שופטים · פרק ט׳
אבימלך ואנשי שכם: הטרגדיה של שלטון העריצות
וַיֹּאמֶר הָאָטָד אֶל־הָעֵצִים אִם בֶּאֱמֶת אַתֶּם מֹשְׁחִים אֹתִי לְמֶלֶךְ עֲלֵיכֶם בֹּאוּ חֲסוּ בְצִלִּי וְאִם־אַיִן תֵּצֵא אֵשׁ מִן־הָאָטָד וְתֹאכַל אֶת־אַרְזֵי הַלְּבָנוֹן׃
פסוק ט״והעצים שמחפשים מלך
היה היה פעם, לפני שנים רבות, איש חזק מאוד בשם גדעון שהיה מנהיג אהוב. כשגדעון הלך לעולמו, בנו אבימלך רצה להיות המנהיג החדש. אבל במקום לבקש זאת בידידות, הוא עשה מעשה לא יפה והרחיק את כל אחיו כדי שרק הוא ישלוט. רק אחיו הקטן, יותם, הצליח להתחבא בתוך סדק בסלע ולהינצל. יותם רצה להסביר לאנשים שהם עשו טעות גדולה כשבחרו באבימלך, ולכן הוא טיפס על הר גבוה וקרא להם בקול רם. הוא סיפר להם משל נפלא: פעם הלכו העצים לבחור להם מלך. הם פנו לעץ הזית הנהדר, לתאנה המתוקה ולגפן השמחה, אך כולם אמרו: 'אנחנו מעדיפים להמשיך לתת פירות טובים ומתוקים לעולם, במקום רק לשלוט'. בסוף הם בחרו בשיח קוצני ויבש שלא נתן שום פרי. יותם הסביר שמי שמחפש רק כוח ושליטה, כמו השיח הקוצני, עלול לפגוע באחרים במקום לעזור להם.
הפסוק הזה מראה מה קורה כשבוחרים מנהיג שלא יכול לתת ביטחון אמיתי, ומנסה לשלוט רק באמצעות פחד ואיומים.
הסיפור הזה הוא הזדמנות נהדרת לדבר עם הילד על מה הופך מישהו למנהיג טוב או לחבר טוב. דרך משל יותם, אנחנו רואים שהעצים הטובים מעדיפים לעשות מעשים מועילים ומתוקים מאשר פשוט להגיד לאחרים מה לעשות. אפשר להסביר לילד שמנהיגות אמיתית היא לא להחליט על כולם או להיות הכי חזק, אלא לעזור, להקשיב ולהביא 'פירות מתוקים' של חברות ועזרה הדדית. שאלו את הילד איך הוא יכול להיות חבר טוב שדואג לאחרים בגן או בבית הספר.
- למה לדעתך עץ הזית והתאנה לא רצו להיות מלכים?
- איזה תכונות היית רוצה שיהיו לחבר הכי טוב שלך?
- אם היית יכול להיות עץ ביער של יותם, איזה עץ היית בוחר להיות ולמה?
השיח הקוצני שרצה להיות מלך
דמיין שאתה עומד ביער ירוק ויפה, שומע את הרוח המלטפת את העלים. פתאום, העצים מחליטים שהם צריכים מלך! הם פונים לעץ הזית המכובד, לתאנה המתוקה ולגפן המושכת, אך כולם עסוקים בלהביא טוב לעולם ומסרבים. לבסוף, הם פונים לאטד – שיח קוצני, נמוך ויבש. האטד מסכים מיד, אבל מאיים לשרוף את כולם אם לא ישמעו לו! הסיפור הזה הוא משל חכם שסיפר ילד צעיר בשם יותם. אחיו של יותם, אבימלך, רצה להיות מלך בכל מחיר ועשה מעשים רעים מאוד כדי להשיג כוח. יותם רצה להזהיר את אנשי העיר שכם שהם בחרו במנהיג קוצני ומסוכן שיביא עליהם רק מריבות וצרות. ואכן, מהר מאוד התחילו בעיר ויכוחים קשים, ואבימלך נאלץ להילחם בתושבים שלו.
השיח הקוצני אומר לעצים: 'אם אתם רוצים שאהיה המלך שלכם, תצטרכו להקשיב לי, ואם לא – אני אשרוף את היער כולו!'
הידעתם? המשל שסיפר יותם על העצים הוא המשל העתיק ביותר שכתוב בתנ'ך, והוא נכתב לפני יותר משלושת אלפים שנה!
אבימלך הרס את העיר שכם, אך כשהגיע לעיר הבאה, חיכתה לו הפתעה בלתי צפויה על ראש המגדל. מה קרה שם? נגלה בפרק הבא!
