שמואל א · פרק י׳
בין משיחה חשאית להכתרה פומבית: לידתו של המלך הראשון
וְצָלְחָה עָלֶיךָ רוּחַ יְהוָה וְהִתְנַבִּיתָ עִמָּם וְנֶהְפַּכְתָּ לְאִישׁ אַחֵר׃
פסוק ו'הנער שהתחבא והפך למלך
הלילה נספר על נער גבוה וביישן בשם שאול. שאול יצא לחפש את האתונות של אבא שלו שהלכו לאיבוד, ובדרך פגש את שמואל הנביא החכם. שמואל עשה דבר מפתיע: הוא שפך שמן ריחני על ראשו של שאול ואמר לו: 'אתה תהיה המלך של עם ישראל!'. שאול הרגיש פתאום שמחה ואומץ גדול בלב, והשתנה לטובה. כשחזר הביתה, הוא היה כל כך צנוע שהוא לא סיפר לאף אחד על הסוד הגדול. מאוחר יותר, כשכל העם התאסף כדי לבחור מלך, כולם חיפשו את שאול — אבל הוא התחבא מרוב ביישנות בין המזוודות והכלים! כשהם מצאו אותו והוא נעמד, כולם ראו שהוא הכי גבוה ויפה בעם, וצעקו בשמחה: 'יחי המלך!'. שאול למד שלפעמים, גם כשמפחדים קצת, אפשר לעשות דברים נפלאים.
הפסוק מראה שלפעמים כדי למלא תפקיד משמעותי, עלינו לעבור תהליך של התבגרות ושינוי פנימי עמוק.
הסיפור של שאול מציג שילוב יפהפה בין צניעות וביישנות לבין קבלת אחריות ואומץ. ילדים רבים חווים ביישנות או פחד מול קהל ומצבים חדשים. דרך דמותו של שאול, שהתחבא אל הכלים אך לבסוף מצא את הכוח להוביל, נוכל להסביר לילדינו שביישנות היא תכונה טבעית ומקסימה, ושהיא לא מונעת מאיתנו להיות חזקים, להצליח ולעשות דברים גדולים כשצריך. כהורים, אנו יכולים לעודד אותם לצעוד קדימה בקצב שלהם, מתוך הבנה שגם מנהיגים גדולים התחילו לפעמים מאחורי הקלעים.
- למה לדעתך שאול התחבא בתוך הכלים והמזוודות כשהעם חיפש אותו?
- האם גם לך קרה פעם שהתביישת או רצית להתחבא, ואיך הרגשת אחרי זה?
- אם היית פוגש את שאול כשהוא התחבא, מה היית אומר לו כדי לעזור לו להרגיש בטוח?
הסוד של שאול והאיש שהשתנה
דמיין שאתה יוצא מהבית כדי לחפש את החמורים של אבא שלך שאבדו, ופתאום פוגש נביא חכם שאומר לך: אתה עומד להיות המלך של כולם! זה בדיוק מה שקרה לשאול. שמואל הנביא לקח שמן מיוחד, שפך אותו על ראשו של שאול ונישק אותו. הוא גילה לו שבדרך הביתה יקרו לו דברים מופלאים: הוא יפגוש אנשים שיספרו לו שהחמורים נמצאו, ואז הוא יפגוש חבורה של מנגנים וישתנה לגמרי בתוך הלב שלו. הכל קרה בדיוק ככה! שאול הרגיש פתאום אומץ ושמחה בלב. אבל כששאול חזר הביתה, הוא שמר את הסוד הגדול לעצמו ולא סיפר לאף אחד שהוא עומד להיות מלך. מה יקרה כשהעם כולו יתאסף כדי לבחור מלך? בפרק הבא נגלה!
שמואל מבטיח לשאול שהוא ירגיש פתאום כוח מיוחד בלב, ויהפוך לאיש חדש וחזק שיכול להוביל את העם.
כשהעם חיפש את שאול כדי להכתיר אותו למלך, הוא היה כל כך ביישן שהוא התחבא בתוך ערימת המזוודות והכלים!
האם העם ימצא את שאול המתחבא, ואיך הם יגיבו כשהוא ייצא החוצה? בפרק הבא נגלה!
