תנ״ך יקר פתח באפליקציה

שופטים · פרק ח׳

שקיעתו של גיבור: טרגדיית הכוח והשלטון של גדעון

👑

וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם גִּדְעוֹן לֹא־אֶמְשֹׁל אֲנִי בָּכֶם וְלֹא־יִמְשֹׁל בְּנִי בָּכֶם יְהוָה יִמְשֹׁל בָּכֶם׃

פסוק כג
התאמת תוכן לפי גיל

גדעון והשיעור על עזרה הדדית

הלילה נספר על גדעון הגיבור והחיילים שלו, שהיו עייפים ורעבים מאוד אחרי ריצה ארוכה. הם ביקשו קצת לחם מאנשי הערים סוכות ופנואל, אבל האנשים שם פחדו ולא רצו לעזור. גדעון הצטער מאוד, אבל המשיך קדימה, ניצח את האויבים ושמר על המדינה. כשחזר, הוא הזכיר לאנשים שלא רצו לעזור כמה חשוב להיות חברים טובים ולתמוך זה בזה בעת צרה. העם כל כך אהב את גדעון שהם ביקשו ממנו להיות המלך שלהם, אבל גדעון אמר להם ברוך: 'רק אלוהים הוא המלך האמיתי שלנו, הוא זה ששומר עלינו תמיד'. גדעון חי עוד שנים רבות בשקט ובשלום, והיה אבא להמון ילדים שמחים. הסיפור שלו מזכיר לנו שתמיד כדאי לעזור למי שמבקש, ולהגיד תודה על כל הדברים הטובים שיש לנו בחיים.

מה הפסוק אומר?

גדעון מלמד אותנו שיעור בענווה: גם כשאנחנו מצליחים מאוד ואחרים רוצים להכתיר אותנו, עלינו לזכור מי באמת סייע לנו להגיע לשם.

טיפ להורים

הפרק מזמין אותנו לשוחח עם הילדים על ערך העזרה ההדדית והכרת התודה. אנשי סוכות ופנואל סירבו לעזור לחיילים העייפים כי הם חשבו רק על עצמם ופחדו. אפשר לשאול את הילד: 'מה אתה עושה כשחבר מבקש ממך עזרה או צעצוע, גם כשקצת קשה לך או כשאתה עייף?'. זו הזדמנות להסביר שעזרה לאחרים ברגעים קשים היא מה שהופך אותנו לחברים טובים באמת, ושחשוב לזכור להגיד תודה למי שעוזר לנו.

שאלות לשיחה עם הילד
  • למה לדעתך אנשי הערים סוכות ופנואל לא רצו לתת לחם לגדעון ולחיילים שלו?
  • איך אתה מרגיש כשמישהו עוזר לך כשאתה עייף או זקוק לעזרה?
  • מה הדבר הטוב שקרה לך היום שאתה רוצה להגיד עליו תודה לפני שאתה נרדם?

גדעון והמרדף המותח אחרי מלכי מדין

דמיינו שאתם רצים ורצים, עייפים מאוד, והבטן שלכם מקרקרת מרעב. זה בדיוק מה שקרה לגדעון ולשלוש מאות הלוחמים האמיצים שלו! הם רדפו אחרי המלכים הרעים של מדין כדי להציל את הארץ. גדעון ביקש קצת לחם מאנשי הערים סוכות ופנואל, אבל הם היו קמצנים וסירבו לעזור. גדעון לא ויתר, המשיך לרוץ, ניצח את המלכים הרעים והראה לכולם שאסור להשאיר חברים רעבים בשדה הקרב. כשחזר, העם כל כך התלהב שביקש ממנו: 'היה המלך שלנו!'. גדעון ענה בענווה: 'רק אלוהים הוא המלך שלכם'. אבל אז, גדעון אסף המון נזמי זהב מנצנצים ובנה מהם בגד מיוחד שנקרא אפוד. הציבור התחיל להעריץ את האפוד במקום את אלוהים, וזה היה חבל מאוד. מה יקרה כשגדעון כבר לא יהיה שם כדי להנהיג?

