עזרא · פרק ב׳
מפקד השבים: הנייר שהפך למולדת
וְאֵלֶּה בְּנֵי הַמְּדִינָה הָעֹלִים מִשְּׁבִי הַגּוֹלָה אֲשֶׁר הֶגְלָה נְבוּכַדְנֶצַּר מֶלֶךְ־בָּבֶל לְבָבֶל וַיָּשׁוּבוּ לִירוּשָׁלִַם וִיהוּדָה אִישׁ לְעִירוֹ׃
פסוק א'המשפחות שחזרו הביתה
הלילה נספר על מסע מופלא של המון המון משפחות שהחליטו לחזור הביתה, לירושלים. הן גרו רחוק מאוד, בארץ בבל, אבל הלב שלהן תמיד התגעגע. יום אחד הן ארזו את כל החפצים שלהן, העמיסו אותם על סוסים, גמלים וחמורים חמודים, ויצאו לדרך הארוכה. המנהיגים שלהן רצו לזכור כל אחד ואחת, ולכן הם רשמו את השמות של כל המשפחות בספר מיוחד. היו שם כוהנים, שרים, זמרים ששרו שירים שמחים לאורך הדרך, ואפילו שומרים ששמרו על השערים. כשהן הגיעו סוף סוף לירושלים, כולם היו כל כך מאושרים! הן נתנו מתנות יפות של זהב וכסף כדי לעזור לבנות מחדש את בית המקדש, והתיישבו בבתים החדשים שלהן בשלווה ובשמחה.
הפסוק הזה מזכיר לנו שגם אחרי תקופות ארוכות של קושי ומרחק, השורשים המשפחתיים והזהות שלנו נשארים חזקים ומכוונים אותנו חזרה הביתה.
הפרק מדגיש את ערך השייכות והזהות המשפחתית. הרשימה הארוכה של המשפחות מראה לילד שכל אחד מאיתנו הוא חלק משרשרת ארוכה וחשובה של דורות. זו הזדמנות נהדרת לשוחח עם הילד על ההיסטוריה המשפחתית שלכם, לספר לו על סבא וסבתא, או על מקומות מיוחדים שהמשפחה שלכם קשורה אליהם, ובכך לחזק את תחושת הביטחון והשייכות שלו לעולם.
- אם היינו יוצאים למסע ארוך כזה, איזה חפץ מיוחד מהבית היית הכי רוצה לקחת איתך?
- למה לדעתך היה כל כך חשוב למנהיגים לכתוב את השם של כל משפחה ומשפחה?
- איך היית מרגיש אם היית שומע את הזמרים שרים ומנגנים לאורך כל הדרך הארוכה?
המסע הגדול הביתה!
דמיין שאתה גר בארץ רחוקה וזרה, ופתאום אומרים לך: 'אפשר לחזור הביתה!'. בפרק הזה, אלפי משפחות של העם שלנו, שהיו רחוקים מאוד בבבל, מחליטות לצאת למסע ארוך ומפותל חזרה לארץ ישראל. המנהיגים שלהם, כמו זרובבל וישוע, מובילים אותם בדרך. כדי שאף אחד לא ילך לאיבוד וכדי לזכור כל משפחה, הם כותבים רשימה ענקית ומפורטת של כולם: הורים, ילדים, כוהנים, שרים, ואפילו החמורים והגמלים שלהם! כולם צועדים יחד בלב פועם ובשירה, מתרגשים לבנות מחדש את ירושלים האהובה. כשהם מגיעים, ראשי המשפחות נותנים מתנות מיוחדות של זהב וכסף כדי לעזור להקים שוב את בית המקדש.
הפסוק מספר על האנשים שהיו רחוקים מהבית המון שנים בגלל מלך בבל הרשע, ועכשיו הם סוף סוף חוזרים בשמחה לירושלים, כל אחד לעיר שלו.