שאול: מנער אבוד למלך בהפתעה!
הסיפור מתחיל ברגע דרמטי: שמואל הנביא מושח את שאול הצעיר בשמן ומכריז עליו כמלך הבא של ישראל. כדי להוכיח לשאול שזה אמיתי, שמואל נותן לו שלושה סימנים מדויקים שיקרו לו בדרך הביתה. הסימנים מתגשמים אחד אחרי השני, והשיא מגיע כששאול פוגש קבוצת נביאים מנגנים, ורוח מיוחדת גורמת לו להתנבא ולהשתנות לגמרי. בהמשך, שמואל מאסף את כל העם במצפה כדי לבחור מלך באופן רשמי באמצעות גורל. הגורל מצביע על שאול, אבל כולם מחפשים אותו והוא נעלם! מתברר שהוא התחבא מרוב ביישנות בתוך הכלים והציוד. כשהוא יוצא, כולם רואים שהוא גבוה משכמו ומעלה, והעם מריע לו. למרות זאת, קבוצה של אנשים מזלזלת בו, אך שאול בוחר לשתוק ולא להגיב.
שמואל מסביר לשאול שכדי להיות מנהיג הוא צריך לעבור שינוי פנימי עמוק, להשתנות לטובה ולהתגבר על הפחדים שלו.
כשאתה מקבל תפקיד חדש או אחריות גדולה, אל תיבהל מהפחד או מהתחושה שאתה לא מתאים. לפעמים השינוי קורה תוך כדי תנועה, והיכולות שלך יתגלו ברגע שתתחיל לפעול.
זה כמו שבוחרים בך להיות קפטן של קבוצת הספורט או נציג הכיתה. חלק מהילדים מפרגנים, אבל יש כמה שמתלחששים מאחורי הגב ומזלזלים. החוכמה היא לא להיגרר לריב, אלא להוכיח במעשים.
מנהיג בעל כורחו: הבריחה של שאול מהכתר
הפרק מתאר את הפיכתו של שאול למלך הראשון של ישראל, תהליך מורכב שמתחיל בסתר ונגמר בטקס ציבורי סוער במיוחד. שמואל הנביא מושח את שאול הצעיר בשמן ומנבא לו סדרה של מפגשים סמליים ומפתיעים שיאשרו את בחירתו ויכינו אותו לתפקיד. המפגש המשמעותי ביותר הוא עם קבוצת נביאים מנגנים, שבו שאול חווה טרנספורמציה פנימית עמוקה והופך ממש לאיש אחר עם לב חדש. למרות החוויה המטלטלת והשינוי שעבר, שאול בוחר לשמור על שתיקה מוחלטת בפני משפחתו ודודו המסתקרן לגבי עניין המלוכה. בהמשך הפרק, שמואל מכנס את כל שבטי ישראל במצפה כדי לערוך הגרלה פומבית לבחירת המלך החדש. כשהגורל נופל בסופו של דבר על שאול, הוא לא נמצא בשום מקום — מתברר שהוא התחבא בביישנות ובפחד בין הציוד והכלים של העם. לאחר שהוא מאותר ומובא בפני הקהל, גובהו המרשים מעורר התלהבות עצומה ורוב העם מריע לו בשמחה. עם זאת, קבוצה של אנשים ספקנים ומזלזלים מפקפקת ביכולתו להנהיג ולהושיע אותם, אך שאול בוחר להתעלם לחלוטין מהלעג ומפגין איפוק בוגר ומרשים.
הנביא שמואל מבטיח לשאול כי המפגש שלו עם קבוצת הנביאים לא יהיה רק אירוע חיצוני, אלא חוויה רוחנית מטלטלת שתשנה את אישיותו מן היסוד. השינוי הזה הכרחי עבור מי שעומד להפוך מנער פשוט למלך הראשון של ישראל. הפסוק מבטא את הרעיון שמנהיגות דורשת התעלות מעל העצמי הישן וקבלת זהות חדשה ואחריות כבדה.
