עזרא · פרק ד׳
הבירוקרטיה של השטנה: המאבק הפוליטי על ירושלים
וַיֹּאמֶר֩ לָהֶ֨ם זְרֻבָּבֶ֜ל וְיֵשׁ֗וּעַ וּשְׁאָ֨ר רָאשֵׁ֤י הָֽאָבוֹת֙ לְיִשְׂרָאֵ֔ל לֹא־לָכֶ֣ם וָלָ֔נוּ לִבְנ֥וֹת בַּ֖יִת לֵאלֹהֵ֑ינוּ כִּ֣י אֲנַ֤חְנוּ יַחַד֙ נִבְנֶ֔ה לַיהוָה֙ אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל כַּאֲשֶׁ֣ר צִוָּ֔נוּ הַמֶּ֖לֶךְ כּ֥וֹרֶשׁ Mֶֽלֶךְ־פָּרָֽס׃
פסוק ג'הבונים האמיצים והמכתב הסודי
הלילה נספר על אנשים אמיצים שחזרו הביתה לירושלים ורצו לבנות את בית המקדש השני. הם עבדו קשה, הניחו לבנים גדולות ושרו שירים שמחים. פתאום באו אנשים מהסביבה ואמרו: "אנחנו רוצים לעזור לכם!". אבל המנהיגים ידעו שהאנשים האלה לא באמת רוצים לעזור, אלא להפריע, ולכן אמרו להם בנימוס: "תודה, אבל אנחנו נבנה בעצמנו". האנשים האלה נעלבו והחליטו להציק לבונים. הם אפילו שלחו מכתב סודי למלך הגדול והרחוק, וסיפרו לו שקרים על הבונים. המלך האמין לשקרים ושלח פקודה לעצור מיד את העבודה. הבונים היו עצובים מאוד והניחו את הפטישים, אבל הם לא איבדו את התקווה. הם ידעו שבסוף הם ימשיכו לבנות.
לפעמים צריך להציב גבול ברור כדי לשמור על הערכים והזהות שלנו, גם אם זה יוצר אי נעימות זמנית.
הסיפור בפרק עוסק בהתמודדות עם הפרעות ומכשולים בדרך למטרה טובה. דרך הסיפור, נוכל לשוחח עם הילדים על כך שלא תמיד הכל הולך בקלות, ולפעמים יש מי שמנסה להפריע לנו או להציק. הערך המרכזי כאן הוא סבלנות ואמונה פנימית – הידיעה שגם אם כרגע היינו חייבים לעצור (כמו שהבנייה נעצרה), זה לא אומר שוויתרנו על החלום שלנו. אפשר לשאול את הילד על פעם שבה הוא ניסה לבנות משהו והוא נהרס או הופרע, ואיך הוא הרגיש.
- איך לדעתך הרגישו הבונים כשהמלך אמר להם להפסיק לעבוד?
- מה לדעתך אפשר לעשות כשמישהו מנסה להפריע לנו לצייר או לבנות משהו יפה?
- אם היית שם, איזה מכתב משמח היית שולח למלך כדי להסביר לו את האמת?
המכתב הסודי שעצר את הבנייה
דמיינו שאתם עומדים בלב ירושלים העתיקה. פטישים דופקים, אבנים מונחות, וקולות שמחה עולים באוויר – בונים מחדש את בית המקדש! פתאום מגיעים אנשים מהסביבה ומציעים: "בואו נבנה ביחד!". אבל המנהיגים, זרובבל ויהושע, מבינים שהשכנים האלה לא באמת רוצים לעזור, אלא לשלוט בבנייה. "לא תודה", הם עונים בנימוס, "אנחנו נבנה לבד". השכנים נעלבים וכועסים מאוד. הם מחליטים להפריע בכל דרך: מציקים לבונים, מפחידים אותם, ואפילו כותבים מכתב תלונה סודי למלך פרס הרחוק! הם מספרים לו שקרים, כאילו ירושלים היא עיר של מורדים מסוכנים. המלך נבהל ומצווה מיד: "עצרו את העבודה!". פתאום הכל משתתק, השמחה נעלמת, והבנייה נעצרת. מה יעשו כעת הבונים העצובים?