מחיר תאוות הכוח
הסיפור של פרק ט' מתחיל באבימלך, בנו של השופט גדעון, שמחליט שהוא רוצה לשלוט לבדו. כדי להשיג את המלוכה, הוא משכנע את משפחת אמו בעיר שכם לתמוך בו, שוכר חבורת בריונים, ומחסל באכזריות את כל שבעים אחיו. רק האח הצעיר, יותם, מצליח להתחבא. יותם עולה על הר גריזים ונושא משל מפורסם על עצים שמחפשים מלך: העצים הטובים (הזית, התאנה והגפן) מסרבים לעזוב את תפקידם המועיל, ורק האטד הקוצני והריק מערך מסכים למלוך ומאיים להשמיד את כולם. נבואת הזעם של יותם מתגשמת מהר מאוד. אחרי שלוש שנים בלבד, פורץ מרד בשכם נגד אבימלך. המאבק הופך למלחמה אכזרית שבה אבימלך מחריב את שכם, אך בסופו של דבר מוצא את מותו בצורה משפילה כשאשת מגדל משליכה עליו אבן רכב.
השיח הקוצני והחלש דורש מכולם להיכנע לו, ומאיים להרוס את כל מי שלא יסכים. זה מראה כמה מנהיג גרוע משתמש באיומים במקום לעזור.
אל תתפתו ללכת אחרי אנשים כוחניים שמבטיחים לכם מעמד או כוח על חשבון אחרים. חברות אמיתית ומנהיגות נבנים על שיתוף פעולה וכבוד, לא על דריסת חלשים.
זה ממש כמו מישהו שמנסה להשתלט על קבוצת הווטסאפ הכיתתית, מחרים את כל מי שמתנגד לו, ובסוף מוצא את עצמו לבד כשכולם עוזבים ומקימים קבוצה חדשה בלעדיו.
עלייתו ונפילתו של העריץ הראשון
הפרק מציג לנו את אחד הסיפורים האפלים והמרתקים ביותר בספר שופטים: סיפורו של אבימלך, בנו של גדעון, שסירב לקבל את המורשת המשפחתית של צניעות ודרש כתר מלוכה. אבימלך פונה לאנשי שכם, עיר הולדתה של אמו, ומשכנע אותם להמליך אותו במקום לתת לשבעים אחיו להנהיג. בעזרת כסף שקיבל ממקדש אלילי, הוא שוכר שכירי חרב ורוצח את כל אחיו על אבן אחת. הניצול היחיד, יותם הקטן, עולה על הר גריזים וזועק משל פוליטי חריף המזהיר מפני מנהיגים ריקים שמחפשים רק כוח. אזהרתו של יותם מתממשת במלואה: תוך שלוש שנים פורץ מרד עקוב מדם בין אבימלך לאנשי שכם שסייעו לו. אבימלך מגיב באכזריות קיצונית, שורף אלף איש במגדל שכם וזורע את העיר במלח. אולם, כשהוא מנסה לכבוש את העיר תבץ, אישה אחת משליכה עליו אבן טחינה כבדה מגג המגדל ופוצעת אותו אנושות. כדי להימנע מהבושה שאישה הרגה אותו, הוא מבקש מנושא כליו לדקור אותו למוות.
האטד, שיח קוצני ונמוך שאינו מעניק צל אמיתי, מציב בפני העצים דרישה אבסורדית ומאיימת: לחסות בצילו הדמיוני, או להישרף באש שיצית. פסוק זה, המהווה את שיאו של משל יותם, חושף את האבסורד והסכנה שבבחירת מנהיג כוחני וריק מערכים. הוא מסביר כיצד מנהיג חלש וחסר כישורים אמיתיים מפצה על נחיתותו באמצעות איומים בחורבן מוחלט.