העולים הביאו איתם המון בעלי חיים למסע! היו להם 736 סוסים, 245 פרדים, 435 גמלים, ושימו לב – לא פחות מ-6,720 חמורים!
עכשיו, כשהמשפחות כבר הגיעו והתיישבו בערים שלהן, מה יהיה הצעד הראשון שלהן בבניית המקדש החרב? נגלה בפרק הבא!
רשימת הנוכחות ההיסטורית של שיבת ציון
אחרי שבעים שנות גלות בבבל, כורש מלך פרס מאפשר ליהודים לחזור לארצם. פרק ב' בספר עזרא הוא למעשה 'רשימת הנוכחות' הרשמית והמפורטת ביותר של אותם חלוצים אמיצים שהחליטו לעזוב את החיים הנוחים בבבל ולעלות לירושלים החרבה. ברשימה מופיעים שמות המשפחות, ערי המוצא שלהן בארץ ישראל, ומספר האנשים בכל קבוצה. יש שם כוהנים, לויים, משוררים, שוערים, ואפילו אנשים שלא מצאו את מסמכי היוחסין שלהם ונאלצו להמתין עם תפקידם. בסך הכל חזרו כ-42,360 איש, לא כולל משרתים ובעלי חיים. כשהם מגיעים לירושלים, הם תורמים בנדיבות מכספם כדי להתחיל לשקם את בית המקדש ולהחזיר את החיים למסלולם.
אחרי שנים של גלות בבבל, האנשים האלה לא שכחו מאיפה הם באו. הם ארזו הכל וחזרו הביתה, לירושלים וליהודה, כדי להתחיל מחדש.
כשאתם מתחילים פרויקט קבוצתי גדול, תעשו רשימה מסודרת של מי עושה מה ומי נמצא בצוות. סדר וארגון מההתחלה מונעים בלבול ומחברים את כולם למטרה המשותפת.
זה בדיוק כמו להקים תנועת נוער חדשה או קבוצה מאפס: כולם נרשמים, מביאים ציוד מהבית, תורמים מה שהם יכולים, ומחלקים תפקידים כדי שכל אחד ירגיש שייך ומשמעותי.
מבבל לירושלים: החלוצים שרשמו את שמם בהיסטוריה
תארו לעצמכם שאתם נולדים בארץ זרה, בונים שם חיים נוחים, ופתאום נפתחת הזדמנות לחזור למולדת הישנה של ההורים שלכם – מקום שמעולם לא ראיתם, שעומד כרגע חרב ושומם. זה בדיוק הסיפור של שבי ציון בפרק ב'. הפרק מציג מפקד אוכלוסין ענק ומפורט של כ-42,000 יהודים שהחליטו לעשות את הצעד האמיץ הזה ולעלות לירושלים בהנהגת זרובבל וישוע הכהן הגדול. הרשימה לא פוסחת על אף קבוצה: ממשפחות פשוטות ועד כוהנים, לויים, משוררים, ואפילו עבדים ובעלי חיים. יש כאן גם דרמה קטנה על משפחות כוהנים שאיבדו את תעודות היוחסין שלהן ונאסר עליהן לשרת עד שיתברר מעמדן. כשהם מגיעים סוף סוף לחורבות ירושלים, ראשי המשפחות לא מבזבזים זמן ומתגייסים מיד לתרום זהב, כסף ובגדי כהונה כדי להתחיל את פרויקט חייהם: בניית בית המקדש השני. בסופו של דבר, כל משפחה מתיישבת בעיר שלה, מוכנה להתחיל את החיים החדשים בארץ הישנה-חדשה.
הפסוק הזה פותח את רשימת העולים הגדולה ומסכם את המהפך ההיסטורי: האנשים שהוגלו על ידי אימפריה אכזרית לפני עשרות שנים, חוזרים כעת כבני חורין אל מולדתם. הוא מדגיש את החיבור האישי של כל משפחה ומשפחה למקומה המקורי ('איש לעירו'), ומראה שהגלות לא מחקה את הזיכרון הגיאוגרפי והמשפחתי שלהם.