מה הפסוק אומר?

גדעון מסביר לעם שהוא לא רוצה להיות המלך שלהם, כי המלך האמיתי של כולם הוא אלוהים ששומר עליהם.

הידעת?

לגדעון היו שבעים בנים! תארו לעצמכם כמה רועש ושמח היה סביב שולחן האוכל שלו בכל ערב.

מה יקרה בפרק הבא?

אחרי שגדעון הלך לעולמו, העם שכח מהר מאוד את כל הטוב שהוא עשה. מה יעשה הבן שלו, אבימלך? בפרק הבא נגלה סיפור מותח במיוחד!

בין ניצחון לנקמה: המבחן הקשה של גדעון

לאחר הניצחון המדהים על צבא מדין, גדעון ולוחמיו ממשיכים במרדף עיקש אחרי שני מלכי מדין, זבח וצלמונע. הלוחמים תשושים ורעבים, אך כשהם מבקשים אוכל מאנשי הערים העבריות סוכות ופנואל, אלה לועגים להם ומסרבים לעזור. גדעון הפגוע מבטיח לנקום בהם — ומקיים את הבטחתו באכזריות לאחר שהוא תופס את המלכים. כשגדעון חוזר כמנצח הבלתי מעורער, העם מציע לו להקים שושלת מלוכה. גדעון מסרב רשמית ואומר שרק אלוהים ימשול בהם, אך מיד לאחר מכן הוא מבקש את כל נזמי הזהב של השלל ויוצר מהם אפוד זהב מפואר בעפרה עירו. האפוד הופך למוקד משיכה פולחני שמטעה את העם. לאחר מותו של גדעון, העם שוקע שוב בעבודת אלילים ושוכח לחלוטין את חסדו של גדעון ומשפחתו.

מה הפסוק אומר?

כשכולם מציעים לגדעון כוח ושליטה, הוא מזכיר להם שהמנהיג האמיתי שצריך להקשיב לו הוא אלוהים, ולא בן אדם שעלול להתגאות.

Life Hack

כשאתם כועסים על חברים שלא עזרו לכם ברגע קשה, אל תתנו לנקמה לנהל אתכם. נקמה אולי מרגישה משחררת באותו רגע, אבל היא משאירה רק הרס ומשקעים קשים.

מקבילה מודרנית

זה כמו לעבוד קשה על פרויקט קבוצתי בבית הספר, לבקש עזרה מחברים לכיתה שמסרבים ומלגלגים עליכם, ואז, כשאתם מצליחים ומקבלים ציון מצוין, אתם מתלבטים אם להעניש אותם ולהחרים אותם מהמסיבה של הכיתה.

המדרון החלקלק של הכוח: כשגיבור הופך לשליט אכזרי

הסיפור מתחיל ברגע של מתח פנימי בתוך העם: אנשי שבט אפרים כועסים על גדעון שלא שיתף אותם בלחימה מתחילתה. גדעון פותר את המשבר בחנופה דיפלומטית חכמה, אך מיד לאחר מכן הוא יוצא למרדף מתיש מעבר לנהר הירדן אחרי מלכי מדין, זבח וצלמונע. כשהוא מבקש לחם ללוחמיו העייפים מאנשי סוכות ופנואל, הם מסרבים בציניות מחשש לנקמת מדין. גדעון נשבע לנקום בהם, ולאחר שהוא מביס את המדיינים, הוא חוזר ומעניש את אנשי סוכות בקוצים והורס את מגדל פנואל תוך הריגת אנשי העיר. בהמשך, גדעון מוציא להורג את מלכי מדין כנקמת דם אישית על מות אחיו. למרות שהוא מסרב להצעה הרשמית להפוך למלך ומצהיר שאלוהים הוא השליט, הוא מתנהג כמו שליט לכל דבר: הוא אוסף זהב רב, מקם אפוד פולחני שהופך למכשול רוחני לעם, ומקים הרמון נשים ענק. עם מותו, העם חוזר מיד לעבודת אלילים ושוכח את משפחתו.