להעמקה בסיפור⌄
הפרק הזה מציג את אחת הדמויות המורכבות והאנושיות ביותר בתנ'ך — שאול. מצד אחד, הוא עובר תהליך של הכנה רוחנית ופיזית. שמואל נותן לו סימנים מדויקים בדרך, והשיא הוא השינוי הפנימי שבו הוא מתנבא והופך ל'איש אחר'. השינוי הזה מראה שמנהיגות היא לא רק תואר חיצוני, אלא דורשת שינוי פנימי עמוק של האופי והתודעה. אבל מה שמרתק כאן הוא הפער בין הייעוד לבין הרצון האישי של שאול. למרות כל האותות והמופתים, שאול לא רץ לספר לחבר'ה. כשהדוד שלו שואל אותו מה שמואל אמר לו, שאול מספר על האתונות שנמצאו, אבל שומר על שתיקה מוחלטת לגבי המלוכה. זו לא סתם צניעות, אלא אולי פחד עמוק מהאחריות ומאובדן הפרטיות. המתח הזה מגיע לשיא בטקס ההכתרה הציבורי במצפה. שמואל משתמש בגורל כדי להראות לעם שהבחירה היא אלוהית ולא פוליטית. כשהשם של שאול עולה, הוא פשוט נעלם. המשפט המפורסם 'הנה הוא נחבא אל הכלים' הפך לביטוי שמסמל צניעות וביישנות, אבל בסיפור המקורי הוא מתאר פחד אמיתי ומובן מפני אור הזרקורים. בסוף הפרק, שאול מתמודד עם האתגר הראשון של כל מנהיג או אדם שמנסה להוביל שינוי: ביקורת ולעג. קבוצה של אנשים מזלזלת בו ושואלת 'מה יושיענו זה?'. התגובה של שאול — 'ויהי כמחריש' (הוא שתק והתעלם) — מראה על בגרות ואיפוק יוצאי דופן. הוא מבין שלא כל קרב שווה להילחם בו, ושאת הספקנים מנצחים במעשים, לא במילים. אם נחשוב על זה, הסיפור של שאול הוא סיפור על הפער שכולנו מרגישים לפעמים בין מה שמצפים מאיתנו לבין מי שאנחנו באמת מרגישים בפנים. שאול לא ביקש להיות מלך, הוא בסך הכל חיפש את החמורים של אבא שלו. המעבר הפתאומי הזה מחיים פשוטים ושקטים למרכז הבמה הציבורית הוא משהו שיכול להבהיל כל אחד. הבחירה שלו להתחבא מראה לנו שמנהיגים הם לא גיבורי על חסרי פחד, אלא אנשים אמיתיים עם חששות, חולשות ורגעים של חוסר ביטחון. מה שהופך את שאול לדמות כל כך מרתקת הוא בדיוק האנושיות הזו שלו, שמאפשרת לנו להזדהות איתו גם אלפי שנים אחרי שהסיפור הזה קרה.
אם הייתם במקומו של שאול, האם הייתם מספרים למשפחה שלכם על המשיחה למלוכה מיד כשחזרתם, או שהייתם שומרים על זה בסוד כמוהו? למה?
בין משיחה חשאית להכתרה פומבית: לידתו של המלך הראשון
שמואל א' פרק י' מתאר את השלמת תהליך מינויו של שאול למלך הראשון על ישראל, תוך מעבר חד בין המרחב החשאי למרחב הציבורי. הפרק נפתח במשיחה חשאית של שאול על ידי שמואל הנביא, המלווה בנשיקה ובנבואה מפורטת על שלושה אותות שיקרו לשאול בדרכו חזרה לביתו. אותות אלו — מפגש עם שני אנשים ליד קבר רחל, מפגש עם שלושה עולים לרגל באלון תבור, והצטרפות לחבל נביאים בגבעת האלוהים — נועדו להוכיח לשאול כי בחירתו היא אלוהית ולחולל בו שינוי פנימי עמוק. לאחר שכל האותות מתגשמים ושאול חווה התעלות רוחנית, הוא חוזר לביתו אך מסתיר מדודו את דבר המלוכה. בחלקו השני של הפרק, שמואל מכנס את העם במצפה לטקס הכתרה פומבי באמצעות הטלת גורל. הגורל מצביע על שאול, אך הוא נמצא נחבא אל הכלים מתוך ביישנות או רתיעה מהתפקיד. לאחר שהוא מאותר ומובא אל העם, גובהו המרשים מעורר התלהבות והעם מריע לו 'יחי המלך'. הפרק מסתיים בפיצול בעם: קבוצת תומכים מלווה את שאול לביתו, בעוד קבוצת מתנגדים ('בני בליעל') מזלזלת בו, אך שאול בוחר להחריש.