להעמקה בסיפור⌄
כשקוראים את פרק ב' בפעם הראשונה, הוא עלול להיראות כמו רשימת טלפונים ישנה ומשעממת של שמות ומספרים. אבל אם נכנסים לעומק, מבינים שמדובר באחד המסמכים המרגשים ביותר בתנ"ך. תחשבו על זה: האנשים האלה חיו בבבל במשך שבעים שנה. רובם נולדו שם, דיברו ארמית, והשתלבו בכלכלה המקומית. המעבר לירושלים לא היה טיול קל, אלא ויתור על נוחות בשביל אידיאל. הרשימה הזו היא הדרך של הקהילה להגיד: 'אנחנו זוכרים מי אנחנו'. בתקופה העתיקה, הייחוס המשפחתי היה תעודת הזהות שלך, הזכות שלך על הקרקע והתפקיד שלך בחברה. זו הסיבה שהטקסט מקפיד לציין כל משפחה וכל עיר מוצא, כמו בית לחם, ענתות או יריחו. מעניין במיוחד לראות את הטיפול באלה שלא מצאו את מסמכי הייחוס שלהם. במקום לגרש אותם או לזלזל בהם, המנהיג (המכונה 'התרשתא') קובע פתרון זמני ומכבד: הם לא ישרתו ככוהנים עד שיעמוד כוהן עם 'אורים ותומים' – כלי קדום לבירור האמת האלוהית. יש כאן שילוב מדהים של שמירה קפדנית על הכללים יחד עם רגישות אנושית. כשהעולים מגיעים לירושלים, הדבר הראשון שהם עושים הוא לא לבנות לעצמם בתים מפוארים, אלא לתרום כסף וזהב לבניית בית המקדש. הם מבינים שהזהות המשותפת שלהם חשובה יותר מהנוחות האישית שלהם, והנכונות הזו לתרום 'ככוחם' מראה על מחויבות עמוקה לעתיד המשותף שלהם בארץ. הסיפור הזה מראה לנו שקהילה חזקה נבנית על ידי שילוב של זיכרון העבר יחד עם נכונות להקריב ולפעול למען העתיד. בנוסף, שימו לב למגוון האנושי ברשימה. יש שם משוררים ומשוררות, שוערי שערים, ואפילו צאצאים של עבדי שלמה המלך. זה מלמד אותנו ששיקום של עם או של פרויקט גדול לא נעשה רק על ידי המנהיגים הגדולים או האנשים העשירים ביותר. צריך את כולם – את מי שמנקה, את מי ששר, את מי ששומר על השער ואת מי שמנהל את החשבונות. כל אחד מביא את הכישרון הייחודי שלו ואת הרקע שלו אל השולחן. כשהם מגיעים לירושלים, ההתנדבות שלהם היא לא חובה אלא זכות. הם נותנים 'ככוחם' – כלומר, כל אחד לפי יכולתו הכלכלית והאישית, בלי להשוות את עצמו לאחרים. זהו שיעור מדהים בבניית קהילה בריאה ושוויונית, שבה לכל פרט יש מקום וערך.
אם היית צריך לעזוב את החברים והבית הנוכחי שלך כדי לעבור למקום חדש לחלוטין רק בגלל מטרה משותפת של המשפחה שלך, איך היית מגיב?