מה הפסוק אומר?

פסוק זה מייצג את נקודת המפנה הדרמטית של הפרק ושל תקופת השופטים כולה. מצד אחד, גדעון מציג עמדה תיאוקרטית מובהקת ומסרב להפוך למלך בשר ודם, מתוך תפיסה שרק אלוהים הוא הריבון האמיתי. מצד שני, סירוב רשמי זה עומד בניגוד חריף להתנהגותו בפועל בהמשך הפרק — הוא מתנהג כסולטאן, אוסף זהב רב, מקים אפוד פולחני, ומוליד בנים רבים מנשים רבות, כולל בן שלו הוא קורא אבימלך (אבי הוא מלך). הפסוק חושף את הפער שבין הצהרות אידיאולוגיות לבין מציאות של תאוות כוח.

להעמקה בסיפור

הסיפור של גדעון בפרק זה הוא אחד השיעורים המרתקים ביותר בתנ"ך על האופן שבו כוח משחית את נפש האדם. אם בתחילת דרכו גדעון הצטייר כאיש צנוע, חושש וזהיר שמחפש רק להציל את עמו, כאן אנחנו פוגשים דמות שונה לחלוטין. השינוי מתחיל ביחס שלו לאחיו בני ישראל. בעוד שאת אנשי אפרים החזקים הוא מרגיע במילים רכות ודיפלומטיות כדי למנוע מלחמת אחים, הרי שכלפי אנשי סוכות ופנואל — ערים קטנות וחלשות יותר בגבול המזרחי — הוא נוהג באכזריות חסרת רחמים. הסירוב שלהם לתת לחם לחייליו העייפים נובע מפחד אמיתי מפני המדיינים, אך גדעון רואה בכך פגיעה בכבודו האישי. העונש שהוא מטיל עליהם — דיש בשרם בקוצים והריגת אנשי פנואל — מראה כיצד מלחמת השחרור הלאומית הופכת למלחמת אחים פנימית ואלימה. המתח הזה ממשיך גם במפגש עם מלכי מדין, זבח וצלמונע. גדעון לא מוציא אותם להורג בגלל פשעי מלחמה כלליים, אלא כנקמת דם משפחתית על מות אחיו בהר תבור. המלחמה הופכת מאירוע רוחני-לאומי לעניין אישי ופרטי של גדעון. שיא האירוניה מגיע כאשר העם מציע לו מלוכה שושלתית. גדעון מסרב במילים יפות: 'ה' ימשול בכם', אך המעשים שלו מספרים סיפור הפוך לגמרי. הוא מבקש שלל זהב עצום, מייצר אפוד פולחני יקר שמסיט את העם מאלוהים, ומוליד שבעים בנים מנשים רבות — סממן מובהק של מלכות מפוארת. הוא אפילו קורא לבנו מהפילגש בשם 'אבימלך', שם שמשמעותו היא הצהרה פוליטית ברורה. הסיפור הזה מעלה שאלות קשות על מנהיגות ועל הפער שבין מילים למעשים. גדעון מנסה לאחוז בחבל משני קצותיו: ליהנות מכל הפריבילגיות של מלך (זהב, נשים, מעמד חצי-אלוהי דרך האפוד) אך להתנער מהאחריות השלטונית הרשמית. התוצאה היא קריסה מוסרית ורוחנית. ברגע שגדעון מת, מתברר שהמבנה שבנה היה חלול. העם לא באמת הפנים את האמונה באלוהים, אלא פשוט נשמע לגיבור צבאי חזק. ברגע שהגיבור נעלם, העם חוזר מיד לנקודת ההתחלה, ואף גרוע מכך — הם מתנהגים בכפיות טובה מוחלטת כלפי משפחתו של גדעון. זהו תמרור אזהרה חריף לכל מי שמנסה לבנות מנהיגות על בסיס כריזמה אישית וכוח צבאי, ללא תשתית ערכית עמוקה ויציבה.