הנביא שמואל מבטיח לשאול כי המפגש שלו עם קבוצת הנביאים לא יהיה רק אירוע חיצוני, אלא חוויה רוחנית מטלטלת שתשנה את אישיותו מן היסוד. השינוי הזה הכרחי עבור מי שעומד להפוך מנער פשוט למלך הראשון של ישראל. הפסוק מבטא את הרעיון שמנהיגות דורשת התעלות מעל העצמי הישן וקבלת זהות חדשה ואחריות כבדה.
הדרש — קריאה לעומק⌄
הפרק מציג מבנה ספרותי מתוחכם הבנוי על מתח קבוע בין הנסתר לגלוי, ובין הרצון האלוהי לרתיעה האנושית של המנהיג המיועד. המשיחה החשאית בראשית הפרק נעשית בפורמט אינטימי וסמלי ביותר, הרחק מעיני הציבור. שמואל משתמש ב'פך השמן' (בניגוד ל'קרן השמן' המשמשת מאוחר יותר למשיחת דוד), דבר המרמז אולי על זמניותה או שבירותה של מלכות שאול, שכן פך הוא כלי חרס שביר ואילו קרן היא נצחית וחזקה. שלושת האותות ששמואל מנבא לשאול אינם רק הוכחות אמפיריות לעתיד לבוא כדי לחזק את ביטחונו העצמי, אלא מסע חניכה רוחני, פסיכולוגי וסוציולוגי מורכב ביותר. המפגש הראשון ליד קבר רחל פותר את הבעיה המעשית המיידית (האתונות נמצאו) ובכך משחרר את שאול מדאגות העבר ומחובותיו המשפחתיים הצרים, ומאפשר לו להפנות את קשבו אל העתיד הלאומי. המפגש השני באלון תבור, שבו הוא מקבל שתי כיכרות לחם משלושה עולים לרגל, מסמל את שיתופו במעמד המקודש ואת קבלת הלגיטימציה הכלכלית והחברתית הראשונה שלו, שכן הלחם הזה היה מיועד במקור להקרבה לאלוהים. המפגש השלישי, בגבעת האלוהים, הוא השיא הרוחני שבו שאול מתנבא והופך ל'איש אחר' — טרנספורמציה אישיותית הכרחית למנהיג שצריך להתעלות מעל מגבלותיו האישיות הישנות. הביטוי 'הגם שאול בנביאים?' הופך למשל המבטא את פליאת החברה מול השינוי הקיצוני והבלתי צפוי של מי שנחשב עד כה לאדם פשוט מן השורה. הניגוד הדרמטי מתעצם כאשר שאול חוזר לביתו. מול דודו הסקרן והחוקר, שאול בוחר בצנזורה עצמית מוחלטת: 'ואת דבר המלוכה לא הגיד לו'. שתיקה זו יכולה להתפרש כענווה עמוקה, אך גם כחרדה מפני המשא הכבד המונח על כתפיו וכניסיון נואש לדחות את הקץ הבלתי נמנע של אובדן פרטיותו. בטקס הציבורי במצפה, שמואל נושא נאום תוכחה קשה המזכיר לעם כי דרישתם למלך בשר ודם היא למעשה מאיסה באלוהים כמושיע בלעדי. תהליך בחירת המלך בגורל נועד להעניק לגיטימציה דתית וציבורית מוחלטת למינוי, ולמנוע טענות על העדפה אישית של הנביא. אולם, כאשר הגורל נופל על שאול, מתגלה הפער המוסרי והנפשי: המלך המיועד נחבא אל הכלים. הבחירה התיאולוגית מתנגשת חזיתית עם חוסר המוכנות הפסיכולוגי של המנהיג. אף על פי כן, כאשר שאול מוצא ומוצג בפני העם, המראה הפיזי שלו — 'ויגבה מכל העם משכמו ומעלה' — מספק להם את הדימוי החזותי שהם כה השתוקקו לו, מלך מרשים ומרתיע. קריאת 'יחי המלך' מהדהדת לראשונה בהיסטוריה המקראית ומסמנת את תחילתו של עידן חדש. עם זאת, הפרק נחתם בנימה ריאליסטית ומפוכחת: המנהיגות אינה מתקבלת בקונצנזוס מלא. לצד הגיבורים שלבם נגע באלוהים המלווים אותו לביתו בגבעה, קמים 'בני בליעל' המפקפקים ביכולתו להושיע. שתיקתו של שאול ('ויהי כמחריש') מהווה את המבחן המנהיגותי הראשון שלו, שבו הוא מפגין איפוק פוליטי ורגשי עמוק, ומסרב להיגרר למלחמת אחים פנימית עוד לפני שהחל למלוך בפועל. בכך נחשף שאול כמנהיג מורכב, הנע בין גדלות פיזית ורוחנית לבין פגיעות וביישנות אנושית עמוקה.
