משפט זה מעורר שאלה קשה: האם נשללה מבני עלי הבחירה החופשית לחזור בתשובה? האם אלוהים הקשה את לבם כדי להענישם, או שמא סירובם להקשיב היה תוצאה של שחיתותם העמוקה שכבר הגיעה לנקודת אל-חזור מוסרית?
📖 קראו את הפרק המלא⌄
וַתִּתְפַּלֵּל חַנָּה וַתֹּאמַר עָלַץ לִבִּי בַּיהוָה רָמָה קַרְנִי בַּיהוָה רָחַב פִּי עַל־אוֹיְבַי כִּי שָׂמַחְתִּי בִּישׁוּעָתֶךָ׃
אֵין־קָדוֹשׁ כַּיהוָה כִּי אֵין בִּלְתֶּךָ וְאֵין צוּר כֵּאלֹהֵינוּ׃
אַל־תַּרְבּוּ תְדַבְּרוּ גְּבֹהָה גְבֹהָה יֵצֵא עָתָק מִפִּיכֶם כִּי אֵל דֵּעוֹת יְהוָה ולא [וְלוֹ] נִתְכְּנוּ עֲלִלוֹת׃
קֶשֶׁת גִּבֹּרִים חַתִּים וְנִכְשָׁלִים אָזְרוּ חָיִל׃
שְׂבֵעִים בַּלֶּחֶם נִשְׂכָּרוּ וּרְעֵבִים חָדֵלּוּ עַד־עֲקָרָה יָלְדָה שִׁבְעָה וְרַבַּת בָּנִים אֻמְלָלָה׃
יְהוָה מֵמִית וּמְחַיֶּה מוֹרִיד שְׁאוֹל וַיָּעַל׃
יְהוָה מוֹרִישׁ וּמַעֲשִׁיר מַשְׁפִּיל אַף־מְרוֹמֵם׃
מֵקִים מֵעָפָר דָּל מֵאַשְׁפֹּת יָרִים אֶבְיוֹן לְהוֹשִׁיב עִם־נְדִיבִים וְכִסֵּא כָבוֹד יַנְחִלֵם כִּי לַיהוָה מְצֻקֵי אֶרֶץ וַיָּשֶׁת עֲלֵיהֶם תֵּבֵל׃
רַגְלֵי חסידו [חֲסִידָיו] יִשְׁמֹר וּרְשָׁעִים בַּחֹשֶׁךְ יִדָּמּוּ כִּי־לֹא בְכֹחַ יִגְבַּר־אִישׁ׃
יְהוָה יֵחַתּוּ מריבו [מְרִיבָיו] עלו [עָלָיו] בַּשָּׁמַיִם יַרְעֵם יְהוָה יָדִין אַפְסֵי־אָרֶץ וְיִתֶּן־עֹז לְמַלְכּוֹ וְיָרֵם קֶרֶן מְשִׁיחוֹ׃
וַיֵּלֶךְ אֶלְקָנָה הָרָמָתָה עַל־בֵּיתוֹ וְהַנַּעַר הָיָה מְשָׁרֵת אֶת־יְהוָה אֶת־פְּנֵי עֵלִי הַכֹּהֵן׃
וּבְנֵי עֵלִי בְּנֵי בְלִיָּעַל לֹא יָדְעוּ אֶת־יְהוָה׃
וּמִשְׁפַּט הַכֹּהֲנִים אֶת־הָעָם כָּל־אִישׁ זֹבֵחַ זֶבַח וּבָא נַעַר הַכֹּהֵן כְּבַשֵּׁל הַבָּשָׂר וְהַמַּזְלֵג שְׁלֹשׁ־הַשִּׁנַּיִם בְּיָדוֹ׃
וְהִכָּה בַכִּיּוֹר אוֹ בַדּוּד אוֹ בַקַּלַּחַת אוֹ בַפָּרוּר כֹּל אֲשֶׁר יַעֲלֶה הַמַּזְלֵג יִקַּח הַכֹּהֵן בּוֹ כָּכָה יַעֲשׂוּ לְכָל־יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים שָׁם בְּשִׁלֹה׃
גַּם בְּטֶרֶם יַקְטִרוּן אֶת־הַחֵלֶב וּבָא נַעַר הַכֹּהֵן וְאָמַר לָאִישׁ הַזֹּבֵחַ תְּנָה בָשָׂר לִצְלוֹת לַכֹּהֵן וְלֹא־יִקַּח מִמְּךָ בָּשָׂר מְבֻשָּׁל כִּי אִם־חָי׃
וַיֹּאמֶר אֵלָיו הָאִישׁ קַטֵּר יַקְטִירוּן כַּיּוֹם הַחֵלֶב וְקַח־לְךָ כַּאֲשֶׁר תְּאַוֶּה נַפְשֶׁךָ וְאָמַר לו [לֹא] כִּי עַתָּה תִתֵּן וְאִם־לֹא לָקַחְתִּי בְחָזְקָה׃
וַתְּהִי חַטַּאת הַנְּעָרִים גְּדוֹלָה מְאֹד אֶת־פְּנֵי יְהוָה כִּי נִאֲצוּ הָאֲנָשִׁים אֵת מִנְחַת יְהוָה׃
וּשְׁמוּאֵל מְשָׁרֵת אֶת־פְּנֵי יְהוָה נַעַר חָגוּר אֵפוֹד בָּד׃
וּמְעִיל קָטֹן תַּעֲשֶׂה־לּוֹ אִמּוֹ וְהַעַלְתָה לוֹ מִיָּמִים יָמִימָה בַּעֲלוֹתָהּ אֶת־אִישָׁהּ לִזְבֹּחַ אֶת־זֶבַח הַיָּמִים׃