להעמקה בסיפור⌄
אם תחשבו על זה, הסיפור של אבימלך הוא שיעור מדהים בפוליטיקה ובפסיכולוגיה של כוח. עד עכשיו, בספר שופטים, ראינו מנהיגים שעולים לשלטון כדי להציל את העם מאויבים חיצוניים. אבימלך הוא הראשון שמייצר מלחמה פנימית, מלחמת אחים, רק בשביל האגו והמעמד שלו. הוא משתמש בטקטיקה פוליטית ישנה ומוכרת: פנייה לרגש העדתי והמשפחתי. הוא אומר לאנשי שכם 'עצמכם ובשרכם אני', ובכך גורם להם לעצום עיניים מול האכזריות שלו. הם נותנים לו כסף ממקדש האליל שלהם, והוא משתמש בו כדי לשכור בריונים ולרצוח את אחיו. מה שבאמת מעניין כאן הוא משל יותם. יותם מציג תובנה עמוקה על טבעה של המנהיגות: האנשים הטובים, היצרניים והמוכשרים – אלה שמיוצגים על ידי הזית, התאנה והגפן – לא רוצים לעסוק בפוליטיקה מלוכלכת. הם מעדיפים להמשיך לייצר שמן, פירות מתוקים ויין, ולתרום לחברה בדרכים חיוביות. מי שנשאר לרוץ לשלטון הוא האטד – שיח קוצני, חסר תועלת, שאינו מסוגל אפילו לתת צל אמיתי, אך מלא ביוהרה ובאיומי חורבן. המשל הזה הוא למעשה אזהרה לכל חברה שמשאירה את הזירה הציבורית לאנשים הלא מתאימים. אם הטובים מוותרים על ההשפעה, הרעים והמסוכנים יתפסו את מקומם. ההמשך של הסיפור מראה שהברית שנבנתה על דם ואינטרסים סופה להתפרק מבפנים. התנ'ך מתאר זאת כ'רוח רעה' שאלוהים שולח ביניהם, אך בפועל מדובר בתהליך טבעי של חוסר אמון בין שותפים לפשע. המרד של געל בן עבד באבימלך מראה כמה מהר השלטון הכוחני מאבד יציבות. אבימלך מגיב באכזריות בלתי נתפסת, שורף את מגדל שכם על יושביו וזורע מלח על חורבות העיר כדי לסמל חורבן נצחי. הסוף של אבימלך הוא אירוניה דרמטית במיטבה: האיש שרצח שבעים גברים על אבן אחת, מוצא את מותו מאבן קטנה שמשליכה אישה אלמונית מגג מגדל בתבץ. הוא מת מתוך דאגה מטורפת לתדמית שלו, מה שמוכיח שגם ברגעיו האחרונים, מה שהיה חשוב לו זה לא המעשים שלו או חרטה על הרצח, אלא רק האגו והכבוד שלו. הסיפור מסתיים באמירה ברורה של צדק קוסמי: הרע שעשו אבימלך ואנשי שכם חזר אליהם בסופו של דבר, והקללה של יותם התגשמה במלואה.
אם היית אחד מאנשי שכם, האם היית מסכים לתמוך באבימלך רק בגלל שהוא קרוב משפחה שלך, למרות שידעת שהוא אדם אלים?
אבימלך ואנשי שכם: הטרגדיה של שלטון העריצות
פרק ט' בספר שופטים מגולל את סיפורו של אבימלך, בנו של השופט גדעון (ירובעל) מפילגשו השכמית, המבקש להמליך את עצמו על ישראל. אבימלך פונה לאנשי שכם, משפחת אמו, ומשכנע אותם להעדיף שלטון יחיד שלו על פני שלטון שבעים בני גדעון. בתמיכתם הכספית, הוא שוכר אנשים ריקים ורוצח את שבעים אחיו על אבן אחת בעפרה. רק יותם, האח הצעיר, שורד ומעביר ביקורת נוקבת באמצעות 'משל יותם' המפורסם מראש הר גריזים, המזהיר מפני שלטונו ההרסני של האטד הקוצני. לאחר שלוש שנות שלטון של אבימלך, מתעורר סכסוך עמוק בינו לבין אנשי שכם. תחת הנהגתו של געל בן עבד, תתושבי שכם מורדים באבימלך. בתגובה, אבימלך מנהל מסע מלחמה אכזרי: הוא מביס את געל, מחריב את שכם, זורע אותה במלח ושורף כאלף איש ואישה שמצאו מקלט בצריח בית אל ברית. משם הוא ממשיך לצור על העיר תבץ, אך במהלך הניסיון לשרוף את מגדל העיר, אישה משליכה עליו פלח רכב (אבן ריחיים) ורוצצת את גולגולתו. כדי למנוע את הבושה שבמוות בידי אישה, אבימלך מצווה על נושא כליו להרוג אותו בחרב. הפרק נחתם בהצהרה כי אלוהים השיב לאבימלך ולאנשי שכם את גמול רעתם.
האטד, שיח קוצני ונמוך שאינו מעניק צל אמיתי, מציב בפני העצים דרישה אבסורדית ומאיימת: לחסות בצילו הדמיוני, או להישרף באש שיצית. פסוק זה, המהווה את שיאו של משל יותם, חושף את האבסורד והסכנה שבבחירת מנהיג כוחני וריק מערכים. הוא מסביר כיצד מנהיג חלש וחסר כישורים אמיתיים מפצה על נחיתותו באמצעות איומים בחורבן מוחלט.