- איפוק פוליטי מול ביקורת ולעגבסביבת עבודה, בניהול פרויקטים או בחיי הקהילה, מנהיגים ויוזמים נתקלים לעיתים קרובות בספקנות, זלזול או התנגדות אקטיבית מצד עמיתים. תגובתו של שאול ('ויהי כמחריש') מלמדת שלעיתים התגובה האפקטיבית ביותר להתנגדות קולנית וצינית היא התעלמות מודעת ומיקוד האנרגיה בעשייה ובבניית הכוח השקט, במקום להיגרר למאבקי כוח מתישים ומנמיכים.
- הפער בין הדימוי החיצוני למוכנות הפנימיתהחברה נוטה להכתיר מנהיגים ואנשי מפתח על סמך נתונים חיצוניים מרשימים (כמו גובהו של שאול). עם זאת, הפרק מזכיר לנו שהאתגר האמיתי טמון במוכנות הנפשית ובחוסן הפנימי. כאשר אנו מקבלים על עצמנו תפקיד חדש, עלינו להשקיע בפיתוח הכלים הרגשיים והרוחניים שלנו, ולא להסתמך רק על הכישרון הטבעי או על הציפיות של הסובבים אותנו.
- הצורך במסע חניכה ושינוי פנימימעברים משמעותיים בחיים — כמו כניסה להורות, ניהול צוות, או שינוי קריירה — דורשים מאיתנו להפוך ל'איש אחר'. לא מדובר באובדן הזהות העצמית, אלא בהתפתחות ובהתאמה של האישיות לאחריות החדשה. יש להכיר בכך ששינוי כזה דורש זמן, התנסות וקבלה של שלבי מעבר שונים.
הפרק מעלה את הדילמה המורכבת של מנהיגות כפויה מול רצון חופשי: האם אדם יכול להנהיג ביעילות כאשר התפקיד נכפה עליו מכוח צו אלוהי או לחץ חברתי, בעוד שנפשו שלו נרתעת מכך ומבקשת 'להיחבא אל הכלים'? האם הטרנספורמציה הרוחנית ('לב אחר') מבטלת את אישיותו הבסיסית של האדם, או שמא הקונפליקט הפנימי בין החובה לייעוד לבין הרצון בפרטיות עתיד ללוות אותו ולגבות ממנו מחיר נפשי כבד?