שאלה למחשבה

אם היית במקום אנשי סוכות ופנואל, האם היית מסתכן ועוזר לגדעון למרות החשש שהמדיינים יחזרו ויענישו אותך?

שקיעתו של גיבור: טרגדיית הכוח והשלטון של גדעון

הפרק נפתח בעימות פנימי בין גדעון לבין אנשי שבט אפרים, הזועמים על כך שלא שותפו בלחימה נגד מדין מתחילתה. גדעון משכך את זעמם בחוכמה דיפלומטית, וממשיך עם שלוש מאות לוחמיו התשושים במרדף מעבר לירדן אחרי מלכי מדין, זבח וצלמונע. בדרכו, הוא מבקש אספקה מאנשי הערים הישראליות סוכות ופנואל, אך אלה מסרבים בלעג מחשש לנקמת המדיינים. גדעון נשבע לנקום בהם, ממשיך בדרכו, ומביס את מחנה מדין הנותר בקרקור. לאחר לכידת המלכים, הוא חוזר ומעניש באכזריות את אנשי סוכות באמצעות קוצי המדבר, ואת אנשי פנואל הוא הורג ומנתץ את מגדלם. בהמשך, גדעון מוציא להורג את זבח וצלמונע כנקמת דם על רצח אחיו בתבור. בעקבות הניצחון, העם מציע לגדעון מלוכה שושלתית. גדעון מסרב להצעה ומצהיר כי אלוהים הוא המלך, אך מיד לאחר מכן הוא מבקש את נזמי הזהב של השלל, יוצר מהם אפוד פולחני בעפרה שהופך למוקד לעבודה זרה, ומנהל אורח חיים מלכותי הכולל נשים רבות ושבעים בנים. עם מותו, העם חוזר לעבודת הבעל ומפגין כפיות טובה כלפי ביתו.

מה הפסוק אומר?

פסוק זה מייצג את נקודת המפנה הדרמטית של הפרק ושל תקופת השופטים כולה. מצד אחד, גדעון מציג עמדה תיאוקרטית מובהקת ומסרב להפוך למלך בשר ודם, מתוך תפיסה שרק אלוהים הוא הריבון האמיתי. מצד שני, סירוב רשמי זה עומד בניגוד חריף להתנהגותו בפועל בהמשך הפרק — הוא מתנהג כסולטאן, אוסף זהב רב, מקים אפוד פולחני, ומוליד בנים רבים מנשים רבות, כולל בן שלו הוא קורא אבימלך (אבי הוא מלך). הפסוק חושף את הפער שבין הצהרות אידיאולוגיות לבין מציאות של תאוות כוח.