מפקד השבים: הנייר שהפך למולדת
ספר עזרא פרק ב' מציג את אחד המסמכים המנהלתיים וההיסטוריים החשובים ביותר של תקופת בית שני: מפקד שבי ציון העולים מבבל לירושלים ויהודה. התקציר העלילתי של הפרק פשוט אך דרמטי: בהנהגת זרובבל, ישוע הכהן הגדול ומנהיגים נוספים, יוצאת שיירה ענקית של כ-42,000 יהודים (לצד אלפי עבדים ובהמות משא) למסע חזרה לארץ אבותיהם, עשרות שנים לאחר חורבן בית ראשון על ידי נבוכדנצר. הפרק מפרט באריכות את זהות העולים לפי בתי אב (משפחות), לפי ערי מוצא קדומות ביהודה, ולפי תפקידים דתיים וחברתיים (כוהנים, לויים, משוררים, שוערים, ונתינים). חלק מהעולים נתקלים בקושי להוכיח את ייחוסם המשפחתי, והנהגת הקהילה מקבלת החלטה להשהות את שירותם הדתי עד לבירור מוחלט. עם הגעתם לירושלים החרבה, ראשי האבות מרימים תרומה נדיבה מזהב וכסף לצורך שיקום המקדש, והעולים מתיישבים איש בערו, מוכנים להתחלה החדשה. הרשימה המדוקדקת הזו אינה רק עניין בירוקרטי, אלא עדות חיה לנחישות של קהילה לשמור על זהותה הייחודית ועל המבנה החברתי שלה גם לאחר עשורים של חיים בגלות תחת שלטון זר. בסופו של דבר, המפקד מסתיים בהתיישבות מסודרת של העם בעריהם המקוריות, צעד ראשון לקראת ריבונות רוחנית ולאומית מחודשת.
הפסוק הזה פותח את רשימת העולים הגדולה ומסכם את המהפך ההיסטורי: האנשים שהוגלו על ידי אימפריה אכזרית לפני עשרות שנים, חוזרים כעת כבני חורין אל מולדתם. הוא מדגיש את החיבור האישי של כל משפחה ומשפחה למקומה המקורי ('איש לעירו'), ומראה שהגלות לא מחקה את הזיכרון הגיאוגרפי והמשפחתי שלהם.
הדרש — קריאה לעומק⌄
במבט ראשון, פרק ב' של ספר עזרא עשוי להיראות לקורא המודרני כטקסט יבש וטכני – רשימה ארוכה של שמות משפחה, מספרים ונתונים סטטיסטיים. אולם קריאה מעמיקה ורגישה חושפת כי מדובר ביצירה ספרותית והיסטורית בעלת מטען רגשי ואידיאולוגי עצום. זהו המניפסט של שיבת ציון, המעבר הדרמטי מגלות לגאולה, ומקהילה מפוזרת לעם המכונן את עצמו מחדש בארצו. המבנה הספרותי של הפרק נע במכוון מהכלל אל הפרט, ומקודש לחול. הוא נפתח בהצהרה כללית על העולים ועל מנהיגיהם (בראשם זרובבל וישוע), ממשיך בפירוט המשפחות והערים, עובר למעמדות המקדש (כוהנים, לויים, משוררים ושוערים), ומסתיים בפירוט הרכוש והתרומות. חזרה זו על שמות הערים ההיסטוריות של יהודה (כמו בית לחם, ענתות, יריחו וגבע) משמשת כמילה מנחה סמויה המקשרת את ההווה החרב אל העבר המפואר. הזיכרון הגיאוגרפי לא נמחק בבבל; האנשים ידעו בדיוק לאן הם חוזרים. המתח המרכזי בפרק מתרחש סביב שאלת הזהות והלגיטימיות. קבוצה של עולים, ובהם כוהנים ממשפחות חביה, הקוץ וברזילי, אינם