📖 קראו את הפרק המלא⌄
וַיִּקַּח שְׁמוּאֵל אֶת־פַּךְ הַשֶּׁמֶן וַיִּצֹק עַל־רֹאשׁוֹ וַיִּשָּׁקֵהוּ וַיֹּאמֶר הֲלוֹא כִּי־מְשָׁחֲךָ יְהוָה עַל־נַחֲלָתוֹ לְנָגִיד׃
בְּלֶכְתְּךָ הַיּוֹם מֵעִמָּדִי וּמָצָאתָ שְׁנֵי אֲנָשִׁים עִם־קְבֻרַת רָחֵל בִּגְבוּל בִּנְיָמִן בְּצֶלְצַח וְאָמְרוּ אֵלֶיךָ נִמְצְאוּ הָאֲתֹנוֹת אֲשֶׁר הָלַכְתָּ לְבַקֵּשׁ וְהִנֵּה נָטַשׁ אָבִיךָ אֶת־דִּבְרֵי הָאֲתֹנוֹת וְדָאַג לָכֶם לֵאמֹר מָה אֶעֱשֶׂה לִבְנִי׃
וְחָלַפְתָּ מִשָּׁם וָהָלְאָה וּבָאתָ עַד־אֵלוֹן תָּבוֹר וּמְצָאוּךָ שָּׁם שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים עֹלִים אֶל־הָאֱלֹהִים בֵּית־אֵל אֶחָד נֹשֵׂא שְׁלֹשָׁה גְדָיִים וְאֶחָד נֹשֵׂא שְׁלֹשֶׁת כִּכְּרוֹת לֶחֶם וְאֶחָד נֹשֵׂא נֵבֶל־יָיִן׃
וְשָׁאֲלוּ לְךָ לְשָׁלוֹם וְנָתְנוּ לְךָ שְׁתֵּי־לֶחֶם וְלָקַחְתָּ מִיָּדָם׃
אַחַר כֵּן תָּבוֹא גִּבְעַת הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר־שָׁם נְצִבֵי פְלִשְׁתִּים וִיהִי כְבֹאֲךָ שָׁם הָעִיר וּפָגַעְתָּ חֶבֶל נְבִיאִים יֹרְדִים מֵהַבָּמָה וְלִפְנֵיהֶם נֵבֶל וְתֹף וְחָלִיל וְכִנּוֹר וְהֵמָּה מִתְנַבְּאִים׃
וְצָלְחָה עָלֶיךָ רוּחַ יְהוָה וְהִתְנַבִּיתָ עִמָּם וְנֶהְפַּכְתָּ לְאִישׁ אַחֵר׃
וְהָיָה כִּי תבאינה [תָבֹאנָה] הָאֹתוֹת הָאֵלֶּה לָךְ עֲשֵׂה לְךָ אֲשֶׁר תִּמְצָא יָדֶךָ כִּי הָאֱלֹהִים עִמָּךְ׃
וְיָרַדְתָּ לְפָנַי הַגִּלְגָּל וְהִנֵּה אָנֹכִי יֹרֵד אֵלֶיךָ לְהַעֲלוֹת עֹלוֹת לִזְבֹּחַ זִבְחֵי שְׁלָמִים שִׁבְעַת יָמִים תּוֹחֵל עַד־בּוֹאִי אֵלֶיךָ וְהוֹדַעְתִּי לְךָ אֵת אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה׃
וְהָיָה כְּהַפְנֹתוֹ שִׁכְמוֹ לָלֶכֶת מֵעִם שְׁמוּאֵל וַיַּהֲפָךְ־לוֹ אֱלֹהִים לֵב אַחֵר וַיָּבֹאוּ כָּל־הָאֹתוֹת הָאֵלֶּה בַּיּוֹם הַהוּא׃
וַיָּבֹאוּ שָׁם הַגִּבְעָתָה וְהִנֵּה חֶבֶל־נְבִאִים לִקְרָאתוֹ וַתִּצְלַח עָלָיו רוּחַ אֱלֹהִים וַיִּתְנַבֵּא בְּתוֹכָם׃
וַיְהִי כָּל־יוֹדְעוֹ מֵאִתְּמוֹל שִׁלְשׁוֹם וַיִּרְאוּ וְהִנֵּה עִם־נְבִאִים נִבָּא וַיֹּאמֶר הָעָם אִישׁ אֶל־רֵעֵהוּ מַה־זֶּה הָיָה לְבֶן־קִישׁ הֲגַם שָׁאוּל בַּנְּבִיאִים׃
וַיַּעַן אִישׁ מִשָּׁם וַיֹּאמֶר וּמִי אֲבִיהֶם עַל־כֵּן הָיְתָה לְמָשָׁל הֲגַם שָׁאוּל בַּנְּבִאִים׃
וַיְכַל מֵהִתְנַבּוֹת וַיָּבֹא הַבָּמָה׃