וּבֵרַךְ עֵלִי אֶת־אֶלְקָנָה וְאֶת־אִשְׁתּוֹ וְאָמַר יָשֵׂם יְהוָה לְךָ זֶרַע מִן־הָאִשָּׁה הַזֹּאת תַּחַת הַשְּׁאֵלָה אֲשֶׁר שָׁאַל לַיהוָה וְהָלְכוּ לִמְקֹמוֹ׃
כִּי־פָקַד יְהוָה אֶת־חַנָּה וַתַּהַר וַתֵּלֶד שְׁלֹשָׁה־בָנִים וּשְׁתֵּי בָנוֹת וַיִּגְדַּל הַנַּעַר שְׁמוּאֵל עִם־יְהוָה׃
וְעֵלִי זָקֵן מְאֹד וְשָׁמַע אֵת כָּל־אֲשֶׁר יַעֲשׂוּן בָּנָיו לְכָל־יִשְׂרָאֵל וְאֵת אֲשֶׁר־יִשְׁכְּבוּן אֶת־הַנָּשִׁים הַצֹּבְאוֹת פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד׃
וַיֹּאמֶר לָהֶם לָמָּה תַעֲשׂוּן כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי שֹׁמֵעַ אֶת־דִּבְרֵיכֶם רָעִים מֵאֵת כָּל־הָעָם אֵלֶּה׃
אַל בָּנָי כִּי לוֹא־טוֹבָה הַשְּׁמֻעָה אֲשֶׁר אָנֹכִי שֹׁמֵעַ מַעֲבִרִים עַם־יְהוָה׃
אִם־יֶחֱטָא אִישׁ לְאִישׁ וּפִלְלוֹ אֱלֹהִים וְאִם לַיהוָה יֶחֱטָא־אִישׁ מִי יִתְפַּלֶּל־לוֹ וְלֹא יִשְׁמְעוּ לְקוֹל אֲבִיהֶם כִּי־חָפֵץ יְהוָה לַהֲמִיתָם׃
וְהַנַּעַר שְׁמוּאֵל הֹלֵךְ וְגָדֵל וָטוֹב גַּם עִם־יְהוָה וְגַם עִם־אֲנָשִׁים׃
וַיָּבֹא אִישׁ־אֱלֹהִים אֶל־עֵלִי וַיֹּאמֶר אֵלָיו כֹּה אָמַר יְהוָה הֲנִגְלֹה נִגְלֵיתִי אֶל־בֵּית אָבִיךָ בִּהְיוֹתָם בְּמִצְרַיִם לְבֵית פַּרְעֹה׃
וּבָחֹר אֹתוֹ מִכָּל־שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל לִי לְכֹהֵן לַעֲלוֹת עַל־מִזְבְּחִי לְהַקְטִיר קְטֹרֶת לָשֵׂאת אֵפוֹד לְפָנָי וָאֶתְּנָה לְבֵית אָבִיךָ אֶת־כָּל־אִשֵּׁי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל׃
לָמָּה תִבְעֲטוּ בְּזִבְחִי וּבְמִנְחָתִי אֲשֶׁר צִוִּיתִי מָעוֹן וַתְּכַבֵּד אֶת־בָּנֶיךָ מִמֶּנִּי לְהַבְרִיאֲכֶם מֵרֵאשִׁית כָּל־מִנְחַת יִשְׂרָאֵל לְעַמִּי׃
לָכֵן נְאֻם־יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אָמוֹר אָמַרְתִּי בֵּיתְךָ וּבֵית אָבִיךָ יִתְהַלְּכוּ לְפָנַי עַד־עוֹלָם וְעַתָּה נְאֻם־יְהוָה חָלִילָה לִּי כִּי־מְכַבְּדַי אֲכַבֵּד וּבֹזַי יֵקָלּוּ׃
הִנֵּה יָמִים בָּאִים וְגָדַעְתִּי אֶת־זְרֹעֲךָ וְאֶת־זְרֹעַ בֵּית אָבִיךָ מִהְיוֹת זָקֵן בְּבֵיתֶךָ׃
וְהִבַּטְתָּ צַר מָעוֹן בְּכֹל אֲשֶׁר־יֵיטִיב אֶת־יִשְׂרָאֵל וְלֹא־יִהְיֶה זָקֵן בְּבֵיתְךָ כָּל־הַיָּמִים׃
וְאִישׁ לֹא־אַכְרִית לְךָ מֵעִם מִזְבְּחִי לְכַלּוֹת אֶת־עֵינֶיךָ וְלַאֲדִיב אֶת־נַפְשֶׁךָ וְכָל־מַרְבִּית בֵּיתְךָ יָמוּתוּ אֲנָשִׁים׃
וְזֶה־לְּךָ הָאוֹת אֲשֶׁר יָבֹא אֶל־שְׁנֵי בָנֶיךָ אֶל־חָפְנִי וּפִינְחָס בְּיוֹם אֶחָד יָמוּתוּ שְׁנֵיהֶם׃
וַהֲקִימֹתִי לִי כֹּהֵן נֶאֱמָן כַּאֲשֶׁר בִּלְבָבִי וּבְנַפְשִׁי יַעֲשֶׂה וּבָנִיתִי לוֹ בַּיִת נֶאֱמָן וְהִתְהַלֵּךְ לִפְנֵי־מְשִׁיחִי כָּל־הַיָּמִים׃
וְהָיָה כָּל־הַנּוֹתָר בְּבֵיתְךָ יָבוֹא לְהִשְׁתַּחֲוֺת לוֹ לַאֲגוֹרַת כֶּסֶף וְכִכַּר־לָחֶם וְאָמַר סְפָחֵנִי נָא אֶל־אַחַת הַכְּהֻנּוֹת לֶאֱכֹל פַּת־לָחֶם׃