הדרש — קריאה לעומק⌄
פרק ט' בספר שופטים מהווה נקודת תפנית דרמטית בספר כולו, שכן הוא מתאר את הניסיון הממשי הראשון להקמת מלוכה בישראל – ניסיון שמסתיים באסון מוחלט. בניגוד לשופטים הקודמים שמונו על ידי האל כדי להושיע את העם מפני אויב חיצוני, אבימלך מכתיר את עצמו באמצעות תככים פוליטיים פנימיים, שוחד ושפיכות דמים. המבנה הספרותי של הפרק מבוסס על מתח מובנה בין נאמנות לבגידה, ובין הבטחות שווא למציאות הרסנית, כאשר העיר שכם משמשת כבמה המרכזית לטרגדיה הזו. במרכז הפרק עומד משל יותם, יצירת מופת ספרותית ופוליטית המושמעת מראש הר גריזים. יותם משתמש בעולם הצומח כדי להציג את הפתולוגיה של השלטון: העצים המועילים (הזית, התאנה והגפן) מסרבים למלוך משום שהם מבינים ששלטון ('לנוע על העצים') דורש ויתור על תרומתם הממשית והחיובית לעולם – השמן, המתיקות והיין. לעומתם, האטד – שיח קוצני, נמוך וחסר תועלת – קופץ על המציאה. הדרישה האבסורדית של האטד 'בואו חסו בצלי' חושפת את האירוניה החריפה: לאטד אין צל, ומי שינסה לחסות בצילו רק ייפצע מקוציו. האיום שלו, 'תצא אש מן האטד ותאכל את ארזי הלבנון', מתאר במדויק את טבעה של העריצות: מנהיג חלש ופרנואיד מוכן להחריב את החברה כולה, כולל את האליטות החזקות ביותר ('ארזי הלבנון'), כדי לשמור על כיסאו. המילים המנחות בפרק, כמו 'רעה', 'שכם', ו'אש', שוזרות את העלילה ומצביעות על הגמול המידתי. ה'אש' שחזה יותם במשל הופכת למציאות פיזית נוראה כאשר אבימלך שורף את מגדל שכם באש ממשית, ובסופו של דבר מוצא את מותו בניסיון לשרוף מגדל נוסף בתבץ. הבגידה של אנשי שכם באבימלך, המונעת על ידי 'רוח רעה' מאת אלוהים, מדגישה את התפיסה המקראית של צדק היסטורי: בריתות המבוססות על פשע ואינטרסים צרים סופן להתפרק באותה אלימות שבה נוצרו. המעגל נסגר כאשר חורבן העיר שכם וזריעתה במלח משקפים את הפיכתה של הברית הפוליטית לשממה מוחלטת. הפרק מציג גם ניתוח פסיכולוגי מרתק של דמות העריץ. אבימלך מונע מרגשי נחיתות עמוקים (היותו בן פילגש ולא בן שווה זכויות) ומתאוות כוח בלתי נשלטת. אכזריותו הקיצונית כלפי אנשי שכם, שהיו שותפיו לשעבר והעניקו לו את כספו הראשוני, מראה כיצד העריץ פונה בסופו של דבר נגד בסיס התמיכה שלו עצמו ברגע שהוא מרגיש מאוים. מותו של אבימלך מידי אישה המשליכה פלח רכב הוא שיא של אירוניה והשפלה בסביבה פטריארכלית ולוחמנית. בקשתו האחרונה מנושא כליו, 'שלף חרבך ומותתני פן יאמרו לי אישה הרגתהו', מעידה כי גם ברגע המוות, הדאגה העליונה שלו היא תדמיתו הציבורית ולא חרטה על רצח שבעים אחיו או על חורבן שכם. בכך חותם המקרא את סיפורו של המלך הראשון בישראל כמשל נצחי לסכנות המלוכה והעריצות, ומציב תמרור אזהרה מפני מנהיגות שאינה יונקת את סמכותה מתוך מחויבות מוסרית ודאגה לכלל.
- הסכנה שבמנהיגות המבוססת על זהות סקטוריאלית ולא על כישורים ויושרהכאשר חברה בוחרת מנהיג או נציג רק בגלל שהוא 'אחד משלנו' (כמו שאבימלך אמר 'אחינו הוא'), תוך התעלמות מאופיו האלים או מחוסר התאמתו, היא גוזרת על עצמה חורבן. בחיים המודרניים, זה מתבטא בבחירת שותפים עסקיים או נציגים פוליטיים על בסיס קשרים אישיים או עדתיים במקום מקצועיות ויושרה בסיסית.
- הימנעותם של הטובים מעשייה ציבורית מפנה את הבמה לעריציםמשל יותם מראה כיצד האנשים היצרניים והחיוביים בחברה מעדיפים לעיתים קרובות להתרכז בעשייתם הפרטית ולהימנע מהלכלוך של הזירה הציבורית. אולם, הימנעות זו משאירה ואקום מנהיגותי שאליו נכנסים בקלות אנשים כוחניים וחסרי מעצורים. הלקח הוא שעל אנשים בעלי ערכים לקחת אחריות ולהוביל, גם כשזה דורש מאמץ ואי-נוחות.
- הצדק ההיסטורי והמוסרי פועל כחוק טבע חברתימערכות יחסים ובריתות שנבנות על בסיס פשע, ניצול או אינטרסים זמניים נושאות בתוכן את זרע חורבנן. בחיים המקצועיים והאישיים, ניסיונות להצליח באמצעות דריסת אחרים או קנוניות סופם להתגלות ולהתפרק מבפנים, שכן חוסר האמון ההדדי בין השותפים לפשע תמיד יצוף ויביא לקריסת המבנה כולו.