וַיֹּאמֶר דּוֹד שָׁאוּל אֵלָיו וְאֶל־נַעֲרוֹ אָן הֲלַכְתֶּם וַיֹּאמֶר לְבַקֵּשׁ אֶת־הָאֲתֹנוֹת וַנִּרְאֶה כִי־אַיִן וַנָּבוֹא אֶל־שְׁמוּאֵל׃
וַיֹּאמֶר דּוֹד שָׁאוּל הַגִּידָה־נָּא לִי מָה־אָמַר לָכֶם שְׁמוּאֵל׃
וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל־דּוֹדוֹ הַגֵּד הִגִּיד לָנוּ כִּי נִמְצְאוּ הָאֲתֹנוֹת וְאֶת־דְּבַר הַמְּלוּכָה לֹא־הִגִּיד לוֹ אֲשֶׁר אָמַר שְׁמוּאֵל׃
וַיַּצְעֵק שְׁמוּאֵל אֶת־הָעָם אֶל־יְהוָה הַמִּצְפָּה׃
וַיֹּאמֶר אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כֹּה־אָמַר יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אָנֹכִי הֶעֱלֵיתִי אֶת־יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם וָאַצִּיל אֶתְכֶם מִיַּד מִצְרַיִם וּמִיַּד כָּל־הַמַּמְלָכוֹת הַלֹּחֲצִים אֶתְכֶם׃
וְאַתֶּם הַיּוֹם מְאַסְתֶּם אֶת־אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר־הוּא מוֹשִׁיעַ לָכֶם מִכָּל־רָעוֹתֵיכֶם וְצָרֹתֵיכֶם וַתֹּאמְרוּ לוֹ כִּי־מֶלֶךְ תָּשִׂים עָלֵינוּ וְעַתָּה הִתְיַצְּבוּ לִפְנֵי יְהוָה לְשִׁבְטֵיכֶם וּלְאַלְפֵיכֶם׃
וַיַּקְרֵב שְׁמוּאֵל אֵת כָּל־שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּלָּכֵד שֵׁבֶט בִּנְיָמִן׃
וַיַּקְרֵב אֶת־שֵׁבֶט בִּנְיָמִן למשפחתו [לְמִשְׁפְּחֹתָיו] וַתִּלָּכֵד מִשְׁפַּחַת הַמַּטְרִי וַיִּלָּכֵד שָׁאוּל בֶּן־קִישׁ וַיְבַקְשֻׁהוּ וְלֹא נִמְצָא׃
וַיִּשְׁאֲלוּ־עוֹד בַּיהוָה הֲבָא עוֹד הֲלֹם אִישׁ וַיֹּאמֶר יְהוָה הִנֵּה־הוּא נֶחְבָּא אֶל־הַכֵּלִים׃
וַיָּרֻצוּ וַיִּקָּחֻהוּ מִשָּׁם וַיִּתְיַצֵּב בְּתוֹךְ הָעָם וַיִּגְבַּהּ מִכָּל־הָעָם מִשִּׁכְמוֹ וָמָעְלָה׃
וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל־כָּל־הָעָם הַרְּאִיתֶם אֲשֶׁר בָּחַר־בּוֹ יְהוָה כִּי אֵין כָּמֹהוּ בְּכָל־הָעָם וַיָּרִעוּ כָל־הָעָם וַיֹּאמְרוּ יְחִי הַמֶּלֶךְ׃
וַיְדַבֵּר שְׁמוּאֵל אֶל־הָעָם אֵת מִשְׁפַּט הַמְּלֻכָה וַיִּכְתֹּב בַּסֵּפֶר וַיַּנַּח לִפְנֵי יְהוָה וַיְשַׁלַּח שְׁמוּאֵל אֶת־כָּל־הָעָם אִישׁ לְבֵיתוֹ׃
וְגַם־שָׁאוּל הָלַךְ לְבֵיתוֹ גִּבְעָתָה וַיֵּלְכוּ עִמּוֹ הַחַיִל אֲשֶׁר־נָגַע אֱלֹהִים בְּלִבָּם׃
וּבְנֵי בְלִיַּעַל אָמְרוּ מַה־יֹּשִׁעֵנוּ זֶה וַיִּבְזֻהוּ וְלֹא־הֵבִיאוּ לוֹ מִנְחָה וַיְהִי כְּמַחֲרִישׁ׃