זרובבל והמנהיגים אומרים לשכנים: 'אנחנו נבנה את בית המקדש בעצמנו, כמו שהמלך כורש הרשה לנו'.
הידעתם שהמכתבים הרעים נגד הבונים נכתבו בשפה הארמית, שהייתה אז השפה הרשמית של המלכים והסוחרים בכל האזור?
האם הבונים יתייאשו ויוותרו על בית המקדש לתמיד? בפרק הבא נגלה איך הכל עומד להשתנות!
מלחמה פוליטית מאחורי הקלעים
כשבני ישראל שבים מהגלות הארוכה בבבל ומתחילים לבנות מחדש את בית המקדש בירושלים, השכנים המקומיים מציעים להצטרף אליהם לעבודה. מנהיגי העם, זרובבל ויהושע, מסרבים בנימוס אך בתקיפות, מתוך הבנה עמוקה שהשותפות הזו תפגע בזהות הייחודית שלהם ותכניס השפעות זרות ומזיקות. הסירוב הזה מעורר זעם עצום, והשכנים הופכים בין רגע לאויבים מרים ומתוחכמים. הם מתחילים להציק לבונים בשטח, להפחיד אותם ולשכור יועצים מיוחדים שיחבלו בפרויקט בכל דרך. המאבק מגיע לשיאו כשהם שולחים מכתב שטנה רשמי ומניפולטיבי למלך פרס, ארתחשסתא. במכתב הם מזהירים שהיהודים בונים עיר מורדת ומסוכנת שלא תשלם מיסים ותפגע בכבוד הממלכה. המלך משתכנע מהאזהרות, מוציא צו חירום מיידי, והבנייה נעצרת בכוח הזרוע למשך שנים רבות, עד לעלייתו של דריוש המלך.
המנהיגים מסרבים לעזרה של השכנים כדי לשמור על המטרה המקורית שלהם, גם אם זה אומר שהם יצטרכו לעבוד קשה יותר לבד.
כשמישהו מנסה לעצור אתכם מלהצליח על ידי שמועות או הלשנות, אל תגיבו באלימות. תתמקדו באמת שלכם ותחכו לרגע הנכון לפעול.
זה ממש כמו שאתם מנסים להרים פרויקט כיתתי מגניב, וקבוצה של ילדים שלא שיתפתם מחליטה ללכת למנהלת ולהמציא עליכם סיפורים כדי שהיא תבטל לכם את הפעילות.
כששמועות ושקרים מנצחים את החלום
הפרק מתאר את המאבק הפוליטי והחברתי הקשה שליווה את בניית בית המקדש השני בירושלים על ידי שבי ציון שחזרו מהגלות. הכל מתחיל כשקבוצת תושבים מקומיים מציעה למנהיגי העם להצטרף לבנייה. המנהיגים, זרובבל ויהושע, מסרבים בנימוס אך בתקיפות, מתוך רצון לשמור על עצמאות הקהילה ועל טוהר המשימה הדתית שלהם. הסירוב הזה מעורר זעם עצום בקרב המקומיים, שמחליטים להרוס את הפרויקט בכל מחיר. הם מפעילים לחץ פסיכולוגי כבד על הבונים, מפריעים לעבודה הפיזית בשטח, ולבסוף עוברים לזירה הדיפלומטית והמשפטית. הם שולחים מכתב רשמי ומתוחכם למלך פרס, ארתחשסתא, שבו הם מציגים את ירושלים כעיר היסטורית של מורדים ומזהירים שאם החומות יושלמו, המלך יאבד את שליטתו ואת כספי המיסים באזור כולו. המלך עורך בדיקה בארכיונים הקיסריים, מגלה שלירושלים אכן יש עבר עשיר של מרידות באימפריות קודמות, ומורה לעצור את הבנייה באופן מיידי. האויבים המקומיים מגיעים לירושלים חמושים, ובכוח הזרוע מפסיקים את העבודה, שנותרת מושבתת לחלוטין במשך שנים ארוכות עד לעליית המלך הבא.