מצליחים למצוא את 'כתבם המתייחסים' – קרי, מסמכי היוחסין הרשמיים שלהם. בעולם העתיק, כהונה ללא ייחוס היא בלתי אפשרית, שכן היא פוגעת בקדושת המקדש. ההחלטה של 'התרשתא' (המנהיג הפחווה) להגדיל את הפיקוח ולמנוע מהם לאכול מקודש הקודשים עד שיעמוד כוהן לאורים ותומים, משקפת דילמה מוסרית וחברתית חריפה: כיצד שומרים על גבולות הקהילה והקדושה בלי לפגוע ולנדות את מי שרוצה להשתייך? הפתרון שנמצא הוא השהיה מכבדת ולא גירוש קבוע. בנוסף, התיאור המפורט של בעלי החיים והעושר החומרי (דרכמוני זהב ומנים של כסף) מציג את העולים לא כפליטים חסרי כל, אלא כקהילה מבוססת שבוחרת להשקיע את הונה בבניית המרחב הציבורי-רוחני שלהם. הנתינה 'ככוחם' מדגישה את עקרון האחריות המשותפת. הפרק מסתיים בתמונת מצב של התיישבות: 'וישבו... בעריהם'. זהו סגירת מעגל מושלמת לפסוק הראשון של הפרק ('איש לעירו'), המבשרת על תחילתו של עידן חדש של יציבות וזהות בארץ ישראל. מעבר להיבט ההיסטורי, יש כאן שיעור עמוק על משמעותה של קהילה בשעת משבר. הפירוט המדוקדק של שמות המשפחות והמספרים מעניק פנים ושמות לחלוצים האנונימיים. הוא מלמד אותנו שפרויקטים לאומיים גדולים אינם נבנים רק על ידי הצהרות של מלכים (כמו הצהרת כורש בפרק א'), אלא על ידי נכונותם של אלפי אנשים פשוטים לקום, לארוז את חייהם, ולצעוד אל הלא נודע. הרשימה הזו מעניקה להם את הכבוד המגיע להם, ומנציחה את תרומתם לדורות.
- שימור זהות בתוך שינויבעולם גלובלי ודינמי, קל לאבד את הקשר לשורשים ולערכי היסוד שלנו. הפרק מלמד אותנו ששימור הזיכרון המשפחתי והתרבותי, גם באמצעות פעולות קטנות ויומיומיות, הוא העוגן שמאפשר לנו לצמוח מחדש במקומות ובזמנים חדשים.
- איזון בין סדר לרגישותבניהול ארגונים או צוותים, לעיתים נתקלים באנשים שאינם עומדים בקריטריונים הפורמליים (כמו הכוהנים ללא הייחוס). במקום לדחות אותם באופן מוחלט, יש לחפש פתרונות ביניים מכבדים ששומרים על הכללים אך אינם סוגרים את הדלת בפני שותפות עתידית.
- נתינה יחסית ואחריות קולקטיביתכאשר קהילה או קבוצה נדרשת לגייס משאבים למטרה משותפת, העיקרון הנכון הוא 'ככוחם' – כל אחד תורם לפי יכולתו האמיתית. גישה זו מונעת תחרותיות הרסנית ומאפשרת לכל חבר בקבוצה להרגיש שותף שווה ערך להצלחה.
המתח בין הצורך בשימור גבולות קהילתיים נוקשים לבין ערך ההכלה והשילוב החברתי. מצד אחד, הקהילה השבה חייבת להקפיד על ייחוס מדויק כדי לשמור על קדושת המקדש ועל זהותה הייחודית מפני התבוללות. מצד שני, הקפדה יתרה זו עלולה להוביל להדרה של אנשים כנים שאיבדו את מסמכיהם בגלל תלאות הגלות, ולייצר מעמדות חברתיים מפלים בתוך הקהילה עצמה.
