שמואל א · פרק א׳

הפרק הזה מציג לנו את אחת הדמויות המרתקות והחזקות ביותר בתנ"ך כולו. חנה פועלת בסביבה חברתית קשה שבה ערכה של אישה נמדד כמעט אך ורק ביכולת שלה ללדת ילדים ולהמשיך את השושלת המשפחתית. היא חווה בדידות עמוקה מאוד, כי אפילו בעלה האוהב אלקנה לא באמת מצליח להבין את עומק הכאב והתסכול שלה. כשהוא שואל אותה 'הלוא אנכי טוב לך מעשרה בנים', הוא בעצם מפספס את הצורך העמוק שלה בזהות משלה ובאימהות עצמאית. חנה מבינה שאיש לא יוכל להציל אותה מלבד היא עצמה, והיא מחליטה לפעול. המפגש של חנה עם עלי הכהן בשילה הוא עימות דרמטי בין שני עולמות שונים לחלוטין: הממסד הדתי הישן, הפורמלי והנוקשה מול החוויה הדתית האישית, הפנימית והספונטנית של האדם הפשוט. עלי הכהן הגדול רגיל לראות אנשים שמגיעים למשכן כדי להקריב קורבנות, לאכול, לשתות ולחגוג בקול רעש גדול. לכן, כשהוא רואה אישה שעומדת לבדה, בוכה בשקט וממלמלת בלי להוציא קול, הכלי היחיד שיש לו בראש כדי לפרש את ההתנהגות הזו הוא לחשוב שהיא השתכרה מהיין של החגיגות. מה שמדהים כאן הוא התגובה של חנה. היא לא נבהלת מהמעמד הרם של הכהן הגדול ולא מתפרצת עליו בזעם. היא עונה לו בכבוד רב אך בביטחון עצמי מוחלט, ומגדירה מחדש עבורו ועבורנו מהי בכלל תפילה אמיתית: 'שפיכת נפש'. הכנות והאותנטיות שלה כל כך חזקות, שהן גורמות לשינוי מיידי אצל עלי הכהן. הוא הופך ברגע אחד ממבקר קשוח לאדם שמברך ותומך בה. כאשר חנה יולדת את שמואל, היא עומדת בפני אתגר עצום. הנדר שהיא נדרה – למסור את הילד שכל כך השתוקקה אליו לשירות במשכן – נראה לנו היום כמעט בלתי נתפס ואפילו אכזרי. אך בתוך ההקשר של הסיפור, המעשה הזה מראה על עוצמה פנימית אדירה. חנה מבינה שהבן הזה הוא לא רכוש פרטי שלה, אלא מתנה שנועדה למטרה גדולה בהרבה. היא לא שומרת אותו לעצמה כדי 'לנצח' את פנינה, אלא משחררת אותו באהבה כדי שיביא שינוי לעם כולו. שמואל הקטן, שגדל בצל הממסד הישן של עלי, עתיד להפוך למנהיג הגדול שישנה את פני ההיסטוריה של עם ישראל.

פרק א' של ספר שמואל אינו רק סיפור לידה אישי ומרגש, אלא מבוא היסטורי וספרותי רחב היקף לשינוי המשטר בישראל – מהנהגת שופטים וכהנים להנהגה נבואית ומלוכנית. הסיפור נפתח בניגוד קלאסי בין שתי נשים: פנינה, המייצגת את הפוריות הפיזית וההמשכיות הביולוגית, וחנה, המייצגת את העקרות אך גם את הבחירה והאהבה. אלקנה בעלה מנסה לנחם אותה במילים 'הלוא אנכי טוב לך מעשרה בנים', משפט המעיד על חוסר הבנה מגדרי וקיומי של צער העקרות בעולם העתיק, שבו ללא צאצאים לאישה לא היה מעמד חברתי או ביטחון כלכלי לעתיד. אהבתו של אלקנה, הגם שהיא כנה ואמיתית, אינה מסוגלת למלא את הריק הקיומי של חנה, והיא נותרת מבודדת בתוך תא משפחתי מנוכר. הדרמה האמיתית מתרחשת בשילה, המרכז הפולחני של אותה תקופה. חנה יוצרת כאן תקדים דתי מהפכני: היא מתפללת 'על לבה'. בעולם העתיק, תפילה הייתה מלווה בדרך כלל בטקסים חיצוניים, קורבנות ואמירה בקול רם כדי שהאלים ישמעו. התפילה השקטה, האינטימית והפנימית של חנה נתפסת בעיני עלי הכהן כחריגה חברתית ודתית חמורה, עד שהוא מפרש אותה כשכרות. המפגש בין עלי לחנה מייצג את המתח המובנה בין הממסד הדתי הפורמלי (עלי היושב על הכיסא על מזוזת היכל ה') לבין הדתיות האישית, הספונטנית והחווייתית של הפרט (חנה מרת הנפש). תשובתה של חנה, 'אל תתן את אמתך לפני בת בליעל', מבהירה לעלי כי לפניהם עומד טיפוס דתי חדש – כזה שאינו זקוק למתווכים או לטקסים מוחצנים כדי לשפוך את נפשו לפני אלוהיו. בכך חנה מייסדת את המודל של תפילת העמידה והתפילה האישית ביהדות. הנדר של חנה להקדיש את בנה לה' כרוך בוויתור מוחלט על האימהות המעשית שלה. היא מבקשת ילד לא כדי להחזיק בו כרכוש או כמענה לצורך חברתי, אלא כדי להוכיח את ערכה ולמלא את ייעודה הרוחני. המילים המנחות בפרק – 'שאלה', 'נדר' ו'נתינה' – יוצרות משחק מילים מורכב סביב שמו של שמואל ('כי מה' שאלתיו', 'הוא שאול לה''). מה שחנה מקבלת כשאילה מהאל, היא מחזירה לו כהשאלה נצחית. לידתו של שמואל והבאתו למשכן מסמלות את ראשיתו של עידן חדש. שמואל, שגדל בתוך המשכן תחת חסותו של עלי המזדקן, עתיד להחליף את הכהונה המושחתת של בני עלי (חפני ופנחס, המוזכרים כבר בפרק זה ככהנים לה') ולייסד את מוסד הנבואה והמלכות בישראל. הסיפור האישי של חנה הופך אפוא למשל על כנסת ישראל כולה: מעקרות, ייאוש ושעבוד לממסד ישן וכושל, אל לידה מחדש, תקווה והנהגה רוחנית רעננה. המעבר של חנה מהבכי והצום אל האכילה ושמחת החיים לאחר הברכה של עלי מדגיש את כוחה הפסיכולוגי המרפא של התפילה וההכרה החברתית בכאבה.