הפסוק מבטא את נקודת המפנה הדרמטית בפרק. מנהיגי שבי ציון מסרבים להצעת השותפות של תושבי הארץ המקומיים בבניית המקדש. סירוב זה, המבוסס על הרצון לשמור על ייחוד דתי ולאומי ועל נאמנות להצהרת כורש, מעורר את חמתם של השכנים והופך אותם לאויבים פעילים. הוא חושף את המתח המובנה בין שמירה על זהות ייחודית לבין פשרות פוליטיות.
להעמקה בסיפור⌄
בואו נצלול אל תוך הדרמה הפוליטית של ימי שיבת ציון. דמיינו את הסיטואציה: קבוצת גולים קטנה חוזרת לארץ הרוסה אחרי שבעים שנה בבבל. יש להם אישור מהמלך כורש לבנות מחדש את המקדש, והם מלאי התלהבות. פתאום מגיעים השכנים המקומיים. אלו אנשים שהובאו לאזור על ידי האימפריה האשורית שנים קודם לכן, והם פיתחו פולחן דתי מעורב. הם מציעים שותפות: "נבנה איתכם, כי גם אנחנו מאמינים באלוהים שלכם". כאן עומדת בפני המנהיגים, זרובבל ויהושע, דילמה קשה. מצד אחד, לקבל עזרה זה קל, מהיר ויוצר יחסי שכנות טובים. מצד שני, שותפות כזו עלולה לטשטש לחלוטין את הזהות הייחודית שהם ניסו לשמר בקושי רב בגלות. הם בוחרים בדרך הקשה ומסרבים. הם מבהירים שהמשימה הוטלה עליהם בלבד על ידי כורש. התגובה של השכנים חושפת שהצעת העזרה שלהם לא הייתה תמימה. ברגע שהם נדחים, הם הופכים ל"צרי יהודה ובנימין" – אויבים מושבעים. הם מתחילים במסע של טרור פסיכולוגי, מציקים לבונים ומנסים לייאש אותם. אבל הנשק האמיתי שלהם הוא הבירוקרטיה. הפרק מציג לנו מעין "תיק מסמכים" היסטורי של מכתבי שטנה שנשלחו למלכי פרס השונים לאורך השנים (כורש, אחשוורוש, וארתחשסתא). המכתב המפורט ביותר, שנכתב בארמית על ידי פקידים מקומיים כמו רחום ושמשי, הוא יצירת מופת של מניפולציה פוליטית. הם לא אומרים למלך "אנחנו שונאים את היהודים". במקום זאת, הם פונים לאינטרס הכלכלי והביטחוני שלו. הם מזהירים אותו שירושלים היא "עיר מורדת ורעה" שבעבר שלטה על כל האזור וסירבה לשלם מיסים. הם מציעים לו לבדוק בספרי ההיסטוריה של הממלכה כדי לאמת את זה. הטקטיקה הזו עובדת בצורה מושלמת. המלך ארתחשסתא נבהל מהאפשרות לאבד הכנסות ויוקרה. הוא מורה לעצור את הבנייה מיד. האויבים לא מבזבזים זמן, מגיעים לירושלים חמושים, ומפסיקים את העבודה בכוח. הבנייה נעצרת עד לשנה השנייה למלכות דריוש. מה שמעניין כאן הוא השימוש בכוחה של המילה הכתובה ובמניפולציות בירוקרטיות כדי לחנוק חלומות של עם שלם. זה מראה לנו שמאבקים לאומיים ודתיים לא מתרחשים רק בשדה הקרב, אלא גם במשרדים, בניירות ובמסדרונות השלטון.
אם הייתם במקום זרובבל, האם הייתם מסכימים לקבל את עזרת השכנים כדי למנוע את המלחמה והעיכובים, או שהייתם מסרבים כמוהו כדי לשמור על הזהות שלכם?