📖 קראו את הפרק המלא⌄
וְאֵלֶּה בְּנֵי הַמְּדִינָה הָעֹלִים מִשְּׁבִי הַגּוֹלָה אֲשֶׁר הֶגְלָה נבוכדנצור [נְבוּכַדְנֶצַּר] מֶלֶךְ־בָּבֶל לְבָבֶל וַיָּשׁוּבוּ לִירוּשָׁלִַם וִיהוּדָה אִישׁ לְעִירוֹ׃
אֲשֶׁר־בָּאוּ עִם־זְרֻבָּבֶל יֵשׁוּעַ נְחֶמְיָה שְׂרָיָה רְעֵלָיָה מָרְדֳּכַי בִּלְשָׁן מִסְפָּר בִּגְוַי רְחוּם בַּעֲנָה מִסְפַּר אַנְשֵׁי עַם יִשְׂרָאֵל׃
בְּנֵי פַרְעֹשׁ אַלְפַּיִם מֵאָה שִׁבְעִים וּשְׁנָיִם׃
בְּנֵי שְׁפַטְיָה שְׁלֹשׁ מֵאוֹת שִׁבְעִים וּשְׁנָיִם׃
בְּנֵי אָרַח שְׁבַע מֵאוֹת חֲמִשָּׁה וְשִׁבְעִים׃
בְּנֵי־פַחַת מוֹאָב לִבְנֵי יֵשׁוּעַ יוֹאָב אַלְפַּיִם שְׁמֹנֶה מֵאוֹת וּשְׁנֵים עָשָׂר׃
בְּנֵי עֵילָם אֶלֶף מָאתַיִם חֲמִשִּׁים וְאַרְבָּעָה׃
בְּנֵי זַתּוּא תְּשַׁע מֵאוֹת וְאַרְבָּעִים וַחֲמִשָּׁה׃
בְּנֵי זַכָּי שְׁבַע מֵאוֹת וְשִׁשִּׁים׃
בְּנֵי בָנִי שֵׁשׁ מֵאוֹת אַרְבָּעִים וּשְׁנָיִם׃
בְּנֵי בֵבָי שֵׁשׁ מֵאוֹת עֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה׃
בְּנֵי עַזְגָּד אֶלֶף מָאתַיִם עֶשְׂרִים וּשְׁנָיִם׃
בְּנֵי אֲדֹנִיקָם שֵׁשׁ מֵאוֹת שִׁשִּׁים וְשִׁשָּׁה׃
בְּנֵי בִגְוָי אַלְפַּיִם חֲמִשִּׁים וְשִׁשָּׁה׃
בְּנֵי עָדִין אַרְבַּע מֵאוֹת חֲמִשִּׁים וְאַרְבָּעָה׃
בְּנֵי־אָטֵר לִיחִזְקִיָּה תִּשְׁעִים וּשְׁמֹנָה׃
בְּנֵי בֵצָי שְׁלֹשׁ מֵאוֹת עֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה׃
בְּנֵי יוֹרָה מֵאָה וּשְׁנֵים עָשָׂר׃
בְּנֵי חָשֻׁם מָאתַיִם עֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה׃
בְּנֵי גִבָּר תִּשְׁעִים וַחֲמִשָּׁה׃
בְּנֵי בֵית־לָחֶם מֵאָה עֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה׃
אַנְשֵׁי נְטֹפָה חֲמִשִּׁים וְשִׁשָּׁה׃
אַנְשֵׁי עֲנָתוֹת מֵאָה עֶשְׂרִים וּשְׁמֹנָה׃
בְּנֵי עַזְמָוֶת אַרְבָּעִים וּשְׁנָיִם׃
בְּנֵי קִרְיַת עָרִים כְּפִירָה וּבְאֵרוֹת שְׁבַע מֵאוֹת וְאַרְבָּעִים וּשְׁלֹשָׁה׃
בְּנֵי הָרָמָה וָגָבַע שֵׁשׁ מֵאוֹת עֶשְׂרִים וְאֶחָד׃