הדרש — קריאה לעומק

פרק ח' בספר שופטים מהווה נקודת מפנה דרמטית לא רק בסיפורו האישי של גדעון, אלא באבולוציה השלטונית של תקופת השופטים כולה. הפרק מציג ניתוח פסיכולוגי ופוליטי מבריק של שקיעה מוסרית תחת השפעת הניצחון והכוח. הפרק נפתח בניגוד ספרותי חריף בין שתי תגובות של גדעון לביקורת. מול שבט אפרים החזק והמאיים, גדעון משתמש במשל דיפלומטי מעודן ('הלוא טוב עללות אפרים מבציר אביעזר') כדי להחמיא להם ולשכך את זעמם. לעומת זאת, מול אנשי סוכות ופנואל — קהילות חלשות ומבודדות בעבר הירדן המזרחי — גדעון מתגלה כאכזרי ונקמן. סירובן של ערים אלו לספק לחם לחייליו התשושים נובע מחרדה קיומית ריאליסטית מפני המדיינים, שכן המלחמה טרם הוכרעה. אולם גדעון מפרש את הזהירות שלהם כבגידה אישית וכפגיעה בסמכותו. עונשו המזעזע — דישת בשרם של זקני סוכות בקוצים והריגת אנשי פנואל — מסמן את הפיכתה של מלחמת השחרור הלאומית למלחמת אחים פנימית ואכזרית. חשיפת המניעים האישיים של גדעון מעמיקה במפגש עם המלכים השבויים, זבח וצלמונע. גדעון חוקר אותם על אנשים שהרגו בתבור, ומגלה כי היו אלה אחיו, בני אמו. ההוצאה להורג של המלכים אינה מוצגת עוד כעשיית צדק אלוהי או לאומי, אלא כנקמת דם משפחתית ואישית. גדעון אף מנסה לשתף את בנו הבכור, יתר, ברצח כדי לחנכו לאכזריות שלטונית, אך הנער ירא ואינו שולף את חרבו. שיאו של הפרק הוא הדילמה המשטרית. העם, המשתוקק ליציבות, מציע לגדעון מלוכה שושלתית ('משל בנו גם אתה גם בנך...'). הצהרתו של גדעון בתגובה לכך היא מופת של תיאולוגיה פוליטית: 'לא אמשול אני בכם... ה' ימשול בכם'. אולם, הטקסט המקראי חושף באירוניה דרמטית את הפער העצום בין הרטוריקה למציאות. גדעון מסרב לתואר 'מלך', אך מאמץ מיד את כל סממני המלוכה: הוא גובה מס זהב עצום מן העם (אלף ושבע מאות דינרי זהב), מייצר אפוד פולחני מפואר שהופך למוקד פולחן עצמאי ומנשל את המרכז בשילה, ומקים הרמון נשים מפואר המוליד שבעים בנים. השם שהוא מעניק לבנו מהפילגש השכמית — 'אבימלך' (אבי הוא מלך) — מסגיר את שאיפותיו האמיתיות ומניח את המטען שיחריב את ביתו בפרק הבא. מותו של גדעון חותם את המעגל הטרגי. השקט שהושג למשך ארבעים שנה מתברר כשקט מדומה, המבוסס על כריזמה אישית ולא על תיקון רוחני. מיד עם מותו, העם חוזר לעבודת הבעלים ומפגין כפיות טובה מוחלטת כלפי בית ירבעל (גדעון). הפרק מדגים כיצד מנהיגות שאינה מעוגנת בענווה אמיתית ובמוסר פנימי, אלא נסחפת אחר פאר, נקמה ואינטרסים אישיים, סופה להשאיר אחריה חלל ערכי וחורבן חברתי.

לקחים לחיים
  • הפער בין הצהרות ערכיות לפרקטיקה מעשיתבחיים המקצועיים והאישיים, אנו עלולים להצהיר על עקרונות נשגבים (כמו שיתוף פעולה, שקיפות או ענווה) אך בפועל לפעול מתוך ריכוזיות ותאוות כוח. מנהל בארגון עשוי להכריז על 'דלת פתוחה' וביזור סמכויות, אך בפועל לקבל את כל ההחלטות לבדו ולדרוש גינוני כבוד. עלינו לבחון את עצמנו ללא הרף במבחן המעשה ולא במבחן המילים.
  • סכנת התגובה המופרזת לחוסר שיתוף פעולהכאשר אנו מובילים פרויקט או יוזמה ונתקלים באנשים שמסרבים לסייע לנו מתוך פחד, אדישות או אינטרסים אחרים, קל לפרש זאת כעוינות אישית ולהגיב בתוקפנות. התגובה של גדעון לסוכות ופנואל מלמדת שנקמנות ואכזריות כלפי מי שלא עמד בציפיות שלנו רק מייצרות שנאה, מפרקות את הלכידות החברתית ופוגעות במטרה המקורית.
  • הכרת הטוב כמדד לחוסן מוסרי של חברהחברה או ארגון ששוכחים במהירות את מי שתרם להם ועזר להם בעת צרה, ומפנים לו עורף ברגע שהמשבר חולף, מעידים על ריקבון מוסרי. במערכות יחסים, בעבודה או במשפחה, חובה עלינו לטפח מנגנונים של זיכרון והכרת תודה אקטיבית למי שהיו שם בשבילנו, גם כשהנסיבות משתנות והם כבר אינם בעמדת השפעה.
היבט פילוסופי