הבירוקרטיה של השטנה: המאבק הפוליטי על ירושלים
עזרא פרק ד' מתאר את ראשיתו של הסכסוך הפוליטי והדתי המר בין שבי ציון לתושבי הארץ המקומיים בתקופת בית שני. עם תחילת עבודות הבנייה של בית המקדש בירושלים, פונים "צרי יהודה ובנימין" אל זרובבל וראשי האבות ומציעים להשתלב במיזם, בטענה שהם עובדים את אותו האל מאז ימי אשור. המנהיגים דוחים את ההצעה בתקיפות, בטענה שהרישיון מכורש ניתן ליהודים בלבד וכי עליהם לבנות את הבית לבדם. דחייה זו מובילה למסע התנכלות ממושך. תושבי הארץ פועלים להחלשת ידי הבונים, משחדים יועצים ומנסים לטרפד את הבנייה לאורך ימי כורש ודריוש. שיאו של הפרק מציג מסמך ארכיוני בארמית: מכתב שטנה שנשלח למלך ארתחשסתא על ידי פקידים מקומיים (רחום ושמשי). המכתב מזהיר את המלך כי ירושלים היא עיר מורדת מבחינה היסטורית, ואם חומותיה יושלמו, היהודים יסרבו לשלם מסים, מה שיגרום נזק כבד לאוצר המלוכה. המלך משתכנע, עורך בדיקה בארכיונים, ומצווה לעצור את הבנייה מיד. הנמענים ממהרים לירושלים ומפסיקים את העבודה בכוח הזרוע, והבנייה נותרת מושבתת עד לשנה השנייה למלכות דריוש מלך פרס.
הפסוק מבטא את נקודת המפנה הדרמטית בפרק. מנהיגי שבי ציון מסרבים להצעת השותפות של תושבי הארץ המקומיים בבניית המקדש. סירוב זה, המבוסס על הרצון לשמור על ייחוד דתי ולאומי ועל נאמנות להצהרת כורש, מעורר את חמתם של השכנים והופך אותם לאויבים פעילים. הוא חושף את המתח המובנה בין שמירה על זהות ייחודית לבין פשרות פוליטיות.
הדרש — קריאה לעומק⌄
פרק ד' בספר עזרא מהווה מסמך מרתק המשלב היסטוריוגרפיה, דיפלומטיה עתיקה ומתחים חברתיים עמוקים. מבחינה ספרותית והיסטורית, הפרק מציג קפיצה כרונולוגית המאגדת יחד כמה תקופות של התנגדות (מימי כורש, דרך אחשוורוש ועד ארתחשסתא) כדי להציג תמונה כוללת של העוינות המקומית כלפי מפעל שיבת ציון. המתח המרכזי נפתח בהצעת השותפות של "צרי יהודה ובנימין". המונח "צרים" (אויבים) הוא הגדרה רטרוספקטיבית של המספר, המעידה על כך שכוונותיהם לא היו טהורות מלכתחילה, או שהסירוב הפך אותם לכאלה. המציעים מציגים את עצמם כמי שדורשים את אלוהי ישראל מאז שהוגלו לאזור על ידי אסרחדון מלך אשור. זרובבל וראשי האבות מזהים כאן סכנה קיומית לזהות הייחודית של קהילת שבי ציון הקטנה. קבלתם לשותפות הייתה עלולה להוביל לסינקרטיזם דתי (ערבוב אמונות) ולטשטוש הגבולות החברתיים שהיו חיוניים להישרדות הקהילה. הסירוב התקיף – "לֹא־לָכֶם וָלָנוּ לִבְנוֹת בַּיִת לֵאלֹהֵינוּ" – מציב גבול ברור המגדיר מי שייך לקהילה ומי מחוצה לה. התגובה