אַנְשֵׁי מִכְמָס מֵאָה עֶשְׂרִים וּשְׁנָיִם׃
אַנְשֵׁי בֵית־אֵל וְהָעָי מָאתַיִם עֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה׃
בְּנֵי נְבוֹ חֲמִשִּׁים וּשְׁנָיִם׃
בְּנֵי מַגְבִּישׁ מֵאָה חֲמִשִּׁים וְשִׁשָּׁה׃
בְּנֵי עֵילָם אַחֵר אֶלֶף מָאתַיִם חֲמִשִּׁים וְאַרְבָּעָה׃
בְּנֵי חָרִם שְׁלֹשׁ מֵאוֹת וְעֶשְׂרִים׃
בְּנֵי־לֹד חָדִיד וְאוֹנוֹ שְׁבַע מֵאוֹת עֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה׃
בְּנֵי יְרֵחוֹ שְׁלֹשׁ מֵאוֹת אַרְבָּעִים וַחֲמִשָּׁה׃
בְּנֵי סְנָאָה שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים וְשֵׁשׁ מֵאוֹת וּשְׁלֹשִׁים׃
הַכֹּהֲנִים בְּנֵי יְדַעְיָה לְבֵית יֵשׁוּעַ תְּשַׁע מֵאוֹת שִׁבְעִים וּשְׁלֹשָׁה׃
בְּנֵי אִמֵּר אֶלֶף חֲמִשִּׁים וּשְׁנָיִם׃
בְּנֵי פַשְׁחוּר אֶלֶף מָאתַיִם אַרְבָּעִים וְשִׁבְעָה׃
בְּנֵי חָרִם אֶלֶף וְשִׁבְעָה עָשָׂר׃
הַלְוִיִּם בְּנֵי־יֵשׁוּעַ וְקַדְמִיאֵל לִבְנֵי הוֹדַוְיָה שִׁבְעִים וְאַרְבָּעָה׃
הַמְשֹׁרְרִים בְּנֵי אָסָף מֵאָה עֶשְׂרִים וּשְׁמֹנָה׃
בְּנֵי הַשֹּׁעֲרִים בְּנֵי־שַׁלּוּם בְּנֵי־אָטֵר בְּנֵי־טַלְמוֹן בְּנֵי־עַקּוּב בְּנֵי חֲטִיטָא בְּנֵי שֹׁבָי הַכֹּל מֵאָה שְׁלֹשִׁים וְתִשְׁעָה׃
הַנְּתִינִים בְּנֵי־צִיחָא בְנֵי־חֲשׂוּפָא בְּנֵי טַבָּעוֹת׃
בְּנֵי־קֵרֹס בְּנֵי־סִיעֲהָא בְּנֵי פָדוֹן׃
בְּנֵי־לְבָנָה בְנֵי־חֲגָבָה בְּנֵי עַקּוּב׃
בְּנֵי־חָגָב בְּנֵי־שמלי [שַׁלְמַי] בְּנֵי חָנָן׃
בְּנֵי־גִדֵּל בְּנֵי־גַחַר בְּנֵי רְאָיָה׃
בְּנֵי־רְצִין בְּנֵי־נְקוֹדָא בְּנֵי גַזָּם׃
בְּנֵי־עֻזָּא בְנֵי־פָסֵחַ בְּנֵי בֵסָי׃
בְּנֵי־אַסְנָה בְנֵי־מעינים [מְעוּנִים] בְּנֵי נפיסים [נְפוּסִים׃]
בְּנֵי־בַקְבּוּק בְּנֵי־חֲקוּפָא בְּנֵי חַרְחוּר׃
בְּנֵי־בַצְלוּת בְּנֵי־מְחִידָא בְּנֵי חַרְשָׁא׃
בְּנֵי־בַרְקוֹס בְּנֵי־סִיסְרָא בְּנֵי־תָמַח׃
בְּנֵי נְצִיחַ בְּנֵי חֲטִיפָא׃
בְּנֵי עַבְדֵי שְׁלֹמֹה בְּנֵי־סֹטַי בְּנֵי־הַסֹּפֶרֶת בְּנֵי פְרוּדָא׃