האם ניתן לקיים מנהיגות יעילה וכריזמטית מבלי להישאב לגינוני כוח ושלטון משחיתים? הפרק מציג את הדילמה של גדעון, שמנסה לסרב למלוכה פורמלית מתוך נאמנות לאל, אך בפועל אינו מסוגל לעמוד בפיתוי של מנעמי השלטון, הזהב, וההרמון. השאלה נותרת פתוחה: האם המבנה האנושי של כוח תמיד יכניע את הכוונות הרוחניות הטובות ביותר?

📖 קראו את הפרק המלא

וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו אִישׁ אֶפְרַיִם מָה־הַדָּבָר הַזֶּה עָשִׂיתָ לָּנוּ לְבִלְתִּי קְרֹאות לָנוּ כִּי הָלַכְתָּ לְהִלָּחֵם בְּמִדְיָן וַיְרִיבוּן אִתּוֹ בְּחָזְקָה׃

וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם מֶה־עָשִׂיתִי עַתָּה כָּכֶם הֲלוֹא טוֹב עֹלְלוֹת אֶפְרַיִם מִבְצִיר אֲבִיעֶזֶר׃

בְּיֶדְכֶם נָתַן אֱלֹהִים אֶת־שָׂרֵי מִדְיָן אֶת־עֹרֵב וְאֶת־זְאֵב וּמַה־יָּכֹלְתִּי עֲשׂוֹת כָּכֶם אָז רָפְתָה רוּחָם מֵעָלָיו בְּדַבְּרוֹ הַדָּבָר הַזֶּה׃

וַיָּבֹא גִדְעוֹן הַיַּרְדֵּנָה עֹבֵר הוּא וּשְׁלֹשׁ־מֵאוֹת הָאִישׁ אֲשֶׁר אִתּוֹ עֲיֵפִים וְרֹדְפִים׃

וַיֹּאמֶר לְאַנְשֵׁי סֻכּוֹת תְּנוּ־נָא כִּכְּרוֹת לֶחֶם לָעָם אֲשֶׁר בְּרַגְלָי כִּי־עֲיֵפִים הֵם וְאָנֹכִי רֹדֵף אַחֲרֵי זֶבַח וְצַלְמֻנָּע מַלְכֵי מִדְיָן׃

וַיֹּאמֶר שָׂרֵי סֻכּוֹת הֲכַף זֶבַח וְצַלְמֻנָּע עַתָּה בְּיָדֶךָ כִּי־נִתֵּן לִצְבָאֲךָ לָחֶם׃

וַיֹּאמֶר גִּדְעוֹן לָכֵן בְּתֵת יְהוָה אֶת־זֶבַח וְאֶת־צַלְמֻנָּע בְּיָדִי וְדַשְׁתִּי אֶת־בְּשַׂרְכֶם אֶת־קוֹצֵי הַמִּדְבָּר וְאֶת־הַבַּרְקֳנִים׃

וַיַּעַל מִשָּׁם פְּנוּאֵל וַיְדַבֵּר אֲלֵיהֶם כָּזֹאת וַיַּעֲנוּ אוֹתוֹ אַנְשֵׁי פְנוּאֵל כַּאֲשֶׁר עָנוּ אַנְשֵׁי סֻכּוֹת׃

וַיֹּאמֶר גַּם־לְאַנְשֵׁי פְנוּאֵל לֵאמֹר בְּשׁוּבִי בְשָׁלוֹם אֶתֹּץ אֶת־הַמִּגְדָּל הַזֶּה׃

וְזֶבַח וְצַלְמֻנָּע בַּקַּרְקֹר וּמַחֲנֵיהֶם עִמָּם כַּחֲמֵשֶׁת עָשָׂר אֶלֶף כֹּל הַנּוֹתָרִים מִכֹּל מַחֲנֵה בְנֵי־קֶדֶם וְהַנֹּפְלִים מֵאָה וְעֶשְׂרִים אֶלֶף אִישׁ שֹׁלֵף חָרֶב׃