המיידית של המקומיים מאששת את חששות המנהיגים. הם עוברים לטקטיקה של לוחמה פסיכולוגית ("מְרַפִּים יְדֵי עַם־יְהוּדָה וּמְבַהֲלִים אוֹתָם") ולוביזם פוליטי בחצר המלוכה הפרסית. שילוב המכתבים בארמית בתוך הפרק מעניק לו אופי תיעודי-ארכיוני אותנטי. המכתב שנשלח לארתחשסתא הוא מופת של רטוריקה פוליטית מניפולטיבית. הכותבים, רחום ושמשי, אינם מעלים טיעונים דתיים, אלא פונים ישירות לאינטרס הקיסרי: כסף וכוח. הם משתמשים בדימוי הציורי "מֶלַח הֵיכְלָא Mְלַחְנָא" (ברית המלח שלנו עם ההיכל) כדי להפגין נאמנות מוחלטת למלך, ומזהירים כי ירושלים היא "קִרְיָא Mָרָדָא" (עיר מורדת) שחורבנה בעבר נבע בדיוק מאופייה המרדני. הטיעון הכלכלי – "מִנְדָּה־בְלוֹ וַהֲלָךְ לָא יִנְתְּנוּן" (לא ישלמו מס, בלו וארנונה) – הוא שמכריע את הכף. תשובת המלך מאשרת את החששות. הבדיקה ההיסטורית בארכיונים מאששת כי ירושלים אכן הייתה מרכז כוח עצמאי שמרד באימפריות קודמות (כמו בבל ואשור). הצו המלכותי המורה על הפסקת הבנייה מיושם במהירות ובאלימות ("בְּאֶדְרָע וְחָיִל" – בזרוע ובכוח). הפרק חושף את הפער הכואב בין ההצהרה האימפריאלית החגיגית של כורש לבין המציאות הפוליטית המורכבת בשטח. הוא מראה כיצד חזון רוחני גדול נתקע בגלגלי הבירוקרטיה, השוחד והאינטרסים המקומיים. המאבק על בניית המקדש אינו רק דתי, אלא מאבק על הגדרה עצמית, טריטוריה והשפעה פוליטית במחוז "עבר נהרה".
- הצבת גבולות לשם שמירה על זהותבניהול ארגונים או קהילות, לעיתים עולה הצעה לשיתוף פעולה שנראה מפתה וכלכלי בטווח הקצר, אך עלול לטשטש את חזון היסוד של הארגון. היכולת לומר 'לא' לשותפויות שאינן תואמות את ערכי הליבה היא תנאי הכרחי לשמירה על זהות ייחודית לאורך זמן.
- הבנת שפת האינטרסים של הצד השניהמתנגדים ליהודים לא התלוננו על דתם, אלא על אובדן המיסים של המלך. כשאתם מנהלים משא ומתן או מתמודדים עם התנגדות, עליכם להבין מה באמת מניע את הצד השני (כסף, כבוד, ביטחון) ולפנות לאינטרסים הללו, במקום להתווכח על עקרונות מופשטים.
- התמודדות עם משברים בירוקרטיים וחוקייםפרויקטים רבים נתקעים לא בגלל חוסר כישרון, אלא בגלל מכשולים משפטיים או רגולטוריים. הפרק מלמד שעיכוב חוקי דורש אורך רוח, הבנת המערכת ופעולה מתוחכמת בזירה המשפטית והפוליטית, ולא רק ניסיונות לפרוץ את הגבולות בכוח.
האם השמירה הקנאית על זהות ייחודית וטהורה מצדיקה את יצירתם של אויבים מרים ועיכוב של עשרות שנים במימוש החזון, או שמא פשרה ושילוב של האוכלוסייה המקומית היו מובילים לתוצאה יציבה ושלמה יותר בטווח הארוך?