הפרק מעלה דילמה פילוסופית קשה לגבי טבעו של השלטון: האם שלטון פוליטי מעצם טבעו מחייב ויתור על המוסר והתום (כפי שטוענים הזית, התאנה והגפן במשל), או שמא ניתן לקיים מנהיגות שהיא גם מועילה וגם מוסרית? המקרא מציג כאן עמדה אנטי-מונרכית חריפה, המותירה אותנו עם השאלה האם חברה אנושית יכולה להתקיים ללא מנגנון שלטון כוחני, ואם כן – כיצד נמנעים מעלייתם של 'אטדים' לשלטון.
📖 קראו את הפרק המלא⌄
וַיֵּלֶךְ אֲבִימֶלֶךְ בֶּן־יְרֻבַּעַל שְׁכֶמָה אֶל־אֲחֵי אִמּוֹ וַיְדַבֵּר אֲלֵיהֶם וְאֶל־כָּל־מִשְׁפַּחַת בֵּית־אֲבִי אִמּוֹ לֵאמֹר׃
דַּבְּרוּ־נָא בְּאָזְנֵי כָל־בַּעֲלֵי שְׁכֶם מַה־טּוֹב לָכֶם הַמְשֹׁל בָּכֶם שִׁבְעִים אִישׁ כֹּל בְּנֵי יְרֻבַּעַל אִם־מְשֹׁל בָּכֶם אִישׁ אֶחָד וּזְכַרְתֶּם כִּי־עַצְמֵכֶם וּבְשַׂרְכֶם אָנִי׃
וַיְדַבְּרוּ אֲחֵי־אִמּוֹ עָלָיו בְּאָזְנֵי כָּל־בַּעֲלֵי שְׁכֶם אֵת כָּל־הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיֵּט לִבָּם אַחֲרֵי אֲבִימֶלֶךְ כִּי אָמְרוּ אָחִינוּ הוּא׃
וַיִּתְּנוּ־לוֹ שִׁבְעִים כֶּסֶף מִבֵּיתּ בַעַל בְּרִית וַיִּשְׂכֹּר בָּהֶם אֲבִימֶלֶךְ אֲנָשִׁים רֵיקִים וּפֹחֲזִים וַיֵּלְכוּ אַחֲרָיו׃
וַיָּבֹא בֵית־אָבִיו עָפְרָתָה וַיַּהֲרֹג אֶת־אֶחָיו בְּנֵי־יְרֻבַּעַל שִׁבְּעִים אִישׁ עַל־אֶבֶן אֶחָת וַיִּוָּתֵר יוֹתָם בֶּן־יְרֻבַּעַל הַקָּטֹן כִּי נֶחְבָּא׃
וַיֵּאָסְפוּ כָּל־בַּעֲלֵי שְׁכֶם וְכָל־בֵּית מִלּוֹא וַיֵּלְכוּ וַיַּמְלִיכוּ אֶת־אֲבִימֶלֶךְ לְמֶלֶךְ עִם־אֵלוֹן מֻצָּב אֲשֶׁר בִּשְׁכֶם׃
וַיַּגִּדוּ לְיוֹתָם וַיֵּלֶךְ וַיַּעֲמֹד בְּרֹאשׁ הַר־גְּרִזִים וַיִּשָּׂא קוֹלוֹ וַיִּקְרָא וַיֹּאמֶר לָהֶם שִׁמְעוּ אֵלַי בַּעֲלֵי שְׁכֶם וְיִשְׁמַע אֲלֵיכֶם אֱלֹהִים׃
הָלוֹךְ הָלְכוּ הָעֵצִים לִמְשֹׁחַ עֲלֵיהֶם מֶלֶךְ וַיֹּאמְרוּ לַזַּיִת מלוכה [מָלְכָה] עָלֵינוּ׃
וַיֹּאמֶר לָהֶם הַזַּיִת הֶחֳדַלְתִּי אֶת־דִּשְׁנִי אֲשֶׁר־בִּי יְכַבְּדוּ אֱלֹהִים וַאֲנָשִׁים וְהָלַכְתִּי לָנוּעַ עַל־הָעֵצִים׃
וַיֹּאמְרוּ הָעֵצִים לַתְּאֵנָה לְכִי־אַתְּ מָלְכִי עָלֵינוּ׃
וַתֹּאמֶר לָהֶם הַתְּאֵנָה הֶחֳדַלְתִּי אֶת־מָתְקִי וְאֶת־תְּנוּבָתִי הַטּוֹבָה וְהָלַכְתִּי לָנוּעַ עַל־הָעֵצִים׃