וַיַּעַל גִּדְעוֹן דֶּרֶךְ הַשְּׁכוּנֵי בָאֳהָלִים מִקֶּדֶם לְנֹבַח וְיָגְבֳּהָה וַיַּךְ אֶת־הַמַּחֲנֶה וְהַמַּחֲנֶה הָיָה בֶטַח׃

וַיָּנוּסוּ זֶבַח וְצַלְמֻנָּע וַיִּרְדֹּף אַחֲרֵיהֶם וַיִּלְכֹּד אֶת־שְׁנֵי מַלְכֵי מִדְיָן אֶת־זֶבַח וְאֶת־צַלְמֻנָּע וְכָל־הַמַּחֲנֶה הֶחֱרִיד׃

וַיָּשָׁב גִּדְעוֹן בֶּן־יוֹאָשׁ מִן־הַמִּלְחָמָה מִלְמַעֲלֵה הֶחָרֶס׃

וַיִּלְכָּד־נַעַר מֵאַנְשֵׁי סֻכּוֹת וַיִּשְׁאָלֵהוּ וַיִּכְתֹּב אֵלָיו אֶת־שָׂרֵי סֻכּוֹת וְאֶת־זְקֵנֶיהָ שִׁבְעִים וְשִׁבְעָה אִישׁ׃

וַיָּבֹא אֶל־אַנְשֵׁי סֻכּוֹת וַיֹּאמֶר הִנֵּה זֶבַח וְצַלְמֻנָּע אֲשֶׁר חֵרַפְתֶּם אוֹתִי לֵאמֹר הֲכַף זֶבַח וְצַלְמֻנָּע עַתָּה בְּיָדֶךָ כִּי נִתֵּן לַאֲנָשֶׁיךָ הַיְּעֵפִים לָחֶם׃

וַיִּקַּח אֶת־זִקְנֵי הָעִיר וְאֶת־קוֹצֵי הַמִּדְבָּר וְאֶת־הַבַּרְקֳנִים וַיֹּדַע בָּהֶם אֵת אַנְשֵׁי סֻכּוֹת׃

וְאֶת־מִגְדַּל פְּנוּאֵל נָתָץ וַיַּהֲרֹג אֶת־אַנְשֵׁי הָעִיר׃

וַיֹּאמֶר אֶל־זֶבַח וְאֶל־צַלְמֻנָּע אֵיפֹה הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר הֲרַגְתֶּם בְּתָבוֹר וַיֹּאמרוּ כָּמוֹךָ כְמוֹהֶם אֶחָד כְּתֹאַר בְּנֵי הַמֶּלֶךְ׃

וַיֹּאמַר אַחַי בְּנֵי־אִמִּי הֵם חַי־יְהוָה לוּ הַחֲיִתֶם אוֹתָם לֹא הָרַגְתִּי אֶתְכֶם׃

וַיֹּאמֶר לְיֶתֶר בְּכוֹרוֹ קוּם הֲרֹג אוֹתָם וְלֹא־שָׁלַף הַנַּעַר חַרְבּוֹ כִּי יָרֵא כִּי עוֹדֶנּוּ נָעַר׃

וַיֹּאמֶר זֶבַח וְצַלְמֻנָּע קוּם אַתָּה וּפְגַע־בָּנוּ כִּי כָאִישׁ גְּבוּרָתוֹ וַיָּקָם גִּדְעוֹן וַיַּהֲרֹג אֶת־זֶבַח וְאֶת־צַלְמֻנָּע וַיִּקַּח אֶת־הַשַּׂהֲרֹנִים אֲשֶׁר בְּצַוְּארֵי גְמַלֵּיהֶם׃

וַיֹּאמְרוּ אִישׁ־יִשְׂרָאֵל אֶל־גִּדְעוֹן מְשָׁל־בָּנוּ גַּם־אַתָּה גַּם־בִּנְךָ גַּם בֶּן־בְּנֶךָ כִּי הוֹשַׁעְתָּנוּ מִיַּד מִדְיָן׃

וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם גִּדְעוֹן לֹא־אֶמְשֹׁל אֲנִי בָּכֶם וְלֹא־יִמְשֹׁל בְּנִי בָּכֶם יְהוָה יִמְשֹׁל בָּכֶם׃

וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם גִּדְעוֹן אֶשְׁאֲלָה מִכֶּם שְׁאֵלָה וּתְנוּ־לִי אִישׁ נֶזֶם שְׁלָלוֹ כִּי־נִזְמֵי זָהָב לָהֶם כִּי יִשְׁמְעֵאלִים הֵם׃

וַיֹּאמְרוּ נָתוֹן נִתֵּן וַיִּפְרְשׂוּ אֶת־הַשִּׂמְלָה וַיַּשְׁלִיכוּ שָׁמָּה אִישׁ נֶזֶם שְׁלָלוֹ׃

וַיְהִי מִשְׁקַל נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר שָׁאָל אֶלֶף וּשְׁבַע־מֵאוֹת זָהָב לְבַד מִן־הַשַּׂהֲרֹנִים וְהַנְּטִפוֹת וּבִגְדֵי הָאַרְגָּמָן שֶׁעַל מַלְכֵי מִדְיָן וּלְבַד מִן־הָעֲנָקוֹת אֲשֶׁר בְּצַוְּארֵי גְמַלֵּיהֶם׃

וַיַּעַשׂ אוֹתוֹ גִדְעוֹן לְאֵפוֹד וַיַּצֵּג אוֹתוֹ בְעִירוֹ בְּעָפְרָה וַיִּזְנוּ כָל־יִשְׂרָאֵל אַחֲרָיו שָׁם וַיְהִי לְגִדְעוֹן וּלְבֵיתוֹ לְמוֹקֵשׁ׃

וַיִּכָּנַע מִדְיָן לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא יָסְפוּ לָשֵׂאת רֹאשָׁם וַתִּשְׁקֹט הָאָרֶץ אַרְבָּעִים שָׁנָה בִּימֵי גִדְעוֹן׃

וַיֵּלֶךְ יְרֻבַּעַל בֶּן־יוֹאָשׁ וַיֵּשֶׁב בְּבֵיתוֹ׃

וּלְגִדְעוֹן הָיוּ שִׁבְעִים בָּנִים יֹצְאֵי יְרֵכוֹ כִּי־נָשִׁים רַבּוֹת הָיוּ לוֹ׃

וּפִילַגְשׁוֹ אֲשֶׁר בִּשְׁכֶם יָלְדָה־לּוֹ גַם־הִיא בֵּן וַיָּשֶׂם אֶת־שְׁמוֹ אֲבִימֶלֶךְ׃

וַיָּמָת גִּדְעוֹן בֶּן־יוֹאָשׁ בְּשֵׂיבָה טוֹבָה וַיִּקָּבֵר בְּקֶבֶר יוֹאָשׁ אָבִיו בְּעָפְרָה אֲבִי הָעֶזְרִי׃

וַיְהִי כַּאֲשֶׁר מֵת גִּדְעוֹן וַיָּשׁוּבוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּזְנוּ אַחֲרֵי הַבְּעָלִים וַיָּשִׂימוּ לָהֶם בַּעַל בְּרִית לֵאלֹהִים׃

וְלֹא זָכְרוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת־יְהוָה אֱלֹהֵיהֶם הַמַּצִּיל אוֹתָם מִיַּד כָּל־אֹיְבֵיהֶם מִסָּבִיב׃

וְלֹא־עָשׂוּ חֶסֶד עִם־בֵּית יְרֻבַּעַל גִּדְעוֹן כְּכָל־הַטּוֹבָה אֲשֶׁר עָשָׂה עִם־יִשְׂרָאֵל׃

המשיכו לקרוא באפליקציה ←