📖 קראו את הפרק המלא⌄
וַיִּשְׁמְעוּ צָרֵי יְהוּדָה וּבִנְיָמִן כִּי־בְנֵי הַגּוֹלָה בּוֹנִים הֵיכָל לַיהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל׃
וַיִּגְּשׁוּ אֶל־זְרֻבָּבֶל וְאֶל־רָאשֵׁי הָאָבוֹת וַיֹּאמְרוּ לָהֶם נִבְנֶה עִמָּכֶם כִּי כָכֶם נִדְרוֹשׁ לֵאלֹהֵיכֶם ולא [וְלוֹ ] אֲנַחְנוּ זֹבְחִים מִימֵי אֵסַר חַדֹּן מֶלֶךְ אַשּׁוּר הַמַּעֲלֶה אֹתָנוּ פֹּה׃
וַיֹּאמֶר לָהֶם זְרֻבָּבֶל וְיֵשׁוּעַ וּשְׁאָר רָאשֵׁי הָאָבוֹת לְיִשְׂרָאֵל לֹא־לָכֶם וָלָנוּ לִבְנוֹת בַּיִת לֵאלֹהֵינוּ כִּי אֲנַחְנוּ יַחַד נִבְנֶה לַיהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר צִוָּנוּ הַמֶּלֶךְ כּוֹרֶשׁ מֶלֶךְ־פָּרָס׃
וַיְהִי עַם־הָאָרֶץ מְרַפִּים יְדֵי עַם־יְהוּדָה ומבלהים [וּמְבַהֲלִים] אוֹתָם לִבְנוֹת׃
וְסֹכְרִים עֲלֵיהֶם יוֹעֲצִים לְהָפֵר עֲצָתָם כָּל־יְמֵי כּוֹרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס וְעַד־מַלְכוּת דָּרְיָוֶשׁ מֶלֶךְ־פָּרָס׃
וּבְמַלְכוּת אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ בִּתְחִלַּת מַלְכוּתוֹ כָּתְבוּ שִׂטְנָה עַל־יֹשְׁבֵי יְהוּדָה וִירוּשָׁלִָם׃
וּבִימֵי אַרְתַּחְשַׁשְׂתָּא כָּתַב בִּשְׁלָם מִתְרְדָת טָבְאֵל וּשְׁאָר כנותו [כְּנָוֺתָיו] עַל־ארתחששתא [אַרְתַּחְשַׁשְׂתְּ] מֶלֶךְ פָּרָס וּכְתָב הַנִּשְׁתְּוָן כָּתוּב אֲרָמִית וּמְתֻרְגָּם אֲרָמִית׃
רְחוּם בְּעֵל־טְעֵם וְשִׁמְשַׁי סָפְרָא כְּתַבוּ אִגְּרָה חֲדָה עַל־יְרוּשְׁלֶם לְאַרְתַּחְשַׁשְׂתְּא מַלְכָּא כְּנֵמָא׃
אֱדַיִן רְחוּם בְּעֵל־טְעֵם וְשִׁמְשַׁי סָפְרָא וּשְׁאָר כְּנָוָתְהוֹן דִּינָיֵא וַאֲפַרְסַתְכָיֵא טַרְפְּלָיֵא אֲפָרְסָיֵא ארכוי [אַרְכְּוָיֵא] בָבְלָיֵא שׁוּשַׁנְכָיֵא דהוא [דֶּהָיֵא] עֵלְמָיֵא׃
וּשְׁאָר אֻמַּיָּא דִּי הַגְלִי אָסְנַפַּר רַבָּא וְיַקִּירָא וְהוֹתֵב הִמּוֹ בְּקִרְיָה דִּי שָׁמְרָיִן וּשְׁאָר עֲבַר־נַהֲרָה וּכְעֶנֶת׃
דְּנָה פַּרְשֶׁגֶן אִגַּרְתָּא דִּי שְׁלַחוּ עֲלוֹהִי עַל־אַרְתַּחְשַׁשְׂתְּא מַלְכָּא עַבְדָיךְ אֱנָשׁ עֲבַר־נַהֲרָה וּכְעֶנֶת׃
