עמוס · פרק ו׳

בואו ננסה להבין מה באמת קורה כאן. עמוס לא סתם כועס על אנשים שיש להם כסף. הוא כועס על משהו עמוק בהרבה: על הניתוק. המנהיגים של שומרון וירושלים חיו בתקופה של פריחה כלכלית וביטחונית יחסית. הם הסתכלו על המדינות השכנות, ראו ערים חזקות שנפלו, ובמקום להבין שגם הם פגיעים, הם הגיעו למסקנה שהם חסינים מהכל. הם פיתחו ביטחון עצמי מופרז וחשבו שהכוח שלהם יגן עליהם לנצח. עמוס לוקח אותנו לסיור מודרך בתוך המועדונים האקסקלוסיביים של האליטה בשומרון. התיאורים שלו כמעט קולנועיים: אנשים שרועים על מיטות שנהב יקרות, אוכלים רק את הנתחים הכי יקרים, שותים יין ישירות מקערות ענקיות ששימשו בדרך כלל לבית המקדש, ומורחים על עצמם את השמנים הכי איכותיים. הם אפילו ממציאים לעצמם כלי נגינה ומדמים את עצמם למלך דוד הגדול. אבל אז מגיע משפט המפתח: 'ולא נחלו על שבר יוסף'. 'שבר יוסף' הוא כינוי למצב הקשה של העם – העוני, העוולות בבתי המשפט, וההתפרקות המוסרית של החברה. העשירים פשוט העבירו ערוץ. הם בחרו לא לראות. התגובה של אלוהים, דרך עמוס, היא חריפה ואירונית. הוא אומר להם: אתם רוצים להיות ראשונים? אין בעיה, אתם תהיו הראשונים בתור לגלות. הפינוקים שלכם יסתיימו ברגע אחד של חורבן מוחלט. עמוס מתאר בית ענק שנהרס לרסיסים, ואפילו סיטואציה מפחידה שבה אנשים מפחדים להזכיר את שם ה' מרוב בהלה. בסוף הפרק, עמוס משתמש בדימוי חזק: 'הירצון בסלע סוסים? אם יחרוש בבקרים?'. כמו שזה לא הגיוני להריץ סוסים על סלע חלק או לחרוש את הים עם בקר, ככה זה לא הגיוני לנהל מדינה שבה הופכים את הצדק לרעל ('לענה'). חברה שלא מבוססת על הגינות וצדק פשוט לא יכולה לשרוד, לא משנה כמה הארמונות שלה חזקים ומפוארים. הסיפור הזה מעלה שאלה שרלוונטית לנו גם היום: האם הנוחות האישית שלנו גורמת לנו לעצום עיניים מול קשיים של אנשים אחרים בסביבה שלנו?

פרק ו' מציג את אחת מנבואות התוכחה המבריקות והנוקבות ביותר במקרא, המכוונת נגד האליטה החברתית והפוליטית של ממלכות יהודה וישראל בתקופת ירבעם השני. זוהי תקופה של שגשוג כלכלי והתרחבות טריטוריאלית, אך שגשוג זה יצר פערים מעמדיים עצומים וריקבון מוסרי פנימי. עמוס פותח בקריאת 'הוי' – קריאת אבל ואזהרה – המופנית אל 'השאננים בציון והבוטחים בהר שומרון'. הנביא משתמש באירוניה דקה כשהוא מכנה אותם 'נקובי ראשית הגויים', כלומר מנהיגי האומה המובחרת, ומזמין אותם להביט בערים הגדולות של האזור (כלנה, חמת וגת) שנחרבו למרות עוצמתן. המסר ברור: עוצמה צבאית וכלכלית אינה ערובה לחסינות היסטורית. החלק המרכזי של הפרק (פסוקים ד'-ו') הוא תיאור סאטירי וריאליסטי להפליא של חיי התענוגות של האצולה. עמוס משתמש במילים טעונות כדי לתאר את הניוון הפיזי והמוסרי: הם לא רק שוכבים על מיטות, הם 'סרוחים' על ערשותיהם; הם אינם שותים בכוסות, אלא ב'מזרקי יין' – קערות גדולות ששימשו לפולחן; הם נמשחים ב'ראשית שמנים' – השמנים האיכותיים ביותר, המיועדים בדרך כלל למקדש או למלוכה. המוזיקה שלהם מתוארת כרעש חסר משמעות ('הפורטים על פי הנבל') המנסה לחקות את דוד המלך אך נותר ריק מתוכן רוחני. חטאם המרכזי של השאננים אינו עצם הנהנתנות, אלא האדישות המוחלטת: 'ולא נחלו על שבר יוסף'. 'שבר יוסף' מייצג את השבר החברתי, את סבלם של העניים ואת קריסת מערכת המשפט והמוסר. האליטה יצרה לעצמה בועה סטרילית המנתקת אותה מהמציאות הכואבת של רוב העם. העונש המובטח בפי הנביא מנוסח במידה כנגד מידה מובהקת: 'לכן עתה יגלו בראש גולים, וסר מרזח סרוחים'. אלו שהתעקשו להיות 'ראשונים' במעמד ובפינוק, יהיו הראשונים לצעוד בשלשלאות הגלות. משתאות המרזח הפרועים שלהם יתחלפו בשתיקת מוות. עמוס מתאר את חומרת החורבן באמצעות תמונה מצמררת של בית שבו נותרו עשרה אנשים וכולם מתים במגפה או במצור. כאשר קרוב משפחה מגיע לפנות את העצמות, הוא לוחש לניצול האחרון המסתתר בירכתי הבית 'הס! כי לא להזכיר בשם ה''. זהו ביטוי של ייאוש עמוק ופחד אלוהי – תחושה שהקשר עם האל נותק לחלוטין וכל פנייה אליו רק תביא אסון נוסף. בסיום הפרק, עמוס משתמש בשתי שאלות רטוריות המבוססות על חוקי הטבע: 'הירצון בסלע סוסים? אם יחרוש בבקרים?'. כשם שאי אפשר להריץ סוסים על סלעים חלקים או לחרוש את הים, כך אי אפשר לקיים חברה שהפכה את המשפט והצדק ל'ראש' (רעל) ול'לענה' (צמח מר ורעיל). עיוות הצדק הוא הפרה של חוקי הטבע המוסריים, והוא מוביל בהכרח לקריסה מבנית. הנבואה נחתמת באיום צבאי מוחשי: ה' יקים גוי (האימפריה האשורית) שילחץ את ישראל מגבולה הצפוני (לבוא חמת) ועד גבולה הדרומי (נחל הערבה), חורבן טוטאלי שימחה את האשליה של ביטחון וחסינות.