וַיֹּאמְרוּ הָעֵצִים לַגָּפֶן לְכִי־אַתְּ מלוכי [מָלְכִי] עָלֵינוּ׃
וַתֹּאמֶר לָהֶם הַגֶּפֶן הֶחֳדַלְתִּי אֶת־תִּירוֹשִׁי הַמְשַׂמֵּחַ אֱלֹהִים וַאֲנָשִׁים וְהָלַכְתִּי לָנוּעַ עַל־הָעֵצִים׃
וַיֹּאמְרוּ כָל־הָעֵצִים אֶל־הָאָטָד לֵךְ אַתָּה מְלָךְ־עָלֵינוּ׃
וַיֹּאמֶר הָאָטָד אֶל־הָעֵצִים אִם בֶּאֱמֶת אַתֶּם מֹשְׁחִים אֹתִי לְמֶלֶךְ עֲלֵיכֶם בֹּאוּ חֲסוּ בְצִלִּי וְאִם־אַיִן תֵּצֵא אֵשׁ מִן־הָאָטָד וְתֹאכַל אֶת־אַרְזֵי הַלְּבָנוֹן׃
וְעַתָּה אִם־בֶּאֱמֶת וּבְתָמִים עֲשִׂיתֶם וַתַּמְלִיכוּ אֶת־אֲבִימֶלֶךְ וְאִם־טוֹבָה עֲשִׂיתֶם עִם־יְרֻבַּעַל וְעִם־בֵּיתוֹ וְאִם־כִּגְמוּל יָדָיו עֲשִׂיתֶם לוֹ׃
אֲשֶׁר־נִלְחַם אָבִי עֲלֵיכֶם וַיַּשְׁלֵךְ אֶת־נַפְשׁוֹ מִנֶּגֶד וַיַּצֵּל אֶתְכֶם מִיַּד מִדְיָן׃
וְאַתֶּם קַמְתֶּם עַל־בֵּית אָבִי הַיּוֹם וַתַּהַרְגוּ אֶת־בָּנָיו שִׁבְעִים אִישׁ עַל־אֶבֶן אֶחָת וַתַּמְלִיכוּ אֶת־אֲבִימֶלֶךְ בֶּן־אֲמָתוֹ עַל־בַּעֲלֵי שְׁכֶם כִּי אֲחִיכֶם הוּא׃
וְאִם־בֶּאֱמֶת וּבְתָמִים עֲשִׂיתֶם עִם־יְרֻבַּעַל וְעִם־בֵּיתוֹ הַיּוֹם הַזֶּה שִׂמְחוּ בַּאֲבִימֶלֶךְ וְיִשְׂמַח גַּם־הוּא בָּכֶם׃
וְאִם־אַיִן תֵּצֵא אֵשׁ מֵאֲבִימֶלֶךְ וְתֹאכַל אֶת־בַּעֲלֵי שְׁכֶם וְאֶת־בֵּית מִלּוֹא וְתֵצֵא אֵשׁ מִבַּעֲלֵי שְׁכֶם וּמִבֵּית מִלּוֹא וְתֹאכַל אֶת־אֲבִימֶלֶךְ׃
וַיָּנָס יוֹתָם וַיִּבְרַח וַיֵּלֶךְ בְּאֵרָה וַיֵּשֶׁב שָׁם מִפְּנֵי אֲבִימֶלֶךְ אָחִיו׃
וַיָּשַׂר אֲבִימֶלֶךְ עַל־יִשְׂרָאֵל שָׁלֹשׁ שָׁנִים׃
וַיִּשְׁלַח אֱלֹהִים רוּחַ רָעָה בֵּין אֲבִימֶלֶךְ וּבֵין בַּעֲלֵי שְׁכֶם וַיִּבְגְּדוּ בַעֲלֵי־שְׁכֶם בַּאֲבִימֶלֶךְ׃
לָבוֹא חֲמַס שִׁבְעִים בְּנֵי־יְרֻבָּעַל וְדָמָם לָשׂוּם עַל־אֲבִימֶלֶךְ אֲחִיהֶם אֲשֶׁר הָרַג אוֹתָם וְעַל בַּעֲלֵי שְׁכֶם אֲשֶׁר־חִזְּקוּ אֶת־יָדָיו לַהֲרֹג אֶת־אֶחָיו׃
וַיָּשִׂימוּ לוֹ בַעֲלֵי שְׁכֶם מְאָרְבִים עַל רָאשֵׁי הֶהָרִים וַיִּגְזְלוּ אֵת כָּל־אֲשֶׁר־יַעֲבֹר עֲלֵיהֶם בַּדָּרֶךְ וַיֻּגַּד לַאֲבִימֶלֶךְ׃
וַיָּבֹא גַּעַל בֶּן־עֶבֶד וְאֶחָיו וַיַּעַבְרוּ בִּשְׁכֶם וַיִּבְטְחוּ־בוֹ בַּעֲלֵי שְׁכֶם׃
וַיֵּצְאוּ הַשָּׂדֶה וַיִּבְצְרוּ אֶת־כַּרְמֵיהֶם וַיִּדְרְכוּ וַיַּעֲשׂוּ הִלּוּלִים וַיָּבֹאוּ בֵּית אֱלֹהֵיהֶם וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ וַיְקַלְלוּ אֶת־אֲבִימֶלֶךְ׃