יְדִיעַ לֶהֱוֵא לְמַלְכָּא דִּי יְהוּדָיֵא דִּי סְלִקוּ מִן־לְוָתָךְ עֲלֶינָא אֲתוֹ לִירוּשְׁלֶם קִרְיְתָא מָרָדְתָּא ובאישתא [וּבִישְׁתָּא] בָּנַיִן ושורי [וְשׁוּרַיָּא] אשכללו [שַׁכְלִילוּ] וְאֻשַּׁיָּא יַחִיטוּ׃
כְּעַן יְדִיעַ לֶהֱוֵא לְמַלְכָּא דִּי הֵן קִרְיְתָא דָךְ תִּתְבְּנֵא וְשׁוּרַיָּה יִשְׁתַּכְלְלוּן מִנְדָּה־בְלוֹ וַהֲלָךְ לָא יִנְתְּנוּן וְאַפְּתֹם מַלְכִים תְּהַנְזִק׃
כְּעַן כָּל־קֳבֵל דִּי־מְלַח הֵיכְלָא מְלַחְנָא וְעַרְוַת מַלְכָּא לָא אֲרִיךְ לַנָא לְמֶחֱזֵא עַל־דְּנָה שְׁלַחְנָא וְהוֹדַעְנָא לְמַלְכָּא׃
דִּי יְבַקַּר בִּסְפַר־דָּכְרָנַיָּא דִּי אֲבָהָתָךְ וּתְהַשְׁכַּח בִּסְפַר דָּכְרָנַיָּא וְתִנְדַּע דִּי קִרְיְתָא דָךְ קִרְיָא מָרָדָא וּמְהַנְזְקַת מַלְכִין וּמְדִנָן וְאֶשְׁתַּדּוּר עָבְדִין בְּגַוַּהּ מִן־יוֹמָת עָלְמָא עַל־דְּנָה קִרְיְתָא דָךְ הָחָרְבַת׃
מְהוֹדְעִין אֲנַחְנָה לְמַלְכָּא דִּי הֵן קִרְיְתָא דָךְ תִּתְבְּנֵא וְשׁוּרַיָּה יִשְׁתַּכְלְלוּן לָקֳבֵל דְּנָה חֲלָק בַּעֲבַר נַהֲרָא לָא אִיתַי לָךְ׃
פִּתְגָמָא שְׁלַח מַלְכָּא עַל־רְחוּם בְּעֵל־טְעֵם וְשִׁמְשַׁי סָפְרָא וּשְׁאָר כְּנָוָתְהוֹן דִּי יָתְבִין בְּשָׁמְרָיִן וּשְׁאָר עֲבַר־נַהֲרָה שְׁלָם וּכְעֶת׃
נִשְׁתְּוָנָא דִּי שְׁלַחְתּוּן עֲלֶינָא מְפָרַשׁ קֱרִי קָדָמָי׃
וּמִנִּי שִׂים טְעֵם וּבַקַּרוּ וְהַשְׁכַּחוּ דִּי קִרְיְתָא דָךְ מִן־יוֹמָת עָלְמָא עַל־מַלְכִין מִתְנַשְּׂאָה וּמְרַד וְאֶשְׁתַּדּוּר מִתְעֲבֶד־בַּהּ׃
וּמַלְכִין תַּקִּיפִין הֲווֹ עַל־יְרוּשְׁלֶם וְשַׁלִּיטִין בְּכֹל עֲבַר נַהֲרָה וּמִדָּה בְלוֹ וַהֲלָךְ מִתְיְהֵב לְהוֹן׃
כְּעַן שִׂימוּ טְּעֵם לְבַטָּלָא גֻּבְרַיָּא אִלֵּךְ וְקִרְיְתָא דָךְ לָא תִתְבְּנֵא עַד־מִנִּי טַעְמָא יִתְּשָׂם׃
וּזְהִירִין הֱווֹ שָׁלוּ לְמֶעְבַּד עַל־דְּנָה לְמָה יִשְׂגֵּא חֲבָלָא לְהַנְזָקַת מַלְכִין׃
אֱדַיִן מִן־דִּי פַּרְשֶׁגֶן נִשְׁתְּוָנָא דִּי ארתחששתא [אַרְתַּחְשַׁשְׂתְּ] מַלְכָּא קֱרִי קֳדָם־רְחוּם וְשִׁמְשַׁי סָפְרָא וּכְנָוָתְהוֹן אֲזַלוּ בִבְהִילוּ לִירוּשְׁלֶם עַל־יְהוּדָיֵא וּבַטִּלוּ הִמּוֹ בְּאֶדְרָע וְחָיִל׃
בֵּאדַיִן בְּטֵלַת עֲבִידַת בֵּית־אֱלָהָא דִּי בִּירוּשְׁלֶם וַהֲוָת בָּטְלָא עַד שְׁנַת תַּרְתֵּין לְמַלְכוּת דָּרְיָוֶשׁ מֶלֶךְ־פָּרָס׃