עמוס · פרק ז׳

בואו ננסה להבין את הדרמה שמתרחשת כאן. עמוס הוא לא חלק מהקליקה. הוא לא למד בבית ספר לנביאים, הוא לא מקבל משכורת מהממשלה, ואין לו שום אינטרס פוליטי. הוא פשוט בוקר ובוסס שקמים – אדם שעובד קשה למחייתו. ודווקא בגלל זה, יש לו כוח עצום. אין לאף אחד דרך לקנות אותו או לאיים עליו בפיטורים. מולו עומד אמציה, כהן בית אל. אמציה הוא איש הממסד הקלאסי. המקדש שלו הוא מקדש מלך ובית ממלכה – כלומר, מוסד דתי שממומן על ידי השלטון ומשרת את האינטרסים של המלך ירבעם. כשעמוס מתחיל לדבר על צדק חברתי ועל כך שהממלכה תחרב, אמציה לא מקשיב לתוכן המוסרי של הדברים. הוא רואה בזה איום ביטחוני ופוליטי. הוא רץ למלך ואומר: הארץ לא יכולה להכיל את הדברים שלו. שימו לב לביטוי הזה – הוא מציג את עמוס כסוכן זר, כמסית ומורד. העימות ביניהם הוא קלאסי ורלוונטי לכל תקופה היסטורית. אמציה מנסה להקטין את עמוס. הוא קורא לו חוזה ואומר לו ברח לך אל ארץ יהודה ואכול שם לחם. במילים אחרות: אתה סתם עושה את זה בשביל כסף, לך תעשה את הסיבוב שלך במקום אחר, אל תפריע לנו לחגוג פה. התגובה של עמוס היא מופת של יושרה: לא נביא אנכי ולא בן נביא אנכי. עמוס אומר – אני לא מתפרנס מזה. אני לא עושה קריירה על הגב של האמת. אלוהים לקח אותי מהצאן ואמר לי ללכת, אז הלכתי. החלק הראשון של הפרק מראה לנו גם את הצד השני של עמוס – לא רק המבקר החריף, אלא המנהיג שאכפת לו. כשהוא רואה בחזון את האסונות העומדים לבוא (הארבה והאש), הוא לא שמח לאיד. הוא מיד זועק: מי יקום יעקב כי קטן הוא? הוא מתחנן על העם שלו, למרות שהעם הזה חוטא ורודף אותו. זהו השילוב המרתק בנביא האמת: מצד אחד חמלה אינסופית ותפילה על החלשים, ומצד שני אומץ מוחלט לעמוד מול החזקים ולומר להם את האמת בפרצוף, גם כשהמחיר האישי כבד מאוד.

פרק ז' בספר עמוס מהווה את אחד מנקודות המפתח להבנת מוסד הנבואה המקראי והמתח המובנה בינו לבין הממסד הפוליטי והדתי. המבנה הספרותי של הפרק מתוחכם ביותר: הוא נע מהמישור החזיוני-קוסמי אל המישור ההיסטורי-קונקרטי, ובכך ממחיש כיצד החזון התיאורטי מתורגם לעימות ממשי במציאות. שלושת החזונות הראשונים בנויים במבנה הדרגתי של חזרה וניגוד. בשני החזונות הראשונים (הארבה והאש), עמוס פועל כסניגור קלאסי של העם. השימוש במילים המנחות סלח נא וחדל נא, לצד הטיעון הרטורי מי יקום יעקב כי קטן הוא, מציג את עמוס כממשיך דרכו של משה רבנו. אלוהים נעתר לתפילתו (ניחם ה' על זאת), דבר המדגיש את התפיסה המקראית לפיה הגזירה אינה גורל עיוור אלא קריאה לדיאלוג ולתשובה. התפנית הדרמטית מתרחשת בחזון השלישי – חזון האנך. האנך (משקולת עופרת הקשורה לחוט המשמשת בנאים לבדיקת אנכיות הקיר) משמש כאן כמטאפורה ספרותית מבריקה. בניגוד לארבה ולאש שהם כוחות טבע חיצוניים והרסניים, האנך מייצג סטנדרט פנימי, אובייקטיבי ויציב של צדק ומשפט. החומה נבנתה ישר (חומת אנך), אך כעת אלוהים מציב את האנך בקרב עמו כדי לבדוק את הסטייה שלהם מהקו הישר. כאן, עמוס כבר אינו יכול להתפלל. מול מידת הדין והצדק המוחלט, אין מקום לוויתורים. הסטייה המוסרית של החברה הישראלית היא כה עמוקה, שהקיר עומד ליפול מעצמו. מעבר חד זה מוביל ישירות לעימות בבית אל. בית אל אינה סתם עיר; היא המרכז הדתי-פולחני של ממלכת ישראל, המקדש שהוקם כדי להוות אלטרנטיבה לירושלים. אמציה הכהן מייצג את הדת הממוסדת, המשרתת את השלטון ומקדשת את הסטטוס קוו. בעיני אמציה, המקדש אינו מקום של דרישת אלוהים וצדק חברתי, אלא מקדש מלך ובית ממלכה – נכס פוליטי של הכתר. האירוניה הדרמטית בולטת בעימות בין השניים. אמציה מאשים את עמוס בקשר פוליטי (קשר עליך עמוס), כיוון שהוא עצמו מסוגל לחשוב רק במונחים של כוח, כסף והשפעה. הוא מניח שעמוס הוא נביא מקצועי (חלק מלהקת נביאי החצר שהתפרנסו מניבוי רצון המלך) ומציע לו לברוח ליהודה כדי לאכול שם לחם. תשובתו של עמוס מהדהדת לאורך הדורות: לא נביא אנכי ולא בן נביא אנכי, כי בוקר אנכי ובוסס שקמים. עמוס מסרב להגדרות המקצועיות של אמציה. הוא אינו חלק מהמערכת, הוא אינו מתפרנס מהמילים שלו, ולכן אין לאמציה שום מנוף לחץ עליו. חירותו של עמוס נובעת בדיוק מכך שאינו תלוי בממסד. המפגש בין הכהן השבע, המגן על האינטרסים של השלטון, לבין הנביא היחף, המונע מצו מצפוני אלוהי, חושף את הפער הבלתי ניתן לגישור בין דת פולחנית-פוליטית לבין דרישה מוסרית חסרת פשרות. עמוס חותם בנבואת חורבן אישית קשה על אמציה, הממחישה כי מי שמנסה להשתיק את קול הצדק בשם היציבות הפוליטית, ימצא את עצמו בסופו של דבר קורבן של קריסת המערכת כולה.