וַיֹּאמֶר גַּעַל בֶּן־עֶבֶד מִי־אֲבִימֶלֶךְ וּמִי־שְׁכֶם כִּי נַעַבְדֶנּוּ הֲלֹא בֶן־יְרֻבַּעַל וּזְבֻל פְּקִידוֹ עִבְדוּ אֶת־אַנְשֵׁי חֲמוֹר אֲבִי שְׁכֶם וּמַדּוּעַ נַעַבְדֶנּוּ אֲנָחְנוּ׃
וּמִי יִתֵּן אֶת־הָעָם הַזֶּה בְּיָדִי וְאָסִירָה אֶת־אֲבִימֶלֶךְ וַיֹּאמֶר לַאֲבִימֶלֶךְ רַבֶּה צְבָאֲךָ וָצֵאָה׃
וַיִּשְׁמַע זְבֻל שַׂר־הָעִיר אֶת־דִּבְרֵי גַּעַל בֶּן־עָבֶד וַיִּחַר אַפּוֹ׃
וַיִּשְׁלַח מַלְאָכִים אֶל־אֲבִימֶלֶךְ בְּתָרְמָה לֵאמֹר הִנֵּה גַעַל בֶּן־עֶבֶד וְאֶחָיו בָּאִים שְׁכֶמָה וְהִנָּם צָרִים אֶת־הָעִיר עָלֶיךָ׃
וְעַתָּה קוּם לַיְלָה אַתָּה וְהָעָם אֲשֶׁר־אִתָּךְ וֶאֱרֹב בַּשָּׂדֶה׃
וְהָיָה בַבֹּקֶר כִּזְרֹחַ הַשֶּׁמֶשׁ תַּשְׁכִּים וּפָשַׁטְתָּ עַל־הָעִיר וְהִנֵּה־הוּא וְהָעָם אֲשֶׁר־אִתּוֹ יֹצְאִים אֵלֶיךָ וְעָשִׂיתָ לּוֹ כַּאֲשֶׁר תִּמְצָא יָדֶךָ׃
וַיָּקָם אֲבִימֶלֶךְ וְכָל־הָעָם אֲשֶׁר־עִמּוֹ לָיְלָה וַיֶּאֶרְבוּ עַל־שְׁכֶם אַרְבָּעָה רָאשִׁים׃
וַיֵּצֵא גַּעַל בֶּן־עֶבֶד וַיַּעֲמֹד פֶּתַח שַׁעַר הָעִיר וַיָּקָם אֲבִימֶלֶךְ וְהָעָם אֲשֶׁר־אִתּוֹ מִן־הַמַּאְרָב׃
וַיַּרְא־גַּעַל אֶת־הָעָם וַיֹּאמֶר אֶל־זְבֻל הִנֵּה־עָם יוֹרֵד מֵרָאשֵׁי הֶהָרִים וַיֹּאמֶר אֵלָיו זְבֻל אֵת צֵל הֶהָרִים אַתָּה רֹאֶה כָּאֲנָשִׁים׃
וַיֹּסֶף עוֹד גַּעַל לְדַבֵּר וַיֹּאמֶר הִנֵּה־עָם יוֹרְדִים מֵעִם טַבּוּר הָאָרֶץ וְרֹאשׁ־אֶחָד בָּא מִדֶּרֶךְ אֵלוֹן מְעוֹנְנִים׃
וַיֹּאמֶר אֵלָיו זְבֻל אַיֵּה אֵפוֹא פִיךָ אֲשֶׁר תֹּאמַר מִי אֲבִימֶלֶךְ כִּי נַעַבְדֶנּוּ הֲלֹא זֶה הָעָם אֲשֶׁר מָאַסְתָּה בּוֹ צֵא־נָא עַתָּה וְהִלָּחֶם בּוֹ׃
וַיֵּצֵא גַעַל לִפְנֵי בַּעֲלֵי שְׁכֶם וַיִּלָּחֶם בַּאֲבִימֶלֶךְ׃
וַיִּרְדְּפֵהוּ אֲבִימֶלֶךְ וַיָּנָס מִפָּנָיו וַיִּפְּלוּ חֲלָלִים רַבִּים עַד־פֶּתַח הַשָּׁעַר׃
וַיֵּשֶׁב אֲבִימֶלֶךְ בָּארוּמָה וַיְגָרֶשׁ זְבֻל אֶת־גַּעַל וְאֶת־אֶחָיו מִשֶּׁבֶת בִּשְׁכֶם׃
וַיְהִי מִמָּחֳרָת וַיֵּצֵא הָעָם הַשָּׂדֶה וַיַּגִּדוּ לַאֲבִימֶלֶךְ׃
וַיִּקַּח אֶת־הָעָם וַיֶּחֱצֵם לִשְׁלֹשָׁה רָאשִׁים וַיֶּאֱרֹב בַּשָּׂדֶה וַיַּרְא וְהִנֵּה הָעָם יֹצֵא מִן־הָעִיר וַיָּקָם עֲלֵיהֶם וַיַּכֵּם׃