בְּנֵי־יַעְלָה בְנֵי־דַרְקוֹן בְּנֵי גִדֵּל׃
בְּנֵי שְׁפַטְיָה בְנֵי־חַטִּיל בְּנֵי פֹּכֶרֶת הַצְּבָיִים בְּנֵי אָמִי׃
כָּל־הַנְּתִינִים וּבְנֵי עַבְדֵי שְׁלֹמֹה שְׁלֹשׁ מֵאוֹת תִּשְׁעִים וּשְׁנָיִם׃
וְאֵלֶּה הָעֹלִים מִתֵּל מֶלַח תֵּל חַרְשָׁא כְּרוּב אַדָּן אִמֵּר וְלֹא יָכְלוּ לְהַגִּיד בֵּית־אֲבוֹתָם וְזַרְעָם אִם מִיִּשְׂרָאֵל הֵם׃
בְּנֵי־דְלָיָה בְנֵי־טוֹבִיָּה בְּנֵי נְקוֹדָא שֵׁשׁ מֵאוֹת חֲמִשִּׁים וּשְׁנָיִם׃
וּמִבְּנֵי הַכֹּהֲנִים בְּנֵי חֳבַיָּה בְּנֵי הַקּוֹץ בְּנֵי בַרְזִלַּי אֲשֶׁר לָקַח מִבְּנוֹת בַּרְזִלַּי הַגִּלְעָדִי אִשָּׁה וַיִּקָּרֵא עַל־שְׁמָם׃
אֵלֶּה בִּקְשׁוּ כְתָבָם הַמִּתְיַחְשִׂים וְלֹא נִמְצָאוּ וַיְגֹאֲלוּ מִן־הַכְּהֻנָּה׃
וַיֹּאמֶר הַתִּרְשָׁתָא לָהֶם אֲשֶׁר לֹא־יֹאכְלוּ מִקֹּדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים עַד עֲמֹד כֹּהֵן לְאוּרִים וּלְתֻמִּים׃
כָּל־הַקָּהָל כְּאֶחָד אַרְבַּע רִבּוֹא אַלְפַּיִם שְׁלֹשׁ־מֵאוֹת שִׁשִּׁים׃
מִלְּבַד עַבְדֵיהֶם וְאַמְהֹתֵיהֶם אֵלֶּה שִׁבְעַת אֲלָפִים שְׁלֹשׁ מֵאוֹת שְׁלֹשִׁים וְשִׁבְעָה וְלָהֶם מְשֹׁרְרִים וּמְשֹׁרְרוֹת מָאתָיִם׃
סוּסֵיהֶם שְׁבַע מֵאוֹת שְׁלֹשִׁים וְשִׁשָּׁה פִּרְדֵיהֶם מָאתַיִם אַרְבָּעִים וַחֲמִשָּׁה׃
גְּמַלֵּיהֶם אַרְבַּע מֵאוֹת שְׁלֹשִׁים וַחֲמִשָּׁה חֲמֹרִים שֵׁשֶׁת אֲלָפִים שְׁבַע מֵאוֹת וְעֶשְׂרִים׃
וּמֵרָאשֵׁי הָאָבוֹת בְּבוֹאָם לְבֵית יְהוָה אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלִָם הִתְנַדְּבוּ לְבֵית הָאֱלֹהִים לְהַעֲמִידוֹ עַל־מְכוֹנוֹ׃
כְּכֹחָם נָתְנוּ לְאוֹצַר הַמְּלָאכָה זָהָב דַּרְכְּמוֹנִים שֵׁשׁ־רִבֹּאות וָאֶלֶף וְכֶסֶף מָנִים חֲמֵשֶׁת אֲלָפִים וְכָתְנֹת כֹּהֲנִים מֵאָה׃
וַיֵּשְׁבוּ הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם וּמִן־הָעָם וְהַמְשֹׁרְרִים וְהַשּׁוֹעֲרִים וְהַנְּתִינִים בְּעָרֵיהֶם וְכָל־יִשְׂרָאֵל בְּעָרֵיהֶם׃