וַאֲבִימֶלֶךְ וְהָרָאשִׁים אֲשֶׁר עִמּוֹ פָּשְׁטוּ וַיַּעַמְדוּ פֶּתַח שַׁעַר הָעִיר וּשְׁנֵי הָרָאשִׁים פָּשְׁטוּ עַל־כָּל־אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה וַיַּכּוּם׃
וַאֲבִימֶלֶךְ נִלְחָם בָּעִיר כֹּל הַיּוֹם הַהוּא וַיִּלְכֹּד אֶת־הָעִיר וְאֶת־הָעָם אֲשֶׁר־בָּהּ הָרָג וַיִּתֹּץ אֶת־הָעִיר וַיִּזְרָעֶהָ מֶלַח׃
וַיִּשְׁמְעוּ כָּל־בַּעֲלֵי מִגְדַּל־שְׁכֶם וַיָּבֹאוּ אֶל־צְרִיחַ בֵּית אֵל בְּרִית׃
וַיֻּגַּד לַאֲבִימֶלֶךְ כִּי הִתְקַבְּצוּ כָּל־בַּעֲלֵי מִגְדַּל־שְׁכֶם׃
וַיַּעַל אֲבִימֶלֶךְ הַר־צַלְמוֹן הוּא וְכָל־הָעָם אֲשֶׁר־אִתּוֹ וַיִּקַּח אֲבִימֶלֶךְ אֶת־הַקַּרְדֻּמּוֹת בְּיָדוֹ וַיִּכְרֹת שׂוֹכַת עֵצִים וַיִּשָּׂאֶהָ וַיָּשֶׂם עַל־שִׁכְמוֹ וַיֹּאמֶר אֶל־הָעָם אֲשֶׁר־עִמּוֹ מָה רְאִיתֶם עָשִׂיתִי מַהֲרוּ עֲשׂוּ כָמוֹנִי׃
וַיִּכְרְתוּ גַם־כָּל־הָעָם אִישׁ שׂוֹכֹה וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי אֲבִימֶלֶךְ וַיָּשִׂימוּ עַל־הַצְּרִיחַ וַיַּצִּיתוּ עֲלֵיהֶם אֶת־הַצְּרִיחַ בָּאֵשׁ וַיָּמֻתוּ גַּם כָּל־אַנְשֵׁי מִגְדַּל־שְׁכֶם כְּאֶלֶף אִישׁ וְאִשָּׁה׃
וַיֵּלֶךְ אֲבִימֶלֶךְ אֶל־תֵּבֵץ וַיִּחַן בְּתֵבֵץ וַיִּלְכְּדָהּ׃
וּמִגְדַּל־עֹז הָיָה בְתוֹךְ־הָעִיר וַיָּנֻסוּ שָׁמָּה כָּל־הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְכֹל בַּעֲלֵי הָעִיר וַיִּסְגְּרוּ בַּעֲדָם וַיַּעֲלוּ עַל־גַּג הַמִּגְדָּל׃
וַיָּבֹא אֲבִימֶלֶךְ עַד־הַמִּגְדָּל וַיִּלָּחֶם בּוֹ וַיִּגַּשׁ עַד־פֶּתַח הַמִּגְדָּל לְשָׂרְפוֹ בָאֵשׁ׃
וַתַּשְׁלֵךְ אִשָּׁה אַחַת פֶּלַח רֶכֶב עַל־רֹאשׁ אֲבִימֶלֶךְ וַתָּרִץ אֶת־גֻּלְגָּלְתּוֹ׃
וַיִּקְרָא מְהֵרָה אֶל־הַנַּעַר נֹשֵׂא כֵלָיו וַיֹּאמֶר לוֹ שְׁלֹף חַרְבְּךָ וּמוֹתְתֵנִי פֶּן־יֹאמְרוּ לִי אִשָּׁה הֲרָגָתְהוּ וַיִּדְקְרֵהוּ נַעֲרוֹ וַיָּמֹת׃
וַיִּרְאוּ אִישׁ־יִשְׂרָאֵל כִּי מֵת אֲבִימֶלֶךְ וַיֵּלְכוּ אִישׁ לִמְקֹמוֹ׃
וַיָּשֶׁב אֱלֹהִים אֵת רָעַת אֲבִימֶלֶךְ אֲשֶׁר עָשָׂה לְאָבִיו לַהֲרֹג אֶת־שִׁבְעִים אֶחָיו׃
וְאֵת כָּל־רָעַת אַנְשֵׁי שְׁכֶם הֵשִׁיב אֱלֹהִים בְּרֹאשָׁם וַתָּבֹא אֲלֵיהֶם קִלֲלַת יוֹתָם בֶּן־יְרֻבָּעַל׃